08 דצמבר 2009 | 12:30 ~ 15 תגובות | תגובות פייסבוק

סיכום העשור: שנת 2002

אני ממשיך לעיין לאחור בסיכומי השנה שלי של העשור האחרון – חצי עשור הייתי ב”העיר” חצי עשור אני ב”פנאי פלוס” – כדי לרענן את זכרוני ואת זכרונכם לקראת סיכום העשור שעוד יגיע. הנה סיכומי שנת 2000 ו-2001. והיום: 2002. מצד אחד, שנה בעייתית. לא מעט סרטים מהנים, מעט מאוד סרטים שבאמת נחרתו והלכו איתי עד סוף העשור. במבט לאחור, אני מעדיף בהרבה את “האיש שלא היה שם”, אחד הסרטים שאני הכי אוהב של האחים כהן, על פני “דבר אליה”, למרות ש”דבר אליה” הוא הסרט של אלמודובר שאני הכי אוהב. את “דו”ח מיוחד” ו”האיש שלא היה שם” אני מעביר לרשימת העשור. כל השאר? לא בטוח.


הסרט הכי מדובר בשנת 2002 בישראל היה “מלהולנד דרייב” של דיוויד לינץ’, סרט שנדמה היה שכולם – לפחות בקר קוראי “העיר” – העריצו, ואותי הסרט הזה הטריף מרוב עצבים. אני מניח שכשסרט מעצבן אותך עד שתכתוב עליו 2,000 מילה זה למחמאת הסרט, ובכל זאת, לא הצלחתי לסבול אותו (למרות שיש בו רגעים בלתי נשכחים).


הנה סיכום 2002:


פורסם ב”העיר”, דצמבר 2002


אובר דרייב
סרטי 2002 היו בעיקר מאכזבים, מעצבנים וזניחים. כל סרט שהיה בו קצת יותר מזה בלט מיד מעל בינוניות השאר. יצירות המופת של השנה, “דו”ח מיוחד” ו”דבר אליה”, נמצאות בליגה משל עצמן. וכמעט אף מילה נוספת על “מלהולנד דרייב”

סרטי השנה

1. “דו”ח מיוחד”. ארה”ב 2002. במאי: סטיבן ספילברג
2. “דבר אליה”. ספרד 2002. פדרו אלמודובר
3. “האיש שלא היה שם”. ארה”ב-אנגליה 2001. איתן וג’ואל כהן
4. “ספיידרמן”. ארה”ב 2002. סם ריימי
5. “ונילה סקיי”. ארה”ב 2001. קמרון קרואו
6. “לחיות בתמונות”. ארה”ב 2002. מרק רומנק
7. “שר הטבעות: אחוות הטבעת”. ארה”ב 2001. פיטר ג’קסון
8. “הארי פוטר ואבן החכמים”. ארה”ב 2001. כריס קולומבוס
9. “באראן”. איראן-צרפת 2001. מג’יד מג’ידי
10. “המזכירה”. ארה”ב 2002. סטיבן שיינברג
11. “רווק פלוס ילד”. אנגליה 2002. פול וכריס ווייץ
12. “משפחת טננבאום”. ארה”ב 2001. ווס אנדרסון

13. “הדרך לפרדישן”. ארה”ב 2002. סם מנדס

14. “סימון”. ארה”ב 2002. אנדרו ניקול

15. “ילדים של אף אחד”. ספרד 2001. גיירמו דל טורו

16. “זהות כפולה”. ארה”ב 2002. דאג ליימן

17. “מפלצות בע”מ”. ארה”ב 2001. פיט דוקטר, דיוויד סילברמן
18. “עידן הקרח”. ארה”ב 2002. כריס וודג’
19. “חיילים היינו”. ארה”ב 2002. רנדל וואלאס
20. “XXX”. ארה”ב 2002. רוב כהן


וגם: “ואת אמא שלך גם” (בזכות האווירה), “פרידה” (בזכות האמנות), “בוגדת” (בזכות המשחק של דיאן ליין), “K-19” (בזכות הקצב ההיסטרי), “היי ריסק” (בזכות סצינות המרדפים המפתיעות), “מאחורי קווי האויב” (אך ורק בזכות סצינת הפתיחה המצוינת), “סקס ולוסיה” (בזכות פיתולי העלילה החכמים), “מלחמת הכוכבים 2: מתקפת המשובטים” (בזכות סצינת הקרב של יודה)



200 סרטים עלו השנה בארץ (ממוצע של 3.8 סרטים בשבוע). מדובר בכמות חסרת תקדים (לפחות יחסית לשנים האחרונות, מאז שהמדור סופר את כמות הסרטים החדשים). בלא מעט שבועות השנה עלו בסוף שבוע אחד בבת אחת שישה-שבעה סרטים חדשים, כמה מהם שרדו שבועיים-שלושה ונעלמו. “זו העדות לכך שהמצב בשוק לא טוב”, אומר גורם המקורב לעולם ההפצה. “מכיוון שהמפיצים הם גם בעלי בתי הקולנוע, הם מוציאים בבת אחת כמה שיותר סרטים וגורמים לתחלופה גדולה באולמות. החישוב הוא שגם אם הסרטים עצמם נכשלים, עדיין מכירת הכרטיסים בבתי הקולנוע תישאר גבוהה. הם יכולים לקזז הפסדים בהפצה על ידי רווחים מבתי הקולנוע”.


במילים אחרות, 2002 היתה שנה לא טובה, לא רק אמנותית, גם כלכלית (בארץ. באמריקה זו היתה שנת שיא בקופות). המיתון והמצב הבטחוני הקטינו, כך דווח, את נוכחות הצופים בבתי הקולנוע. לא שכל הסרטים נכשלו: “הארי פוטר ואבן החכמים” (כ-800 אלף צופים), “שר הטבעות: אחוות הטבעת” (כ-600 אלף) ו”ספיידרמן” הצליחו כאן, כשם שהם הצליחו בכל מקום אחר בגלובוס. וגם “נפלאות התבונה” ו”אושן 11″ הביאו כ-600 אלף איש. גם “החתונה היוונית שלי” ו”דבר אליה” הביאו לבתי הקולנוע כמות אגדית של בין 200 ל-300 אלף צופים, ויחסית לגודל הסרטים גם 100 אלף הצופים של “חתונת מונסון”, 70 אלף הצופים ב”מלהולנד דרייב” ו-50 אלף הצופים ב”באראן” נחשבים הצלחה גדולה.


הבעיה הגדולה יותר, מבחינתי, היא שזו היתה שנה דלה אמנותית. לא שלא היו סרטים מצוינים, אבל לא היה אף סרט פורץ דרך, אף סרט ששינה את פני הקולנוע. גם הסרטים המהנים – מ”ספיידרמן” ועד “שר הטבעות” – היו כאלה שהיה קצת צורך לזייף אורגזמה כדי להתלהב מהם. היה אקשן, היו אפקטים, היתה גרנדיוזיות, אבל לא היה שם שום דבר שבאמת לא ראינו קודם. לא היה “מטריקס” או “מועדון קרב”, שיגרום לעיניים לנתר מארובותיהן.


שלוש המילים הכי חשובות השנה, מבחינה קופתית, הן “החתונה היוונית שלי”. זה היה ה”טיטאניק” של הקולנוע העצמאי, מאותם סרטים שהוליווד תעדיף להתעלם מהם מאשר לנסות באמת להבין איך זה קרה: איך הפך סרט שעלה 5 מיליון דולר להצלחה שהכניסה 215 מיליון (וזה עוד לפני ההכנסות מווידיאו ודי.וי.די). גם לי אין הסבר אמיתי לתופעה הזאת, בעיקר כי “החתונה היוונית שלי” נראה לי סרט דל, וולגרי למדי וכמעט בלתי מצחיק. אין בו אלטרנטיבה לכלום, אך הוא הפך למפלגת “שינוי” של הקולנוע ההוליוודי: הקהל הבורגני, המבוגר (ועל פי סקרים, הנשי) השתמש ב”החתונה היוונית שלי” כדי לבטא אי-אמון בסרטים המיועדים בעיקר לבני נוער שהוליווד מרבה לייצר. אם יש איזושהי מסקנה מהצלחת “החתונה היוונית שלי” היא שהעולם אוהב חתונות בסרטים, ועוד יותר מזה, סרטים עם חתונות בשמם. “החתונה היוונית שלי” הוא הנגטיב המושלם של “חתונה מאוחרת”, הסרט הישראלי שגם הוא זכה השנה להצלחה נאה באמריקה. הוא הכניס 1.5 מיליון דולר, בעיקר מהקרנות מוצלחות מאוד בניו יורק, ובאתר metacritic.com, המציג ציון ממוצע של המבקרים באמריקה, הוא נמצא במקום ה~11 ברשימת סרטי 2002 שזכו לביקורות הטובות ביותר.


חוץ מ”החתונה היוונית שלי” היו שני סרטים נוספים השנה שעמדו במרכזו של דיון אקדמי לוהט ויצרו מיני-טרנדים. הראשון הוא “מלהולנד דרייב”, אבל אין לי יותר כוח אליו. כל מה שדיוויד לינץ’ ניסה להגיד בדרכו המקושקשת – ובינינו, המתנשאת קצת – הצליחו האחים כהן (“האיש שלא היה שם”) וקמרון קרואו (“ונילה סקיי”) להגיד באופן מרתק ומסעיר יותר.


הסרט השני הוא “ואת אמא שלך גם”, שהכניס המון כסף למפיציו האמריקאיים. “ואת אמא שלך גם”, ממש כמו “חתונה מאוחרת”, הפך לסטנדרט החדש בסרטי איכות (ארט האוס) באמריקה. זה שילוב בורגני במקצת – יש בסרטים האלה מימד מציצני, של הסתכלות על תרבות זרה, אך בעיקר התמקדות בארוטיקה שלה – אך התמהיל של “ואת אמא שלך גם” (ארוטיקה בוטה, סרט התבגרות ומסע אבל גם אמירה חברתית נוקבת) גרם למפיקים אמריקאים לחפש עוד מהדבר הזה. בסופו של דבר דווקא סרט קטן כזה יכול להשפיע על סרטים עתידיים יותר מאשר סרט כמו “שר הטבעות”. יותר קל למפיק לנסות לשחזר את הצלחת “ואת אמא שלך גם” עם חמישה מיליון דולר, בלי אולפן על הראש, מאשר לגייס מאה מיליון דולר ולהישאר עבד של האולפן. בתקופה שבה “מיראמקס” נראית מעורערת ו”גוד משין” (שהפיצה את “ואת אמא שלך גם”) נקנתה על ידי אולפני יוניברסל ובעצם חדלה מלהתקיים, הקולנוע העצמאי באמריקה נמצא בשפל מסוים. מצד שני, הביקוש לקולנוע כזה עדיין עצום (בהוליווד גם “החתונה היוונית שלי” נחשב סרט עצמאי, בלי קשר לכך שהוא מכני ושבלוני כמו אחרונת הקומדיות הרומנטיות עתירות התקציב), כך שהראשון שיצליח למצוא את “ואת אמא שלך גם” הבא עשוי להפוך לצאר האינדיפנדנט החדש, להיות ה”מיראמקס” של העשור הקרוב.


סרטי השנה.

גם השנה בוחר “סינמסקופ” את סרטי השנה. והפעם, הפתעה: עשרים סרטים במקום עשרה, בעיקר כי היו השנה לא מעט סרטים מהנים מאוד, עשויים היטב, מרגשים ומלהיבים בדרכם. כאמור, אף אחד מהם לא שינה את העולם (ולא משנה מה מעריצי “שר הטבעות” אומרים על זה), וכנראה דווקא בגלל תחושת הבינוניות הסרטים שהיו קצת מעל הממוצע כל כך בלטו. מול עשרים הסרטים החביבים האלה, ועוד כמה סימפטיים שלא נכנסו לרשימה, היו המון – יותר מאי פעם – סרטים איומים, ועוד יותר המון סרטים סתמיים, כאלה שלא תזכרו שבכלל הוצגו כאן השנה. הנה תזכורת מהירה לתקנון הבחירה: הסרטים הם אלה שיצאו בארץ בין נובמבר 2001 לנובמבר 2002 (זו הסיבה שתמצאו בה את “הארי פוטר ואבן החכמים” ואת “שר הטבעות: אחוות הטבעת” ולא את סרטי ההמשך שלהם), הם אינם כוללים הוצאות מחודשות (“הדיקטטור הגדול”, “מציצים” ו”היפה והחיה” נותרו בחוץ), ואין סרטים ישראליים (סליחה, “כנפיים שבורות”). מה כן יש? “דו”ח מיוחד” במקום הראשון. זהו, בסופו של דבר, הסרט הכי נפלא של השנה, שילוב מושלם בין הרפתקאות עוצרות נשימה, אפקטים מרהיבים ונראטיב מתוחכם שלקוח ממיטב הטרגדיה היוונית. סטיבן ספילברג, הבמאי האהוב על המדור, חוזר לשיאו ומביים בתנופה אדירה, עם ניצוץ רעב בעיניים. עוד לא ראיתי את סרטו החדש, “תפוס אותי אם אתה יכול”, אבל אני מצפה לו בדריכות. 2002 היתה שנה מעולה לספילברג.


נדלג על “דבר אליה” ו”האיש שלא היה שם”, שזכו להררי מילים במדור, ונעיף מבט בסוף הטבלה. במקום ה-19: “חיילים היינו”, סרט שלא סוקר כאן כשיצא ועם בוא עת הסיכומים התגלה שהוא השאיר מאחוריו חותם משמעותי. זו היתה שנה עם הרבה סרטי מלחמה, מ”בלאק הוק דאון” ועד “מעבר לקווי האויב”, רובם בעייתיים מבחינה אידאולוגית וצמאי דם באופן בלתי נעים. “חיילים היינו” היה בעייתי גם הוא, אבל היה בו משהו מרשים, נבון ונוגע ללב. גם מבעד לענני הפטריוטיות האמריקאית הנוטה לימין – לא מעט בזכות השקפת העולם של כוכב הסרט, מל גיבסון – הוא הצליח להראות את המלחמה בשיא גיהנומיותה. סצינות הקרב היו מרשימות, אך גם הסצינות בעורף – עם נשות החיילים שנשארו מאחור – היו עשויות היטב. הסרט הזה, שהצפייה בו היתה לרגעים לא נוחה, נשאר צרוב בתודעה גם חודשים אחרי הצפייה.


ובמקום ה~20: “XXX”, אולי הסרט הכי שטותניקי ברשימה. עוד טרנד של 2002: המון חיקויי ג’יימס בונד. ביניהם דווקא “XXX” הצליח להיות הכי קליל ומשועשע מעצמו, וגם הכי גרנדיוזי. זו בוודאי לא אמנות גדולה, אבל מכיוון שרוב סרטי הקולנוע סיפקו השנה בעיקר הסחת דעת מהמציאות המדכאת, “XXX” גם הצליח להיות מבדר לחלוטין וגם ניסה להיות מניפסט אנטי-גלובליזציה (ילדים אוהבים את זה, לא?) ויצר את מרגל הפאנק הראשון בעולם.


והנה תסכולו של המבקר: סרטי דצמבר באמריקה, אלה המככבים כעת ברשימות השנה של המבקרים האמריקאיים, יגיעו ארצה בינואר-פברואר, כך שרק בסוף 2003 נוכל, אולי, למצוא בסיכום השנה את “תפוס אותי אם אתה יכול”, “כנופיות ניו יורק”, “שיקגו”, “השעות”, “אודות שמידט”, “אנטואן פישר” ו”Far from Heaven”.


ובשנה הבאה.

סרטי ההמשך שאנחנו מחכים להם: “מטריקס 2”, “מטריקס 3”, “שליחות קטלנית 3”, “שר הטבעות: שובו של המלך”, “X2″ (שהוא סרט ההמשך ל”X-מן”. לא לבלבל עם “XXX2” שייצא ב-2004), “המלאכים של צ’רלי 2”, “בחורים רעים 2”, “ספיי קידס 3”, “טומב ריידר 2″ ו”לא רק בלונדינית 2”. בשנה הבאה לא יהיה “הארי פוטר”. 
סרטי 2003 שבוודאי יזכו לשפע סרטי המשך: “הולק”, “Cursed” (סרט אנשי הזאב של ווס קרייבן וקווין וויליאמסון), “League of Extraordinary Gentlemen” (לא רק סרט עם שון קונרי על פי קומיקס, אלא בעיקר סרטו הראשון של סטיבן נורינגטון מאז “בלייד”).


סרטים נוספים, הוליוודיים בעיקר, שיגיעו, אם לא יהיו תקלות, ב-2003: “Finding Nemo” (סרט אנימציה של פיקסאר), “Basic” (ג’ון מקטירנן), “טיימליין” (ריצ’רד דונר על פי מייקל קרייטון), “Cold Mountain” (אנתוני מינגלה), “הסמוראי האחרון” (טום קרוז בבימויו של אד זוויק), “Dogville” (לארס פון טרייר), “Big Fish” (טים ברטון).

מי מת.

אנשי הקולנוע שהלכו לעולמם ב-2002: ג’וליה פיליפס, מפיקה (1 בינואר), טד דמי, במאי (13 בינואר), פגי לי, זמרת (21 בינואר), אסטריד לינדגרן, סופרת (28 בינואר), פרדריק סטיינקמפ, עורך (20 בפברואר), צ’אק ג’ונס, גאון אנימציה (22 בפברואר), לורנס טירני, שחקן, “כלבי אשמורת” (26 בפברואר), ספייק מיליגן, קומיקאי (27 בפברואר), איירין וורת, שחקנית, “אבודים ביונקרס”, “אונייגין” (10 במרץ), ריצ’רד סילברט, מעצב אמנותי ב”צ’יינטאון”, “דיק טרייסי” ו”מועדון הכותנה” (23 במרץ), מילטון ברל, מר טלוויזיה (27 במרץ), בילי וויילדר, אחרון הבמאים הדגולים (27 במרץ), דאדלי מור, שחקן (27 במרץ), ג’ורג’ סידני, במאי (5 במאי), איב רובר, שחקן-במאי-תסריטאי-מפיק (10 במאי), רוזמרי קלוני, זמרת (29 ביוני), ג’ון פרנקנהיימר, במאי (6 ביולי), רוד סטייגר, שחקן (7 ביולי), ליאו מק’קרן, שחקן (23 ביולי), ג’יי לי תומפסון, במאי (30 באוגוסט), קטרין קרטלידג’ (7 בספטמבר), קים האנטר, שחקנית (11 בספטמבר), סרגיי בודרוב הבן, שחקן (20 בספטמבר), אדולף גרין, תסריטאי-מחזאי-תמלילן (23 באוקטובר), ריצ’רד האריס, שחקן ודאמבלדור (25 באוקטובר), אנדרה דה טות, במאי (27 באוקטובר), ג’יימס קובורן, שחקן (18 בנובמבר), קארל רייז, במאי (25 בנובמבר), איאן מקנוטון, במאי “מונטי פייתון והקרקס המעופף” (10 בדצמבר).

נושאים: סיכום העשור

15 תגובות ל - “סיכום העשור: שנת 2002”

  1. עמית איצקר 8 דצמבר 2009 ב - 12:46 קישור ישיר

    “מלהולנד דרייב” הוא סרט מבריק. דיי מגוחך שאתה אומר ש”ונילה סקיי” הרבה יותר מוצלח ממנו, בעוד ש”ונילה סקיי” הוא רימייק אמריקקי גרוע (של קמרון קרואו, במאי בעייתי מאוד) למותחן ספרדי מעולה (פקח את עינייך).

  2. יעקב 8 דצמבר 2009 ב - 14:00 קישור ישיר

    לדעתי מלהולנד דרייב הוא נס, עילוי, מופלא, מכושף, הוא מפריד את כל האטומים ביקום ומרכיב אותם מחדש! טוב?
    צריך שיהיה חוק שמחייב את כולם, לשבת שלוש שעות ביום ולהכין רשימות סופרטיבים על הסרט הזה.

    וברצינות, אנשים נכנסים לעצבים, האשמות ש”כולם צבועים” ו”המלך הוא עירום”, רק בגלל שהם לא התחברו למשהו. מותר להגיד “לא הטעם שלי” בלי להכנס להתקפות. נסו זאת פעם.

  3. מיכאל 22 8 דצמבר 2009 ב - 15:13 קישור ישיר

    ‘מלהולנד דרייב’ של לינץ’ הוא סרט מבריק ומאתגר. קולנוע הוא חלום, ולינץ’ הופך את החלום לקולנוע. סרט אדיר.
    כמות הדיונים והניתוחים של הסרט היא בלתי נתפסת, ועל כן הוא קיבל את התואר קאלט בלי להתאמץ.

  4. קובי 8 דצמבר 2009 ב - 17:06 קישור ישיר

    לדעתי, מלהולנד דרייב הוא מהסרטים הגדולים שנוצרו לא רק בעשור הזה אלא בכלל. פשוט יצירה מהפנטת. איך אפשר להגיד בכלל ש”ונילה סקיי” המחורבן (סליחה) טוב ממנו ?
    ובכלל, יש מלא סרטים גרועים ברשימה. חיילים היינו ? סימון ? ספיידרמן ? שיהיה.

  5. בן 8 דצמבר 2009 ב - 19:29 קישור ישיר

    ונילה סקיי הוא סרט נורא ואיום, שמשפיל את האינטלגנציה הבסיסית של כל צופה בו שנתקל בעבר באיזהשהי דוגמה של מדע בדיוני אינטליגנטי.

  6. מיכאל 22 8 דצמבר 2009 ב - 21:24 קישור ישיר

    ‘ונילה סקיי’ סרט מרתק, מצוין. הבנתי שקמרון קרואו לא מתכוון לביים יותר.
    ‘ג’רי מגווייר’ ו’כמעט מפורסמים’ היו ממש אחלה.

  7. איתן 8 דצמבר 2009 ב - 21:52 קישור ישיר

    2002
    כבר דיברנו על זה בעבר, אז רק אומר במשפט: “מלהולנד דרייב” הוא סרט אדיר בעיניי.אתה לא אהבת. נו שויין.

    לגבי “החתונה היוונית שלי”: קודם כל, אני די סימפטתי את הסרט. אני מסכים שיש בו נוסחה מוכרת ושחוקה, אבל יש בו גם דבר די נדיר לסרטים אמריקאים שמתעסקים עם תרבות אחרת: אוטנתיות, וחוסר התנשאות. הסרט מגיע מתוך הקהילה היוונית-אמריקאית, וכל הבדיחות על חשבונם באות מאהבה. למעשה, בפעם הראשונה שג’ון קורבט פותח את הפה לדבר בסרט, משהו נפתח לי באוזן. הסרט נפתח באקספוזיציה שמדברת אנגלית במבטא יווני, ועד שהתרגלתי לזה, מגיע קורבט ומדבר אנגלית אמריקאית. האמריקאי הוא הזר בסרט אמריקאי. ורדולוס הצליחה להכניס אותי לעולם שלה, ולגרום לי להרגיש בבית.
    על הדבר הקטן הזה היתה, להרגשתי, ההצלחה של הסרט.

    סרטים אחרים שראיתי ב-2002, ולא הזכרת:

    “הבן של הכלה” – סרט ארגנטינאי שהיה מועמד לאוסקר. דרמה מיין-סטרימית עשויה טוב. סרט יפה ומרגש.

    “בגידות בחיי נישואין” – תרגום כושל ל”Faithless”, סרט שוודי שביימה ליב אולמן לפי תסריט של אינגמר ברגמן. לנה אנדרה מפליאה לשחק בסרט שחלקו מומחז במעין חדר חזרות, וחלקו מצולם “רגיל”. דרמה טרגית מרשימה.

    “בחדר המיטות” – דרמה מרשימה ומופנמת של טוד פילד. היתה מועמדת להרבה אוסקרים. סרט שקט ואפקטיבי מאוד.

    “המורה לפסנתר” – הדלת שדרכה נכנסתי לעולמו המעורער של מיכאל האנקה. סרט מצויין לטעמי.

    “לנטנה” – זה מפתיע אותי שהסרט הזה לא ברשימה שלך. סרט מרשים מאוד, שבנוי כפסיפס, ויוצר תמונת עולם מרתקת של אוסטרליה. משחק מעולה ובמאי שיודע לנווט בין מספר חוטי עלילה במקצועיות.

    “שטח הפקר” – זוכה האוסקר לסרט הזר באותה שנה. סרט חד וארסי על אימפוטנטיות כוחות האו”ם, מצחיק ועצוב, אבסורדי ומציאותי. הופעתה האחרונה על הבד של קטרין קרטלידג’.

    “על שפתיי” – ז’אק אודיאר לא עושה הרבה סרטים. אבל כל סרט – פגיעה בול. ההיכרות הראשונה שלי עם עמנואל דבוס (וגם עם ונסן קאסל).

    “אוהבת לא אוהב” – זה סרט שכנראה רק אני אוהב. הפולו-אפ של אודרי טוטו ל”אמלי” היה סרט גימיק, שמספר סיפור אהבה נכזבת. הסרט מסופר מהצד שלה, נעצר אחרי 40 דקות בערך, ומתחיל שוב מהתחלה – הפעם מהצד שלו. איכשהו, עלי הגימיק עבד.

    “שמיים” – המבקרים אהבו לשנוא את הסרט הזה, מכיוון שאת התסריט שלו כתב קז’ישטוף קישלובסקי, אבל הבימוי של טום טיקוור לקח אותו לכיוון אחר. אני אהבתי את הסרט הזה, ואת קייט בלאנשט.

    “שיקוי לילה” (במקור:”תודה על השוקולד”) – פחות או יותר, הדלת שבה נכנסתי לעולמו של קלוד שברול. מאוד אהבתי את האלגנטיות של הסרט, את הדיאלוגים, ואת איזבל הופר (וזה אחרי שראיתי אותה ב”מורה לפסנתר”. שני סרטים מצויינים בשנה).
    “האחיות מגדלנה” – זוכה הפרס הגדול של פסטיבל ונציה ב-2002. דרמה נדירה בעוצמתה על הקורה בין הקירות של מנזר המגדלנות. סרט שנשאר איתי הרבה זמן לאחר הצפייה.

    “8 נשים” – פרנסואה אוזון. ביחד עם “קללת אבן העקרב הירוקה” של וודי אלן מ-2001, “8 נשים” הוא מהסרטים הכי מהנים שראיתי בעשור האחרון. סרט שבא מאהבה גדולה לקולנוע הצרפתי ולשחקניותיו. העלילה פחות חשובה. 8 שחקניות, מהצעירות והעולות (וירז’יני לדואיין ולודיבין סאנייה) ועד לותיקות בחבורה (קתרין דנב, פאני ארדן, ואיזבל הופר – שוב היא – בתפקיד קומי מאוד מוצלח), כל אחת מקבלת את הרגע שלה לשיר ולרקוד, כל אחת מקבלת הזדמנות להנות בעצמה, ולהעביר את ההנאה הלאה. פרנסואה אוזון יצר שיר אהבה לקולנוע הצרפתי לדורותיו, ולשחקניותיו. סרט נפלא בעיניי.

  8. משה נה נה נה 9 דצמבר 2009 ב - 0:03 קישור ישיר

    רשימות עתיקות אלו מזכירות לי כמה הטעם שלך, מר רוה, חדגוני ורדוד.

    באופן קבוע, ללא יוצא מן הכלל, בכל שנה שסוקרה כאן בנתיים, הסרטים שנותרו בחוץ ולא הוזכרו אף במילה הם אלו שהשאירו חותם של ממש על עולם הקולנוע.

    המורה לפסנתר של מיכאל הנקה למשל.

    אם אני לא טועה ב2002 נחשפנו גם לחדרו של הבן של נני מורטי וליקוי חמה בקנדהאר של מוחסן מחמלבאף…

    אה, ומלהולנד דרייב מופתי, כמובן.

    =========

    רוה למשה: שנאתי שנאתי שנאתי את “המורה לפסנתר”. ברררר… ולדעתי (לדעתי) זה רדוד לא לראות כמה עמוקים ומורכבים הם סרטים “דו”ח מיוחד” או “ונילה סקיי” שנדמה שאנשים כמוך צופים בהם (אם בכלל) רק באופן חיצוני ו,נו, רדוד.

  9. איילת תמיר 9 דצמבר 2009 ב - 8:50 קישור ישיר

    יאיר רוה אני חושבת שלצערי הרב אתה והקולנוע לא שייכים לאותו עולם, כלומר, הקולנוע כאמנות הוא משהו זר לך, שאתה לא מבין או מפחד להבין, אולי אתה מרגיש אשם על שאתה מזייף אהבת קולנוע כל השנים האלו.
    רשימות אלו הן מראה כל כך ברורה ולאורן אתה מצטייר כחנווני קטן, אולי קופאי או סדרן אבל בטח לא קולנוען.
    “הביקורות” האחרונות שלך על קולונע ישראלי נגועות באינטרסים ומלאות בפחד להגיד דבר משמעותי או נחרץ.
    אבל הדבר המצער ביותר הוא אובדן התשוקה. מצא אותה בחזרה או עזוב אותנו במנוחה. תודה.

    ==========

    רוה לאיילת: תודה על ביקורך באתר. מקווה שתמשיכי לקרוא. אני אכן כותב מתוך אינטרסים. מאז ומתמיד. אינטרסים ברורים ובוטים לקדם את הבמאים שאני אוהב שעושים סרטים לרוחי. יש עשרים שנות ביקורות מלאות אינטרסים מתויקות בארכיונים, בהדרגה כולן יהיו ברשת ותוכלי לעקוב אחריהן. אשמח כמובן, למען חוויית הלימוד וההתפתחות האישית שלי, לקרוא את בלוג הקולנוע שלך ואת הטקסטים נטולי הפחד להגיד דבר משמעותי או נחרץ שלך.

  10. איתן 9 דצמבר 2009 ב - 9:22 קישור ישיר

    היום ב”גלריה” – כתבה מתורגמת על סרטו החדש של קלינט איסטווד. שמו של הסרט בכתבה: “אפקט האנושיות” (במקור: Invictus). האמנם ?

  11. רז-ש 9 דצמבר 2009 ב - 9:39 קישור ישיר

    וואו איזו שנאה עולה בתגובות. אז בסדר אתם לא מסכימים עם רווה. הוא אוהב שפילברג ואתם דיויד לינצ’. אני אישית לא מסכים לא איתכם ולא איתו- אני למשל כן אוהב את פיטר ג’קסון. אז מה? מה גם שזה הבלוג שלו, שאתם בחרתם מרצונכם החופשי להכנס אליו, ועוד לקרוא את הפוסטים הארוכים שהוא שם, ואת התגובות… ואז איילת כותבת “עזוב אותנו במנוחה”. הזוי קצת. אבל אני לא יודע, אולי יאיר רווה מתקשר לאיילת כל יום ושואל “קראת, קראת? תכנסי בקשה ותקראי, טוב?” אם זה המצב אז היא צודקת.

    ===========

    רוה לרז: לבת שלי קוראים אילת. כנראה שהיא שוב כועסת עלי שהכרחתי אותה לאכול סלט, או שאני כותב כל הזמן בבלוג במקום לשחק איתה.

  12. יובל 9 דצמבר 2009 ב - 14:56 קישור ישיר

    כן, הרבה כעס יש פה.קשה להבין את זה, למרות שגם אני מרגיש מנותק מאוד מהרשימה שלך. דו”ח מיוחד וונילה סקיי הם שני סרטים עם המון פוטנציאל שהם מצוינים בקטעים מסוימים (הראשון יותר מהאחרון) שהולכים לאיבוד. טום קרוז מתחיל לצעוק tech support, קטע נורא.

  13. חתונה 15 דצמבר 2009 ב - 18:26 קישור ישיר

    כתבה מעולה. אכן אהבתי את “החתונה היוונית שלי”.

  14. איתי() 16 דצמבר 2009 ב - 18:40 קישור ישיר

    בלי שנאה, אבל:
    שפילברג וקמרון קרואו, ושאר הקולנוע ההוליבודי, שבעשייתו מושקעים מיליוני דולרים, והוא תוצר תעשייתי שנועד להכניס כסף –
    למה דווקא הקולנוע הזה צריך לקבל את תמיכתו של מבקר הקולנוע?
    מבקר קולנוע מחזיק בידיו כח מסוים.
    אפשר להפעיל כח זה לטובת הקולנוע הלא מסחרי.
    לקולנוע המסחרי יש כבר מנגנוני שיווק אדירים שעובדים בשבילו.
    אני מציע לך אפשרות כזאת, כי אני מרגיש שאתה כן אוהב קולנוע בכל מאודך.

  15. איילת 31 דצמבר 2009 ב - 9:45 קישור ישיר

    מה עם “תפוס אותי אם תוכל”
    ראיתי את זה לראשונה שילשום.
    וזה סרט ניפלא!!! אחד הטובים שראיתי בכלל.
    תסריט, בימוי משחק.
    מצחיק, עצוב מרגש אנושי ומותח.
    זה נעשה ב2002 לא?
    או שהחמצתי משהו.
    למה זה לא ברשימה?
    אשמח אם מישהו יגיב


השאירו תגובה