סיכום 2009: סרטי השנה של "סינמסקופ"
הנה זה בא, סיכום השנה. היו השנה סרטים ממש מהנים. לא יודע אם להגדיר את 2009 כשנה "טובה" או "רעה", כי לא היתה תחושה של גל עצום של סרטים טובים. לא. אבל היו כמה וכמה סרטים השנה שהיו ממש טובים, וממש מהנים. לכן רשימת עשרת הסרטים הי טובים של השנה, מכילה 12 סרטים, ובהם סרט אחד שדחפתי פנימה השבוע, אחרי שהמדור שלי בעיתון כבר ירד לדפוס. הנה הרשימה שלי ודברי סיכום השנה. הוסיפו את סרטי השנה שלכם בתגובות.
פורסם ב"פנאי פלוס", 23.12.2009
סרטי השנה 2009:
1. "ממזרים חסרי כבוד", במאי: קוונטין טרנטינו
2. "ארץ יצורי הפרא", במאי: ספייק ג'ונז
3. "יהודי טוב", האחים כהן
4. "סטאר טרק", ג'יי.ג'יי אברמס
-. "אווטאר", ג'יימס קמרון (*)
6. "הנבואה", אלכס פרויאס
7. "הנוכלים בלום", ריאן ג'ונסון
8. "גבולות השליטה", ג'ים ג'רמוש
9. "מחוז 9 ”, ניל בלומקמפ
10. "חיבוקים שבורים", פדרו אלמודובר
-. "אויבי הציבור", מייקל מאן
(ומה היו הסרטים הכי קופתיים בבתי הקולנוע בישראל השנה?)
(*) את "אווטאר" ראיתי יום אחרי שמדור סיכום השנה שלי ירד לדפוס ב"פנאי פלוס". ואני כמו תמיד מעדיף לצפות בסרטים שאני מתלהב מהם פעם נוספת ולתת להם לשקוע לפני שאני משבץ אותם בין סרטים שלקחתי לי את הזמן להרהר לגביהם. נכון לעכשיו, אני ממקם את "אווטאר" במקום הרביעי, בתיקו עם "סטאר טרק". נהניתי משני הסרטים האלה באותה מידה: בשניהם הייתי כמו ילד קטן ומוקסם עם חיוך גדול על הפרצוף ועם ניצוצות בעיניים. "סטאר טרק" החזיק את הניצוצות בעיניים שלי כבר שלוש צפיות. אתן ל"אווטאר" לפחות עוד צפייה אחת בקרוב.
חיבבתי גם את:
"500 ימים עם סאמר", “קורליין", “לצאת לדרך", “פרידות", “כוכב בהיר", “זומבילנד". וכן, אני מודה: היו כמה סצינות ב"הפנתר הוורוד 2” שנורא הצחיקו אותי.
וגם: אחרי שכבר סיימתי לשקלל את הרשימה עשיתי לי עוד כמה השלמות של סרטים שהחמצתי השנה, וביניהם היה "ג'ולי וג'וליה". והסרט הזה פשוט עינג אותי כהוגן. כולם מתמוגגים ממריל סטריפ, שנועצת את שיניה בתפקיד העסיסי, הגרוטסקי, שנראה שעינג אותה בכל רגע, אבל אני הוקסמתי לא פחות ממג ראיין. סליחה, מאיימי אדאמס. סצינת הלובסטרים שלה היתה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי השנה בקולנוע. ההתכתבות עם סצינת הלובסטרים מ"אנני הול" הקסימה אותי. זה לא סרט מתוחכם או משוכלל, הוא פשוט היה מהנה נורא. אז שבצו אותו איפשהו גם תחת "חיבבתי את".
נציגי 2008 שהוקרנו בארץ בתחילת 2009 ושחיבבתי מאוד ואני למעשה צריך לשבץ אותם לסיכום 2008:
1. "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", דיוויד פינצ'ר
2. "מילק", גאס ואן סאנט
3. "חלון אחורי", סם מנדס
4. “גראן טורינו", קלינט איסטווד
5. “נער החידות ממומבאי"/”המתאבק"
דברי הסיכום:
חיכיתי ל-2009. לפני עשור, זרחה שנת 1999 כאחת השנים המרהיבות בתולדות הקולנוע בן זמננו, עם רצף פנומנלי של סרטים (אמריקאים בעיקר) שביטאו חרדה עמוקה מפני סוף המילניום. עשר שנים אחר כך, ואמריקה שוב בחרדה, אבל הפעם קצת פחות פילוסופית. המשבר הכלכלי באמריקה השפיע על מצב הרוח של האומה, וזה השתקף גם בסרטים עצמם (חכו ל"תלוי באוויר") וגם בעצם הרצון לצאת לסרטים, כדי לברוח מהמציאות. שנת 2009 שברה את שיאי ההכנסות בקופות, ויש סיכוי שעד שהשנה הזאת תגיע לסיומה יחצה בפעם הראשונה (באמריקה) הרף של עשרה מיליארד דולר בהכנסות לשנה אחת. העלייה בהכנסות, אגב, לא מעידה דווקא על עלייה במספר הצופים, אלא בעלייה הכי גדולה זה שנים במחירי הכרטיסים. זו היתה השנה הכי משמעותית עד כה למהפכת התלת מימד: החזון של דרימוורקס ופיקסאר שמעתה כל סרטי האנימציה שלהם יופקו בתלת מימד יצא לדרך השנה, ובשבוע שעבר הופץ סוף סוף "אווטאר" של ג'יימס קמרון, הסרט שגרם ללא מעט בעלי בתי קולנוע – גם בארץ – לשדרג את אולמות ההקרנה שלהם לאמצעי הקרנה דיגיטליים המאפשרים הקרנת תלת מימד. מהפכת ההקרנה הדיגיטלית, עם או בלי תלת מימד, מבורכת בעיניי. איכות ההקרנה באולמות ארצנו בהירה וצבעונית מאי פעם. אבל האם לתלת מימד יש ערך אמנותי משמעותי? עדיין לא הגעתי להחלטה חד משמעית. בעיקר כי המצב הוא עדיין כזה שרוב הצופים בעולם רואים את גם את הסרטים התלת מימדיים בגרסאות שטוחות. גם כי עדיין רוב אולמות ההקרנה הם של מקרנות 35 מ"מ ולא של מקרנות דיגיטליות, וגם כי אחרי 3-4 חודשים בבתי הקולנוע, הסרט עובר לדי.וי.די ולטולוויזיה ושם עדיין אין תלת מימד. יפה ומרשים? בהחלט. חיוני. עוד לא. ובכל מקרה, בסופו של דבר, הסרט צריך לעבוד בזכות עצמו, כשהתלת מימד הוא רק בונוס, ולא העניין עצמו. ואם כל כך קל לוותר עליו לדי.וי.די, אין בעיה לוותר עליו כלל. ברשימת סרטי השנה שלי יש את "למעלה" ואת "קורליין", שניהם היו יפהפיים בתלת מימד, אבל לא הייתי חושב עליהם פחות אם הייתי רואה אותם בדו מימד.
ואיך היו הסרטים השנה? היו טובים, היו בינוניים, היו רעים. זו לא תיזכר כשנה טובה במיוחד, או גדולה במיוחד. לא היה רצף חד פעמי של יצירות מופת, אבל גם לא היינו צריכים לגרד מתחת לספסלים כדי למצוא סרטים ראויים. היו כמה וכמה סרטים מהנים, חלקם מבריקים. ואליהם תכף נגיע.
סיכום שנת הקולנוע בישראל צריך להעיף מבט גם לגבי מה שקורה בארץ. ובישראל, נדמה לי, אנחנו חווים תקופת מעבר משונה שאני תוהה לאן היא תוביל. בסיכום 2008 הזכרתי את כמות בתי הקולנוע שנסגרו בשנה שעברה, אבל מיהרתי להרגיע: ב-2009 ייפתחו הרבה יותר. אבל כנראה שלוקח זמן לבנות בתי קולנוע חדשים. וכך קרה שב-2009 המשיכו להיסגר בתי קולנוע במרכזי הערים (גלובוס עזריאלי בתל אביב, פנורמה בחיפה), אבל הסינמה סיטי החדש והכולו-דיגיטלי שהובטח לנו לסוף 2009 בראשון לציון עוד לא מוכן. והיס פלאנט של ראשון לציון? רק ב-2012. ומתחם קולנוע חדש בירושלים? בתכנון. והאולמות החדשים בסינמטק תל אביב? גם הובטחו לסוף 2009 אבל עדיין לא מוכנים. כך שההבטחה מסוף 2008 מתגלגלת עכשיו אל תוך 2010: עשרות אולמות קולנוע סופר-משוכללים נמצאים בבנייה, עד אז מתחיל להיות יותר ויותר קשה למצוא מקומות לראות בהם סרטים.
לתוך המשוואה הזאת נכנס נתון נוסף: בעלי בתי הקולנוע עושים המון כסף. לעומת זאת, מפיצי הסרטים לא עושים המון כסף. בישראל כל בעלי בתי הקולנוע הם גם מפיצים, כשנדמה שהשיטה היא שהזרוע המפיצה צריכה להזין את זרוע ההקרנה בכמה שיותר תוצרים, להביא לאולמות כמה שיותר קהל. תפקיד המפיץ הוא לא להפסיד כסף. תפקיד בעל בית הקולנוע הוא להכניס כמה שיותר (למרות שכל בעלי בתי הקולנוע בארץ השנה שידרגו את אולמותיהם בהוצאה ניכרת וראויה להערכה). במילים אחרות, הצלחתו של סרט ספציפי הופכת כמעט חסרת חשיבות עבור המפיץ, ומה שחשוב לו הוא כמה כרטיסים הוא הצליח למכור בתוך בית הקולנוע שבבעלותו.
אבל מה קורה בתחום ההפצה? מצד אחד, אולי לא צריכות להיות לנו תלונות. הסרטים ההוליוודיים המסחרים, הגדולים, המצליחים, המדוברים, הגיעו ארצה כמעט כולם, ולרוב ממש בזמן אמת עם הפצתם העולמית (חוץ מ"The Blind Side" ו"Paul Blart: Mall Cop", שני שוברי הקופות היחידים באריקה שהמפיצים בארץ לא טרחו להביא ארצה. למרות שהראשון די מרגש, והשני די מצחיק). זה בפני עצמו לא עניין של מה בכך. אבל כשזה מגיע לסרטים הקטנים יותר, הזרים, המאתגרים יותר, נדמה לי שישראל הולכת ומצטמצמת בהיצע שלה. סרטים זרים עדיין מגיעים, אבל אלה לרוב סרטים צרפתיים בורגניים וחסרי ייחוד. סרטים אחרים, שזכו להצלחות בפסטיבלים, שזכו לביקורות טובות, לא הגיעו לבתי הקולנוע. אם היה לנו מזל הם הגיעו לאחד הפסטיבלים, אולי לאחד הסינמטקים. אבל גם זה לא בטוח. המצאי והמגוון הקולנועיים המגיעים ארצה הולכים ומתכווצים. ואני תוהה למה: האם זה בגלל שלמפיצים יש טעם בינוני, והם פשוט לא אוהבים סרטים איכותיים יותר? או שזה בגלל שהם מפחדים ש"הקהל" לא יבוא לסרטים האלה ולמרות שהם עצמם אוהבים את הסרטים האלה הם מונעים את הבאתם מתוך חשש כלכלי? אני שמח מאוד מכך שהתפוקה ההוליוודית מגיעה לישראל במהירות. אבל אני גם מתגעגע לימים בהם ישראל היתה גשר של תרבות קולנועית בין אירופה, אסיה ואמריקה, וסרטים זרים מפינות נידחות בעולם, היו זוכים כאן להצלחות קופתיות. המפיצים פעם עיצבו כאן את טעם הקהל וידעו איך לשווק להם סרטים אלטרנטיביים, שהפכו להצלחות, לשיחת העיר. אבל היום? אותם מפיצים נהיו די פחדניים. נדמה לי שאם "מלאכים בשמי ברלין" היה יוצא כיום, איש לא היה מביא אותו ארצה. וראו מה זה עושה: שניים מהסרטים הכי מדוברים השנה בקולנוע – “אנטיכרייסט" של לארס פון טרייר ו"The Hurt Locker” של קתרין ביגלו – לא נקנו להפצה בישראל. זה לפעמים גורם לי להרגיש שבמשרדי המפיצים אין אינטרנט והם לא קוראים את כמות המילים הנשפכות על שני הסרטים האלה. או שהם מקווים שלקהל שלהם אין אינטרנט בבית והם ממילא לא יודעים על מה מדברים בעולם. הם, המפיצים, ממילא ראו את הסרטים האלה בפסטיבלים, אז הם לא צריכים אותם.
ובסופו של דבר, להביא לארץ עותקי פילם – גלגלי ענק כבדים ומסורבלים – זה עסק יקר, גם להקרנה חד פעמית. תוסיפו לזה תרגום ופרסום, ותבינו למה המפיצים, הסינמטקים והפסטיבלים מעדיפים ללכת על בטוח, או על הזול. והמהפכה הדיגיטלית? זו שהיתה אמורה להוריד ואף להעלים את ההוצאות הפיזיות של שינוע הסרטים והפיכתם לקבצי מחשב וירטואליים? היא עדיין לא הגיעה ארצה – גם עותקים דיגיטליים עדיין מגיעים במטוסים באריזות מסורבלות ועם עלויות לא ריאליות. החזון של הורדת סרטים בקו לווייני מקודד ומאובטח הישר לשרת היושב ליד המקרנה בבית הקולנוע, ובכך פרט לדמי מנוי או עלות זכויות להקרנה אין שום הוצאה כלשהי לשינוע הפיזי של הסרט, עדיין לא הגיע לישראל. הוא קיים כרגע רק בהודו. לכן אני מקווה שזו תקופת מעבר. ושישראל תשוב להיות מקום שמאפשר לקהל מצומצם אך נאמן ונלהב להפוך סרטים קטנים ומאתגרים ללהיטי איכות מדוברים ומשפיעים.
במילים אחרות: נדמה לי שהסתובבו ב-2009 הרבה יותר סרטים טובים ממה שראינו כאן בארץ.
ועד כאן הקיטור השנתי שלי על כך שחובבי הקולנוע בארץ לא מקבלים שירות מספיק טוב מהמפיצים ושמי שרוצה לראות סרטים מרחבי העולם על מסך הקולנוע ולא בטלוויזיה, שיעבור לגור בפריז. ועכשיו לסרטים.
סרטי השנה.
תראו איזו צמרת יהודית יצאה לי. במקום הראשון, סרט על יהודים שמראים לנאצים מי בעל הבית (אם לא של המציאות, לפחות של הקולנוע). ובמקומות 2-4 סרטים של במאים יהודיים. יצא במקרה, אבל מעורר גאווה קטנה.
כשראיתי את "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו, לא חשבתי שבסיכומה של שנה זה יהיה סרט השנה השלי. אבל לא היה עוד סרט מאז שכה הרשים ושיעשע אותי. זהו, למעשה, הקולנוע כפי שאני אוהב אותו: חסר פשרות, מנתץ חוקים וכללים, שוחט פרות קדושות, ובמלחמה בין המציאותי לקולנועי, הוא בוחר בקולנועי. “ממזרים חסרי כבוד" הוא סרט חצוף מאין כמוהו שהופך את מלחמת העולם השנייה למערבון בוקרים/אינדיאנים ומכניס את דיוויד בואי לפסקול. ובעיקר, זה סרט עם צילום מרהיב. והכי משונה: זו פעם ראשונה שקוונטין טרנטינו מקבל ממני יחס כה אוהד. אני מסמפט את סרטיו בדרך כלל, אבל בצורה מאוד מסויגת. את "להרוג את ביל" לא כל כך אהבתי. את "חסין מוות" חיבבתי. והסרט של טרנטינו שאני הכי אוהב הוא בכלל "כלבי אשמורת". כל השאר היו בסדר. שנונים, אנרגטיים, וזהו. "ממזרים חסרי כבוד" הוא הסרט הראשון של טרנטינו מאז "כלבי אשמורת" שממש אהבתי.
רשימת סרטי השנה שלי מכילה השנה כמעט אך ורק סרטים אמריקאיים עלילתיים (וסרט אחד תוצרת דרום אפריקה וניו זילנד). עדות למצוקה עליה דיברתי קודם: אם היו סרטים טובים מהעולם (והיו) הם לא הגיעו ארצה (או לא הגיעו עדיין). רק אלמודובר, במקום העשירי, הוא נציג הקולנוע האירופי. אלמודובר, כמו טרנטינו, הוא במאי ששמו הוא מותג, אבל אני לא אוהב את כל סרטיו באותה מידה. למעשה, זו הפעם הראשונה שאהבתי סרט של אלמודובר מאז "דבר אליה". “חיבוקים שבורים", כמו "ממזרים חסרי כבוד", הוא סרט שהדבר הבולט ביותר בו לעיניי הוא הצילום החושני שלו. וכמו הסרט של טרנטינו, זה סרט שנקודת הייחוס שלו היא בראש ובראשונה קולנועית. זה סרט על קולנוע, שמודע לכך שהוא בעצמו סרט הפועל לפי קונוונציות עלילתיות. צמוד אליו, באותה נשימה ממש, ומתוך אותו עולם ממש, “אויבי הציבור" של מייקל מאן, שגם הוא בעיני סוג של אח תאום ל"ממזרים חסרי כבוד": סיפור אמיתי תקופתי המצולם באופן אנכרוניסטי בולט – צילום היי-דפינישן ששומר על מראה הווידיאו שלו (בשעה שכל הבמאים שעובדים עם מצלמות היי-דפינישן מסתירים את מקור הווידיאו ומתאמצים לתת לחומר המצולם מראה של פילם), מצמיד מוזיקה שלא מתאימה לתקופה, והוא בעצמו פחות סרט גנגסטרים/תקופתי המתיימר לייצג אמת, והוא יותר סרט שמגיב למכלול הדימויים והמוסכמות של ייצוג הגנגסטרים בקולנוע מראשיתו. לא ראיתי את הסרט כשיצא והשלמתי את הצפייה בו רק באחרונה, והופתעתי לגלות סרט מהנה לחלוטין, שהוא כולו פראפרזות על סרטי גנגסטרים/אף.בי.איי קודמים (כולל "היט" של מייקל מאן עצמו) וכמו שהסרט עוסק בדימויים, כך גם גיבוריו: גם ג'ון דילינג'ר, שודד הבנקים, וגם ראש האף.בי.איי הממונה על לכידתו משתמשים בתקשורת, במדיה הוויזואלית, ובדעת הקהל, כדי לנהל את הקרב ביניהם. זה קרב בין דימויים, והוא מגיע לשואו-דאון שלו מחוץ לבית קולנוע המציג סרט גנגסטרים. מייקל מאן מביים באופן אדיר, ולצד "ממזרים" ו"חיבוקים", זה אחד הסרטים עם הצילום הכי מופלא שראיתי השנה.
זו היתה שנה יהודית להפליא. מציידי הנאצים של טרנטינו ב"ממזרים חסרי כבוד" ועד לגיבור המיוסר והמבולבל של "יהודי טוב", נדמה שהקולנוע האמריקאי למד השנה לדבר יידיש. זו גם היתה שנה אפוקליפטית מאוד, בה שוב נהנו הקולנוענים להציג עולם שנמצא על פי תהום, במצב של כאוס, ורגע לפני השמדה טוטאלית. “2012” – הגרסה של רולנד אמריך לסיפור המבול של נוח – האידיוטי (אך המשעשע) היה השיא של המגמה הזאת. אבל לטעמי "הנבואה" של אלכס פרויאס הוא אחד מסרטי האפוקליפסה/אימה היותר טובים שראיתי באחרונה. מתחת למעטה המעט צ'יזי של סרט צעקני/על טבעי עם ניקולס קייג' התגלה סרט עם כמה רגעים מרהיבים של קולנוע, ועם כמה מחשבות לא רעות על מקומו של האדם ועל התמודדות של אדם עם יכולתו לנבא את העתיד, ולתהות: האם יש ביכולתו של אדם לשנות את גורלו. “הנבואה" התכתב גם עם "פלאשפורווד", הסדרה של רשת איי.בי.סי, שהתחילה גם היא עם המימד הנבואי/אפוקליפטי/ספיריטואלי, לפני שהתקשקשה לגמרי. גם "מחוז 9 ”, כמו "זומבילנד", התכתבו עם סרטי האפוקליפסה. ובכלל בין "מחוז 9”, “סטאר טרק", “הנבואה", “אווטאר" ו"ירח" (ראו בהמשך), זו היה שנה בכלל לא רעה לסרטי המדע בדיוני.
במקומות 7 ו-8: שני נציגים של הקולנוע האמריקאי העצמאי שמחפש מימון ברחבי העולם. “הנוכלים בלום" הוא שעשוע קולנועי חכם ושנון, ו"גבולות השליטה" הוא סרט מסע מהורהר ומסוגנן, שנראה כמו הסרט שטרקובסקי היה יכול לביים באמריקה (כלומר, בספרד). ומולם: הרפתקאות עתירות תקציב. “סטאר טרק" היה סרט ההרפתקאות הכי מהנה של השנה, ו"ארץ יצורי הפרא" הוא בעיניי ארץ יצורי הפלא. סרט שמן הסתם נהגה כדי למכור צעצועים לילדים, אבל הפך לחוויה נוסטלגית ומעוררת הרהור להורים.
סרטים ישראליים
זו היתה שנה לא רעה לקולנוע הישראלי. בתחילתה "ואלס עם בשיר", נציג 2008, הפסיד את האוסקר, אבל זכה בסזאר ובגלובוס הזהב. ובהמשכה "לבנון" זכה בפסטיבל ונציה. “סיפור גדול" היה הסרט שהכי נהניתי ממנו, והוא גם היה לשלאגר הישראלי הגדול של השנה עם 200 אלף צופים. "לבנון" היה הסרט שהכי הדהים אותי ויזואלית ורגשית (אבל הקהל התקשה איתו, הוא הביא עד כה כ-50,000 צופים). אבל ההפתעה הכי גדולה של השנה היתה "עג'מי", לא רק העובדה שהסרט הזה עבד בצורה כה סוחפת, ומפתיעה בעל מיני רמות – הכתיבה, העשייה, והמשמעות – אלא העובדה שהסרט הזה שלא נראה כמו חומר של שובר קופות עבד מצוין אצל הקהל והביא עד כה 165,000 צופים לבתי הקולנוע. אלה הסרטים הישראליים שיצאו השנה לבתי הקולנוע בארץ ושהכי אהבתי:
1. “סיפור גדול"
2. “לבנון"
3. “עג'מי"
4. “אילי ובן"
5. “עיניים פקוחות"
6. “קירות"
7. “ג'וליה מיה"
אבל שנת 2010 עשויה להיות אדירה לקולנוע הישראלי: האם "זוהי סדום" של אנשי "ארץ נהדרת" ישבור כל שיא קופה אפשרי של 30 השנים האחרונות? וכמה צופים יביאו לבתי הקולנוע הסרטים החדשים של אבי נשר ודובר קוסאשווילי?
הסרטים הכי טובים שלא הציגו בבתי הקולנוע בארץ:
אני עסוק בימים אלה בניסיון לסכם את העשור החולף ומגיע למסקנה מדכאת: חלק גדול מהסרטים הכי טובים שראיתי בעשור האחרון לא הוצגו בארץ בבתי הקולנוע המסחריים. הם היו או בפסטיבלים או בדי.וי.די. אם אתם חובבי קולנוע, אתם חייבים לזכור שאתם מקבלים שירות מוגבל וחלקי בבתי הקולנוע המסחריים. זה נורא מצער. גם השנה, כמה מהסרטים הכי יוצא דופן שראיתי, ראיתי או בפסטיבלים או בבית בדי.וי.די. הנה כמה מהם.
1.
The Hurt Locker
הסרט הזה, שביימה קתרין ביגלו (אשתו לשעבר של ג'יימס קמרון ומי שחתומה על סרט הפעולה המשובח "נקודת פריצה") מסתובב בעולם כבר למעלה משנה, מאז שהוקרן בפסטיבל ונציה 2008, והמפיצים בעולם לא ממש יודעים מה לעשות איתו. סרטים על מלחמת עירק לא מצליחים בקופות. ולסרט הזה אין עלילה רציפה אלא רצף של סיקוונסים. אבל יש בו עשייה קולנועית וירטואוזית, שהופכת את ז'אנר סרטי המלחמה לכמו מיוזיקל, בו כל סיקוונס הוא נאמבר, שעולה ועולה באינטנסיביות שלו. הסרט הזה הוא מופת של מתח מורט עצבים ואחד הסרטים הכי נטולי פשרות שיצאו מאמריקה בעת האחרונה. כל מי שמדבר על הסרט במושגים של קולנוע פוליטי או מסרים אנטי-מלחמתיים, מעוות את הסרט. כמו כל סרטיה של ביגלו זה סרט שמתפנן כהוגן ממלחמה ואלימות, ומציג מציאות בה המלחמה היא אולי גיהנום, אבל היא כיפית וממכרת לאללה. לא לחינם הסרט נפתח בציטוט שמלחמה ממכרת כמו סם. אז זה לא סרט פוליטי או אנטי מלחמתי (הוא כמעט פרו-מלחמה). זה פשוט סרט מתח/אקשן מצוין. וחוץ מזה: סיקוונס הפתיחה שלו הוא העתקה מושלמת לסיקוונס הפתיחה של "בופור" הישראלי.
לבסוף, נמצא המפיץ האמריקאי שהוציא את הסרט הזה בקטן בקיץ באמריקה, כמעט שנה אחרי בכורתו הראשונה. כעת הוא בדרך להיות אחד הסרטים המובילים בקרב על האוסקר. אני בספק אם הוא יזכה (אם כי ביגלו עשויה לזכות באוסקר על הבימוי), אבל זה די מביך שאחד הסרטים הכי מבריקים, הכי מותחים, הכי מדוברים והכי מעוטרי פרסים, לא קיבל שום נוכחות כלשהי על אף מסך ישראלי. חפשו אותו בערוצי הסרטים של יס במרץ 2010. (אגב: כמעט קרה אותו דבר עם סרט אחר, “Precious”, אבל כאן לפחות הסרט נגאל בזכות ערנות אנשי הסינמטקים ויגיע להקרנות בישראל בחושים הקרובים).
2.
"אנשים מצחיקים”/Observe and Report””
זעמתי על אנשי ג.ג כשהחליטו ברגע האחרון שלא להפיץ את "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו. אבל אני חייב להודות: אם אני הייתי מפיץ, הייתי די שובר את הראש עם הסרט הזה. החיבור בין אפטאו (“הדייט שתקע אותי") ואדם סנדלר (“50 דייטים ראשונים") היה אמור לייצר קומדיה פופולרית ושוברת קופות. אבל הסרט הזה הוא די פצצת דכאון. אבל זה גם סרט נורא אמיץ. אני מחבר את שני סרטיו של סת רוגן, “אנשים מצחיקים" ו"Observe and Report”, שניהם לא הוצגו בארץ, וחבל, כי שניהם מציגים את הצד האפל של הקומדיה, הצד שעוסק באנשים בחולשתם, ויותר משהם מצחיקים הם גורמים לצופה לנוע באי נוחות בכסא. זה אולי לא החומרים מהם עשויים להיטים, אבל אלה הסרטים שנחרתים בזכרון.
3.
In The Loop
"כן אדוני השר" לשנות ה-2000 באחד הסרטים עם התסריטים הפרועים, המצחיקים והמטונפים שנשמעו על המסך המון זמן. ואיזה כיף לפגוש על המסך את פיטר קפלדי, ששבה את ליבי ב"גיבור מקומי", ואז נעלם וניסה להפוך לבמאי בעצמו.
4.
"אנטי-כרייסט"
הסרט הזה, שהוקרן בפסטיבל חיפה, נע מהגרוע והאיום אל המופלא. הוא מעצבן ומקומם, אבל אי אפשר להתעלם ממנו. לארס פון טרייר בסרט הראשון שלו מאז "רוקדת בחשיכה" שאני מצליח לסבול ולא לשנוא כל רגע ממנו. כלומר, כן: לשנוא כל רגע. אבל להתפעל מהתעוזה והכשרון. וזה כה משונה: הקהל בארץ מת על פון-טרייר, אז איך המפיצים כאן ויתרו עליו בכזאת קלות? מה, רק בגלל קצת סקס ואלימות? זה לא מה שהופך סרטים לשוברי קופות כאן? אולי הוא עוד יצוץ פתאום, מי יודע.
5.
"ברונסון"
אם הייתי מפיץ, זה הסרט שהייתי קונה להפצה. איזה לונה פארק משוגע ומופלא של קולנוע. בשנה שעברה ברשימת הסרטים הכי טובים שלא הגיעו ארצה כללתי את "רעב" של סטיב מקווין, סרט פנומנלי המתרחש כולו בכלא. והשנה, עוד סרט בריטי קיצוני ואלים המתרחש בכלא ומספר סיפור אמיתי (אבל בצורה קרקסית) על האסיר הכי פרוע והכי ותיק בתולדות בתי הסוהר הבריטיים. “ברונסון", שהוצג בפסטיבל חיפה, הוא קומדיה אלימה ומפלצתית, שקורצת ללא הרף לכיוונו של "התפוז המכאני".
6.
"ירח"
תודה לאל לפסטיבל אייקון, שחשף בפנינו את סרט המדע בדיוני הכי טוב של השנה. דנקן ג'ונס, בנו של דיוויד בואי, משיק קריירה כבמאי קולנוע וגונב קצת מטרקובסקי וקצת מרידלי סקוט, ויוצר סרט אינטימי המתרחש על ירח, ובו פועל הנמצא לבדו במשמרת במכרות הירח שמגלה יום אחד שהוא לא לבד.
7.
"השליח"
העולם התעסק השנה בבמאי ישראלי לשעבר שיצר סנסציה: אורן פלי ו"פעילות על טבעית" שלו. סרט שצולם במצלמה קטנה, שווק באמצעות טוויטר, והכניס מעל מאה מיליון דולר. אבל היה עוד אורן, גם הוא ישראלי לשעבר שיצר השנה סרט בכורה מרשים. קוראים לו אורן מוברמן ואחרי שהיה מבקר קולנוע ותסריטאי הוא יצר השנה את "השליח", שהוקרן בפסטיבל ירושלים. לכאורה זה מסוג הסרטים שאני נוטה שלא לחבב: יותר מדי מציאות וחיספוס ודכאון. אבל הסרט הזה כל כך מרשים ובלתי אפשרי להתעלם מהעוצמה שלו.
8.
"לנצח"
הסרט הזה, של מרקו בלוקיו, הוקרן גם בחיפה וגם בירושלים, והוא אולי נשמע כמו דרמה תקופתית סטנדרטית, בעלת נוכחות כבדה ואופראית המספרת את סיפורו של מוסוליני. לא נשמע מפתה. אבל בלוקיו – שדווקא את סרטיו האחרונים אני מחבב יותר מאת סרטיו המוקדמים – יצר כאן כמה מהדימויים הוויזואליים היפים ביותר שראיתי השנה בקולנוע.
מתו ב-2009
ממלך הרייטינג (דודו טופז) ועד מלך הפופ (מייקל ג'קסון)
קלוד ברי (במאי,”ז'אן דה פלורט"; ומפיק, “ברוכים הבאים לצפון”). פטריק מגוהן (שחקן, “האסיר"). ג'ון אפדייק (סופר, “המכשפות מאיסטוויק"). הווארד זיף (במאי, “טוראית בנימין"). הורטון פוט (תסריטאי, “מות הזמיר", “רגעים קטנים של חסד"). רון סילבר (שחקן, “תהפוכות הגורל"). מוריס ז'אר (מלחין, "רוח רפאים"; זכה באוסקרים על "לורנס איש ערב", “דוקטור ז'יווגו" ו"המעבר להודו"). ג'ק קרדיף (צלם, “נרקיס שחור", “נעליים אדומות", “רמבו"). בי ארתור (שחקנית, “נערות הזהב"). דום דה לואיז (קומיקאי, “סרט אילם"). דיוויד קראדין (שחקן, “להרוג את ביל"). קארל מולדן (שחקן, “אורות הכרך"). עמוס קינן (סופר ותסריטאי, “חור בלבנה"). נטשה ריצ'רדסון (שחקנית, “לפנות ערב", “אבא מתארס”; ואשתו של ליאם ניסן). ג'יי.ג'י בלארד (סופר, “אימפריית השמש", “התרסקות"). פארה פוסט (שחקנית, “המלאכיות של צ'רלי"). מייקל ג'קסון. ג'ון יוז (במאי/תסריטאי/מפיק, “מועדון ארוחת הבוקר"). דודו טופז (שחקן, “פנטזיה על נושא רומנטי", “תל אביב לוס אנג'לס"). ארמי ארצ'רד (עיתונאי קולנוע). מייקל גלאסו (מלחין, “סראפין", מצב רוח לאהבה"). הנרי גיבסון (שחקן. “האחים בלוז", סרט מטוגן"). פטריק סווייזי (שחקן, “ריקוד מושחת", “רוח רפאים"). אדווארד וודוורד (שחקן, “קאלאן", “המלך דוד"). דן אובנון (תסריטאי, "הנוסע השמיני). רובין ווד (מבקר קולנוע). בריטאני מרפי (שחקנית, "8 מייל"). רוי דיסני (האחיין של וולט ויו"ר המפעל המשפחתי). ג'ניפר ג'ונס (שחקנית, "דו קרב בשמש").
עברו לרשימת הסרטים שמכרו הכי הרבה כרטיסים ב-2009 בבתי הקולנוע בישראל.
אני בהחלט מסכים איתך לגבי היצע הסרטים הזרים והעצמאיים הדל בארץ. המפיצים בישראל התעלמו לחלוטין מפרץ היצירתיות של קולנוענים חדשים מכל העולם, במיוחד מהמזרח הרחוק. מאז "שבעה צעדים" לא יצא פה אני חושב סרט קוריאני. מביאים לפה רק דרמות יבשות. נמאס כבר מסרטים צרפתיים על זקנים שעוברים לגור בכפר ומוצאים משמעות חדשה לחייהם.
"'חלון אחורי', סם מנדס"? -זה "חלון פנורמי" אני מניח.
חוץ מזה, רשימה חביבה. לא הבנתי מה עושה שם הסרט ההוא של ג'ים ג'רמוש. ומעניין שבחרת ב"ממזרים" לסרט השנה. חשבתי שדי הסתייגת ממנו (או לפחות חלקית).
אני, בכל אופן, בוחר כנראה ב"אווטאר" כסרט השנה שלי, פשוט כי לא היה אף סרט אחר שהשאיר אותי עם לסת פעורה במשך שעתיים וחצי. ויחד איתו אני בוחר בפסקול שלו, מאת ג'יימס הורנר, לפסקול השנה. למרות שהוא לא היה מקורי, וכהרגלו של הורנר בעשור האחרון זה נשמע כמו ערבובייה של המון פסקולים קודמים שלו – במיוחד "ארבע הנוצות" ו"גלורי" – הוא עדיין היה מרשים ומורכב בצורה יוצאת דופן.
among the films that didn't
find a place is White Ribon.
Heavy,long,and yet..exciting
חחח 'חלון אחורי'… יאיר עשה טעות אנוש מינורית, כי הוא התכוון ל'חלון פנורמי' המצוין של מנדז.
רגע, איפה 'השומרים'? נתת לו 4 כוכבים…
המלט – סרט לבן של הנקה יוקרן בקולנוע לב בסוף פברואר 2010. נכון לעכשיו, הוא מיועד לעלות באותו שבוע עם "הנביא". על פי התחזיות, שניהם יהיו במועמדים לאוסקר לסרט הזר.
ובהמשך ל"מטען הכאב", גם "ירח" ישודר בערוצי הסרטים של yes בהמשך השנה (וכאמור "שעות הקיץ" משודר שם כבר ממרץ השנה).
(זהירות, תגובה אקסטרה ארוכה)
וואלה. סופית, אני לא מבין אותך.
אבל את זה הבנתי. יש כמה נקודות אחרות שלא היו ברורות לי. למש, איך נכנס 'גבולות השליטה' של ג'ים ג'רמוש, שהגבת אליו בצורה חיובית אבל לא לגמרי, על חשבון הסרטים הישראליים שכל כך התלהבת מהם (ובשנים שעברו נכנסו ישראליים לרשימה). או ש'סיפור גדול' הוא הישראלי של השנה, כשלא הכנסת אותו לרשימת הישראלים של העשור (ואת עג'מי ולבנון כן). זה לא שאני לא מסכים איתך, זה שאני לא מצליח להבין באופן עקבי מה אתה חושב. אבל אני מניח שבדברים כאלו, אפילו אתה לא לגמרי עקבי, וגם אני לא- קולנוע זה עסק של רגשות.
דווקא בחירה ב'ממזרים חסרי כבוד' שבאמת הסתייגת ממנו הייתה ברורה לי יחסית. מראה את מה שחשבתי קודם- יש השנה סרטים שאהבת, אבל לא אחד שהפיל אותך לרצפה, אין Wall-E או סינקדוכה. לי יותר פשוט- 'ממזרים' הוא סרט השנה שלי (לפחות עד אוואטר שלא הספקתי עדיין), רק בזכות הכיף, סאבסטקסטים וכאלה אשאיר לצפייה חוזרת בוידאו. לגבי השאר- 'למעלה' נפלא ברגעים מסוימים ובעייתי באחרים, 'ארץ יצורי הפרא' הוא סרט יפה וייחודי שאין לי מושג למה לא לגמרי לגמרי התמוגגתי ממנו, 'קורליין' מוצלח סה"כ, שלישיית הישראליים שהתלהבת מהם היו לא רעים אבל גם לא ממש טובים, וזהו, לא ראיתי עוד. אה, כן, 'המתאבק' מצוין.
בכל אופן, רק רציתי לציין שבשבילי 2009 הייתה השנה בה באמת נעשתי חובב קולנוע רציני. קצת כמו 1982 שלך, יאיר (למרות שלא בטוח שזה יחזיק כל כך הרבה שנים). ראיתי בפעם הראשונה המון סרטים חשובים, מ'זמנים מודרניים', דרך 'האזרח קיין' ועד 'רקוויאם לחלום'. נורא כיף שאפשר להיחשף לכל כך הרבה סרטים (לכל הפחות) מעניינים מכל הזמנים בנסיעה של חמש דקות לבלוקבסטר.
אני לא מבין למה לא מוציאים סרטי תלת מימד בדיוידי. הרי לפני כמה שנים יצאו סרטים כמו "ספיי קידס 3" ו"שארק בוי ולאווה גירל" של רוברט רודריגז בדיוידי בתלת מימד עם משקפיים מצורפות אליהם. וזה קרה אפילו במהדורות הישראליות שלהם(!)
טוב, אז הנה רשימת הסרטים שאני הכי אהבתי השנה. מן הסתם ראיתי קצת פחות סרטים ממך, וגם החוקים שלי לרשימה טיפה שונים: מבחינתי כל סרט שראיתי באולם קולנוע ב 35מ"מ או הקרנה דיגיטלית תופס. וכיון שביליתי השנה פעמיים בצפון אמריקה ותפסתי גם שם כמה סרטים (אחד מהם, אם ניתן קצת להשוויץ, בהקרנה מוקדמת אמריקאית, באולם קולנוע פרטי באולפני פוקס בלוס אנג'לס) הרי שמבחינתי גם אלה תופסים, למרות שחלק לא הוקרן בארץ ואחד יוקרן פה רק בעוד כמה חודשים.
אז הנה, רשימת 2009 שלי:
אווטאר
הנוכלים בלום
למעלה
סטארטרק
ממזרים חסרי כבוד
Moon
(מר שועל המהולל) The Fantastic Mr. Fox
מחוז 9
גראן טורינו
לקחת את וודסטוק
ואגב, את פרס השחקנית הטובה ביותר אני מעניק – ללא שום צל של ספק – לאילדה סטנטון על התפקיד המופלא ממש שהגישה ב"לקחת את וודסטוק".
סרטים שחיבבתי: ברוכים הבאים לזומבילנד, לצאת לדרך, חיבוקים שבורים, קורליין, מילק, השומרים, נער החידות ממומביי, חלון פנורמי, פרוסט/ניקסון.
ההחמצה הגדולה של השנה: ארץ יצורי הפרא, סרט יפיפה שלא הצליח לרגש, למרות מה שעומד בבסיס הסיפור.
השליח – (מקום 7. בגנוזים)נקנה להפצה ויופץ במהלך החודשים הקרובים.
עמית: מכיוון שמטרת התלת מימד היא להילחם בפיראטיות, ואם לאנשים יש משקפי תלת מימד בבית אז אין מה שיעצור בעדם מלהוריד גם את הגרסאות הללו של הסרטים במקום לראות אותם בקולנוע.
הרשימה שלי (לא כולל את סרטי 2008 שיצאו בתחילת השנה):
1 השומרים
2. פוניו
3. סטאר טרק
4. ממזרים חסרי כבוד
5. אווטאר
6. בדרך לחתונה עוצרים בוגאס
7. לצאת לדרך
8. מחוז 9
9. זומבילנד
10. פקד מושחת
"ספרות זולה" זה סרט "בסדר… לא יותר"? בעל הבית השתגע? (ואני לא רוצה להיכנס בכלל לדיעה התמוה שהועלת פה לגבי סרט העשור "להורג את ביל").
הרשימה שלי (ועוד לא הספקתי את "מטען כאב", "ארץ יצורי הפרא", Mother ועוד רבים אחרים שצריכים להיות כאן כנראה):
1) מחוז 9 (ניל בלומקמפ)
2) ממזרים חסרי כבוד (טרנטינו)
3) צמא (צ'אן ווק פארק)
4) קח אותי לגיהנום (סאם ריימי)
5) Observe and Report (ג'ודי היל)
6) Whatever Works (וודי אלן)
7) הצוק האדום (ג'ון וו)
8) אווטאר (ג'ים קמרון)
9) יהודי טוב (האחים כהן)
10) Crank: High Voltage (נוולדין/טיילר)
איך אף אחד לא הכניס לרשימות הסיכום שלו את Sunshine Cleaning, עם איימי אדמס המופלאה? הסרט שללא ספק הכי ריגש אותי השנה.
יאיר, אתמול ציפיתי ב"אווטאר" בפעם השנייה בסינמה סיטי, אחרי שמצאתי את התלת מימד ביס פלאנט מאכזב. והפעם נדהמתי, התלת מימד באולם 7 בסינמה סיטי הרבה יותר טוב, וממש שאב אותי לתוך פנדורה, איזה סרט מרהיב. גם איכות התמונה והסאונד הרבה יותר טובים. כך שאת הצפייה השלישית שלך, אמליץ לעשות בסינמה סיטי, אולם 7.
שלי:
1. אווטאר
2. ממזרים חסרי כבוד
3. The Hurt Locker
4. אוייבי הציבור (אכן, מייקל מאן במאי אדיר שמכניס דברים חדשים לכל סרט שלו)
5. Watchmen
6. קחי אותי לגיהנום
7 סטאר טרק
8. Taken
9. פלהאם 1 2 3
10. שליחות קטלנית 4
את UP עוד לא ראיתי…
אני בהלם!
הפנתר הוורוד הוא מהשנה?
נראה כאילו מלפני שלוש שנים לפחות.
וואו הזמן טס כשאין סרטים טובים בקולנוע.
נוספים לרשימה
The informant
Flame & Citron
Gentlemen Broncos
The Headless Woman
I Love You Man
Medicine For Melancholy
Tetro
Downloading Nancy
Adoration
Tokyo
Surveillance
Trucker
Idans,thanks for the remark.
Raveh,I think you should see Pulp Fiction again.
Hurt Locker is GREAT film.
Forget those p.c. Iraqui war films.
Bigelow rukes
Bigelow rules
my fault
אני הצלחתי סוף סוף להתמודד עם רשימת 100 הגדולים של העשור… זה היה טירוף…
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=664029
יאיר, מאיפה בדיוק הגעת לתובנה הזו המובאת בדבריך לעיל:
"אגב: כמעט קרה אותו דבר עם סרט אחר, “Precious”, אבל כאן לפחות הסרט נגאל בזכות ערנות אנשי הסינמטקים ויגיע להקרנות בישראל בחודשים הקרובים)"
אין למשפט הנ"ל שום קשר עם המציאות, ואין לסינמטקים ולערנותם, כל קשר עם הסרט. כדי לסבר את האוזן אזי היו לפחות 3 חברות הפצה ישראליות שהיו מעוניינות בסרט הזה, לפחות אחת מהן החלה במגעים כבר מיד אחרי סנדנס עוד כשקראו לו "פוש". החברה בעלת הזכויות עכבה את המכירה והחלה לעסוקק בעניין רק במהלך פסטיבל קאן והמשיכה לעסוק בתמחרות ומקח ארוכי טווח בחודשים שאח"כ עם החברות ההפצה הישראליות שהיו בעניין עד שבחרה מפיץ מתי שהוא בתחילת אוגוסט. אגב המפיץ שנבחר הוא סרטי שובל.
האם הסרט טוב, כן הוא טוב, האם כל הבאזז מוצדק והאם הוא עומד בציפיות
שהוא יוצר לא בטוח. ראה מה קרה לא בארהב, אחרי פתיחה מופלאה וחודש של צבירת מומנטום הוא התרסק בקופות בשבועיים שלושה האחרונים דווקא במקביל למועמודיות לגלובוס הזהב, האם בגלל שמיצה את הקהל האפרו אמריקאי שהיווה את עיקר הקהל של הסרט ואולי גם את עיקר קהל היעד שלו.
תובנות נוספות בעקבות דבריך ויש הרבה יבואו בהמשך היות ואני במילואים.
בקצרה לגבי אנטי כרייסט ופון טרייר
לסרט הזה אין ולא יכול להיות שום סיכוי בקופות בארץ.
הנושא בעל הסממנים הנוצריים, הזוועות הכל כך פרונטליות בהצגתן, המשחק הלא ממש משובח והמאד מוקצן, הדיבור השלילי ברובו מפסטיבל קאן ועוד ועוד
ובעיקר לארס פון טרייר שלא ממש מוכר יותר בישראל.
הוא היה שוס גדול לפני 12 שנה אז סחף רבע מליון צופים עם לשבור את הגלים, עם רוקדת בחשיכה ודוגוויל למרות ביקורות מהללות ופרסים נחשבים הגיעו רק בסביבות 50,000 צופים לכל אחד.
ועוד לא אמרנו דבר על האידיוטים שהצליח לגרד 10,000 צופים ועל מנדרלי שהיה אסון קולוסיאלי שייזכר בלבבות ( תרתי משמע ) עוד שנים רבות. וככל הנראה ב "מי הבוס" התמונה היתה דומה.
ולראייה המכירות ל – 2 ההקרנות של הסרט בפסטיבל חיפה האחרון היו דלות, עד לבוקר יום ההקרנה נרשמה תפוסה דלה ביותר באולמות הלא ממש גדולים שאכלסו את 2 ההקרנות, לא משה מתאים לארוע קולנועי שאולי זו ההזדמנות היחידה לתפוס. להזכירך באותו פסטיבל ג'ולי וג'וליה, וודי אלן, לחנך את ג'ני מלאו את האודיטוריום ימים לפני ההקרנה.
כך שלגבי דברייך:
"הסרט הזה, שהוקרן בפסטיבל חיפה, נע מהגרוע והאיום ( בעיקר )אל המופלא ( מוזיקה, צילום ורעיון טוב אך מוחמץ ). הוא מעצבן ומקומם ( לאללה ), אבל אי אפשר להתעלם ממנו ( נכון, כשעוסקים בחובבי קולנוע מושבעים, ובפרט כאלה שלא נדרשים לשלם על הכרטיס, אחרים ממש לא ישלמו על זה מרצונם ). לארס פון טרייר בסרט הראשון שלו מאז “רוקדת בחשיכה” שאני מצליח לסבול ולא לשנוא כל רגע ממנו. כלומר, כן: לשנוא כל רגע. אבל להתפעל מהתעוזה והכשרון ( חבל שהם כל כך מבוזבזים ואין משהו שממנן, מלשון מינון, אותו קצת). וזה כה משונה: הקהל בארץ מת על פון-טרייר ( מת, ככל הנראה היה מת בלשון עבר,) אז איך המפיצים כאן ויתרו עליו בכזאת קלות? ( נראה שהפעם אפשר להבין אותם )מה, רק בגלל קצת סקס ואלימות? ( ממש לא הסיבה )זה לא מה שהופך סרטים לשוברי קופות כאן?( לא ממש, כידוע לך אי אפשר להכליל ) אולי הוא עוד יצוץ פתאום, מי יודע ( באוזן השלישית בלבד, כולל וי או די, חתום ).
לעוד מישהו נמאס מאנשים שאומרים שהם נהנו מאווטאר למרות התסריט?
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=638744&blogcode=11482003
1. אני שמח שראית סוף סוף את "ג'ולי וג'וליה". גם אני נהניתי כהוגן כשראיתי אותו.
2. הופתעתי לראות את "גבולות השליטה" ואת "חיבוקים שבורים" ברשימה שלך. "גבולות השליטה" הוא לטעמי נסיון לא מוצלח של ג'רמוש. הוא מעניין עד לנקודה מסוימת (ומצולם נהדר), אבל נדמה לי שהוא נהנה יותר מדי מהחידתיות שלו, עד שהוא הופך להיות משעמם ופלצן. "חיבוקים שבורים" מביא את אלמודובר רחוק מאוד משיאו. זה לא סרט רע, ויש גם בו רגעים יפהפיים, אבל הם מפוזרים הפעם על פני סרט שברובו הוא בינוני.
3. עברתי על רשימת הסרטים שראיתי השנה, ואני מסכים לאבחנתך שזו לא היתה שנה יוצאת דופן. לא לטובה, ולא לרעה. הסרטים שאני הכי אהבתי השנה, ללא דירוג מיוחד:
"אויב הציבור מס' 1 – חלקים א' + ב'" – לא מייקל מאן, אלא צמד הסרטים הצרפתיים. סרטי פעולה מקצועיים, שהם גם ביוגרפיה מרתקת של פושע שהוא גם סלבריטאי. מוגש בתוספת אחד וינסנט קאסל גדול.
"ברוכים הבאים לצפון" – קומדיה צרפתית ששברה קופות בצרפת, ובארץ חלפה להרבה אנשים מעל הראש. אני חשבתי שזו קומדיה טובת לב, ומאוד מצחיקה. לא משהו גדול, אבל מאוד נהניתי.
"משחק כפול" – לתייק תחת החמצה. אולי הסרט המהנה ביותר שראיתי השנה. שני שחקנים גדולים (ג'וליה רוברטס וקלייב אואן), ובמאי שמאוד נהנה לביים (ראו את קליפ כותרות הפתיחה), דיאלוגים מושחזים, קצב מצוין. הקהל העולמי ראה, אבל לא התלהב. לטעמי, זה סרט הרבה יותר טוב מסרטו הקודם של אותו במאי ("מייקל קלייטון"). חבל שהוא לא זכה לאותה הצלחה. אני מאוד מקווה שטוני גילרוי ימשיך לביים.
"אילי ובן" – החמצה 2. יש בעיה בארץ עם הפצה של סרטי ילדים. הורים, משום מה, כנראה לוקחים את הילדים שלהם לסרט רק אם הוא מצויר (ומדובב). כשמבוגרים הולכים לסרט בלי ילדים, הם פוסחים בד"כ על סרטי הילדים והנוער. וכך, הסרטים האלו בד"כ נופלים בין הכסאות. ומאוד חבל, כי "אילי ובן" הוא אחלה סרט.
"קוקו לפני שאנל" – לדעתי, תפקיד חייה של אודרי טוטו. פשוט תענוג להסתכל על העבודה של השחקנית הזו. והפעם הבמאית השכילה לא לקלקל. הבחירה להראות את שאנל בשנים שלפני פרסומה יוצרת ביוגרפיה מעניינת. אבל בעיקר, אודרי טוטו.
"עג'מי" – פרויקט יוצא דופן, ומרשים מאוד. עמד בציפיות. מרגש מאוד, עם תסריט מתוחכם (מתוחכם מדי אפילו – ארבעה חלקים מרתקים, וחלק חמישי מיותר), ועבודת בימוי ומשחק ייחודיים. שמח על ההצלחה הקופתית שלו.
"למעלה" – החלק העיקרי של הסרט די צולע. אבל ההתחלה נפלאה, והסוף מרגש.
"צעירים לנצח" – או כפי שיאיר קורא לו – "הסרט הגריאטרי ההוא". סרט שמוציא את המקסימום מהסיטואציה הנתונה – חבורת אנשים מאוד מבוגרים שרים רוק'נרול. ברובו, כיף של סרט.
"פעילות על טבעית" – סרט אימה מאוד אפקטיבי. עם שחקנים קצת פחות פלגמטיים זה היה אפילו יותר טוב, אבל גם כמו שהוא, הסרט הזה עובד בגדול.
"כוכב בהיר"- לא סרט בלי חסרונות, אבל עם לא מעט רגעים מרגשים. מאוד.
"סינגל מן" – סרט יפהפה, שמצולם ומעוצב נפלא, מרגש מאוד ברגעים מסוימים, ערוך בחלקים מסוימים אסוציאטיבית כך שמצליח במידה מסוימת להעלות זרם תודעה אל הבד, ובעיקר, אחד קולין פירת' אדיר. יאללה אוסקר.
"איש רציני" של האחים כהן. אולי הסרט המשובח ביותר שראיתי השנה. סרט שבא עם מטרה מוגדרת, ומקדיש את כל זמנו להשגתה. קולנוע מרתק, מדויק ומרשים מאוד. מהעבודות הטובות ביותר שלהם.
וגם: הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה, ולא יצאו להקרנות מסחריות:
"חייב לזוז" – דוקמנט מרתק של זמן מוגדר. אהוד בנאי והפליטים כהקפאת רגע בזמן. יופי של סרט.
"השמצה" – דוקמנטרי מרתק על אנטישמיות. שנוי במחלוקת, אבל לדעתי הוגן.
"מסביב להר קטן" – ז'אק ריווט עושה את מה שהוא עושה הכי טוב – לענג.
"אנטי-כרייסט" – סרט מרתק של במאי מטורף.
"ירח" – סרט מדע בדיוני מופלא.
"מרי ומקס" – סרט אנימציית פלסטלינה יפהפה.
ובנוסף: הסרטים הישראליים שראיתי השנה, ושווה לחכות להם בשנה הבאה:
כבר בשבוע הבא יוצא "שבע דקות בגן עדן". סרט בוסרי (הטוויסט התסריטאי הורס את הסרט), אבל מרשים מאוד.
אחרי ש"שבע דקות בגן עדן" ירד, צפוי לעלות שם ""הזמן שנשאר – כרוניקה של נוכח נפקד". איליה סולימאן משכלל את הטכניקה ששימשה אותו ב"התערבות אלוהית", ויוצר סרט מצחיק עצוב, פוליטי ופרטי, קולנועי ותיאטרלי, עם כוראוגרפיה אבל עם עריכת סאונד אדירה שמחליפה את המוזיקה. סרט נפלא.
במרץ אמור לעלות "כלת הים" (אולי חיכו שקרן ידעיה תחזור מחופשת לידה). עלי הסרט הזה עבד בגדול. דנה איבגי נפלאה, ובמאית חכמה שמשתמשת בחומר מוכר וידוע (סרטים מצריים), אבל לשה אותו ליצירה אישית שלה. מאוד ריגש אותי.
"פובידיליה " – כיף של סרט. ועופר שכטר גדול.
וחוץ מזה:
אני לא עיתונאי, ואין לי מקורות מדליפים אצל המפיצים. אבל יש לי רשימות משלי, כך שיש לי מושג די טוב מהם הסרטים המצליחים ביותר בקופה בישראל של 2009.
והנה הם (הערה: בגלל סיבות שמסובך להסביר, הרשימות שלי מפלות לרעה סרטים שמיועדים לילדים. כך שסביר להניח ש"למעלה" צריך להתברג איפשהוא ברשימה הזו. אבל אני מעריך ששאר הרשימה לא רחוק מהאמת):
10. עג'מי
9. להתאהב מחדש (The rebound) – הסרט עם קת'רין זטה ג'ונס.
8. יס מן (הקומדיה עם ג'ים קארי)
7. ההצעה (מסתבר שגם בארץ אוהבים את סנדרה בולוק)
6. בדרך לחתונה עוצרים בוגאס (The hangover )
5. נער קריאה
4. סיפור גדול
3. ממזרים חסרי כבוד
2. גראן טורינו
1. נער החידות ממומביי
עכשיו תורך, יאיר, להביא את הרשימות הרשמיות.
לאיתן – אנו אמנם מקדימים את הדיון הזה בכמה שבועות אבל אני חושב שהטוויסט ב"שבע דקות בגן עדן" הוא לא רק נועז ומרשים בשביל סרט ישראלי אלא גם עובד נהדר.
כי אין, פשוט אין, אדם עם טעם כ"כ הפוך ממני בקולנוע (ואני לא מבין גדול במיוחד, וכך יש לקרוא את ההערה הצנועה שלי, כשל צופה רגיל לחלוטין), ובכל זאת. כמו לא לנחש אפילו משחק אחד בטופס של 15 ניחושים בטוטו. זה לא מקרי. אנחנו כנראה החומר והאנטי חומר.
(את "אווטאר" טרם ראיתי) למעט "יהודי טוב", בדוחק, אף לא אחד מעשרת הסרטים שלך ייכללו אצלי הקטון. אצלי יהיו, בלא סדר מחייב: "הסרט הלבן", "צמא", "עג'מי", "אמא", "מרי ומקס", "פיש טאנק", "נביא", "35 מנות רום", "גודביי סולו" ו"הרט לוקר". ייתכן שאחד מהם יצא כבר ב-2008, לא בדקתי.
אני מוקסם גם מהראייה שלך את הקולנוע הישראלי. שנה שיש בה את "לבנון" ו"עג'מי" היא, ביי דפינישן, שנה עצומה לקולנוע הישראלי. ובלי להתייחס לכל היתר. אני כנראה מהאנשים הישנים האלה, שמסרבים להתרגש ממאזני הכנסה והוצאה בלבד, ושנתם איננה נודדת לקראת הצלחה או כשלון קופתי של "סדום".
ולגבי "ממזרים": אמש ראינו אותו שנית. הצחוקים שעלו מהסלון הזכירו מאוד את אלה בסיום "הבועה". סרט מרהיב אך כה עלוב, זניח, כזה שצפיה שנייה בו מוחקת את מעט הקרדיט שניתן לטרנטינו בתום הצפיה הראשונה. נאלצתי להתנצל שזה מה שבחרתי להראות לחבר'ה. באמת
מכל מקום, שנה אזרחית נעימה לכולם.
הנה הרשימה שלי – http://macguffin.blogli.co.il/archives/47
שאחרי שראיתי שוב את הרשימה שלך, נזכרתי ששכחתי לשקול לשים בה את "השליח", אבל גם ככה מסתבר שהיו השנה יותר סרטים שאהבתי מאשר חשבתי.
אני ממש לא מבין מה המהומה מסביב להרט לוקר. לא הבנתי מה הסרט מנסה לעשות, לא התרגשתי בשום שלב וגם לא היתי במתח. סרט ממש סתמי. ברגעים הטובים שלו הוא קצת מזכיר את מטאל ג'אקט אבל הם מעטים. לא יודע מה ביגלו בדיוק רצתה ממני.
בפסטיבל חיפה היו שני סרטים שללא ספק היו מהטובים השנה, ולא מוזכרים כמעט בשום מקום משום מה. הראשון הוא דניאל ואנה המקסיקני המופתי. סרט שמדבר בשפה של הנקה בצורה רהוטה ביותר ומכיל התמודדות מדהימה עם פשע מתועב, כמו גם כמה מהקטעים מורטי העצבים ביותר שנראו השנה. השני הוא איש העצמות. סרט פשע אוסטרי שנראה כמו המוקדמים של הכהנים. הומור שחור, אלימות ועיצובי דמויות מפתיעים.
אני מסכים אתך לגבי יצורי הפרא. מקומו ברשימה מגיע לו בהחלט. מקומם של חיבוקים שבורים וסיפור גדול לעומת זאת הוא במיקום נמוך הרבה יותר ברשימה.
נו גם אני אנסה:
7.מחוז 9
6.ברונו
5.חיבוקים שבורים
4.מילק
3. יהודי טוב
2.עג'מי
1.למעלה
אני חושבת שמגיע אוסקר לגנדולפיני על הקול שלו בתור קרול.
נראה לי שאי אפשר לא להכניס את הסרט החדש של האנקה, שלא במקרה זכה גם בקאן וגם באוסקר (האירופאי). חוץ מזה רציתי לציין את טולפאן, סרט קזאחי מדהים שזכה כבר לפני שנתיים בפרסים בקאן, וכמובן את הסרט האחרון של האחים דארדן
דרורית, גנדולפיני לא רק תרם את קולו. העבודה על הסרט כללה סדנאות של צוות המדבבים, בהן היו השחקנים מתכנסים ומשתוללים, בין הקראה להקראה. מאוחר יותר, צוות האנימציה והבובאות השתמש בשפת הגוף של כל שחקן וניסה לחקות אותה ולהלביש אותה על כל יצור.
רוצה לומר – חוץ מדיבוב שנותן אופי, אין ספק, הייתה גם עבודה מעבר שמטרתה לנסות ולהפוך שחקן בשר ודם ליצור פרא פרוותי.
תודה גיא.
🙂
ובאמת אפשר לראות על היצור את טוני סופרנו במלוא הדרו. דבר מופלא לחלוטין.
חשוב מאוד איפה רואים את "אוואטר" מבחינת התלת מימד והחוויה. חבר טוב שלי עשה צפייה השוואתית וגם הוא אומר שב"יס פלאנט" לא טוב. משקפיים כהים מדי וקטנים מדי בעיקר. לפני כן הוא ראה את זה איתי בגלובוס-מקס בקריון (שזה בקריות:-) באולם הגדול – ומדהים שם.
לתשומת ליבכם מי שהולך להקרנה נוספת.
ולתשומת לב חבריכם שעוד לא ראו.
סינמה סיטי בראשון לציון
אני עובר שם פעממים בשבוע לפחות בדרכי לעבודה ואני חייב לומר שהם נכנסו לעבודה בקצב רצחני,לפי הערכתי עוד 3 חודשים תוכל כבר לראות את עליסה בארצ הפלאות ב3די כבר שם.
ברצוני לחזק את יאיר רוה לגבי "הפנתר הורוד 2". נכון, ההומור של הסרט ילדותי, והרבה פעמים נופל למכנה המשותף הנמוך ביותר – אבל מי אמר שצריך לצפות צפיה שכלתנית בכל סרט.
בשבילי, אדם עסוק שכמוני, סיכום שנה, ויותר מכך סיכום עשור, זה זמן טוב להתעדכן בכל אותם סרטים שלא יצא לי לראות, או אפילו לא שמעתי עליהם.
אז תודה לכל אלו ש"זורקים שמות". החודש הקרוב יהיה עמוס מאוד…. 🙂