בסוף 2004 עזבתי את עיתון "העיר", בדיוק חמש שנים אחרי שהגעתי לשם (עד היום, תמיד יצא שאני בדיוק חמש שנים בכל עיתון שאני עובד בו). ורגע לפני שהלכתי ערכתי את סיכום השנה המסורתי שלי, אבל עם טוויסט: באמצע 2004 התחיל להתגבש אצלי הרעיון שצריך להקים אתר אינטרנט. קניתי את הדומיין cinemascope.co.il והשתמשתי בביקורות הדפוס כדי להזמין את קוראיי להיכנס לאתר ולהשתתף בבחירת סרט השנה. זה היה סתם עמוד וורד שנשמר כ-html. לקח לי שנה וחצי אחר כך להבין מה לעשות שם (והנה אחנו כאן, שבועיים לפני יום ההולדת הרביעי לבלוג). אז סיכום 2004 מציג לא רק את סרטי השנה שלי אלא גם את סרטי השנה שלכם (אם יש כאן עדיין כאלה שהשתתפו במשאל ב-2004). סרט השנה, אגב, היה "שמש נצחית בראש צלול", ובאותו מדור פירסמתי ראיון עם צ'רלי קאופמן, תסריטאי הסרט, אליו התקשרתי לספר לו שהסרט שלו זכה במשאל. את הראיון עם קאופמן תמצאו כאן.

הנה סיכום 2004:

פורסם ב"העיר", 25.11.2004

סרטי השנה – בחירת המדור

1. "שמש נצחית בראש צלול", מישל גונדרי
2. "שיחות נפש", דניס ארקאן
3. "זאטואיצ'י", טאקשי קיטאנו
4. "תיבה רוסית", אלכסנדר סוקורוב
5. "אמריקן ספלנדור", ברמן ופולצ'יני
6. "הנוסע" + "טרמינל", מייקל מאן + סטיבן ספילברג
7. "אלפנט", גאס ואן סאנט
8. "עם הראש בקיר", פאטיח אקין
9. "החולמים", ברנרדו ברטולוצ'י
10. "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב", קים קי-דוק
11. "רוק בבית הספר" + "ילדות רעות", ריצ'רד לינקלייטר + מארק ווטרס
12. "זרים אינטימיים", פטריס לקונט
13. "שבעה צעדים", פארק צ'ן-ווק
14. "אני ♥ האקביז", דיוויד או ראסל
15. "ספיידרמן 2" + "משפחת סופר על", סם ריימי + בראד בירד
16. "הסמוראי האחרון", אד זוויק
17. "שלישיית בלוויל",
18. "השיבה"
19. "דלת נסתרת"
20. "סיפורי דגים"

עוד סרטים שהיו מהנים או מעניינים מאוד השנה: "המועמד ממנצ'וריה", "סטארסקי והאץ'", "הארי פוטר והאסיר מאזקבאן", "חינוך רע", "אולי נתנשק?", "21 גרם", "סתום ת'פה", "באהבה אין חוקים", "משחק המושבעים", "החיבוק האבוד", "אני לא מפחד", "פרנהייט 9.11", "לאכול בגדול", "כל דבר אחר", "שחר המתים", "לפני השקיעה", תשוקה חותכת".

הסרטים שהמבקרים, וגם הצופים, בארץ נשפכו מהם, אבל לא אני: "להרוג את ביל, חלק 2", "רוזטה", "קסם הנעורים".

בשוט אחד
מהשוט הבודד של "תיבה רוסית", לשוט המצליף ב"הפסיון של ישו", לחרבות של קוונטין וטאקשי, והפטישים של "שבעה צעדים". כמה מהמגמות של סרטי ‏2004

הסרט החשוב ביותר של השנה בכלל לא הוקרן בארץ: "הפסיון של ישו", סרטו של מל גיבסון עורר כאן זעם רב וגרר לא מעט מחאה ציבורית לוהטת, מבלי שהסרט בכלל יחשף לקהל הרחב. הניחו בצד את איכויותיו האמנויות, אם יש כאלה, ובואו נעסוק בשני נושאים אחרים הקשורים בו. ראשית, המפיצים בארץ. אם המפיצים כאן מעוניינים ברווחים, ברור לי כעת שהוויתור על "הפסיון של ישו" הזיק להם כלכלית. זה היה הופך להיט ודאי כאן. אבל הניחו להכנסותיהם של המפיצים בארץ, "הפסיון" הוא הסרט החשוב ביותר של השנה בגלל התפקיד התרבותי שמילא באמריקה. זו היתה שנת בחירות, בה התמודד בוש השמרן ההומופוב כשהוא מנפנף בדגל השיבה לערכים, ומולו ג'ון קרי, האנטי-מלחמתי, פרו-זכויות אדם. ובקולנוע התנהלה מערכה דומה: "פרנהייט 9.11" השמאלי נגד "הפסיון של ישו", שנוכס מיד לימין האמריקאי. הניצחון הברור של גיבסון על מור היה צריך לאותת משהו לגבי התוצאות הצפויות בבחירות. ואכן, השנה יותר מאי פעם אמריקה הפכה לשתי אומות שונות. ראו את זה היטב בליל הבחירות באמריקה כשהתוצאות סומנו על גבי מפת ארצות הברית: המדינות הכחולות, הדמוקרטיות, נמצאות על שני החופים, המערבי והמזרחי, והמדינות האדומות, הרפובליקניות, הבושיות, ממלאות את כל המרכז, המיד-ווסט והדרום ברצף אחיד (רק מינסווטה ומישיגן שוברות קצת את ההגמוניה בצפון). נדמה לי שאם היו מציירים דיאגרמה של התפלגות מכירת הכרטיסים של "פרנהייט 9.11" (כחול) ו"הפסיון של ישו" (אדום), התוצאה תהיה דומה.

לכן, יותר מכל, זו היתה שנת "הפסיון", זה הסרט שייצג הכי טוב את הצייט-גייסט האמריקאי הקתולי, צמא הדם ומשווע למושיע. אבל הוא גם ייצג מגמה רווחת בקולנוע האמריקאי השנה: הסרטים העצמאיים, שהופקו בכסף פרטי מחוץ למערכת ההוליוודית, הם אלה שמשכו השנה את רוב תשומת הלב, כלכלית ואמנותית. התוצרת ההוליוודית – חוץ מ"ספיידרמן 2 " – היתה שגרתית לחלוטין. הקולנוע העצמאי, לעומת זאת, עשה השנה חיל, בזכות סרטים כמו "ים של פחד", "נפוליאון דיינמייט" ו"גרדן סטייט" (שני האחרונים אינם נראים באופק ההפצה הישראלי), שהניבו רווחים של יותר מפי עשרה מההשקעה בהם.

ההצלחה של "הפסיון" בארץ הוחמצה. אבל הנה עוד סרט שכמעט ולא הגיע הנה: "תיבה רוסית" של אלכסנדר סוקורוב. מפיצי הסרט, יונייטד קינג, התמהמהו עם יציאתו עד שנדמה היה שהוא ייגנז. ואכן, זה נראה סרט לא קל להפצה – מאתגר, מופשט, איטי, לא משהו שהייתם מהמרים שיהפוך להצלחה קופתית. את התודה אנחנו חבים לפסטיבל פליצה בלומנטל למוזיקה קלאסית שביקש מהמפיץ עותק כדי להקרין את הסרט במסגרתו. ההקרנות הצליחו באופן פנומנלי, הוארכו, ואז הוארכו שוב, עד שהסרט לבסוף הופץ באופן רשמי. 26 שבועות אחרי הוא עדיין ממלא את האולם במוזיאון תל אביב, ומפיץ הסרט גילה מכרה זהב: את הקהל הרוסי. כבר בשבועיים הבאים נראה את השפעת "תיבה רוסית" על נוף ההפצה המקומי כשיונייטד קינג יפיצו גם את "אב ובנו", סרטו האחרון של סוקורוב, וגם את "השיבה", הזוכה בפסטיבל ונציה בשנה שעברה (סרטו העגום, האיטי, הפיוטי אך הלא אחיד של אנדריי זוויאגינצב ייצא בדצמבר, אבל כבר נכנס למקום ה-18 ברשימת סרטי השנה שלי). ובדרך אלינו סרט רוסי נוסף: "משמרת לילה", סרט אימה ששבר את כל שיאי הקופה ברוסיה. ארבעה סרטים רוסיים חדשים מגיעים ארצה תוך פחות מ-12 שנה? מדובר, כנראה, במגמה.

שלא לדבר על המבול האסיאתי. הצלחת "תיבה רוסית" בוודאי עודדה את יונייטד קינג בבואה להפיץ במוזיאון גם את "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב" הקוריאני. למרות שסרטו הזני של קים קי-דוק עוסק באלימות, הוא מסרטיו הפחות אלימים. אבל "שבעה צעדים" (או "אולדבוי", למי שהשם העברי עדיין עושה לו צמרמורת) של פארק צ'ן-ווק חשף בפנינו את הקולנוע הקוריאני העכשווי, כולו אפלה, דם ונקמה. טאקשי קיטאנו, מצידו, הוכיח שהוא גדול הווירטואוזים ביפן כיום עם "זטואיצ'י" שלו – שבמשך חודשים ארוכים היה המועמד המוביל לזכייה בתואר סרט השנה שלי, רק בגלל שהוא הסרט הכי מבריק מבחינה קולנועית. ובגלל התלהבותי מ"זטואיצ'י" נותרתי אדיש לצחצוחי החרבות של טרנטינו ב"להרוג את ביל, חלק 2 ". כן, יש בו קטעים וירטואוזיים, אבל הסרט הזה טרחני. סליחה, קוראים יקרים, שרבים מכם לא פותחים יותר את מדורי בגלל אדישותי לסרט הזה, אבל יש בו משהו מאוס, והסצינות בו היו ארוכות ומייגעות, עם מעט מדי קטעי ברק בתוכן. אני עדיין מאמין שעריכה קפדנית יותר, ופחות עמוסת חשיבות עצמית, היתה יכולה להפוך את שני חלקי "להרוג את ביל" לסרט מבדר אחד שיימשך פחות משעתיים.

שימו לב למקום 6 ברשימת סרטי השנה שלי: שני סרטים הוליוודיים שנראים כמו נגאטיב האחד של השני. האפלה הדחוסה של "הנוסע" (טום קרוז) מול האור הבוהק והקליל של "טרמינל" (טום הנקס). מייקל מן נגד סטיבן ספילברג, שני סרטים כמעט ניסיוניים עבור יוצריהם שהיו שאפתניים למדי ומרשימים בדרכם, ושניהם מתרחשים או רק במונית וקצת בטרמינל ("הנוסע") או רק בטרמינל וקצת במונית ("טרמינל"). אהבתי מאוד את שניהם (כמו גם את "נערות רעות" ו"רוק בבית הספר", שני סרטי תיכוניסטים כמעט גאוניים, ונורא מצחיקים, החולקים את המקום ה~11).

הסרטים הטובים ביותר שלא הופצו השנה בארץ.

אם הסרטים האלה היו מופצים השנה מסחרית בארץ, רשימת 20 הסרטים הטובים של השנה היתה נראית אחרת לגמרי. היעדרם של הסרטים האלה ממסכי הקולנוע בארץ הוא לא רק החמצה, הוא גם סוג של ביזיון. חפשו אותם בדי.וי.די.

1. "הצד הרחוק של הירח" (רובר לפאז'). הסרט הזה, בעיני, נותן פייט הגון ל"שמש נצחית" על התואר סרט השנה. כמוהו גם זה סרט פילוסופי אך רגשי, העוסק במפגש בין מדע ורגשות, סרט קטן מידות אך וירטואוזי בעשייתו.

2. "ערפל קרב" (ארול מוריס). זוכה האוסקר על הסרט התיעודי הוקרן בפסטיבל חיפה שעבר ופעמיים בסינמטק. שנה אחרי שסרטי תעודה פלשו בגאון לבתי הקולנוע, השנה הם הוגלו משם בבושת פנים. ודווקא השנה היו יצירות מופת מדהימות. למשל הסרט הזה (או הסרט במקום השמיני).

3. "Shaun of the Dead". אולי הסרט המצחיק ביותר שראיתי השנה (תיקו עם "רוק בבית הספר"). שילוב בין קומדיה רומנטית וסרט זומבים, ברוטב אנגלי. החצי הראשון מצחיק מאוד, השליש האחרון די מבהיל. מי שוויתר על הבאת הסרט הזה ארצה הוא טמבל.

4. "Bad Santa". מי שהתאכזב השנה מהאחים כהן, פשוט לא ראה את הסרט הנכון שלהם. עזבו את "להרוג את הליידי" (שהיה, אגב, מצחיק יותר ממה שאנשים מוכנים להודות), "Bad Santa" – שהכהנים הפיקו לטרי זוויגוף ("העולם שבפנים") – הוא הסרט הכי מצחיק שלהם השנה. רוחם המיזנטרופית ועמוסת משחקי השפה שורה על הסרט הזה, נראה כמו גרסה יהודית לסרט כריסמס קלאסי.

5. "המוזיקה שלנו" (גודאר). שנים שגודאר מביים יצירות פרטיות הפונות בעיקר לקהל שוחריו הוותיק והמצומצם, והנה ב"המוזיקה שלנו" הוא יוצר סרט נגיש להפליא שבוודאי היה קונה לו מעריצים צעירים חדשים. הכל על הבלי המלחמה וטרור התקשורת – כשמאבק ישראל בפסלטינאים הוא אחד העיסוקים העיקריים של הסרט. שרה אדלר הישראלית (בקרוב ב"שנת אפס" המצוין של יוסף פיצ'חדזה) נהדרת בתפקיד הראשי.

6. "טרילוגיה: השדה הבוכה" (אנגלופולוס). לא יודע למה – חוסר עניין או חוסר כסף – אבל אף אחד – מפיץ, פסטיבל או סינמטק – לא הביא את הסרט הכביר הזה אלינו. זהו אנגלופולוס במיטבו – כבד אך וירטואוזי, גדוש דרמה מוקצנת, אך עמוס ניואנסים זערוריים, וגם הוא עוסק בזוועות מלחמה.

7. "דרך ללא מוצא 1,2,3". החמצה אמיתית: הזכויות לטרילוגיית הפשע המעולה של אנדי לאו ואלן מאק ההונג קונגיים היו בידי סרטי שני, אך אלה העדיפו להוציא את שובר הקופות ואת שני סרטי ההמשך שלו ישירות לדי.וי.די, בלי שיגיעו קודם לקולנוע. חוץ מהעובדה שזה מעיד משהו על טעמם של המפיצים, לדעתי הם גם פיספסו את הקהל שלהם. אני משוכנע שהסרטים היו הופכים לשוברי קופות מכובדים מאוד כאן. סקורסזי, בכל אופן, עובד כבר על רימייק אמריקאי.

8. "לתוך האינסוף". עוד החמצה: אולי הסרט התיעודי הטוב ביותר של השנה (ואחד המובילים לזכייה בפרס האוסקר על הסרט התיעודי השנה), והוא בכלל מעין דוקו-דרמה. סיפורם האמיתי של שני מטפסי הרים באחת מתאונות הטיפוס המפורסמות ביותר, מעובד על ידי הבמאי קווין מקדונלד באופן עוצר נשימה. הסרט הוקרן בארץ בפסטיבל דוקאביב, היה מיועד לצאת להפצה בקולנע לב ביולי ומאז נעלמו עקבותיו. מי יודע, אולי הוא עוד ייצא כאן ב-2005.

9. "התאגיד". עוד סרט תיעודי נפלא. ושוב, המפיצים לא מודעים לקהל שלהם. הסרט הזה, שיוקרן בקרוב בסינמטק, היה הופך לפריט חובה בקרב פעילי אנטי-גלובליזציה ואצל צעירים המגלים את השיק שבהתנגדות לתאגידים. מדובר בקהל מאורגן היטב, צעיר למדי, והולך וגדל, ושהמפיצים לא מודעים לקיומו.

10. "חיים אחרונים ביקום". עוד תעלומה: גם הסרט הזה, תוצרת תאילנד, היה אמור לעלות להקרנות השנה, הפעם מטעם יונייטד קינג, וגם עקבותיו נעלמו. סרטו המצחיק-מריר של פן-אק רטנרואנג ייחרת בזכרונכם פחות בגלל העלילה הבונואלית המפותלת, או האפקטים המפתיעים, ויותר בזכות הצילום המופלא של כריס דויל.

סרטי 2004 – בחירת הקוראים

1. "שמש נצחית בראש צלול"
2. "שיחות נפש"
3. "להרוג את ביל, חלק 2"
4 . "קסם הנעורים"
5. "אבודים בטוקיו"
6. "אמריקן ספלנדור"
7. "חינוך רע"
-. "צווארון כחול לבן"
8. "סיפורי דגים"
– "21 גרם"
9. "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ואביב"
-. "זטואיצ'י"
10. "שבעה צעדים"
11. "אלפנט"
12. "ללכת על המים"
– "שלישיית בלוויל"
13. "מסעות ג'יימס בארץ הקודש"
14. "אור"
-. "סוף העולם שמאלה"
-. "עם הראש בקיר"

קיבלו קולות, אבל לא עברו את אחוז החסימה: "בית של חול וערפל", "פרנהייט 9.11", "אנשי התחנה", "זרים אינטימיים", "הסמוראי האחרון", "הזר", "אפקט הפרפר", "רוזטה", "מונסטר", "תיבה רוסית", "האושפיזין", "מאז שאוטר עזב", "נראה אותך אוהב", "כשהנערים שרים", "לפני השקיעה", "קולד מאונטן", "נערה עם עגיל פנינה", "לילה ויום", "טרמינל", "אולי נתנשק?", "קח את עיני", "אני לא מפחד", "אני ♥ האקביז", "ספיידרמן 2", "החולמים", "הנוסע", "לחסל את הליידי", "החיבוק האבוד".

מי אמר שהקהל והביקורת אף פעם לא מסכימים? מאות מקוראי "סינמסקופ" שלחו בשבועות האחרונים, דרך אתר המדור ב-www.cinemascope.co.il, את בחירתם לסרט השנה. והנה נס: שני הסרטים במקומות הראשונים במשאל הקוראים זהים לשני הסרטים הראשונים ברשימה שלי. אחרי שנים בהם טופח הדימוי של המבקרים הסנובים שאוהבים סרטים שהקהל הרחב מוצא משעממים ויומרניים, מגיע הסקר הזה ומוכיח שגם הקהל – לפחות של עיתון זה – אוהב את הסרטים שלו איכותיים למדי. אך בשעה שברשימה שלי הפער בין "שמש נצחית" ו"שיחות נפש" היה מזערי, במשאל הקוראים יש זוכה חד משמעי: "שמש נצחית בראש צלול", סרט השנה שלכם, זכה ב-27 אחוזים מכלל הקולות. לשם השוואה: "שיחות נפש" קיבל שמונה אחוזים בלבד. הפערים בין המקומות השני השלישי והרביעי היו מזעריים. למעשה במשך השבועיים הראשונים של ההצבעה "להרוג את ביל, חלק 2 " הוביל את המצעד. רק מאוחר יותר "שמש נצחית" פתח את הפער העצום שלו, ו"שיחות נפש" עקף אותו בקול אחד בלבד.
וזה לא הכל: מתוך עשרים הסרטים בשתי הרשימות עשרה סרטים מופיעים גם כאן וגם שם. ההבדלים העיקריים נמצאים בסרטים הישראליים: ברשימה שלי, מתוך איזו מסורת נטולת הגיון ממשי, לא נכנסים כלל סרטים ישראליים (ואולי הגיע הזמן לשנות הרגל זה), בשעה שלרשימת הקוראים נכנסו לא פחות מחמישה סרטים ישראליים.

ומי המפיץ שאתם הכי אוהבים? נראה שסרטי שני. שבעה סרטים מתוך העשרים הוקרנו בקולנוע לב ("שמש נצחית", "אבודים בטוקיו", "חינוך רע", "צווארון כחול לבן", "21 גרם", "זטואיצ'י" ו"אור").

עוד נקודה מעניינת: לא מעט מצביעים כתבו במיילים שלהם לא רק מה הסרט שהם הכי אהבו, לא רק למה הם אהבו אותו, אלא הם גם צירפו את שם הסרט שהיה הבא בתור בדילמות שלהם, המקוםשני שלהם. זה חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים שחזרתי וספרתי איזה סרט אוזכר הכי הרבה פעמים בתור הסגן. הזוכה: "אמריקן ספלנדור".

עד כאן שידורינו. אחרי חמש שנים (בדיוק השבוע) "סינמסקופ" נפרד מ"העיר" וממשיך הלאה. מי היה מאמין שלפני חמש שנים, דצמבר 1999, עוד לא היה YNET, עוד לא היה סינמה סיטי, הדי.וי.די היה עדיין צעצוע לעשירים ומשוגעים, "רייטינג" רק הושק, עוד לא הוקמו ערוצי הסרטים בכבלים הדיגיטליים, הסרט הישראלי הכי קופתי באותה שנה לא הביא יותר מ-70 אלף צופים (לעומת 400 אלף של "סוף העולם שמאלה"), ובבתי הקולנוע הופצו באותה שנה פחות מ~160 סרטים (לעומת כ-220 השנה). מה זה אומר? שכשהמדור הזה עבר ל"העיר" מ"זמן תל אביב" ראינו פחות סרטים, וקראנו פחות על סרטים. הזמנים השתנו די בקיצוניות מאז שהמילניום ההוא נגמר. מקווה שנהניתם לקרוא. אני, מצדי, נהניתי כהוגן. נתראה בקרוב במקום אחר.

ציוץ