11 ינואר 2010 | 21:46 ~ 23 תגובות | תגובות פייסבוק

אין שמות

אתמול נדב לויתן, היום אריק רוהמר. שני במאים ותיקים (ש-20 שנה הפרידו ביניהם: לויתן בגיל 67, רוהמר בגיל 89) שהלכו לעולמם ואין לי כל כך כלים להספיד אותם. אם מישהו רוצה לכתוב עליהם מילים, איזור התגובות פתוח בפניכם.


רוהמר, מהיוצרים הבולטים של הגל החדש, הציג את האנטי-תזה לקולנוע של גודאר וטריפו: קולנוע קאמרי, נינוח, נטול עצבים, דברני. מבחינתי: כמעט אנטי-קולנוע. אנקדוטת רוהמר שלי: בקורס “הקולנוע הצרפתי” של ד”ר מיכל פרידמן בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (ואני בשנה ב’) היא נתנה עבודת סיום על רוהמר. אני סרבתי לעשות אותה. אני לא אוהב את רוהמר, לא מתחבר לרוהמר, לא מסוגל לכתוב על רוהמר בתשוקה ובהתלהבות, גם על מעט הסרטים שלו שאני מסמפט. עשיתי על ז’אק טאטי. זה במאי שאני להוט לגביו. רוהמר מבחינתי הוא השותף של קלוד שברול בכתיבת הספר “היצ’קוק”, שהיה למעשה טקסט מכונן, שהציג את היצ’קוק כאוטר, מבעד לעיני מבקרי “מחברות הקולנוע” שלסוף שנות ה-50. אבל אם ד”ר פרידמן תכתוב הספד על רוהמר, אשמח לקרוא. היא באמת אהבה אותו.


מה שכן, בגלל שאני סבלני כיום יותר, בשמחה אבחן מחדש את סרטיו של רוהמר, ואת יחסי אליהם, אם יערכו לו רטרוספקטיבה איפשהו.



נדב לויתן היה נשוי לאחת הזמרות הישראליות האהובות עליי, חוה אלברשטיין, שאני לא מסוגל לדמיין את הילדות שלי ושל בנותיי בלעדיה. לויתן היה גם שותף לכתיבה של כמה מאלבומיה האחרונים. על סרטיו אני לא מסוגל לכתוב. אני יכול רק להגיד שאני מביא את תנחומיי לאלברשטיין ולמשפחתה.



נושאים: בשוטף

23 תגובות ל - “אין שמות”

  1. חלי 11 ינואר 2010 ב - 22:16 קישור ישיר

    טוב, אף אחד לא מכריח אותך לכתוב הספד.
    אבל מה שכתבת הוא כמעט אנטי-הספד.

    מילא למר רוהמר, הוא לא צריך אותך, ואתה לגמרי לא עושה לו טובה בכך שאתה כותב עליו שלוש שורות בבלוג שלך.

    אבל הדרך שבה התנסחת על אדם שמת היום:
    “על סרטיו אני לא מסוגל לכתוב. אני יכול רק להגיד …”
    – זה כאילו כתבת –
    “הוא עשה חרא של סרטים, תנחומי למשפחה”.

    אלא אם אתה מניח שכל הקוראים שלך יותר מטומטמים ממך, מה שלמרבה הצער לא נכון במאת האחוזים.

    יכולת פשוט לא לכתוב כלום.

    תודה באמת שהתפנת מסיקור כמות הדולרים שהסרט אוואטר עשה, כדי להביע תנחומים לאוטרים של קולנוע שהתפגרו.

    באמת מאוד אצילי מצידך.

    (גילוי נאות: מעולם לא ראיתי סרט בבימויו של לויתן).

  2. גל 11 ינואר 2010 ב - 22:32 קישור ישיר

    רוהמר בסרטיו מוכיח שכל הקונבנציות של זה “קולנועי” וזה “לא קולנועי” הם קשקוש שמרני. דווקא בדיאלוגים הקליליים, המשחקיים, הלא תכליתיים והאינסופיים שלו היה משהו כל כך שירי, כל כך לא פרוזאי ובמובן הזה כל כך קולנועי.

  3. עופר ליברגל 11 ינואר 2010 ב - 23:06 קישור ישיר

    הנה כמה מילים שלי על רוהמר – http://macguffin.blogli.co.il/archives/52 ואני לא חושב ששימוש בכלים ספרותיים הוא בהכרח אנטי-קולנוע.

  4. (יובל) 11 ינואר 2010 ב - 23:44 קישור ישיר

    רטרוספקטיבה של רוהמר?
    סינמטק שדרות ערך רטרוספקטיבה נבואית שכזאת בחודש שעבר.

  5. חובב שירה 11 ינואר 2010 ב - 23:49 קישור ישיר

    ההספדים שלך מעלים בזכרון את שורותיה של המשוררת רחל:”רק על עצמי לספר ידעתי
    צר עולמי כעולם נמלה”

  6. מיכאל 22 12 ינואר 2010 ב - 1:06 קישור ישיר

    לא ראיתי עדיין סרטיו של אריק רוהמר, אבל אם הוא מייצג אנטי תזה לבמאים כמו גודאר, טריפו ושברול, אז נדמה שגם לא אמצא איך להספידו חחחח

  7. כפירם 12 ינואר 2010 ב - 1:39 קישור ישיר

    חדש וטרי: ריבוט לספיידרמן ב-2012!
    סם ריימי וטובי מקגוויר בחוץ!
    תסריט, במאי וקאסט חדשים!
    שוק, הלם ותדהמה!

  8. עמנואל 12 ינואר 2010 ב - 7:07 קישור ישיר

    חלי, תודה רבה לך. אני מאה אחוז איתך.

    זה אפילו די מזלזל. מה שיאיר רוה עשה זה כמו לבוא להלוויה של אריק, לחרבן על הארון שלו ולהגיד להתראות.

    מבקר קולנוע מוצלח או לא, אתם תהיו השופטים של כן. אבל היי, מה אתם מצפים. ראיתם את רשימת הסרטים המועדפים שלו של העשור האחרון. יש לו טעם מחורבן כמו הפוסט המחורבן הזה.
    יאיר, יש לך את הטעם הכי לא מיוחד או איטלקטואלי, והכי מייסטרימי ובאמת שמעפן. האחים כהן??? באמת??

  9. רותם 12 ינואר 2010 ב - 8:12 קישור ישיר

    מתי יעשו ריבוטים לסרטים שטרם יצאו?
    במקום להוציא את “גרין הורנט”, שיוציא מיד את הריבוט שלו. למה לבזבז זמן בבניה שאפשר ישירות בבנייה מחדש?

  10. נו נו נו 12 ינואר 2010 ב - 9:34 קישור ישיר

    באמת בעייתי מאוד המשפט: “על סרטיו אני לא מסוגל לכתוב”. להבא כשמישהו מת ואת חש צורך לכתוב על זה – או שתעשה חושבין אם יש לך מה לומר עליו או שלא תכתוב פשוט. אם לפחות היית מגדיל ראש ומציין שהוא קיבל פרס למפעל חיים בשנת 2006, או ש”סיפור אינטימי” היה נציג ישראל בקאן בשנת 88 או ש”אין שמות על הדלתות” היה נציג ישראל בברלין בשנת 96, היית יוצא מעט יותר אלגנטי. אבל להגיד משפט שכזה זה בערך כמו להגיד – אני כל כך מתעב את הבמאי הזה שאפילו את הצלחותיו המעטות בשטח אני לא מוצא לנכון לציין. גם החיבה שאתה מפגין כלפי אלמנתו לא עוזרת להוציא אותך טוב, אולי ההפך. חבל מאוד. אמנם לויתן הוא לא מגדולי הבמאים שלנו, עובדה שאני מניח שגם הוא ידע היטב בחייו, אבל לדרוך בדיוק בנקודה הזו ביום מותו תוך התעלמות מההשגים שלו – בחיאת רבאק.

  11. שלום ברכה 12 ינואר 2010 ב - 9:40 קישור ישיר

    חלי אני חושב שאת צודקת למרות שלא הייתי מתנסח בבוטות שכזו. נדמה שלי שעל נדב לויתן רצוי לומר כמה מילים גם אם אין בהם הזדהות או סימפטיה. מדובר ביוצר ישראלי משמעותי. יאיר – נכון שכתיבה בלוגרית לעיתים מעמידה את הבלוגר במרכז העניינים, אבל יכולת, אולי, לסקור את הקריירה של לויתן עם נקודות ציון מעניינות ואולי דברי עדות אופי מחבריו לדרך הקולנועיות – יצירתית. רותם – הגזמת, אתה על גבול ההעלבה האישית. זכותו של יאיר לאהוב קולנוע אמריקאי או מיינסטרימי או איך שתקרא לזה. אם לא נאה לך הבלוג אז אל תקרא אותו ואם נאה לך בחלקו אז תעיין במקורות נוספים. אפשר לומר על יאיר כל מיני דברים, אבל אי אפשר לומר שהבלוג הזה לא כיפי, מעניין (לפעמים יותר לפעמים פחות) וחשוב שיהיה. המשך בעבודתך יאיר ותצליח…

  12. שלום ברכה 12 ינואר 2010 ב - 9:45 קישור ישיר

    סליחה לא רותם, עמנואל. ויאיר עדיין לא מאוחר לעדכן את הפוסט

  13. דןדן 12 ינואר 2010 ב - 10:08 קישור ישיר

    לפני מבקר קולנוע צריך להיות בן אדם. אבל כנראה שהיוצרות קצת התבלבלו אצל יהיר.

  14. מוטי 12 ינואר 2010 ב - 10:46 קישור ישיר

    אתם סתם נופלים על יאיר, הוא לא זלזל, או לפחות בטח שזאת לא הייתה כוונתו. אני עדיין מחכה לטוקבק שיספיד כראוי את נדב לויתן. אני לא הכרתי אותו באופן אישי. לא כל מי שמת אוטומטית הופך להיות במאי קולנוע חשוב, צריך לזכור את זה.

  15. יוסי 12 ינואר 2010 ב - 12:21 קישור ישיר

    יאיר רווה מצטיין בעדכונים חדשותיים מתחום ההפקה. ברצינות, אין מקור טוב יותר בעברית לחדשות קולנוע.

    כל שאר כתיבתו בעיקר מספקת את ההנאה שמספקת כתיבתו של יאיר לפיד או משה ארנס. ההנאה שבהתעצבנות על כך שקיימים אנשים שאלו מחשבותיהם.

  16. חלי 12 ינואר 2010 ב - 12:32 קישור ישיר

    עוד הערה אחת, לסיום.

    ראשית, אני מתנצלת על הבוטות של התגובה שלי, היא לא היתה מכוונת. אמא שלי תמיד אמרה על הבוטות שלי: “או שתגיעי רחוק מאוד או שלא תגיעי לשום מקום”. למרבה הצער, היא צדקה, ואני לא בדיוק בהוליווד.

    עכשיו להערה שלי:
    לא בכדי במהלך ההיסטוריה של העיתונות נוצרה הפרדה בין “חדשות” ל”ביקורות”. בין מה שמוצג לקרוא כ”דעה” לבין “עובדה”.

    אמנם, ישנם אלו שיעשו שימוש פופוליסטי בהגות פוסט-מודרנית כדי לאמר שגם חדשות מעגנות בתוכן דעה, אבל, בעיני, יש הבדל עמוק בין דעה כשהיא מוסווית, עדינה, לבין הבעת דעה בפרהסיה. בעיני, מי שמפספס את ההבדל הזה, שאופייני לתחומים רבים נוספים, פספס חלק גדול מהפואנטה שבני האדם מצאו בחיים מתורבתים.

    עכשיו להערה שלי: בעיני בא הזמן, הבשיל פרי-עץ האינטרנט, כדי שבלוגרים ידעו למקם את עצמם, או לפחות את הפוסטים שהם כותבים, ולהבין שאם הם כותבים חדשות – אזי הם כותבים חדשות. ואם הם כותבים ביקורות – אזי הם כותבים ביקורת.

    המישמש הזה אמנם כיום עדיין אפשר לעשות ממנו הון (לכפות את הטעם שלך על הקהל שבכלל בא לקרוא את החדשות), אבל כבר גדל פה דור חדש שלומד לבוז לאנשים שמבלבלים בין השניים.

    המעט שאתה אמור לעשות, מר רווה, הוא ללמוד להבדיל בין כתיבה חדשותית לכתיבה ביקורתית.
    חסד הבורות על כך שאתה פוסח על שני הסעיפים – יומו מתקצר.

    אני מבקשת ממך, גם בטובתך, לכבד את הבלוג שלך וללמוד להבדיל בין השניים. לא לעד תוכל להתחבא מאחורי העובדה ש”מדובר בבלוג ולא בעיתון”, כי ההבדלים בין השניים די מתמסמסים להם כבר.

    אז במקום לנוון את המערכת התרבותית שלנו, בוא ותרום להעשרתה.

    יום טוב לכולכם,
    וסליחה על ההערה הארוכה משהו,
    חלי.

  17. משה 12 ינואר 2010 ב - 12:56 קישור ישיר

    חלי – כל הכבוד
    ועל זה נאמר – גם עשרות שעות בחברת מורים ורבים, כאלה ואחרים ואף בקיאות מופלגת בארון בספרים היהודי לא בהכרח עושה ממישהו בן אדם.

  18. ניר נ. 12 ינואר 2010 ב - 16:01 קישור ישיר

    מעט מילים על אריק רוהמר. אני אוהב אותו עד מאוד. מאז שנפתח סינמטק הרצליה הקפדנו להקרין מסרטיו. כשרק נפתחה דלת המכון הצרפתי שאפשרה להביא קלסיקות צרפתיות על בסיס חודשי הזדרזנו להביא את הסרטים “הלילה שלי אצל מוד” ו-“פאולין על החוף”. מצאנו בארכיון הסרטים הישראלי גם עותק לא מתורגם של “ארבע הרפתקאות של רנט ומירבל” והשקענו בתרגומו. אחר כך סינמטק תל אביב המשיכו במלאכת הקודש והביאו גם צמד סרטים קצרים ומקסימים וכן את “הברך של קלייר”.

    אם לומר שלושה דברים עליו אז אחד הוא שלרוהמר יש חוש הומור שלא יאמן. ההומור שב-“ארבע הרפתקאות של רנט ומירבל” הוא כה עדין שדומה היה שבמהלך הצפייה בסיפור הראשון (מתוך ארבעה) הצופים היססו לצחוק, כאילו ולא האמינו שרוהמר באמת מתכוון להצחיק אך ככל שהתקדמה ההקרנה דומה שהם התירו את הרסן של עצמם והצחוק השתלט על האולם.
    שני הוא שלרוהמר היתה יכולת יוצאת דופן בבניית השפה הויזואלית. במבט ראשון כל העסק נראה סטנדרטי למדי אבל עדיין אפילו הקלוז-אפ הפשוט הוא לא רק קלוז אפ אלא בעיקר אימאז’ או דימוי. זה כל כך בולט ומעורר קנאה במיוחד בסרט “פאולין על החוף”, נסטור אלמנדרוס עושה שם פלאים בדרך שבה הוא תופס את הכוח שבצעירות. ולצד המינמיליזם הזה כל מי שראה את סרטו של רוהמר – “פרסיפל דה גאלווה” (או חס וחלילה נבחן עליו אצל מיכל פרידמן ראש החוג בדימוס של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב – אלוהים עדי שזאת היתה בחינה קשה) יודע שלרוהמר היה ראש של אדם שאכל לא מעט אסיד בחייו.
    שלישי הוא משהו יוצא דופן, גם בזקנתו רוהמר לא התפתה להתגרות מהצעירות וכל מי שנכווה מיצירותיהם האחרונות של אנטוניוני או ברטולוצ’י ואפילו לינץ’ לא יכול היה שלא להתפעל מהדרך בה רוהמר מתאר ומבין בכל כך הרבה חן את העלומים שלכאורה כה רחוקים ממנו ואף לא לרגע אחד מגיר עליהם ריר.

    אני כבר מתגעגע לקולנוע שלו ובאפריל החודש בו רוהמר היה אמור לחגוג יום הולדת 90 סינמטק הרצליה ייפרד ממנו ובצער רב.

  19. לירן 13 ינואר 2010 ב - 0:21 קישור ישיר

    נוחו,צדקנים.
    חלי- אני ממתין בקוצר רוח לקרוא את הבלוג החדש שלך. מתגובותיך מצטיירת דמות מרתקת, מלאת הומור וכלל לא טרחנית. כה לחי!

    גם אני לא מסוגל לכתוב על סרטיו של נדב לויתן. אני אפילו לא מסוגל לצפות באחד מהם עד הסוף.
    ניסיתי פעם, וזה הרגיש כמו טיפול שורש.
    יאיר סה”כ עשה חסד עם זכרו, ולא נגרר לצביעות העיתונאית המתבקשת במעמדים כאלה.

  20. ערן 13 ינואר 2010 ב - 4:27 קישור ישיר

    לירן לא חייבים תמיד לכתוב ולזהם את הסביבה. כל הכבוד שאתה לא “צבוע”. נדב היה מורה שלי לפני שנים רבות. מאד הצטערתי לשמוע על מותו. גם משפחתו עדין אבלה. זה “המעמד” חבר. ישראל היתה ביתו של נדב, כאן בעברית יצר וכאן בין השאר נספיד אותו. אתה כנראה צעיר מאד.

  21. עופר (הירוק) 13 ינואר 2010 ב - 8:33 קישור ישיר

    אני ברשותכם, כן רוצה לכתוב על סרט אחד מסרטיו של נדב לויתן – האחים מבורך.

    הסרט הוא דרמה קומית שנוגעת בנושא מאד קרוב לליבי – גבריות במשבר, ומנסה לתת צוהר אל עולמם של שלושה גברים (מזרחיים אגב) בלי להשתמש יותר מדי בעדתיות, גם אם חלק מהבדיחות שם הוא אכן עדתי.

    לצד מה שאי אפשר אלא לכנות כדלות חומר, שכן הסרט מרגיש מעט דל תקציב, המשחק של רוזינה קמבוס, עמוס לביא, יענקלה יעקובסון ואשר צרפתי לא רע בכלל.
    לסרט אמנם יש בעיות אינהרנטיות בעשיה שלו, אבל מדובר באחד הניסיונות הראשונים שאני יכול לחשוב עליהם בארץ של במאי שאינו הומוסקסואל לגעת בתחום הקווירי (שימו לב שהיום העיסוק בהומוסקסואליות או בטרנסג’נדריות מתבצע אך ורק על ידי יוצרים להט”בים, ככל שאני יודע).

    ובקשר למה שיאיר כתב – אל תקראו שם את מה שאין – הוא בסך הכל כתב שאין הוא מסוגל לכתוב על סרטיו. לא כל מבקר קולנוע יכול לכתוב על כל סרטים של כל במאי.

  22. יואב 13 ינואר 2010 ב - 14:35 קישור ישיר

    האחים מבורך באמת היה סרט מצויין – לא זכרתי שהוא של נדב לויתן.

  23. יהודית מ. 14 ינואר 2010 ב - 17:42 קישור ישיר

    אינני מבקרת קולנוע מדופלמת, אבל מזה כשלושים שנים – אני פשוט אוהבת את המסך הגדול המאפשר לי להתבונן על הפנטזיה (כחיים) של אחרים, לכן בינות לקיטש ההוליוודי, לקולות הרעש של מרדפים, שתיקות הזויות, התפוצצות, וסופים סכריניים, אריק רוהמר היה ניצוץ של תקווה, יופי, פשטות וריאליטי כבר לפני עשרות שנים.
    אהבנו בן זוגי ואני לצפות בסרטיו ובכל פעם שהגיע סרט חדש לקולנוע לב, התל אביבי או לסינימטק – היתה לנו זו חגיגה. חגיגה של דמויות מפותחות בעלות יותר ממימד אחד, חגיגה של דיאלוגים שנונים, חכמים, אמנם לעיתים ארוכים מדי, אבל שום דיאלוג בצרפתית הוא לא ארוך מדי…, חגיגה של אמת בקולנוע, אוירה אמיתי, רגשות כנים וכוכבים שאפשר לגעת בהם או להיות כמוהם.
    רוהמר גרם לנו לרצות לדבר ולהבין צרפתית, (ואמנם נרשמנו לקורס ללימוד צרפתית), הוא המחיש את החיים בתוך הקולנוע, כאילו הגיבורים שלו הם השכנים שלנו, כאלה שאפשר לנגוע בהם, לצחוק עמם וגם לבכות, הגיבורים שלו יכולים להיות אפילו אנו עצמנו.
    תהי מנוחתך עדן רוהמר יקר, כי בזיכרונותיי תחיה לנצח .


השאירו תגובה