19 ינואר 2010 | 10:00 ~ 92 תגובות | תגובות פייסבוק

סוף הסיפור

זה טיפ-טיפה מתסכל, אבל אני מניח שזה חלק ממהות המדיום אז אתייחס לזה בספורטיביות ואנסה לכתוב את זה פעם נוספת. אני הרי זוכר היטב את עמדתי לגבי שלל נושאים, ואני כמובן מקווה שכל מי שקורא כאן, קרא ברצף כל מילה וכל מחשבה שהגיתי מיום שלמדתי לכתוב, לכן אין טעם לחזור על נושאים שכבר עסקתי בהם אי שם, אי אז. אבל מן הסתם זה לא נכון. אז הרשו לי לעשות כא סדר לגבי עניין שנורא משמעותי באג’נדה של הבלוג הזה.

רדו מהעניין הזה של “סיפור”. כל מי שמתייחס לקולנוע כאל מדיום של סיפור, כל מי שמצפה שהדבר הכי חזק שהוא מקבל בסרט זה “סיפור טוב” עושה עוול איום לאמנות הקולנוע. בקולנוע, לשיטתי, סיפור זה אופציונלי. סיפור הוא כלי אמנותי כמו כל כלי אחר: כמו שימוש בצבע, בתאורה, במוזיקה. אפשר עם ואפשר בלי. זה לא מחויב.

נכון, אנחנו חיים בדיקטטורת הסיפור. הקולנוע המסחרי רוכב ברובו על הקולנוע ככלי לספר סיפור. נכון, הגישה היא שקולנוע מסחרי וקומוניקטיבי דורש סיפור שלוקח את הצופה יד ביד ומוביל אותו מנקודה א’ לנקודה ב’, ומעניק לו חוויה רגשית. הקולנוע ההוליוודי הפך את הסיפור לעיקר הדבר. מבע קולנוע הוא האמצעי (האופציונלי) כדי לספר סיפור קליט, צ’יזבט. בשעה שהקולנוע שאני מעדיף מתייחס לאלמנטים בהיררכיה הפוכה: המבע הקולנועי שליט, הסיפור הוא מטען היד הנלווה שלו, שנמצא בדרגת חשיבות משנית.

הקולנוע הוא חוויה. והוא יכול להיות המון סוגים של חוויות. חוויה סיפורית, נראטיבית, שפועלת על רגש והזדהות עם דמויות ומעשיהן, היא אופציה אחת. אבל הוא יכול להיות גם חוויה אסתטית/צורנית, או חוויה שכלית. ויש כאלה שעבורם חוויה שכלית של פיענוח היא-היא חוויה רגשית. ואני מודה, בתולדות הקולנוע היו לא מעט מאסטרים אדירים של סטורי-טלינג, אנשים שאמנותם הוא לאסוף אותנו סביב מדורה ולספר לנו סיפור מרתק וסוחף שיגרום לעיניים שלנו להיפער בפליאה. בילי וויילדר ופרנק קפרה, למשל. אבל בואו נעשה רגע חשבון: הסרטים הכי-הכי טובים, שאנחנו הכי-הכי אוהבים, ואפילו הסרטים הכי-הכי היסטוריים ונדירים וחד פעמיים: האם זה היה הסיפור שכה הסעיר אותנו? הייתי רוצה להגן על הטענה שלא. שזה לא הסיפור, אלא דבר אחר: העולם. יכולתם של יוצרים לברוא עולם ולהטביע אותנו בתוכו. ואז כשאנחנו מוצפים בעולם הזה, העניין הנראטיבי – ההתחלה/אמצע/סוף, ההגיון, החורים – כל אלה נעלמים לנו. כי כשיש מולנו קולנוע אמיתי, כזה שפועל על החושים, כולם, הסיפור הוא באמת לא יותר אמצעי אחד בלבד, אבל לא הבכיר והעיקרי שבהם. היזהרו היזהרו מדיקטטורת הסיפור. יש בה משהו נורא מגביל.

הטענה שלי היא שכל מי שאנחנו קוראים לו מאסטר של קולנוע, ידע לתת לנו חוויה שהסיפור הוא העסק המשני שבו. שהסיפור הוא רק מצע ראשוני כדי לשאוב אותנו לתוך העולם, ואז לשמוט אותו מתחת לרגלינו. קחו את היצ’קוק. “מזימות בינלאומיות” הוא סרט שרודף אחרי העלילה. אבל “ורטיגו”? “ורטיגו” הוא כמו הארנב הלבן. אנחנו נכנסים בעקבות הסיפור לתוך המחילה, אבל אז נופלים לתוך עולם שכולו צלילים, צבעים, ויזואליה. למעשה, אם בוחנים את “ורטיגו” מנקודת מבט “סיפורית” מקבלים סרט בעייתי מאוד, מאוד לא עקבי. אבל בקולנוע אמיתי, נשגב, מלאכת הבימוי היא הרבה יותר מרק “לספר סיפור”.

כל במאי שאני אוהב, בין אמריקאי או אירופי (ובוודאי אסיאתי), הוא בדיוק כזה שיודע להרפות מהסיפור ולשים את הקולנוע – את המימד האבסטרקטי, האמורפי, החוויתי – בחזית. בגלל שמעט מאוד במאים עושים סרטים אמורפיים ואבסטרקטיים לגמרי, בכל סרט תמיד תהיה עלילה ודמויות ותקציר. אלה הפתילים, שאיתם אנחנו נכנסים לעולם הזה מלכתחילה. אבל האם מישהו מאיתנו הלך לסרט של פיטר גרינאוויי בשביל הסיפור? וגודאר? ובלה טאר?בסרטים של סקורסזי הדבר הכי חשוב הוא הסיפור, או העובדה שהסרטים שלו הולמים לנו במוח – באמצעות תנועות מצלמה, חיתוכים, אלימות ומוזיקה? ואקירה קורוסאווה? הוא תמיד לקח סיפורים של אחרים – בין אם זה מערבון של ג’ון פורד או מחזה של שייקספיר. הוא השקיע מעט מאוד בבניית הסיפור, בנה רק שלד עלילתי שיהיה מספיק מוכר, כדי לעטוף אותנו בתוך עולם שהוא הרבה יותר גדול מהסיפור שלו. (חשוב לי שיהיה ברור שכשאני אומר “הלאה לדיקטטורת הסיפור” זה לא עומד בסתירה לקיומו של תסריט. ותסריט הנאמן לחוקי תסריטאות. אני רק מדגיש שהתסריט הוא רק עוד אלמנט אחד בעשייה הקולנועית שנמצאת בידיו של הבמאי). האם אצל קובריק הסיפור היה הכי חשוב? בוודאי שלא. הסיפור הוא רק תירוץ. ואצל דיוויד פינצ’ר? ומישהו הולך לסרט של טים ברטון בשביל הסיפור? עוד דוגמה: האחים כהן הם מהתסריטאים המבריקים ביותר של דורנו, אבל הם כאלה בדיוק בגלל שהם הולכים ונוטשים את דיקטטורת הסיפור, שמכתיבה סוף סגור ועלילה סיבתית, שבה כל דבר שקורה נסמך על מה שבא לפניו. העלילות שלהם הן חידתיות, מעורפלות, מפותלות, אבל הן מצליחות לתת לנו חוויה מספקת בגלל שהן נסמכות על בימוי שפונה אל האמורפי ולא הקונקרטי.

אלך לקיצוניות השנייה: סטיבן ספילברג הוא מאסטר של סיפורים. הוא יודע לשאוב אותנו לעלילות. אבל בתסריטים שהוא עצמו כתב – “מפגשים מהסוג השלישי” ו”AI” – הוא הולך על עלילה אפיזודית, מקוטעת, שבבירור אמורה לגרום לנו להתנתק מהסיפור ולהיכנס לעולם שהעיקר בו הוא החווייה.

אני חושב על כל סרט שנחשב יצירת מופת, הישג קולנועי, ורואה את זה שוב ושוב: זה לא הסיפור. “לורנס איש ערב” הוא יצירת מופת בגלל הסיפור? הסרטים של אלמודובר? הסרטים של האחים דארדן?

ובהמשך לאותו טיעון: אני חושב שסרטים שעיקר כוחם היה אך ורק בסיפור שלהם, אבל אמצעי הקולנוע שבהם היו יבשים ורק כלי לסיפור סיפור או העברת מסר, הם הסרטים שבמבט לאחור נגלה שהם התיישנו. שאחרי שנסחפנו עם הסיפור גילינו שאין לנו למה לחזור לסרט כי לא היה בו את המעבר, את הנשגב, את מה שמבדיל בין אמנות ובין צ’יזבט.

וכזה הוא גם הקולנוע של ג’יימס קמרון. וכזה הוא גם הקולנוע של קתרין ביגלו. גם “אווטאר” וגם “The Hurt Locker” הם סרטים שבאנגלית ניתן לכנותם “Visceral”. אלה סרטים שאת השפעת החוויה שלהם אנחנו מרגישים בגוף לא במוח. “The Hurt Locker” הוא סרט מלחמה, אבל הוא בנוי כמו מיוזיקל. כמו שבמיוזיקל אנחנו לא באים בשביל העלילה אלא בשביל השירים והריקודים, כך גם “The Hurt Locker” הוא פשוט מחרוזת של נאמברים, של אלימות ומתח במקום של מוזיקה וריקודים, שמונחים זה לצד זה, ולא נבנים זה על גבי השני. החוויה בסרט היא חוויה פיזית.

אמשיך את הטיעון ביתר בוטות: אין בעיניי שום הבדל בין “ראן” של קורוסאווה ובין “אווטאר” של קמרון. כשם שב”ראן” איש לא יבוז לסרט כי עלילתו “גנובה” מ”המלך ליר”, כך זה קצת מטופש – ומחטיא את מהות הקולנוע – לבוא בטענות ל”אווטאר” על חסרונות ה”סיפור” שלו. שוב, אני מניח שיש כאלה שלא אהבו בכנות את “אווטאר”. אבל האם האנשים האלה שופטים את כל הסרטים שהם רואים על סמך הסיפור שלהם בלבד? אם כן, הם יכולים להפסיק ללכת לסרטים ויכולים לשבת בבית ושיסמסו להם את עלילת הסרט, או יפקססו להם. סיפור זה מילים. סיפור הוא לא הדבר הייחודי לקולנוע. תמצאו אותו גם בתיאטרון ובספרות. סיפור לקולנוע הוא כמו מלודיה לשיר. וזו אולי הבעיה: סיפור טוב יכול לחפות על קולנוע בינוני. להיטים עושים עם סיפור (ובשירים, עם מלודיה). משהו קל לזמזום. קליט. מרגש בקלות. וכן, קשה לעמוד מול סיפור טוב המסופר ביד אמן. אבל יש עוד הרבה דרכים אחרות ליצור אמנות, או סתם חווייה. וזה גם עניין מסחרי: בגלל שסרטים זוכים לאישור על סמך תסריטים, הסיפור נהיה חזות הכל. קשה לכתוב בימוי וחזון על נייר. לכן, הבמאים הבאמת גדולים לקחו תסריטים באמת טובים (ע”ע קובריק, היצ’קוק וכו’), אבל היתה להם החרות, העוצמה והחזון להמריא הרבה מעל הסיפור, ולרגעים להתגרש ממנו לגמרי.

הקולנוע יכול לספק לנו כל מיני חוויות, חלקן מעמיקות ונצחיות, חלקן רדודות ורגעיות. ומה לעשות, מעמיק עבור אחד הוא רדוד עבור האחר. אני מתענג על סרטיו של צאי מינג ליאנג, עם עלילה כמעט בלי נראית ושוטים ארוכים-ארוכים שיוצרים אצלי ריגוש אסתטי/שכלי, ושאני מאבחן בהם ניואנסים של הומור אירוני שאני מוצא מצחיק. אחרים יחשבו שסרטים כאלה – והיעדר הסיפור (או הקצב) שבהם מפרכים יותר מעקירת שן. יש כאלה שמתענגים על “רובוטריקים”, סרט שהוא בוודאי סוג של אטרקציה לונה פארקית שאיש לא מצפה לחפש בו סיפור או עלילה (ולמעשה, קולנוע האקשן הפך למקום היחיד בו הקהל הרחב מוכן לקבל אמורפיות עלילתית, בתמורה לחוויה אדרנלינית. בתמורה, סרטי האקשן – לפחות המשובחים באמת שבהם – הפכו למעשה לקולנוע הכי אבסטקרטי/קונספטואלי בתוך עולם הקולנוע המסחרי, כזה שכל מה שיש בו הוא רק רעיון ותימה, ולא ממש סיפור).

זו מלחמה קבועה באמנות. בציור, הקהל הרחב העדיף ציורים פיגורטיביים, ולא “קשקושים”. אבל אני, למשל, מת על ה”קשקושים” של ג’קסון פולוק. ציורים בלי “סיפור”. בלי סוביקט בכלל. בספרות, הקהל מעדיף ספרים עם עלילה ברורה על פני מונולוגים פנימיים מרובי תיאוריים, או נראטיב שבור. או אוצר מילים מסובך מדי. אחרת כל העולם היה קורא את דון דלילו ואת תומס פינצ’ון.

“אווטאר” הוא סרט מרתק כי הוא מחזיר את הקולנוע ליסודות הכי בסיסיים שלו. לכאורה, במקום הכי אנטי-שכלי, הכי בסיסי, רגשי, אדרנליני. הוא לוקח שלד עלילתי ועליה מרכיב חווייה שכולה ויזואליה שעובדת על הגוף. זה סוג של פלא כשסרט מצליח לעשות את זה. וההצלחה של הסרט היא בכך שכל המרכיבים עובדים זה על גבי זה: האפקטים הם לא גימיק, הם חלק ממהות הסרט. התלת מימד אינו גימיק, הוא חלק ממהות הסרט (זה מזכיר לי את אלה שלפני שנה טענו שהאנימציה ב”ואלס עם בשיר” היא גימיק, ושבלעדיה זה היה סתם סרט. בשעה שהאנימציה ב”בשיר” היא לב ליבו של הסרט ובלעדיה לא היה הסרט יכול לקרות, והוא לא היה אומר את הדברים שהוא יכול היה להגיד אך ורק באמצעות האנימציה. יש לאנשים – בייחוד אלה שמתייחסים רק לסיפור ולמילים – נטייה לפעמים להחמיץ את העובדה שבסרטים האלמנטים הוויזואליים הם מהות הסרט כולו, סיבת קיומו, ההתחלה והסוף, ולא הקישוט או הגימיק).

וכך גם העלילה ב”אווטאר”, שתפקידה להוביל אותנו מסצינת ראווה אחת לשנייה (והעלילה, אני מזכיר את עמדתי, מכילה כמה אלמנטים מקוריים בהרבה מהקרדיט שנותנים לה, כפי שכבר פירטתי בביקורת שלי על “אווטאר”). האלכימיה של הקולנוע – וקמרון מוכיח את זה שוב ושוב בסרטיו – זה כשהכל מתמזג יחד, ויוצר אצלנו הצופם חוויה כלשהי, איפשהו בגוף. האפקטים, המוזיקה, האקשן. אבל אני חייב לשוב ולהגדיר את עמדתי: לטיבו של סרט – בין אם זה ג’יימס קמרון או בלה טאר או אלכסנדר סוקורוב – אין שום קשר לסיפור. יש רק קשר לקולנוע.

=============

תוספת מאוחרת: אם אני צריך לסכם את כל זה במשפט קליט וקצר אחד הוא יהיה זה: תנו לי קצת פחות פרוזה, וקצת יותר פיוט.

נושאים: בשוטף

92 תגובות ל - “סוף הסיפור”

  1. רותם 19 ינואר 2010 ב - 10:11 קישור ישיר

    אני אתנצל מראש ואומר שלא קראתי את כל מה שכתבת בפוסט זה. אבל קראתי את רוב דבריך הקודמים בעניין. ואני רק אחדד שוב איפה הבעיה שלי עם הטיעונים הללו (בהנחה שלא התייחסו אליהם). אכן סיפור הוא לא חשוב, הוא סטנדרט שהתרגלנו אליו בקולנוע מסחרי (הוליוודי בעיקרו) ונחפש אותו תמיד ועל פיו לרוב אנו שופטים, בוודאי באוסקרים. ומנגד בפסטיבלים אנחנו מקבלים סרטים אירופאים, אמריקאים עצמאיים ואסאייתים שממש לא מעניין אותם הסיפור.
    אבל הבעיה באווטר בעיני היא מאד פשוטה, והיא לא בסיפור הדל, הלעוס, והלא מקורי. אין לי שום בעיה אם לא היה בו סיפור. או אם הוא היה פלקטי כמו ב”כוח המחץ” שם כלום לא קורה (במובן שונה מסרטי הפסטיבלים) והכל כדי לשרת את הספקטקל. אבל אוואטר מנסה גם להיות סיפור טוב, מעניין, מרגש וכו’- ובזה הוא נכשל. ובגלל זה בעיני הוא לא סרט טוב, לא כי הוא לא מספר סיפור, או מספר סיפור דל. אלא כי הוא מתיימר לספר סיפור, ועושה זאת גרוע.
    וזה הדבר שהכי הדהים אותי בדברים שכתבת כאן (אם אני לא טועה): שזהו תסריט טוב. יש בו כל כך הרבה בעיות, בניית דמויות עלובה פשוט, וסיפור ללא עומק למרות שהוא מתיימר ומציג את זה.

  2. בוב 19 ינואר 2010 ב - 10:16 קישור ישיר

    יש לי הרגשה שאתה לא בדיוק מבין את המונח “סיפור”. לדעתי אתה מבלבל בין המושג סיפור לבין המושג “עלילה”. סביר להניח שאתה מתכוון לעלילה, ואם זה אכן כך אני אפילו יכול להסכים לחלק מהטיעונים שלך. אבל ברגע שאתה משתמש במונח סיפור, אתה מסגיר את עצמך כמי שלא מבין עד הסוף מה הסיפור של הסיפור הזה. אני מציע לך לקרוא שוב את הספר של רוברט מקי, “סיפור”, ולחזור בך מהתאוריה הזו. ויפה שעה אחת קודם.

    ===========

    רוה לבוב: “סיפור” של מקי הוא החוקה של דיקטטורת הסיפור. הכוונה שלי היא בהחלט לסיפור, לא לעלילה. ספרו של רוברט מקי מצוין וחשוב ומעורר מחשבה (וויכוח) לכל מי שרוצה לכתוב תסריט שבסיסו סיפורי. רוב התסריטים הם כאלה. רוב הסרטים הם כאלה. בוודאי הסרטים שמגיעים לחופינו. אני רק מנסה להדגיש שיש עוד עולם קולנועי שלם חוץ מזה, ומי שמביט בקולנוע רק ככלי סיפורי מחמיץ עולם קולנועי שלם שהוא מופשט לחלוטין.

  3. גיל 19 ינואר 2010 ב - 10:22 קישור ישיר

    יאיר, אני מאד מעריך את דעותיך אבל הפעם אני חושב אחרת. אוואטר הוא סרט מצוין ואני שמח שהוא מצליח קופתית אבל מפה ועד להעניק לו את פרס גלובוס הזהב ואולי בהמשך את האוסקר המרחב רב. אוואטר הוא סרט שכולו מבוסס על האפקטים שבו ואני מאד נהניתי מהצפייה בו אבל זה לא סרט שארצה לראות שוב או סרט שהצליח לגעת בי באיזושהי נקודה ולמעט האפקטים אין בו שום דבר מיוחד לא תסריטאית ולא בימויית. אי אפשר להשוות את אוואטר לאינויקטוס, ממזרים חסרי כבוד ותלוי באוויר לדוגמה. אני מסכים איתך שהסיפור זה לא הדבר הכי חשוב בסרט ושסרטים יכולים להיות חוויה שכלית, ויזואלית וכו’ אבל להשוות את אוואטר לסרט של היצ’קוק? לא מצליח לראות את הקשר..

  4. אביגיל 19 ינואר 2010 ב - 10:31 קישור ישיר

    לאט, לאט, לאט, אולי נביא אותך למצב שבו תוכל לקבל את העובדה שיש אנשים שפשוט לא נסחפו ע”י אווטאר. קודם התגובה עצמה לא היתה לגיטימית, אחר כן הבעיה היתה בטונים שבה הובעה התגובה (ואולי בעובדה שהיא הובעה בכלל). עכשיו אתה מוכן לקבל את העובדה שהתגובה קיימת וכפי שאתה אומר כאן כנה, אבל מחליט שהיא נובעת מכך שצפינו בסרט באופן לא נכון, וזאת כנראה מכיוון שהמוח שלנו נשטף ע”י מכונת הלהיטים ההוליוודית. זה בסדר. יש לנו סבלנות. אתה תגיע לארץ המובטחת.

    ולנושא עצמו, אני מסכימה שבקולנוע ניתן לייצר חוויה ממרכיבים שונים ומשונים ולא רק עלילה, אך לדעתי אתה מייצר פה טיעון מופרך כאשר אתה שם את העלילה בצד אחד וממולה את התפתחות הדמות, ההתחכמות הפוסט-מודרניסטית, האמביינס, או ה-worldbuilding המד”בי. הרי כל אלה כלים ספרותיים מוכרים, והחלוקה האמיתית צריכה להיות ביניהם לבין הוויזואליות, שהיא כלי יחודי לקולנוע (כפי שספרות כתובה יכולה להישען על שימוש בשפה באופן שקולנוע אינו יכול). ביותר מעשור של ביקורת סיפקת הוכחות אין ספור שאתה מתחבר מאוד לצד הוויזואלי של הקולנוע (לדוגמה אתה אחד משלושה אנשים בכל העולם שאהבו את ספיד רייסר) ולכן הייתי בטוחה שתאהב את אוואטר. גם אני, שמתחברת לאלמנטים הספרותיים (לא רק עלילה אלא דמויות, דיאלוגים, אטמוספירה, ורעיונות) של הקולנוע הרבה יותר מאשר לאלו החזותיים, יכולתי להעריך את היופי שלו. אבל אין זה כשלון מצדי שבניגוד אליך האלמנטים האלה פחות חשובים עבורי מזה הוויזואלי. אוואטר יוצר עולם בפן החזותי שלו, אבל אין בו דמויות, אין בו הומור, אין בו רעיונות מעניינים. זה שהסיפור שבלוני זו לא בעיה בתאוריה, אבל קמרון לא עושה שום דבר עם הסיפור הזה. את כל האנרגיה הוא הוציא על התמונה והתנועה של הסרט. זה מספק צופה כמוך, אבל לא צופים כמוני, וזו אינה תגובה לא-נכונה.

    ========

    רוה לאביגיל: במבט לאחור יתכן וטעיתי בניסיון להלביש את ההגנה שלי על “אווטאר” בתוך ניסוח האג’נדה שלי ש”סיפור זה לא הכל”. יש כאן שני עניינים שונים, שמובן לשיטתי נושקים זה בזה: הראשון והעיקרי הוא שסיפור הוא לא הפרמטר העיקרי או היחיד לבחינת סרטים. תמיד צריך להזכיר את זה. לטעמי, אם אני צריך לבחור בין סרט שיש לו סיפור מצוין אבל דל בקולנוע ובין סרט שיש בו וירטואוזיות סגנונית/ויזואלית אבל דל בסיפור, אני אבחר בשני. צודקים חלק מהמגיבים שסופו של דבר הדבר הכי טוב הוא מציאת המיזוג בין האלמנטים בו לא ברור כבר מי משרת את מי. “אווטאר” מתלבש על התיאוריה הזאת כי לדעתי גם מי שמוצא את הסיפור שם אידיוטי, לפסול את הסרט הזה רק על בסיס הטיעון “איזה סיפור מפגר” או “אין בכלל סיפור” זה לעשות עוול למקומות שבהם הסרט הזה נמצא שנות אור מעל לא מעט סרטים אחרים. אני קורא לזה “החוויה”. אם יש אג’נדה שאני מקדם בכתיבתי זה לנתק את חוויית הקולנוע מחוויית הסיפור. אין בעיה שהן ילכו יד ביד, אבל הן לא מחויבות בזה. ולא, אני לא הייתי אחד משלושה האנשים שאהבו את “ספיד רייסר”. אפילו אני נכנעתי בפני הסרט הזה. אני הייתי אחד משלושה האנשים שאהבו את “סקיי קפטן”.

  5. גור 19 ינואר 2010 ב - 10:32 קישור ישיר

    רווה – אני מסכים עם כל מלה שלך בפוסט הזה. אני גדלתי על הסרטים של קובריק, קופולה, סקורסזה, קרוננברג ואחרים שהדגישו, כמו שאמרת, את הצד הוויזואלי על פני הצד הסיפורי. בתור ילד היו סרטים שלא ממש הבנתי (ארוחה עירומה, אפוקליפסה עכשיו, ווידאודרום, ברזיל או פישר קינג) אבל זה לא מנע בעדי מלראות אותם עשרות פעמים ולהתרגש כל פעם מחדש.

    אני חושב שהסרט הכי מובהק לרעיון שאתה מעלה הוא הסרט אודיסאה בחלל, שהסיפור בו הוא כמעט ונעלם. זהו סרט שהבמאי התכוון (כך הוא גם טען כמה פעמים בחייו) שנראה עם העיניים ולא עם הרציונל או ההגיון. האם זה גורע ממנו כיצירת מופת קולנועית?

    פוסט מעולה. תודה.

  6. דני E 19 ינואר 2010 ב - 10:33 קישור ישיר

    אחרי שראיתי את הרט לוקר, עוצר הנשימה, אני כבר לא סגור מי הבמאי היותר מוכשר במשפחה הפרודה. הייתי משבץ את קמרון בקטגוריה של טכנאי מדהים, אולי מהנדס, אבל משהו נטול עומק או נשמה.
    ונניח שהוא החליט בצורה עמוקה ומודעת לא ללכת על סיפור, ולא נראה לי שהוא יאהב את האמירה הזאת, למה אנחנו צריכים לעבור דיאלוגים ברמה כזאת מביכה, מביך כמו הרגע בוא הוא דיבר בשפה בטקס פרסי הגלובוס. ואגב אחרון, במקום הלייב בלוגינג, לא עדיף לתת ניתוח מעמיק יותר יממה אחרי?

  7. רותם 19 ינואר 2010 ב - 10:45 קישור ישיר

    גיל, האם ראית אינוויקטוס? כי הסיפור בו עוד פחות מפותח מאשר באוואטר. ובאווטר יש את הויזואליה, באינוויקטוס קצת ראגבי.

    וגור, ואני לא מבין איך אתה רואה קשר בין 2001 לבין אוואטר. אם כבר, 2001 מראה בדיוק מה אוואטר מנסה להיות ולא מצליח. עם מעט סיפור להעביר הרבה. וזאת תוך כדי ויזואליה מרהיבה. אוואטר בדיוק נכשל בנקודה הזו.

  8. איתן 19 ינואר 2010 ב - 11:29 קישור ישיר

    לאורך השנים אני דווקא די תומך בדיקטטורת הסיפור, אבל אני מוצא את עצמי לפעמים נהנה לפעמים בסרטים שבהם הסיפור הוא יחסית דל. אני חושב שאני פשוט שונא שמזלזלים באינטלגנציה שלי כצופה. כשראיתי את הטריילר ל”טיטאניק” הרגשתי שיש כאן שרטוט של סיפור מאוד צפוי של אהבה בין מעמד גבוה למעמד נמוך, והכל בשביל להצדיק את קיום הספקטאקל של הסרט היקר ביותר בהיסטוריה (נכון ל-1997). הרגשתי שלא היתה כאן באמת מחשבה על הסיפור, וכתוצאה מכך, הרגשתי זלזול מצד היוצרים, ואכן, לא ראיתי את “טיטאניק” (עד היום). דבר דומה אני מרגיש לגבי “אוואטאר”.

    מצד שני, ראיתי, למשל, את “הדרך הביתה” של ז’אנג יימו. אין הרבה סיפור בסרט הזה, בטח לא בשביל להחזיק שעה וחצי, אבל יש בו הרבה רגש, וכמובן גם טכניקה צבעונית נהדרת (וזה היה לפני שיימו התחיל לעשות ספטקלים מלחמתיים, שאותם כבר לא הלכתי לראות). ראיתי גם את “גאבה”, סרט יפהפה של מוחסן מחמלבאף. גם כאן הסיפור הוא סוג של צ’יזבאט, אבל יש בו כניסה לעולם תרבותי אחר דרך סיפורי עמים, וגם כאן הצבעוניות והקצב האיטי נפלאים, והסרט הקסים אותי כתוצאה מכך.דוגמא שלישית: “סיפור פשוט” של דיויד לינץ’. רגעים ארוכים בסרט הזקן פשוט נוסע לו על הטרקטורון, ולא קורה כלום. אבל זהו סרט מקסים. המוזיקה הנפלאה, צילומי הנוף הנהדרים, והשחקנים שמובילים את הסיפור (ויש סיפור) בקצב מדוד מנקודה לנקודה. מהצד השני של הקולנוע, הלכתי בשבוע שעבר לראות את “שנה מעוברת”. לא ציפיתי ל”סיפור” יוצא דופן. ההפך, ציפיתי לדבר הכי הוליוודי וצפוי שיש. רק חבל שהבמאי דפק את העסק. עם במאי אחר, עם קצת יותר דמיון, זה היה סרט יותר טוב.

    בקיצור, אני אוהב לראות גם סרטים שבהם העלילה היא רק חלק מהעניין, אבל אני לא יכול לסבול שהיא רק קישוט או תירוץ למשהו אחר.

  9. צליל סיון 19 ינואר 2010 ב - 11:33 קישור ישיר

    יאיר – אני מסכים איתך לגמרי. א-ב-ל – ספציפית לגבי אווטאר – גם אני מאוד רציתי להיסחף אבל איכשהוא – לא הצלחתי. עזוב את הסרטים האחרים שיצאו השנה. תעשה השוואה בין אוואטר לבין סרטים קודמים של קמרון. אני הרבה יותר נהניתי משני סרטי “שליחות קטלנית”, “שובו של הנוסע השמיני”, “טיטאניק” ואפילו “המצולות”. (אולי גם מ”שקרים אמיתיים” המשעשע. ודרך אגב – גם שם היו בזמנו סצנות אקשן ופעלולים פורצי דרך). מסכים איתך שהעניין של הסיפור זה לא הסיפור כאן… גם בסרטים הנ”ל לא היה איזה סיפור מתוחכם או יוצא דופן בעל משמעויות נסתרות, עומק וכו’. ועדיין – הם היו יותר סוחפים ומרתקים מ”אווטאר” וקמרון הצליח לשאוב אותך פנימה בהנאה גדולה. שלא לדבר על המתח עוצר הנשימה שהיה ב”שליחות קטלנית” (בעיקר הראשון) וב”שובו של הנוסע השמיני” שהוא עד היום אחד מסרטי האימה מד”ב אקשן הטובים ביותר מאז ומעולם. ראיתי אותו רק לפני כמה שבועות שוב ונהניתי כמעט כמו בפעם הראשונה. צריך להודות – אווטאר ארוך מדי, לא סוחף מספיק, לא מרתק מספיק, לא מרגש מספיק ולא “שואב” אותך פנימה כפי שהיית מצפה מסרט של קמרון. הזכייה שלו בגלובוס מלמדת יותר מכל על “דלות החומר” השנה. יש סרטים טובים אבל לא מאוד טובים ולא כאלו שמתקרבים ליצירות קולנוע גדולות באמת (כמו לפני שנתיים עם “זה ייגמר בדם” ו”ארץ קשוחה”) וכך אווטאר עם ההצלחה הכלכלית הפנומנלית שלו משתחל פנימה גם אל עונת הטקסים והפרסים.

    =============

    רוה לצליל: אני מסכים כמעט עם הכל, בקשר לקמרון (לא לגבי הסוף). “שקרים אמיתיים” היה סרט שמבחינה עלילתית/סיפורית/דמויות היה לי ממש קשה יתו. די שנאתי שם את כולם (למרות שלטום ארנולד היו שם כמה בדיחות טובות). אבל הסרט היה בשבילי טריפ ויזואלי מרשים. הרגשתי כמו מי שצופה בבלט, כשהטילים הם רקדני הבלט שעושים פירואט. ומאז, ככה אני מנסח את סוג הסרטים הזה: כמו בלט. אין לי מושג מי נגד מי, אבל זה יפה לי ומפעים אותי. כנ”ל “המצולות”, אחד הסרטים של קמרון שאני הכי אוהב, דווקא בגלל שהוא לא חושש להיות סתום לחלוטין. (אגב: הוא קצת פחות סתום, מבחינה עלילתית, אם צופים בגרסה הארוכה שלו).

  10. רותם 19 ינואר 2010 ב - 11:41 קישור ישיר

    בעקבות דברי צליל סיון אני אולי אומר הסתייגות לדברי כנגד אוואטר: ג’יימס קרמון הוא כנראה ללא שום ספק הממציא ואיש החזון הגדול של הקולנוע. אני מתפתה אם להגיד לא רק בדורו. הדברים שהוא הכניס והמציא ושיכלל הם ייחודים. והוא איש קולנוע בכל ליבו. האם הוא קולנוען טוב? נראה לי על זה כל הפוסט של יאיר.

  11. עמית איצקר 19 ינואר 2010 ב - 11:54 קישור ישיר

    “ג’יימס קרמון הוא כנראה ללא שום ספק הממציא ואיש החזון הגדול של הקולנוע.אני מתפתה אם להגיד לא רק בדורו.”
    נו, שויין…

  12. מגיב 19 ינואר 2010 ב - 12:14 קישור ישיר

    אוי ואבוי. יאיר, אני בדרך כלל מעריך אותך ומסכים אם הדברים שאתה כותב. אבל.. מה, לעזאזל, הפוסט הזה אמור להביע?! אתה רציני? ממש לא מזיז לי שה”עלילה” (להבדיל מסיפור, כפי שאמרו פה כבר קודם) שלו לא מקורית, או שהיא מנסה להציג את עצמה ככזו, מה שלי הפריע היו גורמים אחרים, כמו למשל אפיון הדמויות הלקוי, הנאומים “חוצבי הלהבות” הקיטשים של ג’ייק והדיאלוגים הקלישאים, אבל בעיקר, העובדה שיצאתי ממנו עם הרגשה של ריקנות מסוימת. זאת אומרת, אחלה אקשן, ויזואליה מרהיבה, התלת-מימד עזר לשאוב אותי אל תוך העולם הזה של פאנדורה כל כך עד שבסוף ההקרנה פשוט ישבתי במקום במשך מספר דקות מתקשה להוריד את המשקפיים וללכת בחזרה לעולם האמיתי, אבל אחר כך כשחשבתי על הסרט לאחור הבנתי מה היה לי חסר בו בכדי להפוך אותו לסרט גדול באמת והיה גורם לי אולי אפילו לסלוח לו על החסרונות האחרים שמצאתי בו.. ערך מוסף! אז כן, היו בסרט כמה ניסיונות לתת משהו כזה, אבל כולם היו כל כך בנאלים ומביכים שפשוט הדחקתי אותם. מה לעשות, חוויה ויזואלית מרהיבה זה טוב ונחמד, אבל בכדי שהסרט באמת יהיה ראוי לכל הפרסים שהוא מקבל עכשיו ושיקבל ללא ספק בהמשך ולתואר “יצירת מופת” שראיתי לא מעט מבקרים מעניקים לו הוא היה צריך שיהיה לו משהו כזה, ולא היה לו.

    ==========

    רוה למגיב: מדהים. אתה כותב: “אחלה אקשן, ויזואליה מרהיבה, התלת-מימד עזר לשאוב אותי אל תוך העולם הזה של פאנדורה כל כך עד שבסוף ההקרנה פשוט ישבתי במקום במשך מספר דקות מתקשה להוריד את המשקפיים וללכת בחזרה לעולם האמיתי”, ועדיין לא היית מסופק? אתה לקוח קשה. אגב, ממשלת סין דווקא מצאה בסרט ערך מוסף שמאוד מדאיג אותה. אז יש או אין ערך מוסף?
    ואתה יודע מה הכי מדאיג אותי? שלמקרא חלק מהתגובות אני תוהה האם אם היינו עכשיו מקיימים בלוג קולנוע ב-1962, האם לא היו נכתבים בדיוק אותם דברים על “לורנס איש ערב”.

  13. תום לוינסון 19 ינואר 2010 ב - 12:49 קישור ישיר

    פוסט הזוי לחלוטין. העובדה שאתה שם את בלה טאר וג’יימס קמרון באותו משפט גורם לי לצחוק גדול.

    מה שאתה לא מצליח להבין הוא שאף אחד לא טוען שהוויזואליות היא דבר רע. ממש ממש לא. הקטע הוא שהוויזואליות מטרתה לשרת את הסיפור, במאי גדול (כמו בלה טאר או טרקובסקי לדוגמא) יודע להשתמש באותה וויזואליות כדי לספר סיפור, הבמאי הגדול מספר סיפור ולא משתמש בוויזואליות “סתם” (ולא הטיעון הנדוש שלך על אסקפיזם לא נחשב).
    גם הטענה שלך שאנו זוכרים בעיקר סרטים בגלל הוויזואליות שלהם ושזה מה שגורם להם להחזיק במבחן הזמן מצחיקה אותי. כמה מלפני 30 שנה ויותר אתה יכול לראות היום ולהגיד שהוויזואליות שלהם עוצרת נשימה? אפשר לקחת את הסרטים של טרקובסקי, את הסופים של אנטוניו, את בארי לינדון של קובריק, כמה שוטים של קורוסאווה ואולי אולי כמה שוטים של היצ’קוק (למרות שהם כבר נורא נורא מיושנים וזהו פחות או יותר.
    הסרטים הגדולים מחזיקים מעמד בגלל דבר אחד ויחיד העלילה, הסיפור והאינטלקטואל שעומד מאחורם. אז נכון שיש סרטים שכל הסאב טקסט שלהם נמצא מאחורי הויזואל שלהם כמו למשל אודיסאה בחלל אבל גם הם שורדים בעיקר בגלל שיש משהו מאחורי אותה וויזואליות.
    אווטאר זה סיפור אחר לגמרי. אווטאר זה סרט שהוויזואליות שלו מסתירה מאחוריה חלל ריק וריקני שאין בו כלום ושום דבר (חוץ מאולי אותו טיעון אסקפיזם שבו אתה אוהב להשתמש, שבמאמר מוסגר אציין שעליי לא עבד כלל).
    ואני בטוח בכך שעוד עשרים שנה אווטאר יהיה סרט שנזכור כסרט שהצליח המון בקופות וכיום נראה כביוני ומטה ואולי זה אף יקרה מוקדם יותר שכן הטכנולוגיה מתקדמת במהירות הבזק. אז כן בסופו של דבר אווטאר הוא כמו שלבי הדמו שמוציאים יצרנים של משחקי מחשב כדי שנוכל לבדוק את מנועי המשחק החדשים שלהם. זה יפה (לאנשים מסויימים) אבל גם חלול ונשכח במימד הזמן.

    ==========

    רוה לתום: ברגע שהכללת את “בארי לינדון” לסקירה שלך אני יודע ששנינו מסכימים לחלוטין, אבל עדיין לא יודעים על מה. העניין העקרוני הוא מה שחשוב ולא השאלה הנקותית והבת-חלוף האם אהבתי או לא אהבתי את “אווטאר”. זה זניח. “בארי לינדון” הוא סרט שנשחט על ידי המבקרים והקהל כשיצא בגלל “הסיפור”. שלא היה סוחף, לא היה ברור, גימד את המקור הספרותי, מה לא. בשעה ש”בארי לינדון” הוא מופת של קולנוע. כי קולנוע זה הרבה יותר מסיפור. וגם הרבה יותר מרק תמונות יפות מרצדות. קולנוע הוא משהו שמפעיל אותנו, רגשית ו/או שכלית, ומייצר עבורנו משמעות. משמעות שאו שהיא נמצאת שם על ידי הבמאי, או שהיא משתמעת אצלנו באופן המנותק מ”כוונת המשורר”. ואני מוכן לשים כסף שבעוד 20 שנה “אווטאר” ייזכר היטב כאחד משיאי הקולנוע. לא ברמה של “2001”, אמנם. אבל יכול להיות שיותר מ”בארי לינדון” (סרט שאני אוהב מאוד).

  14. עמית איצקר 19 ינואר 2010 ב - 13:02 קישור ישיר

    אני מסכים עם תום לוינסון.

  15. יואב 19 ינואר 2010 ב - 13:06 קישור ישיר

    אם להשתמש באלגוריית הציור בה השתמשת, אוואטר הוא ממש לא ציור של ג’קסון פולוק. הוא גם לא ציור של ואן גוך, של דאלי, של קנדינסקי, של רות’קו, של בייקון או של לוסיאן פרויד.

    להיפך: אם “אוואטר” היה ציור, הוא היה ציור פיגורטיבי בסגנון האקדמיה הצרפתית של המאה ה-19, הסגנון הנאו-קלאסי, שמנסה לספר סיפור דרמטי סטנדרטי ולעוס. ציור שטחי, מלא רהב, עמוס קיטש ומשעמם אמנותית. ציור של אמן בעל טכניקה ראויה לציון, אך חסר עומק אנושי, רגשי או אמנותי של ממש. פופלארי בקרב ההמון, חסר חשיבות לאורך זמן. בדיוק סוג הציור שהאמנות המודרנית יצאה כנגדו. הייתי שולף שם אמן מהתקופה, אך באופן מובן, אלו שציירו ציורים מסוג זה נעלמו בתהום הנשייה של השכחה ההיסטורית. היו כמובן גם כמה גאונים בסגנון האקדמיה (ז’אק לואי דוד, למשל, האמן היחיד למעשה הזכור מהתקופה), אבל זה לא קמרון.

    ג’יימס קמרון לא משתמש בסיפור כאלמנט משני ב”אוואטר”. הן הסיפור והן העלילה הם אלמנטים מאוד מרכזיים, אבל למרבה הצער, הם גם כתובים מאוד גרוע. לו היה קמרון מנסה ליצור עולם קולנועי בו לעלילה ולסיפור היה מקום משני, “אוואטר” היה סרט אחר לגמרי. הביקורת כלפי הסרט היא לא על העדר סיפור או עלילה, אלא על קיומם של סיפור ועלילה כאלמנט מרכזי ביצירה, וכמעט מביך ברמתו.

    =========

    רוה ליואב: עיין בתשובתי לאביגיל. לא היתה כוונה להציג את “אווטאר” כסרט אבסטרקטי. כן היתה כוונה להגיד שבקולנוע גם כשהסיפור לא עובד, עדיין יש לא מעט דברים אחרים שיכולים לעבוד ואז שהסרט יהיה טוב. כי סרט הוא לא רק סיפור. ואני תוהה למה אתה מתכוון כשאתה כותב “כתובים גרוע”. בדיאלוגים? כן. קמרון תמיד כתב דיאלוגים כמו נהג משאית. במבנה? אני מבטיח לך שרוברט מקי מבסוט מאוד מהמבנה של “אווטאר”.

  16. לוטוס 19 ינואר 2010 ב - 13:35 קישור ישיר

    מות הנאראטיב. כ”חסיד” ותיק של גודאר וטראקובסקי, למרות שאני בהחלט נהנה מסיפור טוב מוגש היטב, עדיין לגבי לב האמנות ה-7 הוא החיפוש אחר שפה/מבע קולנועי חדש.

  17. לוטוס 19 ינואר 2010 ב - 13:37 קישור ישיר

    אוף טופיק, לינק לקבוצת הסינפיליה בפייסבוק
    תול/אודות הקולנוע

    http://www.facebook.com/group.php?gid=121095946217&ref=mf

  18. ערן 19 ינואר 2010 ב - 13:38 קישור ישיר

    ויזואליה גם היא רק כלי ביצירה הקולנועית.
    ערכו של הקולנוע (לתפיסתי) אינו בויזואליה, ערכו ברב-מימדיות או ב”כוליות” שלו, ביכולת ליצור חוויה שמשלבת מנגנונים אמנותיים שונים (סיפור במובן העלילתי, ויזואליה, משחק) לחוויה אינטגרטיבית ובעלת משמעות. בעיניי הסיפור הקולנועי הוא למעשה המשמעות הזו.
    תסריט של פיקסאר היה נראה רע מאוד אם לא היה מועבר כסרט אנימציה. “שבעת הסמוראים” היה כנראה נשכח אם לולא המבנה העלילתי המערבוני שלו.

  19. לוטוס 19 ינואר 2010 ב - 13:39 קישור ישיר

    ועוד אחד, כיתת אמן עם פיטר גרינאווי שמגיע למוזיאון ת”א

    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,44420,.aspx

  20. מיכאל 22 19 ינואר 2010 ב - 13:48 קישור ישיר

    גם אני מסכים עם תום לוינסון.
    כך למשל את ‘התפוז המכני’. מיזוג מופלא בין ויזואליות לעלילה. ככה עושים זאת נכון. אבל איפה קובריק ואיפה קמרון.

  21. שי סלע 19 ינואר 2010 ב - 13:54 קישור ישיר

    אוי! צר לי יאיר, אבל דיקונסטרוקציה מודרניסטית ו/או פוסט-מודרניסטית זו גם דרך לספר “סיפור” כי זה נשען על ציפיות סטקטורליות שנשברות במהלך הצפייה. חוסר מבנה זה מבנה לכל דבר, ואולי זה נראה חדש ומרענן בקולנוע, אבל באמנות וספרות זה בשימוש כבר עשרות שנים, במאי קולנוע רק מדביקים את הפער. כל הדוגמאות שהבאת (פולאק, קובריק, פינצ’ר, גודאר, כהן וכ”ו) הם מספרי סיפורים מצויינים לכל דבר. הם פשוט יעדיפו את גישתו של ג’ויס ביוליסס או של פוקנר בהקול והזעם על זו של הומרוס.
    זה לא שאין סיפור באווטאר, זה פשוט חרא של סיפור, גם אם קוראים אותו מהסוף להתחלה.

  22. אלון 19 ינואר 2010 ב - 14:03 קישור ישיר

    אין ספק שבסרט הסיפור הוא לא מעל אמצעי המבע האחרים, אך הדבר הוא גם לא להפך כפי שאתה מציג זאת. העלילה/הסיפור היא כלי כשאר הכלים עומדים בידי יוצר הסרט (עריכה, צילום) ואין צורך לעשות היררכיה כוללנית אלא לבחון כל יצירה בנפרד.
    במצב בו אמצעי המבע האחרים יותר חשובים מהעלילה, היינו מקבלים מדיום אחר של אומנות – וידאו ארט ולא קולנוע. יוצרטוב יודע להשתמש גם באמצעים הויזואליים וגם באמצעים הנרטיביים על מנת לשרת תמות ורעיונות של היצירה עצמה.

    ויזואליזציה מרהיבה שהיא רק מרהיבה אינה משרתת את היצירה – מדוע שלא נצפה פשוט בשקיעה או בהרים מושלגים, גם הם מרהיבים בויזואליזציה שלהם – אך אינם יצירת אומנות.

    המטרה השכלתנית והשימוש הנכון בכל הכלים לשירות המטרה הזאת, היא מרכיב חיוני ליצירת אומנות.

  23. דניאל 19 ינואר 2010 ב - 14:29 קישור ישיר

    הנסיון למצוא עומק באוואטר (למרות שדווקא יש קצת) הוא עקר. אוואטר מדבר בקופות ומגלה שלמרות ה’שכלתנות’ של מגיבי הבלוג הזה, שאני משער שהם אנשים שקולנוע הוא אהבה גדולה בחייהם, הרוב המכריע של צופי הקולנוע “נופל בפח” ופשוט אוהב את הסרט. אין דרך אחרת להסביר את המספרים העצומים שהסרט הזה עושה בקופות, מה עוד שהword of mouth על הסרט הוא חיובי ביותר – אספקט חשוב מאוד בקולנוע. כמובן שהצלחה בקופות אינה בהכרח מדד לאיכותו של הסרט, אפשר להסתכל על רשימת שוברי הקופות העולמיים בimdb ולראות שחלק מהן בינוניים ואפילו למטה. אבל בגלל הword of mouth של הסביבה קיימת תחושה שמדובר כאן על שכן פורץ את הגבולות הרגילים של שובר קופות ושאולי מדובר כאן במשהו שהוא אבסולוטית ‘טוב’, או במילים אחרות ‘ממש טוב'(!). כמובן שמטריקס כזה או אחר או פירטיים בקריביים, שגם היו שוברי קופות עצומים לא עוברים את המשוכה הזאת של אבסולוטיות בדעת הקהל. וזה כל ההבדל בין סתם שובר קופות ענק ובין שובר קופות ענק ששובר גם את בעלי הביקורת, שחושבים שהם יודעים מה זה ספור טוב.. ואולי בעצם הספור של אווטאר הוא כן טוב? בבסיסו הוא לא מקורי זה נכון ואפילו שקוף (ולא מתיימר להיות מעבר לכך), אבל העטיפה החדשה שלו כן מקורית (כוכב אחר, נכה על כסא גלגלים, בני האדם הם ה’חייזרים’). בואו נגיד את האמת, אם זה היה רק אפקטים וספור באמת גרוע, ברור שזה לא היה משפיע על קהלים כה עצומים. כנראה שיש הגזמה בכל הנוגע לביקורת על הסרט הזה ולא ברור למה.

  24. יצחק 19 ינואר 2010 ב - 14:40 קישור ישיר

    אוף טופיק: הכנסות אוואטאר מטורפות ביותר!
    $5,141,320 נכון ליום ראשון לפי מוג’ו
    עד רביעי הקודם היו $4,410,319 לפי the-numbers. כלומר למעלה מ700 אלף
    דולרים בסוף השבוע החמישי! מדהים!

    —–

    http://boxofficemojo.com/movies/?page=intl&id=avatar.htm

    http://www.the-numbers.com/interactive/newsStory.php?newsID=4746

  25. גונקל 19 ינואר 2010 ב - 15:03 קישור ישיר

    פוסט מעניין, עד שעוצרים לרגע לחשוב מה הוא בעצם אומר. לא יודע אם אנחנו מדברים כאן על “סיפור” או “עלילה” או מה, אבל בוא נשאל את זה בפשטות – האם קובריק, או היצ’קוק או האחים כהן היו נתפסים, גם במיליון שנה, כשהם עובדים עם תסריט כמו של “אווטאר”?
    לטיעון שלך אין קשר עם הסרט שאתה יוצא להגן, ואין דין סרטים שהסיפור שלהם לא מסורתי, או שאין להם סיפור, כדין סרט עם סיפור גרוע וכתוב רע. בסופו של דבר הויכוח הוא על מידות והעדפות, לא כפי שניסית להציג על אידאולוגיה קולנועית (אין לי אחת כזאת – שלא מפריע חלילה להנות מסרטים טובים). כולם מסכימים ש”אווטאר” הוא ממתק ויזואלי עם תסריט מטופש. בשביך התסריט היה כנראה מספיק ראוי כדי להנות עד הסוף מהחוויה; בשבילי ובשביל אחרים החוויה לא היתה מספיק מרגשת כדי להצדיק את עליבות התסריט.

  26. ר' 19 ינואר 2010 ב - 15:17 קישור ישיר

    הפוסט הטוב ביותר שלך עד היום. טקסט מושלם, עוד יתנו אותו כמאמר באוניברסיטה. בראבו

    ========

    רוה לר’: אני מקווה שיתנו אותו יחד עם 65 התגובות שמתחתיו, כי הדיון כאן משמעותי לא פחות.

  27. גילו 19 ינואר 2010 ב - 15:28 קישור ישיר

    זה הולך כמו ויכוח ענייני ומדבר כמו ויכוח ענייני, אבל אני מוצא את עצמי מסכים עם רוב הדברים שכתובים פה ואפילו לא מצליח לזהות סתירה מהותית ביניהם.
    בעניין “הסיפור” (אני מניח שאמנם המונח ההנדסי עלילה יהיה הולם יותר לצורך הדיון), כל צורות האמנות הרחיבו את המונח הזה עד לרמה כזו שכל דיון אודותיו יחשב לאנכרוניזם.
    בעיין הרובד הרפלקסיבי זה די מובן מאליו שסרט שנשען באופן כל כך מסיבי על עליונות טכנולוגים גם ימצא את הדרך להתייס אליה. וכאן בדיוק הבעיה שלי עם אווטר. התחושה שקמרון נזהר מדי. בכל סרט קיים קונפליקט גם עם ברובד נסתר. זה הלחם והמים של אמנות הסיפור או טויית העלילה. ולא אין סרט (יהיה מופשט ככל שיהיה) ללא עלילה. גם אם במצב קיצון, כל מלאכת טויית העלילה מופקדת בידי הצופה, עדיין ישנה עלילה, ישנו תהליך, ישנה התפתחות.
    לאור זה, קמרון שאף לעטוף את הספקטקל שלו ב”מסרים תקניים” וזאת למען האמת תמצית הבעייתיות של אווטר. עם כל מעלותיו הוא אינו סרט מטלטל או אפילו סתם מעורר מחשבה.

  28. ליאיר רוה 19 ינואר 2010 ב - 15:47 קישור ישיר

    פוסט מושלם.זה פשוט בול מה שאני חושב על אמנות הקולנוע ואתה פשוט ניתחת את המחשבות שלי בפרטי פרטים ובשפה קולנועית גבוהה.
    כמובן שאהבתי את אווטאר ואני חושב שכשאומרים את המילה “אמנות” היא צריכה להתחרז עם המילה “אווטאר”.קמרון יצר סרט מופלא שמאזן בין ויזואליות מדהימה וחדשנית לסיפורעלילה גם אם כל זה נראה מוכר מסרטים אחרים.זה ההבדל הגדול בינו לבין שוברי קופות אחרים מהשנים האחרונות.רק על אפקטים שום סרט לא יצליח לסחוף אחריו כמות כזאת של אנשים שמתלהבים לראות אותו בפעם השנייה.ג’יימס קמרון הצליח לעשות את זה עם “טיטאניק” (ואני באמת לא מבין איך ומה כל כך מיוחד בו) והוא היחידי שמצליח לעשות זאת שוב.

  29. יוסי 19 ינואר 2010 ב - 16:02 קישור ישיר

    כמה צחקתי. זה בלוג פרודי?

    המגיבים האחרים עושים עבודה טובה. ראשית, התכוונת לעלילה אבל כתבת סיפור. נו, מילא, הרי זה לא כאילו שאתה מלמד קולנוע באיזשהו מוסד להשכלה גבוהה זה או אחר.
    .
    שנית, הסבירו לך שהבעיה עם אוואטר זה לא שהעלילה שלו גרועה. הבעיה היא שאין בו הרבה גירוי מעבר לגירוי הויזואלי. אבל זו הרי בדיוק הסיבה שבגללה אתה אוהב גם את סרטיו המאוחרים והמזעזעים של סטיבן שפליברג (אחרי אי.טי, פחות או יותר). אתה צרכן קולנוע הדומה לאחרון הילדים בבית-ספר יסודי, וכל ההשכלה הקולנועית שניסית לאסוף עם השנים התערבלה והתערבבה לכתב הגנה משעשע על הטעם הילדותי שלך.
    .
    הרי ברור שבמאים דגולים כגון היצ’קוק, גודאר, קוראסוואה, סקרוסזה, ווס אנדרסון, האל הארטלי, האחים כהן, סם פקינפה, סרג’יו לאונה, סטנלי קובריק ואפילו טרנטינו עשו הרבה יותר מאשר עיצוב של ממתק ויזואלי. הם מפגינים חוכמה המתבטאת בדמויות מרתקות, רגעים אנושיים נוגעים ללב בכנות שלהם, אמירות נוקבות, ואינספור תובנות על המצב האנושי.
    .
    בממתקים ויזואליים כמו אלו שמייצרים קמרון ואהובך שפילברג אין את כל אלו, ולכן אנשים שמחפשים אספקטים כאלו באומנות שהם צורכים לא מסוגלים להנות בסרטי קמרון ושפילברג באותה מידה שהם נהנים מסרטי ווס אנדרסון ואחים כהן. אתה יכול.

  30. הגמד 19 ינואר 2010 ב - 16:05 קישור ישיר

    מעניין מאוד. מסכים לגמרי עם נקודת ההנחה, שאפשר ליהנות מאלמנטים שונים ביצירה – אבל אני חושב שיאיר הפריד לשתי חטיבות במקום לשלושה או ליותר. מעבר להנאה שממוצת מסיפור טוב(ולדעתי אחת ההנאות שנותן סרט כזה היא היכולת לחזור ולהבין את המורכבות שלו דרך צפיות חוזרות – כמו לראות את הסנדק שוב ולהבין שבגלל שסאני דיבר נגד וויטו, הוא גרם להתנקשות). אבל יש גם הנאה מיכולת להיכנס לעולם ולהזדהות עם הדמויות(כמו בספר ‘התפסן בשדה השיפון’, שהנראטיב שלו דליל להפליא), ולתקשר איתן דרך השפה שלהן. ויש גם הנאה של לנתח בעצמך ובמודע את הסרט כמו שהקוראים של השירה המודרנית עושים. בקולנוע באמת כנראה קשה ליצור נראטיב טוב כי זה לוקח הרבה זמן(ובגלל זה הרבה סיפורים קצרים בנויים סביב פואנטות – ושירים סיפוריים קצרים סביב מנגינה וחרוזים. אולי רק ידיעות בעיתונים עובדות טוב ככה). אבל בעוד שאני אוהב סרטים שגורמים לך להזדהות עם דמויות ומחשבות שלהן, קשה לי עם ה’הזמנה לפרשנות’ שיש להרבה אחרות – כי כמו שקשה ליצור נראטיב משכנע במקסימום שלוש שעות, קשה גם ליצור עולם של סמלים וקודים שסגור בעצמו באותה דרך. מה שנוצר הוא סרטים שמודיעים על ידי סוף פתוח ולא ברור שהם ממתינים לפרשנות. ובגלל הדלות היחסית של הזמן, רוב הנטל הפרשני מועבר לעולם הסמלים והדימויים של הצופה. ופה הסובייקטיביות כל כך נוכחת שאם אתה מודע לנטל שהעמיסו עליך, אתה גם מודע שהאיכות וטיב הסרט תלויים אך ורק בך ובהחלטה שלך. ובתור מישהו שהנטל הזה עושה לו רע באופן קטגורי (בגלל הפגישות המוקדמות איתו בשיעורי ספרות בתיכון), אני לא אוהב את זה. מה גם שתופעת העדר כל כך משפיעה על המוטיבציה לפרשן והרצון למצוא פרשנות מקבילה, שהאינטימיות של היצירה מתפוגגת בכל מקרה, והופכת את מי שמודע לזה לאובייקט פסיבי במנגנון של ייצור ‘אובייקטיביות’ לכאורה (מקווה שהשורה האחרונה לא מופשטת מדי). ואז אני גם מרגיש רע לגבי העולם של הצופים, ולא רק לגבי הסרט. בקיצור, יותר האחים נולן ופחות האחים כוהן – בשבילי. 

  31. יואב 19 ינואר 2010 ב - 16:16 קישור ישיר

    ההשראה האמיתית לגזע החייזרים שחי בעולם פנדורה:

    http://www.youtube.com/watch?v=ygY57FdRcr0

    🙂

  32. עומר ניניו 19 ינואר 2010 ב - 16:56 קישור ישיר

    וואוו,
    כל הכבוד שהצלחת להעביר במילים כמה המילים לא תמיד הכי חשובות.
    מעריך ומסכים עם רוב דבריך!

  33. חיים 19 ינואר 2010 ב - 17:32 קישור ישיר

    יאיר, נראה לי שנשארת לבד. צא מזה, מה איתך? אוואטר זה פשוט חרא של סרט. עובדה, תא הכתבים הזרים בחרו בו כסרט הטוב של השנה. זה לא אומר מספיק?

  34. אורי בן-דב 19 ינואר 2010 ב - 17:38 קישור ישיר

    חיים – יאיר ממש לא לבד. הנה – אני ראיתי את אווטאר כבר פעמיים. זה סרט שההישג הקולנועי שלו. בלתי נתפס.
    משום מה אנשים אומרים ‘אפקטים’ בבוז בלי לראות שבסרט הזה אפקטים שווי ערך לבמוי מצלמה אצל במאים אחרים – קמרון הוא גאון של קולנוע בגלל היכולת שלו לייצר עולם על המסך, לטלטל אותנו באימג’ים שלא נשכח ולסחוף אותנו (מה לעשות – את רוב העולם הוא סחף) עמוק איתו.

    זה הסרט הכי טוב בעולם.

  35. מוטי 19 ינואר 2010 ב - 17:49 קישור ישיר

    אני לא מסכים עם יאיר עד הסוף, אבל אני מסכים איתו כי כולם נגדו.
    כזה אני – יצור שפועל ביחס לחברה, כמו כולכם.

  36. דן 19 ינואר 2010 ב - 18:10 קישור ישיר

    יאיר, איזה בעסה לך שאורי בן-דב מסכים איתך?

  37. למה בדיוק יאיר לבד? 19 ינואר 2010 ב - 18:38 קישור ישיר

    90% אחוז מהביקורות של כל מבקרי קולנוע בארץ בכל המדיה היללו את הסרט ישר אחרי יציאתו.ולא נדבר על הקונצנזוס סביב הסרט בכל מה שקשור לאהדת הקהל הרחב.
    מה ששמתי לב זה שכל ה”חכמים” למיניהם וכל אלה ש”מבינים” הכי טוב בקולנוע צצו עם כל הרעל שלהם כשכבר היה ברור שאווטאר זה לא עוד סרט שובר קופות שבא בסערה ונשכח אחרי שבועיים כמו “שודדי הקאריביים” או ה”רובוטריקים”.
    יש אנשים שפשוט נהנים ללכלך,להיות יוצאים מן הכלל וחושבים שאם הם אנטי אז הם מיוחדים וצודקים..תבינו כבר שסרט ללא עלילה נורמלית לא היה הופך לסרט הכי רווחי בהיסטוריה (אווטאר יהפוך בוודאות לכזה שבוע הבא)
    כמה שדיברו על זה ב 12 שנים האחרונות ולא נראה לי שהיה בן אדם אחד בעולם שהאמין שאי פעם יישבר השיא של טיטאניק.כנראה חוץ מג’יימס קמרון עצמו :]
    בקיצור אני חושב שאפשר להפסיק לטחון את הנושא הזה.
    אווטאר הוא סרט ייחודי,פורץ דרך בכל מה שקשור לטכנולוגיה ופשוט אירוע קולנועי ענק שעשה את הבלתי ייאמן והחזיר לכל חובב קולנוע את תחושת החוויה בללכת לקולנוע ואולי לשלם הרבה כסף אבל באמת להנות,להרגיש מסופק ולחזור לראות את אותו הסרט בפעם השנייה,דבר שלא קרה כנראה מאז אותו הטיטאניק.
    ולסיכום אני אכתוב שכנראה שעל כל פוסט ממורמר של שונא אווטאר,הסרט מכניס עוד מיליון דולר בעולם חח
    לי אישית זה ממש עושה טוב על הנשמה.

  38. (יובל) 19 ינואר 2010 ב - 18:44 קישור ישיר

    לתום לוינסון ועמית איצקר (התומך של לוינסון):

    “הקטע הוא שהוויזואליות מטרתה לשרת את הסיפור” – לשרת? הויז’ואל עובד אצל הסיפור? חתיכת הצהרה שמרנית. למה לא הפוך? אני מסכים שהצורה והתוכן צריכים להתאים אחד לשני, אבל מי קובע איפה מתחילים?

  39. Shai 19 ינואר 2010 ב - 18:46 קישור ישיר

    Films are a combinations of factors, inserted together so that the audience will have an experience that make him feel, think,enjoy ect.In Avatar I have enjoyed the technical and visual side but felt betrayed that it was not supported by stronger plot, or story.I have to say that you are contradicting yourself. I remember how often you are praising Pixar that the basis for all their films is the story and how they employ the animation to serve the story and suddenly for Avatar the story is not so important for you. You can’t have it both ways.it does sound like a matter of convenience for you

  40. מיכאל 22 19 ינואר 2010 ב - 18:49 קישור ישיר

    יובל –
    כן, הויז’ואל מרוויח שכר מינימום אצל חלק מהבמאים והסיפורים. עולם אכזר.

  41. Shai 19 ינואר 2010 ב - 19:10 קישור ישיר

    to 37-the fact that so many people liked Avatar, doesn’t mean that everyone have to have the same opinion.Some of the people who didn’t like Avatar said it from the first moment, right here in this blog.And some of the people who went to watch Avatar, went because of the hype.Everyone is talking about it, so there is a need for people to be updated and see what it’s all about.There is no doubt that some people go and watch it more than once, but there are enough people who watched the film once and had enough of it

  42. ספוילר 19 ינואר 2010 ב - 20:18 קישור ישיר

    גם בסרטים הכי ארטיסטיים תמיד קיים מנוע עלילתי, לעיתים צנוע מאוד, שגורם לציפיה כלשהי. הציפיה הזו, הרצון לדעת מה הסוף, הוא זה שלוקח אותך לצד השני של השעתיים, ומאפשר לך להנות מכל השאר.

  43. כריש המוות 19 ינואר 2010 ב - 20:59 קישור ישיר

    אני מסכים עם חלק מהדברים, למרות שאני רואה את עצמי כאיש המילה הכתובה ולא כחסיד של קולנוע וויזואלי דווקא, אין ספק שקולנוע הוא מדיום ויזואלי, אבל כמו שג’ון קליז אמר בסרט הדוקומנטרי על מונטי פייטון “גם החיים הם מדיום ויזואלי, והנה אני ואתה מדברים”. יש כל מני סוגים של סרטים וכל מני סוגי חוויות מסרטים, אין ספק שהחוויה הוויזואלית וגם הווקלית היא הכיוון אליו הקולנוע החדש הולך. למרות זאת, ואולי אני בדעת מיעוט, במקרה של סרט ארוך של 90 דקות ומעלה, קשה לי מאוד להתרגש, להתחבר, להנות מיצירה חסרת שלד סיפורי יציב, שלא נדבר חזק. גם במקרה של אווטאר, אני אישית איבדתי את הסרט אחרי חצי שעה בערך, ואני לא בטוח שהסרט ישרוד את מבחן הזמן גם בעוד 20 שנה, בדיוק כמו שאירועי השנה בקולנוע בשנות ה70 (סרטי אסונות) לא תמיד שרדו אולי מה שחשוב לי יותר מסיפור טוב זה תסריט טוב ובכלל זה דמויות טובות שאפשר להזדהות איתם, שירגשו אותך ושיאירו לנו על חיינו.

  44. יובל 19 ינואר 2010 ב - 21:02 קישור ישיר

    מה שלא נאמר בינתיים זה שאתה מבלבל בין סיפור ל”סיפור טוב” במובן של מדריכי התסריטים. הסיפור של ורטיגו הוא הסיבה שבגללה חוזרים לסרט הזה. לא האפקט במדרגות או המוסיקה, שקיימים גם בסרטים אחרים של היצ’קוק. העלילה של הסרט.
    דרך אגב, הסרט הטוב ביותר של האחים כהן הוא “צומת מילר”, ויש בו באמת את הסיפור הכי טוב שלהם. וגם את החוויה השכלית הכי מספקת. דברים טובים באים ביחד לפעמים.

    ===========

    רוה ליובל: לא. הסרט הכי טוב של האחים כהן הוא “ברטון פינק”. וכשדברים באים יחד זה מושלם. אבל כמה כאלה יש?

  45. יוני 19 ינואר 2010 ב - 21:31 קישור ישיר

    הגיע הזמן להגדיר מחדש את הביטוי “ויזואליות” כשמדובר בקולנוע. הכוונה כאן לא לנפלאות הקומפוזיציה, האור והצבע אלא לתחביר קולנועי – ותחביר קולנועי עוסק בשוטים ובטיימינג. גי”מס קמרון לא מייצר את האימאג’ים המופלאים של קובריק ולא את הגלויות המצועצעות לעיתים של רידלי סקוט – ובכל זאת – גם הוא, גם ספילברג וגם האחים כהן – מבינים קולנוע כמו שמעטים הבמאים החיים היום מבינים. היה לי העונג לעבוד שנתיים אצל ספילברג – ואני יודע עד כמה קובריק בכבודו ובעצמו העריץ עד כלות את התחביר הקולנועי של ספילברג. אני סמוך ובטוח שהיה מרגיש תחושה דומה מאוד גם אל מול היכולות של קמרון – ואני לא חושב שוואטר הוא גדול סרטיו. אני אהבתי מאוד את הראליזם הסוריאליסטי של “המצולות”.

    יוני

  46. תום לוינסון 19 ינואר 2010 ב - 22:01 קישור ישיר

    (יובל)- שאלה טובה באמת. ואני בהחלט לא בטוח בתשובה שאני הולך לתת לך ויכול ליהיות שמחר היא תיהיה שונה.
    אני בהחלט מסכים עם מה שכתבו כאן שקולנוע הוא מדיום ויזואלי (למרות שאני חושב שזה די ברור מאליו, לא?). ובנוגע למה שאתה אומר, אני די מסכים. זה לא ברור מאליו ואני מניח שזה גם משתנה מיוצר ליוצר. אני גם חושב שזאת שאלה שהרבה פעמים קולנוענים מתחילים נוטים לשאול כאלו ותיקים: “מאיפה הגיע הרעיון לסרט?”, בדרך כלל התשובה תיהיה: תמונה, משפט, חלום, אמירה וכו’…
    אך בסופו של דבר גם אם כל הסרט שלך התחיל משוט בודד שכולו ויזואלי (למרות שבסופו של דבר חייב ליהיות שמה דמויות או איזשהוא אובייקט שבסופו של דבר מספר חלק מן הסיפור) בסופו של דבר תצטרך להרכיב על אותו שוט סיפור מסויים.
    מה שאני מנסה להגיד הוא ששוט שלא מקדם את העלילה או בעל איזשהוא משמעות אינטלקטואלית מרשימה גם אם הוא יפה מאוד הוא מבינתי די סתמי.
    ואגב יש לך דוגמאות לסרטים שלטעמך העלילה משרתת את הוויזואליות (אפשר להגיד את זה לטעמי במקצת על וונג קאר וואי ובלה טאר אבל גם אצלם לטעמי הוויזואליות בסופו של דבר משרתת את העלילה.

  47. אפרת 19 ינואר 2010 ב - 22:01 קישור ישיר

    כמו מרבית המגיבים , אני חושבת כי לאווטאר כלל לא הגיע לזכות בגלובוס הזהב ושזו תהיה תעודת עניות לאקמיה אם הוא חס וחלילה יזכה באוסקר. גם לי אין בעיה עם סרטים איטיים שהעלילה הינה בעיקר בעיני המתבונן. אך מבחינתי החלופה לכך הם סרטים בעלי סיפור ועלילה ברורים. אני מחבבת את אווטאר אך בעיקר בגללל האפקטים שהשאירו עליי רושם ולא בגלל הסיפור , שכפי שצוין, ראינו כבר בעבר.

  48. שכווי 19 ינואר 2010 ב - 22:25 קישור ישיר

    אחי, מה טתה רוצה להגיד?
    שאפשר לעשות סרטים בלי פואנטה? ידענו.

  49. איייההה 19 ינואר 2010 ב - 23:01 קישור ישיר

    נהניתי מאווטאר, נהניתי הרבה יותר מ”שקרים אמיתיים” שהוא בעיניי הסרט הכי מצחיק והכי חכם (כן, חכם) של קמרון, אבל בעיקר אני מנסה להבין בעקבות הפוסט הארוך הזה עם כל הטיעונים המפותלים והסמי אינטלקוטואליים שלך יאיר על סיפור ועונג ויזואלי וקולנועי וכו’ וכו’.. איך זה שאתה כל כך אוהב את הסרטים הישראלים הבאים: “סיפור גדול”, “כנפיים שבורות”, “גיבורים קטנים”, “איליי ובן”, “מסעות ג’יימס בארץ הקודש” (למרות שגם אני מאד חיבבתי אותו) וגם הרבה קומדיות אינפנטיליות במידה זו אחרת.. האפ יכול להיות שבסופו של דבר אתה עוטף בהרבה מילים עולם ועומק רגשיים של נער מתבגר שחושב שלא מצליח לראות דבר מעבר לאפו?

    ===========

    רוה לאיה: כן, הקולנוע הישראלי קבור עמוק עמוק בדיקטטורת הסיפור, כשבינתיים רק סרטים בודדים מהשנים האחרונות הבקיעו אותו: “ואלס עם בשיר” ו”7 דקות בגן עדן”, ואפשר להגן גם על “ביקור התזמורת” ועל “בופור” ועל “האסונות של נינה” כסרטים שבהם הסיפור אינו העיקר, למרות שהוא בהחלט קיים. ייאמר לזכותו של הקולנוע הישראלי שלפחות בעשר השנים האחרונות הוא למד להיות מספר סיפורים מצוין. ואני גם אוהב סרטים שיש בהם סיפור טוב, אני רק לא חושב שזה סוג הסרטים היחיד שקיים.

  50. עופר ליברגל 20 ינואר 2010 ב - 0:39 קישור ישיר

    אני מסכים אם הנימה הכלכלית של הכתוב בפוסט (לא בתגובות), אני לא חושב שהסיפור הוא חסר חשיבות ולפעמים הוא יכול להיות העיקר, אבל בריאת עולם מרתק הרבה פעמים תופסת יותר. כי העולם של סרטים גדולים מסקרן אותנו גם לדברים שקרו לא בזמן הצפייה. אני לא חושב שהטענה המובאת כאן לגבי “אווטאר” היא מהפכנית במיוחד, אני גם תמהה על עוצמת השנאה שהסרט הזה מעורר בקרב חלק מאלו שלא אהבו אותו, למרות שאני מבין חלק מן הביקורת. אני מתייחס לפוסט זה כהרהור פתוח לדיון על טבעו של הקולנוע האמנות ולא ככתב הגנה על אווטאר.

  51. נו נו נו 20 ינואר 2010 ב - 1:28 קישור ישיר

    הבל הבלים, הבל הבלים הכל הבל
    אווטאר שמאווטאר בלהטאר שמלהטאר נראטיב שמראטיב.
    במקום לראות סרטים מתעסקים בגרפומניה וירטואלית.
    יאיר צודק, קולנוע הוא קודם כל חוויה חושית, לפני שהוא סיפור וקונספט. אי לכך ובהתאם לזאת הגיע הזמן לדומם את המנועים, לנתק מהחשמל את המקדחות, לכבות את האור וללחוץ פליי. האמת לאמיתה נמצאת שם – בחלל המסעיר והסוער שביני לבין המסך המרצד. כל השאר זה זיון מוח אחד גדול.

  52. דליה 20 ינואר 2010 ב - 2:43 קישור ישיר

    אבל אוואטר זה בעיקר סיפור ועלילה. להציג אותו כסרט פיוטי קוריאני עושה לו עוול. זה לא אותו סוג סרט כמו הסרטים האלה. יש מקום לכולם כמובן – אבל אוואטר זה סיפור הוליוודי מאד, מלודרמה של טובים ורעים עם גיבור שעובר מהלך בדיוק לפי הספר של התסריטאי המתחיל. זה נכון שעל זה נבנה עולם ויזואלי של אפקטים מרשים – אגב בעיקר בתלת מימד אני ראיתיא תז ה בשטוח וזה הרבה פחות מרשים לצערי, אך עדיין יפה מאד. יש משהו לא קוהרנטי בהשוואה הזאת בין אוואטר שוטים ארוכים או קיובריק. וגם אצל קיובריק העלילה היא המלך, והסיפור הוא המושל. כמו, למרות מה שכתבת בכל סרט טוב. אין סרט אחד מופתי מהסנדק דרך הבחר’ה הטובים, ועד לאי.טי או לשוטר אזולאי שבו לא התחברו הסיפור והתמונה למשהו שלם אחד חזק, שבו הסיפור הוא המלך האלוהים שמכתיב את כל השאר. זה היופי של הקולנוע, וחבל שאנשים שלא עושים סרטים מרמים את עצמם וחושבים שיש איזה שהוא במאי גדול בעולם הזה שהכניס לסרט שלו שוט שלא שירת את הסיפור והדמות הראשית שלו. זה שקיבריק עשה סרטים מרגשים פיוטיים ויפים מתוך הסיפורים שהוא בחר לספר, ולעלילות שהוא טווה זה רק בגלל שהוא היה מוכשר. אבל הכל מתחיל בתסריט ובסיפור של גיבור שעובר מהלך – בכל אחד מסרטיו של קיובריק לפחות (את בלה טאר לצערי לא ראיתי עדיין, אולי שם יש משהו אחר). סקרוסיזה אמר באלף ראיונות איתו שני דברים: א. שהוא תמיד רצה להיות וגם הפך להיות במאי ז’אנרים. ב. שהוא תמיד פועל מתוך ההנחה של מהו הסיפור ואיך לספר אותו הכי טוב.
    רק מי שלא עשה קולנוע יכול לטעות ולחשוב אחרת.

  53. כריש המוות 20 ינואר 2010 ב - 8:42 קישור ישיר

    עוד עניין שחשבתי עליו-יתכן שאווטאר קיבל את גלובוס הזהב כמו שאובמה קיבל את פרס נובל לשלום- הפרס הוא לא על האיכות אלא על התקווה שהוא מסמן, העתיד של הקולנוע. צריך איזה מרווח ופרספקטיבה של זמן כדי באמת לשפוט את הסרט מבחינה קולנועית ולא כאירוע תרבותי. ובכל זאת אני מאמין שהסרט לא ישרוד את מבחן הזמן.
    ביצירות המופת שאני מכיר בדרך כלל יש בסיס עלילתי חזק, גם אם התסריט הוא לא החלק החשוב ביותר. ב”אודיסאה בחלל”, סרט וויזואלי מובהק, יש את הבסיס של ספרו של סי קלארק ובו שאלות פילוסופיות מורכבות ודרמה לא קטנה בין אדם למחשב. בסופו של דבר הטכנולוגיה שהיום נראית חדשנית ומרהיבה תאבד מייחודיות שלה בעוד מספר שנים ואז מה ישאר לנו?

  54. אסף 20 ינואר 2010 ב - 8:56 קישור ישיר

    וואו, ים תגובות. כמעט כמו חב”ד.
    יאיר – מסכים לכל מילה בניתוח העקרוני על הקולנוע כאמנות. לגבי “אביתר” עצמו, האמת שעוד לא ראיתי. אבל למרות ששליחות קטלנית וטיטאניק היו מעולים בעיני אני מצפה לסרט מחורבן. ניראה.
    שנה טובה וישר כח.

  55. גיא טל-אור 20 ינואר 2010 ב - 10:04 קישור ישיר

    תראה מה זה יאיר – עשרות תגובות אמוציונאליות-אינטלקטואליות בשני פוסטים על קולנוע, לא על פוליטיקה (גם בגלובוסים הכוונה). רק מראה לך מי בא להתארח ומי תמיד כאן ומגיב על מה שחשוב באמת.
    לגביי הפוסט, מסכים עם כל מי שטען שבלבלת בין סיפור ועלילה. מעולם לא ראיתי סרט בלי סיפור, וצפיתי ביצירות של החבר’ה שהזכרת. אפילו בסרטו הכביכול-אבסטרקטי של ההונגרי ההוא, “שביל החלב” שמו, יש סיפור בכל תמונה. אנטי-מבנה זה מבנה, אין-מבנה זה מבנה, העלילה יכולה להיות מופשטת או לא קיימת כמה שבא לה, אבל היא תמיד תישען על סיפור. לצפות 90 דקות בקיר, כאשר אתה חירש ולא שם לב לסביבתך – אולי שם אין סיפור. זו דעתי, מניסיון אישי בלבד.
    למרות זאת, אני מסכים עם רעיון דיקטטורת הסיפור, אלא שזה לא המקרה עם “אווטאר”. הייתי מהמגינים הנחרצים שלו כאן בבלוג, משום שבכנות לא הבנתי מה רוצים ממנו. כל הטענות על שטחיות היו שטחיות בעצמן. אבל אז הגיעה התגובה של רותם.

    רותם, תודה על תגובתך ועל היכולת (והרצון) להתנסח. אם המקרה שלך מייצג, הרי שמאוכזבי אווטאר מרגישים כפי שהם מרגישים לא בגלל ה”סיפור הדל, הלעוס, והלא מקורי”, אלא מפני ש”אוואטר מנסה גם להיות סיפור טוב, מעניין, מרגש וכו’- ובזה הוא נכשל. ובגלל זה בעיני הוא לא סרט טוב, לא כי הוא לא מספר סיפור, או מספר סיפור דל. אלא כי הוא מתיימר לספר סיפור, ועושה זאת גרוע.”.
    הרי יומרה שאין לה כיסוי היא המקור מספר אחת לאכזבה מסרט. כאשר הרגשת כי הסרט מנסה לעשות משהו שהוא מעט מעבר ליכולתו, ונופל. בעוד אני לחלוטין נסחפתי (אולי בעקבות הויזואליה) אחר הסיפור של אווטאר, והרגשתי מסופק מן הסיפור שקיבלתי, יש כאלה שבאמת ובתמים לא היה אכפת להם אם הסיפור היה שטוח, לו רק היה מודה בזאת מראש ולא מתיימר.
    רק בשביל ההבנה הזו היה שווה כל הפוסט הזה, מבחינתי. למרות שעדיין נדמה לי שעזות השנאה נובעת גם משיקולים כלכליים, כלומר מהצלחתו ומהרצון לייצר איזה אנטי לשם האיזון הקוסמי.

  56. ג'ימי ל-53 20 ינואר 2010 ב - 11:58 קישור ישיר

    אודיסאה בחלל נכתב בשיתוף פעולה בין קובריק לקלארק, לא היה לו בסיס של ספר חוץ מאלמנטים שלקוחים מכמה יצירות של קלארק בינהם הספר “the sentinel”. כך שהספר של אודיסאה בחלל נכתב למעשה לאחר הסרט על ידי קלארק.
    הבסיס של הסרט אם כן, הוא לחלוטין לא ספר קיים, אלא רעיונות בלבד.
    גם להגיד שאין נרטיב לסרט זה לא מדויק, צריך לחשוב על האנושות כאילו היא דמות אחת, שעוברת התפתחות הגיונית שכל דמות היתה עוברת במהלך סרט רגיל, רק על פני טווח זמן אחר.

  57. רוקד עם דרדסים 20 ינואר 2010 ב - 13:42 קישור ישיר

    בהשאלה מעולם המוזיקה, זה סרט פופ. אין לי עניין לראות “אירוע קולנועי”, אני לא הולך להופעה כדי לראות מה מדונה לובשת, אני לא מתפעל מעלות ההופעה או מכמה פרסים היא קיבלה, ובטח לא מזה שכל כך הרבה אנשים צורכים את זה. מי שאוהב פופ, שיבושם לו.
    הדבר היחידי שמעצבן זה שאתה מתייחס לממתק הזה כאילו יש לו ערכים תזונתיים מעבר להאצת סוכר.
    זה סבבה אם אתה נהנית מזה. רק אל תמרח אותנו שיש לסרט עומק או שצריך להסתכל עליו אחרת. זה כבר קריאה שלך מתוך ניסיון להצדיק את ההנאה שלך ממשהו רדוד.

    בכותרת יש הפניה לפרק של סאות’ פרק שיורד על אווטר. לא בכסאח, כי אין הרבה על מה לרדת כשמשהו כל כך רדוד.

  58. יא אללה 20 ינואר 2010 ב - 14:59 קישור ישיר

    לא ראיתי בחיים קבוצה כזאת מופלצת ונפוחה של שניצקליינים! סרט מלהיב, סוחף, עם אפקטים טובים, סיפור (או עלילה או את מי זה מעניין איך קוראים לזה…) בסיסי נחמד וזהו! אני לא מבין, כל מה שזוכה באוסקר הוא סרט “איכותי”? משהו כאן ראה את הסרט הזה עם הסוס מלפני כמה שנים? זה היה יותר טוב מאוואטר? הסיפור שם היה יותר חדשני או מקורי? הדמויות היו יותר אמינות? אני טוען שברור שהתשובה היא לא!, הרוב המוחלט של האנשים יוצאים מהאולם עם חיוך אדיר והרבה מתוכם הולכים לראות אותו פעם שניה ושלישית. האם הם היו עושים כך אם הם לא היו מתחברים לדמויות? אם הם לא התרגשו כשהגיבור עף בפעם הראשונה על הציפור שלו? אם הם לא רצו להעביר רק עוד כמה דקות עם הדמויות המופלאות בעולם המופלא? כנראה שהסרט עשה להם משהו, לא?

    גם גדול המרצים באקדמיה לקולנוע היה מסמיק מבושה שהיה קורא כמה מהתגובות המופלצות כאן. שמות התואר המורכבים שיצאו ישר מספר הלימוד שלכם באונ’ תל אביב לא עושים לכם כבוד, אלא נשמעים כמו ציטוט חסר מקוריות. אם אתם לא כוללים מילה בשפה לועזית כלשהי הכוללת יותר מארבע הברות אז אתם לא נחשבים אינטיליגנטים מספיק? לא יתנו לכם להכנס להרצאה ביום ראשון?

    מי שמתגעגע לרד פיש שירים יד…

  59. יואב 20 ינואר 2010 ב - 15:38 קישור ישיר

    לפחות לטעמי, “שניצקליינים” זו מחמאה. אז תודה.

    אגב, לא כל מה שזוכה באוסקר הוא איכותי, בדיוק כמו שלא כל מה שמכניס מעל מיליארד דולר ברחבי העולם הוא איכותי. איכות היא מושג מורכב – אבל נחסוך ממך דיון בנושא, מאחר ומורכבות היא משהו שככל הנראה מעניין רק את השניצקליינים. לא נרצה לגרום לך כאב ראש, חס וחלילה.

  60. גיא אורבניאק 20 ינואר 2010 ב - 18:13 קישור ישיר

    לכל המלעיזים ,שאלה פשוטה?
    כמה מכם נרדמו באולם או יצאו באמצע?
    בטוח שאצל רובכם התשובה לשתי השאלות היא שלילית.
    אז כנראה שהסרט לא היה כזה גרוע כמו שאתם מנסים להציג.
    המטרה של הקולנוע היא לגרום הנאה לאנשים,להביא אותם לקולנוע ולהשאיר אותם באולם עד לסוף הסרט מבלי להשתעממם.
    כל השאר ספקולציות פילוסופיות ותו לא.
    ואם נשארתם בקולנוע עד לסוף הסרט ולא נרדמתם באמצע כנראה שגם הסיפור/עלילה/תסריט/ווטאבר הגדרה שאתם רוצים לא היה כזה גרוע.
    אם היה מדובר רק באפקטים באורך של 160 דקות כל אחד היה כבר מתייאש מתיישהוא באמצע.
    מעבר לכך,סרטים כמו “גנדי”,”הקיסר האחרון”,”קראש 2005″,”סלמדוג מיליונר” גם זכו באוסקר,וגם היו הרבה יותר נלעגים,אז למה פתאום מתחילים לדון בזה שלסרט כמו “אווטאר” לא מגיע לזכות בגלובוס או באוסקר.
    הוא לבטח טוב יותר מ50 אחוז מהסרטים שזכו בפרס הזה לפניו,ויזכו בו אחריו.

    ======

    רוה לגיא: היי היי היי. לא לרדת על “הקיסר האחרון”. סרט ענק.

  61. מיכאל 22 20 ינואר 2010 ב - 20:54 קישור ישיר

    קחו לדוגמא את הסרט הטורקי ‘שלושה קופים’, עליו יאיר כתב גם ביקורת. סדרת סצינות של ארט וידאו וזהו. כמו להביט בתמונות קיר במשך יותר מדי זמן. אין עלילה, אין כלום. סרט משעמם רצח.

  62. מיקי 20 ינואר 2010 ב - 21:27 קישור ישיר

    לגיא אורבניאק: נמנמתי קלות בסרט, הייתי יוצא ממנו אם הייתי לבד.
    ודיי כבר עם הטיעון הזה, אנחנו הרי מכירים אותו ולא ציפינו למשהו אחר מ”אוואטר” פרט לממתק עיניים סוחף. לא ציפינו לראות את “שבעת הסמוראים”. אני, באופן אישי, לא קבלתי את זה. השתעממתי.
    ל”אוואטר” לא הגיע לזכות ב”גלובוס הזהב” פשוט בגלל שהיו סרטים טובים ממנו. כמו “מטען הכאב” למשל.

  63. שלומי 20 ינואר 2010 ב - 23:10 קישור ישיר

    פוסט נהדר, גם אם איני מסכים עם הכל.
    קולנוע זה כ”כ הרבה דברים שונים ומשונים. וגם צופים – מתחלקים לכ”כ הרבה סוגים. בגלל שסרט היה עסק יקר להחריד פעם – היה לו צידוק בעיקר כשהאמינו שיש מספיק אנשים שהיו רוצים לראותו. בעולם בו הטכנולוגיות הולכות ונעשות זולות יותר ויותר, הולכת ומתייתרת נוכחותם של אולפנים גדולים. קמרון הוא אביר האופל שלהם. הוא מייצר קולנוע חדש הזקוק לטונות של כסף(בינתיים…). לכן לא צפיתי באווטאר, כי אני מייחל ליום בו כל אחד יוכל לייצר סרט וגאונים יבהקו מתוך המוני הסרטים בלי שאיזה אולפן יחטוף אותם וימסחר אותם.
    ואם מישהו חושד שאני מקנא – ובכן, אני מקנא במי שמעז. וקמרון מעז, בלי ספק.

  64. יובל 20 ינואר 2010 ב - 23:14 קישור ישיר

    שכנעת אותי גיא, אוואטר לא מרדים והיו סרטים שזכו באוסקר שהיו פחות טובים ממנו. למשל שר הטבעות וטיטאניק. אבל “המטרה של הקולנוע היא לגרום הנאה לאנשים,להביא אותם לקולנוע ולהשאיר אותם באולם עד לסוף הסרט מבלי להשתעממם.”? אם זה המטרה של הקולנוע אז הסרטים שאני ממש אוהב (כי בין השאר, לא צחקתי על הפשטנות של המסר האידיאולוגי שלהם) עשו עבודה נוספת לחינם.

  65. פרנק 21 ינואר 2010 ב - 1:23 קישור ישיר

    (לגיאף כמובן:) הבאת לי את זה כהרמה לנחיתה אז בבקשה: ישנתי במשך השליש האחרון של הסרט. תבין מזה מה שאתה רוצה.

  66. מעבר לכל ביקורתא דאמירן בעלמא 21 ינואר 2010 ב - 14:16 קישור ישיר

    לדבר על אוואטר במונחים אומנותיים זה כמו לשמוע ביצוע סימפוני מלא של ‘נערה חומרנית’ של מדונה, ןאחר כך לבקר את המנצח.

    אין שום קשר בין הדברים.
    מונח לפנינו כאן מקרה מופתי של הבעיה הפוסט מודרנית של עירוב הגבוה והנמוך.
    לא פלא שזירת הדיון העיקרית נמצאת כאן, בבלוג של אורנג’ טיים, שלמעשה איננו שונה כלל וכלל ממהדורת חדשות הבידור של גיא פינס.
    יאיר לא הקים את הבלוג הזה בשביל דיונים אינטלקטואלים, כפי שכל אדם משכיל יכול להבין מהפוסט הנוכחי שלו, שחף מכל מחשבה אקדמאית, אנליטית, או אינטלקטואלית. הפוסט הזה הוא כמו שיחה מקרית של שני צרכני תרבות ממוצעים בבית קפה.
    אמנים אמיתיים, אפילו כאלה שנולדו במאה ה16, היו מגחכים אל מול התובנות שמובאות כאן.

    זה טיבו של הבלוג הזה. ואני מציע לכל מי שמתרעם – לרדת בתחנה הזאת.
    אין טעם לדוש ולדון ולהתגושש בפורום הזה. עדיפה בהרבה שיחה מעמיקה עם חבר, ידיד, או מכר. עדיף לקרוא ספר.

    הרי זה בדיוק מה שקוראים לו ‘סינדרום נינט’ – כל מה שייכתב יבוא לטובת המוצר המסחרי, שכן הוא ערוך ומיוצר באופן ובאידיאולוגיה כזאת, שכל אמירה עליו, חיובית או שלילית, מגדילה את כוחו ואת נוכחותו. זה מה שהמוצר המסחרי (לא חשוב איזה) רוצה להיות – יותר מאשר חבילת במבה על המדף, יותר מאשר ‘תוכן’ צרכני.
    הסינים מורידים את אוואטר כי הוא עשה מספיק כסף וכעת הוא מסכן את הסרטים המקומיים. אז העיתונאים מנכסים זאת ומנצלים זאת כדי למלא עוד נייר באייטם המתגלגל שהזדמן לידם.
    נייק רוצים לגרום לנו להאמין שהנעל שלהם היא עולם שלם, אמירה, דרך חיים, יותר מסתם נעל. אבל נעל היא נעל עבור מי שעיניו בראשו.

    תחזקנה ידיכם,
    הבוערים לזעום על המפלצת.

  67. לפרנק 21 ינואר 2010 ב - 14:33 קישור ישיר

    אני מבין מזה שנרדמת בשליש האחרון של הסרט כי היית עייף והלכת להקרנה של 10 בערב בטח.
    אי אפשר לא להנות מאווטאר ובמיוחד לא משליש האחרון של הסרט שהוא השיא של הסרט.התגובה שלך היא סתם לכלוך.

  68. עמית איצקר 21 ינואר 2010 ב - 15:31 קישור ישיר

    אפשר בהחלט לא להנות מאוואטר. אני אחרי חצי שעה כבר הבנתי את הקטע וחיכיתי שהסרט ייגמר ומהר.
    been there, done that

  69. לעמית? 21 ינואר 2010 ב - 16:26 קישור ישיר

    וואלה? הבנת את הקטע? been there? נו אז למה לא יצאת מהסרט והלכת הביתה אם לא נהנת ונמאס לך ממנו כבר אחרי חצי שעה?

    עמית,התגובות שלך לגבי אווטאר ממש פתטיות ולא אמינות…הכל למען ללכלך עוד קצת ולהוציא את עצמך חובב קולנוע איכותי.
    אפשר לחשוב כל שבועיים יוצא סרט כמו אווטאר.עאלק been there, done that..על איזה סרט אתה מדבר בכלל? ואל תתחיל עוד פעם לפתוח את הנושא המאוס של עלילה סטייל “פוקהונטס” ושאר קטילות מפגרות שקשורות לעלילת אווטאר.

  70. עמית איצקר 21 ינואר 2010 ב - 16:59 קישור ישיר

    אבל מה לעשות שהעלילה לעוסה והאפקטים משעממים. לא הלכתי מהסרט כי בכל זאת שילמתי עליו מחיר מופקע של 41 ש”ח…

  71. יובל 21 ינואר 2010 ב - 17:20 קישור ישיר

    יאיר, שמעתי היום את השיחה שלך ברדיו תל-אביב עם רון קופמן ועינת שרוף. איזה צירוף מקרים שקופמן סיים את השיחה ב”המטרה של הסרט לשרת את הסיפור” ולא נתן לך להגיב בכלל, אני מניח שהוא לא חשב שתתנגד 🙂 חוץ מזה היה נחמד מאוד. למרות ש”הגדול ביותר” זה קצת מוגזם לטעמי ביחס לאפרים קישון.

  72. עמיר 21 ינואר 2010 ב - 19:10 קישור ישיר

    הויכוח על אווטאר מזכיר לי את הדיונים על קונספט ה”אנפלאגד” בשנות התשעים, או “ניינטיז” בתלאביבית.
    קפצו אז כמה שטענו שהגרסה האקוסטית “חושפת את טבעו האמיתי של השיר”, כשכמובן נשמת אפו של השיר היתה בצליל המדוייק, הצורמני, החומצתי של הגיטרה החשמלית.
    בקיצור. אפשר להמשיך לדבר על העלילה (או הסיפור) באווטאר, אבל לא ממש ברור למה.

  73. לירן 21 ינואר 2010 ב - 20:17 קישור ישיר

    כל הפוסט הזה נכתב רק על מנת להצדיק את העובדה שאהבת את אווטאר?
    בתחילת הפוסט דיברת על משהו נכון, הקולנוע הפופולארי הוא אכן קולנוע נארטיבי שמאכיל את הצופה בכפית של כסף וסוגר כל קצה אפשרי כל מנת למנוע ממנו יכולת לחשוב, לנתח ולחוות שם את הסרט שלו.
    ואז התחלת להגיד שטויות. קולנוע במהותו בא לספר סיפור. אין סיפור אין סרט. ללא חוט מקשר יש לך מקבץ שוטים שמחובר בינהם בצורה רנדומלית שבאמצעותה לא תוכל להבין מה רצה המשורר. ובשביל לחוות את החיים והעולם דרך עיני אני אלך לתחנה המרכזית בתא ואראה סרטים שרק אני עד להם ואני זה שעורך אותם.
    על גבי הסיפור אתה מלביש באמצעות כל האמצעים שאמרת עוד סיפורים ומקצין ונותן טון לכל פריים לכל דמות ולכל רגע.
    הוספת חטא על פשע שהזכרת במשפט אחד את בלה טאר, קראסואה, קאפקא וכו עם סרטים כמו רובוטריקים.
    בתעשייה (בתעשייה הגדולה שעושה סרטים שהם לא רק על משפחות ולבנון) קוראים לסרטים כאלו סרטי צעצועים.
    הסיפור לא משנה, המשחק לא משנה, המסר לא משנה. רק ערימת ציורים תלת מימדים שלא מפותחים מספיק בשביל להביע משהו. זה לא אקספרמנטלי, זה בא למכור צעצועים ולכסות הוצאות של שנים שבהם השקיעו סכומי עתק בפיתוח התלת מימד והאפקטים המיוחדים.
    אווטאר הם סתם סרט, הסיפור שלו לא רק ששטוח, אלהא מועתק. מועתק מרוקד עם זאבים שמועתק מחץ שבור. אלא שכאן בשביל לכסות 500 מליון דולר של הפקה ופיתוח קמרון בחר לעשות סוף טוב כי זה מוכר. והשתלם לו.
    לזכותו יאמר שההיסטורה המטורפת סביב לסרט שגרמה לאנשים לעמוד בתורים של 45 דקות בגשם בשלג ובקור רק בשביל לשים משקפיים מצחיקות ולראות זבובים עפים הוא הישג כביר. הוא אומר שהקולנוע לא מת. אנשים עוד רוצים ללכת לראות סרטים ולהנות, הם רוצים שירגשו אותם וימכרו להם חלומות.
    ההיסטירה סביב אווטאר מרגשת הרבה יותר מהסרט עצמו, זה מזכיר זמנים אחרים שאנשים חיכו בתור בשביל לראות סרטים שהם לא הארי פוטר.
    התאוריה שלך מוטעת מיסודה, במאים כמן קארוסטאמי, בלה טאר, קראסוואה, פלינו, רוהמר, טאטו, טריפו, גודאר, ספייק לי, הנאקה ואחרים הם קודם כל מספקי סיפורים. סיפורים רב מימדים, רב שכבתיים, לא תמיד קלים לעיכול ופיצוח בפעם הראשונה אבל הם באו לומר משהו ולספר סיפור.
    לא צריך פוסט ארוך מהודק בשמות גדולים בשביל להפגין ידע קולנועי ולהצדיק את העובדה שנהנת מאווטאר מסיבותיך שלך.
    או במילים אחרות אין צורך להגיד שהמוזיקה כבר לא חשובה ומה שחשוב זה האימג׳ מול המצלמה ושיקראו לך ליידי גאגא

  74. נו נו נו 22 ינואר 2010 ב - 1:09 קישור ישיר

    לירן מנצח בקרב על התגובה הכי מצחיק לפוסט הזה.
    גם הטענות וגם שגיאות הכתיב הרגו אותי מצחוק.
    במיוחד אהבתי את פלינו, טאטו והנאקה (אשת הגמל). ושאוואטר הם סתם סרט.

  75. וואוו! 22 ינואר 2010 ב - 9:48 קישור ישיר

    לירן – כדאי שתלמד לעמוד לפני שתנסה לרוץ….

  76. חחחח לירן הרג אותי 22 ינואר 2010 ב - 13:14 קישור ישיר

    הכי הצחיקו אותי לאו דווקא השגיאות כתיב אלא הדעות שלו לגבי הקולנוע.
    דעות שטחיות שזה לא ייאמן..
    לירן תבין שאת הסיפורים הרב מימדיים אף אחד לא ילך לראות בקולנוע ולשלם על התענוג הזה.בית קולנוע הוא חוויה ייחודית לצפייה וזה בדיוק המקום לספקטקל גרנדיוזי שקמרון יצר ומצידי שהעלילה תהיה מועתקת מ”בובספוג”.שום פלינו,טאטו והנאקה חחח לא יוציאו אותי מהבית כדי לשלם כסף רב ולהגיע לבית קולנוע.את הסרטים שלהם אני אראה בבית.
    ומה קשורה ליידי גאגא בדיוק? שתדע שאמנית מוכשרת ויש לה אחלה קול והיא כותבת ומלחינה לעצמה את השירים אז ככה שהיא ממש לא דוגמא לקטילות שלך שקשורות לעולם הבידור הממוסחר כביכול.

  77. רוזבאדhttp://rosebud.bloge.co.il/ 23 ינואר 2010 ב - 17:59 קישור ישיר

    הדיונים הבלתי פוסקים על “אווטאר” רק משעשעים אותי מרגע לרגע, כאילו כולם התעוררו אתמול וגילו ש:
    1. קולנוע זו חוויה וצורת אמנות מסחרית, מרובת רבדים וצורות הבעה
    2. יש כאלו שאוהבים קלנוע מסחרי בעולם, ומחפשים מדי פעם את האסקספיזם המרגש שקולנוע יכול להציע
    3. חוסר הסבלנות שחובבי קולנוע ה”ארט האוס” יכולים לגלות כלפי סרט שמצליח להיות תופעה תרבותית סוחפת
    4. חוסר הסבלנות שחובבי קמרון יכולים לגלות כלפי הסרט החדש שלו, שמצליח להיות טיפוס קטן במעלה המדרגה לאחר “טיטאניק” המביך
    5. חוסר הסבלנות הכללי של כולם לגבי כולם – ללא קשר לדת, גזע, מין, צבע (כחול מול לבן), גובה או זנב
    6. העובדה שהאקדמיה האמריקאית ותא הכתבים הזרים כבר ממזמן אינם ערובה למה איכותי וטוב בקולנוע ומה לא

    הדיון המרתק על אווטאר והפוסט הנ”ל היו באמת מעניינים – זו חוויה להיכנס ולקרוא תגובות כאלו ואחרות. עוד יותר מרתק לקרוא הצהרות מוזרות כו “טרנטינו מעניק לנו אמירות על האנושיות” וקביעות נוספות מוזרות על במאים כאלו ואחרים.
    אני מזהה עצמי כאוב קולנוע, מכל המינים הסוגים – בעיקר הוליוודי, אבל לא רק. הטענה שלי פשוטה מאד (מעבר לביקורת על אווטאר, אותה אתם מוזמנים לקרוא בבלוג “רוזבאד”), ולדעתי יאיר טען אותה גם –
    בלי קשר לאיכותו של הסרט, ובנפרד מהדיון על הסיפור, הויזואליות, החשיבות וידה ידה ידה, אווטאר הוא ללא ספק ה”סטאר וורס” של דור האלפיים. אני לא משווה את אוטאר לסטאר וורס, אני רק טוען שהאימפקט שלו זהה, והדיון עליו זהה.
    אני חושב, בגדול, שאווטאר הוא סרט נפלא ומפעים, למרות הבעיות שלו (ואף אחת מהן אינה קשורה לתסריט שלו, שהוא תסריט בהחלט טוב). אני מסכים עם יאיר על הטענה שרוברט מקי (שהגיע הזמן לציין שהוא קצת אובר-רייטד) היה מרוצה מאד מהתסריט של קמרון. אוטאר הוא בהחלט לא הסרט הטוב ביותר של השנה, וגם לא של העשור. אבל הוא ללא שום ספק אחד החשובים של השנה, והזמן יגיד אם של העשורים הקרובים.
    מילה קטנה למלעיזי הסרט – אני לא יודע אם המתקפה החזיתית שלכם בגנת הסרט היא מפאת הרצון לעשות דווקא, להישמע חכמים, כי באמת לא אהבתם או כי סתם היה לכם יום רע. חלק ניכר מהתגובות בגנות הסרט נשמעות קנטרניות ומתנשאות (וגרוע מכך – משתמשת בכל מיני מושגים והצהרות שמלמדות על חוסר הבנה של המקצוע, או סתם התבצרות לא הגיונית בעמדות מוזרות). אני שואל את עצמי אם סרט שנחשב איכותי שאינו מוצר הוליוודי ענק (נניח, החדש של בלה טאר המוערץ) היה זוכה לכזו התייחסות לועגת, כיצד הייתם מגיבים? ואולי זו בעצם הבעיה הגדולה – שסרט הוליוודי ענק מצליח שוב להיות תופעה תרבותית חובקת מגזרים ותרבויות? אולי בעצם מלעיזי אווטאר מנסים להדגים את האמרה הידועה של גראוצ’ו מרקס – לא הייתם רוצים להיות חברים במועדון שמוכל לקבל אתכם? האם מבול שיחות הברזייה על הסרט גורם לכם אנטגוניזם אוטומטי? שווה לחשוב על זה.
    בינתיים, הרגישו חופשיים לבקר ב http://rosebud.bloge.co.il/ ולהגיב.
    בברכת שבוע טוב

  78. רוזבאדhttp://rosebud.bloge.co.il/ 23 ינואר 2010 ב - 18:01 קישור ישיר

    וסליחה על כל טעויות הכתיב ופספוסי האותיות – המחשב עליו נכתבה התגובה קצת מיושן ולא קומוניקטיבי.
    תודה וסליחה

  79. לרוזבאד 23 ינואר 2010 ב - 18:22 קישור ישיר

    כל הכבוד על התגובה האובייקטיבית ואולי הכי מדוייקת ונבונה שנתקלתי בה בפוסט הזה.
    הרבה יותר נבונה מתגובות של אותם מלעיזי הסרט שאין לי שום ספק שהמטרה היחידה שלהם באותה הביקורת הקטלנית על אווטאר היא הרצון לעשות דווקא ולהשמע חכמים כמו שכתבת וכמו שכבר כתבו פה כמה וכמה מגיבים אחרים.

  80. לירן 23 ינואר 2010 ב - 18:30 קישור ישיר

    טוב נתחיל בהתנצלות – שגיאות הכתיב לא נבעו מטימטום, אלא מכתיבה דרך אייפון בתנאים לא נוחים ובהשלמה אוטומטית של המילון האייפוני. תקבלו בגלל זה טאטי הפך לטאטו, מספרי סיפורים הפך למספקי סיפורים, פלינו-פלינו וכו’..
    ואגב – Haneke יכול להכתב בהרבה דרכים בעברית וכל עוד הוא לא מנוקד הנאקה תופס.

    הלאה – יכול להיות שאת חברים קרובים שרציתם לתמוך, יכול להיות שנהניתם מהתפל והתעלמתם מהעיקר או שבאתם לטקבק לשם טיקבוק.
    מכל מה שכתבתי קיבלתי התייחסות רק לשגיאות כתיב, אווטאר ליידי גאגא ומישהו שלא טרח אפילו להסביר למה הדעות שלי שטחיות.

    הדיון בעיני הוא לא אווטאר, נהניתם מהסרט בבקשה. לטעון עליו שהוא משהו שהוא אינו משהו, לכתוב על זה מאמר ולהעלות את זה לאינטרנט ולאפשר לקהל לענות – מעולה.

    מי שבעיניו כתבתי משהו שטחי, לא מוצדק או מטומטם אני קורא עליכם תיגר – תסבירו לי למה. זה מרתיח להשקיע זמן בחשיבה על תשובה וניסוח ואז חבורה של פלצנים זורקת הערות שטוחות מתיימרות וריקות כי הן לא מסבירות את עצמן.

    בעיני ליידי גאגא היא אימג’ ותו לא, המוזיקה שלה לא יותר מקורית מבריטני ספירס, כריסטינה אגילרה או קיילי מינו אבל לעומתם יש לה תעוזה ואימג’ חזק שמזכיר את מדונה המוקדמת. תוכלו להתווכח על זה אבל הטיעון הזה דיי מסביר את עצמו, אולי הייתי צריך להגיד גלגלצ במקום ליידי גאגא, אולי הייתי צריך לנקוב בשם זמר אחר שכולם חושבים שהוא דוגמא למשהו זול ולא מוצלח. אבל אין דבר כזה. אמנות על צורותיה היא סובייקטיבית, לא נמצא משהו שכולם יסיכמו עליו באופן מוחלט.

    אז פעם הבאה חברים יקרים תקראו ותסבירו כי בלי הסבר אתם מזכירים לי טוקבקיסטים של וואלה וynet

    ושוב – הסבר ללמה הסיפור אינו רלוונטי בסרט קולנוע ולחבר אליו כדוגמא את הרובוטריקים הוא פלצפני ובא לטעון לתופעה שלמה על מנת להגן על חיבה לסרט ספציפי

  81. המעצבן 23 ינואר 2010 ב - 18:51 קישור ישיר

    לירן, כפרה עליך, די כבר. נגמר.

  82. ללירן 23 ינואר 2010 ב - 19:20 קישור ישיר

    אני באמת לא מבין למה אתה מתפלא שרשמו על התגובה שלך שהיא שטחית.
    זה שרשמת מגילת אסתר והשתמשת בכל מיני מונחים קולנועיים גבוהים (אני אישית לא מתייחס לשגיאות כתיב כי הבנתי שאלה טעויות בהקלדה) לא עושה אותך מבקר קולנוע דגול.
    הדעה שלך היא של “שחור ולבן” בלבד ופוסלת בהתנשאות כל תגובה חיובית על אווטאר.
    בלוקבסטר הוליוודי = זבל.סרט של במאי יפני = סרט גאוני.לכן בגדול כל התגובה שלך היא בעצם שטחית מאוד.
    אתה מרוצה מההסבר? דרך אגב המשוואה שכתבתי מתייחסת לכל מלעיזי אווטאר.
    ואני רוצה לראות שאתה לא תסכים איתי אחרי שגם רשמת את המשפט הזה – “אז פעם הבאה חברים יקרים תקראו ותסבירו כי בלי הסבר אתם מזכירים לי טוקבקיסטים של וואלה וynet”.
    יותר פלצני מזה כבר לא יכול להיות.

  83. לירן 23 ינואר 2010 ב - 19:41 קישור ישיר

    האם כתבתי ולו פעם אחת ש-״סרט זר״ איכותי או טוב יותר מבלוקבאסטר אמריקאי? טענתי לכתר של מבקר קולנוע?
    שחור לבן?
    לומר שקולנוע נארטיבי הוא עולם חולף ונעלם או זבל או כל מושג אחר ולהגיד בצורה כה נחרצת שהקולנוע הוא חויה ויזואלית חסרת מסר. זה לא שחור ולבן? זה עירבוב ודיון מורכב בפני עצמו. מה זה סיפור? מה ההבדל בינו לבין ממסר? עד כמה אפשר להאכיל את הצופה במידע ומתי לשחררו ולתת לו לנתח ולחשוב לבד? אם סרט הוא אמצעי לחווית סיפור/מסר/רעיון באמצעות ראייה שמיעה וחשיבה (בשאיפה) אז מה הכוונה במשפט בסגנון – סרט שעובד על החושים בלבד?

    סרט הוא כמו סקס, חלק אוהבים לעשות את במסיונרית, חלק אנאלי, חלק אוראלי, חלק במשחקי שליטה, חלק עם המין השני וחלק עם אותו מין והקטגוריות אינסופיות. אבל בסופו של דבר כולם אוהבים סקס
    לנסות לכפות תיאוריה שנכונה לגבי כלל הסרטים היא כמו לכפות סוג מסויים של סקס. חבל שכל הדיון הזה נעשה על רקע אווטאר מכוון שזה אקטואלי מידי, אין אנשים רבים שצפו בו פעם שנייה והסרט עוד לא התבשל מספיק על מנת שיהיה חלק מדיון כזה.
     

  84. נו נו נו 23 ינואר 2010 ב - 19:57 קישור ישיר

    התגובות של לירן רק הולכות ומשתבחות.

  85. ללירן 23 ינואר 2010 ב - 20:03 קישור ישיר

    באמת לירן? לא כתבת אף פעם שסרט זר יותר איכותי מבלוקבאסטר אמריקאי? נו באמת..

    ומה זה בדיוק? “הוספת חטא על פשע שהזכרת במשפט אחד את בלה טאר, קראסואה, קאפקא וכו’ עם סרטים כמו רובוטריקים.”
    זה היה ציטוט מהתגובה שלך.
    אני בטוח שאתה לא ממש מבדיל בין אווטאר לרובוטריקים.אווטאר זאת דוגמא בסה”כ כי הסרט הזה הוא הבסיס לדיונים וויכוחים האינסופיים שנוצרו בבלוג הזה ובכלל בכל המדיה מיום יציאתו לקולנוע.
    אתה סותר את עצמך לגמרי.
    אני אזכיר שיאיר רוה הוא זה שמלכתחילה טוען כמה שהקולנוע הוא גם סוג של אמנות רב גונית ואתה כמו שאר מלעיזי אווטאר מנסים לקטלג את שוברי הקופות ההוליוודיים כמוצר רדוד,שטחי ומטומטם.

  86. מיקי 23 ינואר 2010 ב - 20:13 קישור ישיר

    לרוזבאד ולאחרים – כמו שאתם מתלהבים מהסרט, דעו שיש אנשים שמתלהבים פחות. האם לא מעניין לשמוע מה יש להם להגיד בגנות הסרט? למה על כל דבר צריך להיות קונצנזוס?
    בכל מקרה, לאחת הטענות שהועלו, ברור שכל דבר פופולארי יוצר גם סוג של אנטגוניזם. כמו שההיסחפות החיובית כלפיו היא, במידה רבה, יוצאת מגדר הרגיל (ולדעתי, רחמנא ליצלן, גם קצת ילדותית), כך גם התגובות השליליות כלפיו יכולות להיות כאלו. לדעתי זה לגמרי לגיטימי, למרות שאני מבין למה זה מעצבן את המצדדים בסרט.

  87. מור 23 ינואר 2010 ב - 21:19 קישור ישיר

    אני חייב לומר לך שאני לא בטוח שמה שאתה מעלה הוא בכלל שאלה ראויה. כלומר, אתה מציב קולנוע “פיוטי” אל מול קולנוע “סיפורי” ומנסה להחליט מי מהם הוא ה”ראוי” או ה”טוב יותר”.

    אני סבור שקולנוע יכול להקביל מבחינות רבות לספרות. אמנם סוג הדימויים שונה, אך העיקר – זהה.
    כמו שאי אפשר להחליט מה טוב יותר – סיפורת או שירה: אלה פשוט סוגות שונות (שלפעמים, אגב, ההבדלים בינין מיטשטשים), כך גם בסרטים. רק שבזמן שבספרות יש מילים ואותיות ומתענגים עליהן (בשירה), בסרטים יש חוויה ורגש שנוצרים מהאמצעים הסינמטוגרפיים [צורה], או אמצעי המבע וכו’.
    בעוד בספרות אתה יכול להתענג על פרוזה כתובה היטב, כך גם בסרטים ההנאה מסיפור גדול [תוכן]: אדירה. יש שנהנים יותר מזה ויש מזה, אבל אלו בעיקרם דברים שונים.

    אז מדוע בכלל להציב זה מול זה?

  88. לירן 24 ינואר 2010 ב - 2:16 קישור ישיר

    אווטאר זה לא רובוטריקים.
    אווטאר זה סרט שהוא שווה את כל הדיון האמנותי-קולנועי והאנטרופולוגי שסובב סביבו.
    רובוטריקים הוא סרט שנועד לקדם צעצועים ולמכור פופקורן באולמות קולנוע וכאחד כזה הוא מוצלח, בהבט אמנותי הוא לא מביא שום דבר חדש למסך הן מבחינה קולנועית, טכנולוגית ומחשבתית. ֿ ולכן הוא בעיני לא ממצא שמצדיק את הטיעון.
    יש מספיק סרטים גדולי תקציב מהשנים האחרונות שיכולים להיות חלק מהדיון של “קולנוע חושי” ולא נארטיבי במודע.
    שוב אני מנסה להתנער מאווטאר כי יש כאן שני מחנות של סגידה וסקילה ואני לא מוצא את עצמי באף אחד מהם, והם מסיטים את הדיון שוב ושוב.
    אתם מבקרים שוב ושוב את מה שנכתב בעיני, ואין לי שום בעייה כי זה יוצר סוג של דו שיח. אבל שימו לב שגם מר רוה כתב שוב ושוב לדעתי בווראציות שונות שקובעות עובדות.
    כאשר הנושא הוא סובייקטיבי מבסיסו אין תשובה חד משמעית.
    לדוגמא – רוה ליובל: לא. הסרט הכי טוב של האחים כהן הוא “ברטון פינק”. וכשדברים באים יחד זה מושלם. אבל כמה כאלה יש?

    בעיני מר רוה ברטון פינק הוא סרטו הטוב ביותר של הכהנים ובעיני הוא פארגו. אבל זאת דעתי ולא קבעתי עובדה כי זה לא מדע.
    מהו סיפור? מהי מטרתה של אמירה? מהו יופי? אם יש תשובה חד משמעית לאלו לאמנות אין זכות קיום

  89. וואוו! 24 ינואר 2010 ב - 13:33 קישור ישיר

    עייפתי ממך. אתא צודק במאה אחוז.

  90. וואוו! 24 ינואר 2010 ב - 13:34 קישור ישיר

    סליחה, התכוונתי לכתוב במעה עחוז

  91. Maire Kampf 7 פברואר 2011 ב - 4:03 קישור ישיר

    Couldn’t be written any better. Reading this post reminds me of my old room mate! He always kept talking about this. I will forward this article to him. Pretty sure he will have a good read. Thanks for sharing!


השאירו תגובה