פו, צפוף כל החג-שבת-חג הזה. ומוציא לגמרי מאיפוס. איך חוזרים לתפקוד מלא מחרתיים? אולי ננוח על זה עוד איזה יום. ובכל מקרה, חג שני של פסח. שבוע אחרי יציאת מצרים חוצים בני ישראל את ים סוף. כך דמיין את זה ג'פרי קצנברג והצוות שלו לסרט האנימציה הראשון של דרימוורקס, "נסיך מצרים":
משה רבנו של קצנברג נראה ממש טוב בתור מי שאמור להיות בן 80. וזו הגרסה המפורסמת יותר של ססיל ב. דה-מיל, עם צ'רלטון הסטון בתפקיד משה:
חג שמח.
זהירות, מפלצות מחופשות לארנבוני פסחא נראו מסתובבות באחרונה ביערות. קבלו קליפ חדש חדש, טרי-טרי, לכבוד פסחא (שחל היום), של החבובות:
אגב, מי שיש לו די.וי.די של "הפסיון של ישו" של מל גיבסון, היום זה היום לצפות בו.
נמרוד שפירא, סטודנט שנה ד' בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, מעדכן אותי שבאתר genero.tv מתקיימת תחרות לבחירת הקליפ הבא של מובי, שננעלת היום. 18 קולנוענים מרחבי העולם העלו לאתר קליפ שהם הפיקו לשיר החדש של מובי, "Wait For Me". אחד מהם הוא שפירא. בקליפ משתתפת שני בן חיים שמגלמת בחורה שחלום חייה הוא לפגוש את מובי, והיא ממלאת אחר הוראות מספר שאמורות לעזור לה לפגוש אותו. כל תחנה שלה היא מחווה לקליפ אחר של מובי. אישית, לא נורא השתגעתי על הרעיון של "מיחזור" קליפים קודמים של מובי – שבוימו בין השאר על ידי רומן קופולה וג'וזף קאהן – אבל אני חייב להגיד שהצילום והאווירה של הקליפ, בתור תרגיל בסגנון, היו לא רעים בכלל. הצלם הוא אמנון האס. שיננתי. אתם יכולים לצפות בקליפ כאן, וגם להצביע עבורו. אבל בואו גם ננמיך ציפיות, לשיר "Wait for Me" כבר יש קליפ "רשמי" שביימה חברה של הזמר. ואגב, אם אתם קולנוענים שמחפשים מוזיקה, מובי הוא החבר שלכם: הוא מציע קטעי מוזיקה שלו בחינם או במחיר סמלי, לקולנוענים שיוצרים סרטים עצמאיים או לא מסחריים.
==========
עוד בשורות קולנועיות/אינטרנטיות נהדרות: האל הרטלי עשה רי-מאסטר לסרט שלו "Surviving Desire" והוא מציע אותו להורדה באתר האינטרנט שלו (אבל לא מחוץ לאמריקה). בקרוב הוא ייצא מחדש בדי.וי.די. "Surviving Desire", בן ה-50 דקות, הוא אחד הסרטים הכי מקימים שהארטלי ביים אי פעם, לא מעט בזכות ההומאז'ים הנפלאים שלו לגודאר בסרט.
=============
הצילום הזה, שפירסם ג'פרי וולס, פשוט הורס מצחוק. או מדכאון. לא החלטתי. הוא אמור להיות אמיתי לחלוטין:
זה מה שקורה באמריקה? קהל מעריצי "לילה במוזיאון" הולך לראות את "החדש של בן סטילר" ופשוט בשוק לגלות שזה סרט קטן, עגמומי, שלא קורה בו הרבה, ואין בו הומור ואקשן ואז הוא רץ בצרחות החוצה ומחפש את המנהל כדי לקבל זיכוי על הזוועה הזאת? חי נפשי. או שזו היתה מתיחת 1 באפריל? אין פתרון באתר. אבל גם אם זו פרודיה, הוא נודעת בנקודה שתכף נראה גם בארץ: "גרינברג" מפצל את צופיו למעריצים ולשונאים. הסרט הזה מייצר לא מעט שנאה וכעס ותיעוב בקרב צופים ומבקרים. אז אם אתם חובבי "לילה במוזיאון" (סרט שדווקא סימפטתי), היזהרו מ"גרינברג", סרטו החדש של נואה באומבך ("לחיות בין השורות"). אבל דעו שאני במחנה המעריצים. זה סרט מדכא וארסי, אבל הוא גם נהדר וחד אבחנה בצורה נדירה.וסרט שכאילו נשלף מתוך קפסולת זמן שהוקפאה אי שם ב-1973. הסרט יעלה בארץ בשבוע הבא.
ואגב, אני מתלבט: נואה באומבך או נח באומבך? אני לא אוהב לעברת שמות של במאים אמריקאים, אבל מתקשה לעמד בפיתוי של הגרסה העברית המתחרזת.
==========
והנה מתבשלת לה מחאה מוצדקת: "התנגשות הטיטאנים" יהיה הסרט הקופתי של סוף השבוע באמריקה, אבל מבקרי הקולנוע שם כבר מתחילים לזעוף נגד תאוות הבצע של האולפנים שרוצים להפוך הכל לתלת מימד. הדיווחים מביקורת "הטיטאנים" היא שגרסת התלת מימד – שנעשתה אחרי הצילומים, ורק אחרי קדחת "אווטאר" – נראית לא טוב. וכך, סרטי התלת מימד ה"מזויפים", אלא שנעשו בדיעבד – "אליס בארץ הפלאות", "התנגשות הטיטאנים" – זוכים לבוז תלת מימדי, בהשוואה לסרטים שנוצרו בתלת מימד מלכתחילה: "אווטאר", "למעלה", "הדרקון הראשון שלי". הנה סקוט וויינברג, והנה אן תומפסון, באותו עניין ממש. תומפסון מדווחת על גל שמתחיל להתעורר של קולנוענים שמנסים לסרב להמרת סרטיהם לתלת מימד בדיעבד, או אפילו לצלם בתלת מימד בכלל (דארן ארונופסקי, למשל). וכן ש"רובין הוד" של רידלי סקוט – שיהיה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן – ושדווח שגם הוא יומר לתלת מימד (כי חצים עפים ישירות אלינו זה בדיוק מה שרצינו מרידלי סקוט), לבסוף יישאר בגרסה שטוחה, משיקולים של לו"ז וכסף.
ח"כ כרמל שאמה מהליכוד החליט לפני כמה ימים שהוא נטפל לבעלי בתי הקולנוע ורוצה לחוקק חוק שיגביל את מחירי הפופקורן והשתייה בקיוסקים של בתי הקולנוע. הייתם מצפים שאני, בתור מעריץ קטן מאוד של האנשים שאחראים על הפצת הסרטים בארץ, אריע לחוק שסוף סוף מתיישב להם קצת על הראש כמו אחרון הבלוגרים הניג'סים. אבל אני לא. למעשה, הצעת החוק הזאת די דוחה בעיניי. היא הצעה שכל מטרתה היא להשיג כותרות בתקשורת – וחי נפשי! הוא הצליח בכך. ראו, אפילו בבי.בי.סי עשו על זה פולואו-אפ – מתוך היטפלות לנושא שכמובן מעצבן רבים.
אני חושב שיש המון דברים פגומים ונוראיים באופן שבו המפיצים ובעלי בתי הקולנוע מתנהלים. החל מהעובדה הפרובלמטית שמדובר באותם אנשים, ושאין תחרות של ממש בתחום. אם מישהו רוצה לחשוב על רגולציה בתחום ההפצה/ההצגה בארץ, יש לי דווקא כמה מחשבות בנושא. אבל מכל הדברים המזיקים שהמפיצים ובעלי בתי הקולנוע עושים לקולנוע הישראלי, דווקא לפופקורן היתי מניח. שייגבו על הפופקורן מצידי גם 150 שקל לשקיק. אף אחד לא מכריח אותי לקנות אותו. ואגב, הכותרות לא מעודכנות: ברוב בתי הקולנוע הגדולים, אין כבר שום בעיה להכניס לאולמות מזון ומשקאות שנקנו בחוץ. אם יש מקומות שעדיין אוסרים על זה, זה עניין שאסור להרשות אותו כי זו פגיעה ברורה בזכויותינו כצרכנים. אבל ברוב בתי הקולנוע שאני מכיר כבר אין שום חוק כזה.
לכן, אם כבר, הרי שבמקום חוק הפופקורן שמגיע מצד חבר כנסת רודף פרסום, הייתי שמח אם תקום מחתרת הפופקורן. ארגנו מחאה ציבורית, שמגיעה מהקהל ולא מהמחוקק, שתצהיר: עד שפופקורן לא עולה 15 שקל אנחנו לא קונים. ובאמת, מה הבעיה להתנזר מפופקורן למשך כמה חודשים? אם מספיק אנשים יעמדו בכניסה לבתי הקולנוע ויחלקו פלאיירים לצופים וישכנעו אותם להפסיק לצרוך פופקורן, בעלי בתי הקולנוע יזדרזו להוריד את המחיר. הרי הם יכולים למכור חבית פופקורן בשבעה שקלים ועדיין להרוויח עליו.
כשבעלי בתי הקולנוע עדיין מתמחרים את הכרטיסים בצורה מתואמת ביניהם, וכולם מעלים מחירים במקביל, וכשאין כמעט שום הנחה על הכרטיסים, וכשהם מציבים בפני מפיצים קטנים – ובעיקר מפיצי סרטים ישראליים – תנאים דרקוניים, וכשהם גונזים על ימין ועל שמאל סרטים שהם בעלי הזכויות שלהם ומונעים ממפיצים מתחרים להפיץ אותם, יש המון בעיות בעולם ההפצה/הצגה בארץ שדורשות עיון מצד הממסד. אבל דווקא הפופקורן? הפופקורן הוא החלק הכי קטן וזעום בצרותנו.
מה דעתכם? יש כאן מישהו שחושב שהצעת החוק של ח"כ כרמל שאמה ראויה לתשואות?
"נביא" הוא הסרט הרביעי של זאק אודיאר שאני רואה והיוצר הזה מסקרן אותי. נדמה לי שהתגובות שלי לרוב סרטיו היו זהות: כולם התחילו באופן שלא הרשים אותי, אבל הסתיימו בצורה שגרמה לי להרים גבה מופתעת ומתפעלת. אודיאר מתחיל את סרטיו באופן שנראה מוכר ושגרתי ובאופן הדרגתי מוציא אותם משם. אני עוד לא לגמרי מסונכרן לריתמוס שלו, או לבחירות הסגנוניות שלו, אבל אני חייב להגיד שמדובר ביוצר שאני מוצא אותו יותר ויותר מרתק. "נביא" הוא סרט שעם כל אורכו (שעתיים וחצי) ייתכן ומגיעה לו התייחסות נרחבת ומעמיקה יותר. אלא שלא מצאתי את עצמי נסחף לתוכו ומוצא בו רבדים שהסעירו אותי. מה שכן, מצאתי את עצמי מרותק לסיפור הזה – שבאיזשהו שלב מתחיל אפילו לגעת במיסטי (השם דווקא מסגיר את האלמנט הזה). אודיאר עובד בצורה עקלתונית על הקהל. הוא לא מדהים אותנו, הוא לא מפעיל עלינו תותחים גדולים, הוא עובד בינואנסים איטיים, וממזריים למדי. בארבעים דקות הראשונות של "נביא" חשבתי שאני הולך לסבול בסרט. ב-40 דקות האחרונות כבר די התמוגגתי ממנו.
פורסם ב"פנאי פלוס", 24.3.2010
ז'אק אודיאר הוא במאי שאני מהמר שתוך כמה שנים יפיל אותנו מהכסאות עם איזו יצירת מופת מוחצת ונדירה. יהיו, אגב, שיגידו ש"נביא", סרטו האחרון – עליו זכה בפרס חבר השופטים בקאן ובשלל פרסי סזאר – הוא יצירת המופת הזאת. אני חושב שעוד לא, היא עדיין בדרך. אבל האופן שבו הוא מבשיל וצומח מסרט לסרט והופך לאחד היוצרים המרתקים והמסקרנים ביותר שפועלים כעת באירופה. למעשה, אם להיות כנים, אני עדיין מעדיף את סרטו הקודם והאינטימי והמוזיקלי יותר, “לבי החמיץ פעימה", על פני אפוס הפשע הגרנדיוזי יותר שלו ב"נביא".
“נביא" הוא סרט שלוקח זמן להתרגל אליו. הוא מתחיל כמו דרמת בית סוהר סופר-מחוספסת: יאוש ואלימות ודרך ללא מוצא בכל כיוון שאליו נפנה. מאליק הוא נער שנזרק לכלא אחרי תקיפת שוטרים. הוא מפנה עורף לאסירים המוסלמים, וחובר דווקא למאפיה הקורסיקנית. אחרי שהוא מחסל אסיר מוסלמי אחר הוא הולך וצובר מעמד בקרב הקורסיקנים. אלא שאיפשהו הנער התמים והבור מתחיל לקבל שכל. הוא משקיע בלימודים. ולומד את השטח. וכעבור כמה שנים (ושעות קולנועיות) מתחיל לחשוב על ביצוע מהפך. ההברקה של הסרט היא העובדה שרוח הרפאים של האסיר שהוא רצח בתחילת הסרט ממשיכה ללוות אותו. בתחילה נדמה לנו שזה פשוט מניפסטציה של קול המצפון המיוסר שלו. אבל אולי לא? אולי שם הסרט, "נביא", אינו מטאפורי כלל.
טאהר רחים בתפקיד הראשי הוא החוליה החלשה של הסרט. הוא אמור להיות המייקל קורליאונה הצעיר, כפי שגילם אותו אל פצ'ינו הכמעט-אלמוני ב"הסנדק" הראשון. מישהו שנראה ילדון, שלא רוצה להתערב בעסקי הפשע, שרק רוצה שיניחו לו, אבל שמגיע הרגע שבו הוא מבין שהוא צריך לקחת שליטה בעסקים ולסובב את הכל לטובתו. רחים אינו פצ'ינו ולכן הטרנספורמציה שלו נראית קצת משוחקת ומלאכותית. אבל החצי השני הסרט הזה, ומשחקי המניפולציה שהגיבור עושה בין הכנופיות הקורסיקניות והמוסלמיות ובין מנהלי בית הכלא, הופכים את "נביא" לסרט שמתחיל כמו דרמה ריאליסטית, אבל נגמר כמו סרט גנגסטרים משויף ושנון למדי.
איזה פחד. אני מקווה שאף אחת מהכותרות שליקטתי מאמש לפוסט הזה היא לא מתיחת אחת באפריל שלא קלטתי.
==========
הטוויטר של האתר/מגזין "Production Weekly" עידכן אמש בשלוש ידיעות די מעניינות. אחת: פאולו סורנטינו מחפש לוקיישנים באירלנד לקראת צילומי סרטו הבא שיתחילו בקיץ. שם הסרט הוא "This Must Be The Place", ומכיוון שסרטיו של סורנטינו עמוסים שירי פופ, לרוב מהאייטיז, קל לנחש ששם הסרט הוא בהשראת השיר באותו שם של טוקינג הדס (המוכר גם בשם "מלודיה נאיבית"). שתיים: פיל אברהם, מי שהתפרסם בתור הצלם של "הסופרנוס" (ומאז הפך גם לבמאי טלוויזיה), יביים את הפרק הראשון של העונה הרביעית של "מד מן", שצילומיו יתחילו ב-12 באפריל. שם הפרק: "יחסי ציבור". שלוש: ובאותו יום ממש תצולם בקזינו בגארי אינדיאנה סצינת ניסיון מתוך "רובוטריקים 3 ".
=========
בשורה שממש משמחת אותי: הנרי סליק מצטרף לחבר'ה של פיקסאר והוא מתחיל לעבוד שם על בימוי סרטיו הבאים. אני מניח שג'ון לאסיטר יקפיד שהם ימשיכו להיות בסטופ-מושן, ובכך לגוון את מלאי הסגנונות הפיקסארי (ואולי סליק יוציא את סרטיו בכלל תחת המותג דיסני ולא פיקסאר, קשה לדעת בשלב הזה). מכיוון שאת "קורליין" של סליק מאוד אהבתי, אני חושב לא מעט בימים האחרונים שאם סליק היה מעבד את "אליס בארץ הפלאות", ולא טים ברטון, זה היה יוצא הרבה יותר טוב ויפה.
============
זה כנראה היה מו"מ לא פשוט אבל גם בלתי נמנע, אבל החוזים נחתמו וסרט ההמשך ל"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" יוצא לדרך, וכל כוכבי הסרט הראשון יהפכו השנה למיליונרים. על פי השמועות סרט ההמשך יתרחש בתאילנד. עכשיו המפיצים בישראל צריכים להתפלל שגם הפעם העלילה תעסוק במסיבת הרווקים של אחת הדמויות בסרט כדי שהם יוכלו לקרוא לו "בדרך לחתונה עוצרים בתאילנד", אחרת הם אכלו אותה עם השם האידיוטי-מלכתחילה שהם בחרו לסרט.
ואני חייב להגיד שעד כמה שאני מנסה להיות קול בקשר לזה, המפיציפם שלנו בארץ באמת מוציאים אותי מדעתי. הספר על פי הסרט "יומנו של חנון" כבר נמצא בחנויות וראיתי אותו נחטף מול עיניי. אבל הסרט, איפה הוא? אני ממש לא מבין. נדמה לי שזה אמור להיות סרט של א.ד מטלון, אבל באתר שלהם אין לו זכר. אז זה של מפיץ אחר? או שלאף אחד במטלון אין ילדים והוא לא שם לב מה קורה עם הדבר הזה שנקרא "יומנו של חנון" בארץ? (או שאולי הם צפו בסרט וגם הם חושבים שהוא מחורבן כמו רוב הביקורות עליו מאמריקה?).
ועוד מפיצים שמוציאים אותי מדעתי: פורום פילם, שמוציאים את "קיק-אס". ראיתי את שלט החוצות של הסרט עם שורת הפרסום המחליאה שלו: "סופרבד פוגש את קיל ביל". קודם כל, עם שורות שיווק כאלה, ברור למה פורום פילם מחרימים מבקרים. זה הרי שורת ביקורת מובהקת, רק שהם לא צריכים את המבקרים, הם מעדיפים לכתוב אותה לבד. אבל בואו נעיין מקרוב במשפט הזה: סופרבד פוגש את קיל ביל. פתאום "סופרבד" הוא סרט שהמפיצים בארץ מתגאים בו? אחרי שהם עשו ככל יכולתם לחרב את ההפצה שלו בארץ? אבל "סופרבד", לפחות, הוא לא סרט של פורום פילם, אלא של החברים שלהם בא.ד מטלון. אבל "קיל ביל" כן היה סרט של פורום פילם. והם קראו לו "להרוג את ביל"? אז מה שנבין מהפוסטר שלכם ל"קיק-אס"? שזו התנצלות והודאה בטעות שקראתם ל"קיל ביל" "להרוג את ביל" או שסתם שכחתם איך אתם בעצמכם קראתם לסרט שאתם הפצתם? נראה כמו עבודה של חובבנים כל העסק הזה. אני נטרף מהם.
==============
דיוויד פינצ'ר מסיים את העבודה על "הרשת החברתית" (הסרט על פייסבוק) וכבר מתחיל לעבוד על הסרט הבא: הרימייק שלו לעיבוד של רב המכר "הנערה עם קעקוע הדרקון".
===============
נראה לי שאפשר להמר די בוודאות שאין סיכוי שנראה את "Green Zone", של פול גרינגראס ועם מאט דיימון, מופץ בארץ, נכון? לא ברור מה חיסל את הסרט באמריקה: העובדה שהוא סרט מלחמה בעירק (באופן מדהים, אף סרט מלחמה בעירק לא הצליח בקופות באריקה, אף לא אחד מהם)? העובדה שהוא לא טוב (אין לי מושג אם הוא טוב או לא טוב, הביקורות היו חלוקות. מייקל מור, למשל, חשב שהוא נהדר)? או העובדה ש"אווטאר" דרס אותו בבתי הקולנוע? ועכשיו גם פול גרינגראס, שעד עכשיו עבד על השילוב בין האקשן ובין המראה הריאליסטי/תיעודי/מחוספס, יתמודד עם הדיגיטלי והתלת מימדי: הוא נבחר לביים את הרימייק ב-3D ל"המסע המופלא", המותחן הרפואי הסיקסטיזי של ריצ'רד פליישר (עם ראקל וולש), בו חבורת מדענים מוקטנים לגודל מזערי ומוזרקים לתוך מחזור הדם של מדען רוסי גוסס, ובתוך הגוף שלו הם צריכים להילחם בכדוריות דם לבנות ולימפוציטים משתוללים. כמה אהבתי את הסרט הזה! ולדידי, כבר עשו לו רימייק, נהדר כפליים: "יום במלכודת" של ג'ו דנטה (בו דניס קווייד מוזרק לתוך גופו של ריק מוראניס מרטין שורט). שלא לדבר על הומאז' באחד הפרקים של "בוב ספוג". ג'יימס קמרון מפיק את הרימייק.
=============
הכינו את המועמדויות לאוסקרים: סטיבן דולדרי ("בילי אליוט", "השעות", "נער קריאה") יביים את העיבוד הקולנועי ל"קרוב להפליא ורועש להחריד" של ג'ונתן ספרן פור, על פ תסריט של אריק רות ("פורסט גאמפ", "בנג'מין באטן") בהפקת סקוט רודין ("ארץ קשוחה").
=============
וזה די משעשע: "Battlefield Earth", סרט המדע בדיוני במימון הכנסייה הסיינטולוגית ועל פי ספרו של ל. רון האברד, נבחר בשבוע שעבר לסרט הגרוע ביותר של העשור (הקודם). תסריטאי הסרט, ג'יי.די שפירו, הגיע לאסוף את הפרס. ובהזדמנות זו הוא כתב, כבר לפני כמה ימים, טקסט ל"ניו יורק פוסט" בו הוא מסביר איך קרה שתסריט שהוא כתב – אחרי שהגיע למרכז לסיינטולוגיה בתקווה שייפגוש שם בחורות – הפך לסרט הכי גרוע של העשור.
ביום שישי כתב רוגל אלפר ב"העיר" על הקולנוע התלת מימדי: "תלת ממד הוא קללה לאמנות עמוקה, מורכבת ואיכותית". וגם: "'אווטאר' לא מפר את הכלל שתקף כבר יותר מ-100 שנה: סרטים 'שטוחים' נוטים להיות עמוקים וסרט תלת ממדיים נוטים להיות שטוחים".
אני נורא אוהב לקרוא בספרי ההיסטוריה של הקולנוע איך התקבלו טכנולוגיות חדשות. באופן גס אפשר להגיד שהיוצרים כמעט תמיד חיבקו טכנולוגיות חדשות, ואילו המבקרים עיקמו מולם את האף. אני זוכר שני ציטוטים שקראתי על האופן שבו כתבו מבקרים משנות ה-50 על כניסתו של הקולנוע הסינמסקופי, רחב המסך. "סרטים במסך רחב יהיו משעממים פי שניים מסרטים במסך רגיל", כתב אחד. "יש רק שני דברים שאפשר לצלם במסך רחב", כתב אחר, "מסעות הלוויה ונחשים". שלישי כתב שבלתי אפשרי לדמיין קלוז-אפ של פנים בפריים סינמסקופי, ולפיכך שבזאת תם עידן של אינטימיות עם פני האדם. ואכן, סרטי המסך רחב הראשונים – אפוסים היסטוריים וגרנדיוזיים שהשתמשו במסך הרחב כדי להציג פאר, ראווה ורהב – שיחקו לידי המבקרים המזלזלים. לא היו בהם פנים והיו רק המוני אנשים וסטים ענקיים. ואולי זאת גם בעיה של מבקרי ותיאורטיקנים: הם מתייחסים רק למה שקיים, אבל לא לפוטנציאל של מה שיכול להיות. זה שמור לאנשי החזון.
מדהים, אבל היו אפילו מבקרים שזעקו חמס כשקולנוע התחיל לדבר. "מי צריך את זה?!", הם זעקו. ומבחינתם, בצדק. הקולנוע האילם הגיע לשלמות, ונדמה שהיעדר הדיאלוגים היה כרוח מתחת לכנפי הסרטים הגדולים של סוף שנות ה-20, שיכלו להתרומם לגבהים של פיוט, וגם של ריאליזם, מבלי להידרש לסד של דיאלוגים ושפע אקספוזיציות מילוליות. הרוגל אלפר של 1929 בוודאי כתב "בשביל משחק טוב מול מצלמה לא צריך סאונד, בשביל רעיונות מורכבים לא צריך סאונד וסיפור טוב בטח שלא צריך סאונד". והוא, כמובן, יהיה צודק.
בשעה שהתיאורטיקנים של הקולנוע תמיד רצו שהקולנוע ישתמש בכמה שפחות אמצעים ויישאר כמה שיותר רחוק ומנותק ממציאות הצפייה האמיתית שלנו בעולם, הבמאים עצמם רצו ליצור סרטים שיהיו יותר ויותר "נאמנים למקור". אנחנו חווים בחושינו את העולם עם קול, בצבע, עם ראייה פריפריאלית רחבה ובתלת מימד, אז למה שהקולנוע לא יהיה כזה גם? כשהוא היה אילם רצו להוסיף לו הקלטת קול סינכרונית ודיאלוגים. כשהוא היה בשחור לבן רצו להוסיף לו צבע. כשהפריים היה ריבועי וקטן רצו להפוך אותו למלבני, רחב וגדול, תופס חלק גדול יותר מטווח הראייה שלנו. ובין לבין, תמיד ניסו לגרום לו להיות תלת ממדי. הגל התלת ממדי הנוכחי הוא הניסיון השלישי (אחרי שנות ה-50 ושנות ה-80). לכן, לכאורה, קל ללעוג לניסיון הזה, כי נדמה (גם לי, האמת) שאין סיכוי שזה באמת יתפוס. סיבה עיקרית לכך היא עניין המשקפיים. זה כמו לדרוש מצופי הקולנוע ב-1929 להיכנס לאולם עם אוזניות כדי לשמוע את הקול. צודק אלפר כשהוא כותב ש"כעת אנחנו ניצבים בפתחו של עידן התלת ממד". אבל הוא טועה בהמשך המשפט: "היכונו להרכיב את המשקפיים המיוחדים כדי לצפות ב'קזבלנקה'. ולא בקולנוע. בבית. ואל תסירו את המשקפיים כי תצטרכו אותם לא רק בשביל סרט ישן. גם שידורים ישירים של משחקי כדרגל וכדורסל יהיו בתלת ממד". רגע, תלת מימד עם משקפיים בטלוויזיה כבר יש מזמן. זה לא תפס. החברות שמפתחות טכנולוגיות עובדות עכשיו כדי לפתח דרך לשדר ולצפות בתלת מימד ללא משקפיים. זו תהיה המהפכה (איך זה נראה? זוכרים את המוניטורים התלת ממדיים של המדענים ב"אווטאר"? ככה). לכאורה, בטלוויזיה, במחשב ובמסך הסלולרי זה כבר כנראה הולך ונהיה אפשרי, ממש בקרוב. עכשיו יצטרכו לפתור איך זה יהיה אפשרי בהקרנה קולנועית. אם זה יתאפשר ויקרה, והתלת ממד לא יהיה זקוק יותר למשקפיים, הרי שאז זו באמת תהיה מהפכה קולוסלית בדרכי הצפייה, ששקולה לכניסת הסאונד. עד אז, זה עדיין לא ברור. (אם כי אני מתנגד לחלוטין לכל הגל – הבלתי נמנע בפני עצמו – של המרת קלסיקות לתלת ממד. שזה יהיה עגום ואיום ממש כמו הניסיון קצר הטווח האומלל של טד טרנר לצבוע סרטי שחור לבן כדי להקרין אותם לקהל "המודרני" בערוצי הטלוויזיה שלו).
כיום, המון סרטים מצולמים בסינמסקופ. סרטי אקשן גדולים, אבל לא רק. אבל רוב הבמאים הצרפתיים, שמצלמים דרמות אינטימיות עם תקריבים על פנים, גם משתמשים במסך רחב. ובצבע. ועם קול. וזה נכון: "קזבלנקה" לא היה נהיה יותר טוב אם הוא היה מצולם בצבע. ו"מלתעות" לא היה נהיה פחות טוב אם הוא היה מצולם בפריים מרובע במקום בפריים רחב. אבל בכל פעם שמגיע מבקר וטוען שטכנולוגיה שנמצאת כעת בשלב עוברי היא תהיה מכת המוות של הקולנוע, אני נזכר בכל אלה שטענו שמרגע שהקולנוע יתחיל לדבר הוא ימות. או מרגע שיעזבו את הפילם לטובת קולנוע דיגיטלי.
ניסיונות בתלת מימד יש שנים. הגל הנוכחי – קוראי בלוג זה כבר מכירים את המעקב המתפעם שלי אחר התפתחות התלת מימד, עם או בלי ההקרנה באיימקס – התחיל ב-2004. ומאז אני אישית מחכה שג'יימס קמרון יגיע אליו. אז הנה, הוא הגיע ואכן עשה מהפכה. עכשיו ממשיכים הלאה. מה יעשו סטיבן ספילברג ופיטר ג'קסון עם תלת מימד? ומה יעשה עם זה מרטין סקורסזי, ששוקל לביים עיבוד ל"התגלית של הוגו קברה" בתלת מימד? סקורסזי הוא האיש שאמר בראיון שלדעתו אפילו סרט כמו "פרשס" היה צריך להיות בתלת מימד. הוא זה שרואה שלתלת מימד יש את הפוטנציאל של הסינמסקופ: לא רק לסרטי ראווה, לא רק לאפקטים שקופצים עליך, אלא דווקא לדרמה האינטימית והצנועה.
בגלל שנראה שהתלת ממד הוא סוג של שידור חוזר לפיתוחי טכנולוגיה של הקולנוע ב-90 השנים האחרונות. גם כאן – כמו עם הסאונד ועם הסינמסקופ – הלידה מלווה בבעיה גדולה של ציוד צילום שנהיה גדול ומסורבל ולכאורה מצמצם את יכולת התנועה של הבמאים, שהתרגלו עד לפני דקה לעבוד עם מצלמות קטנות ומשוחררות מאוד. אבל זו פאזה. ומכיוון שהכל חוזר על עצמו, אני בעד גישה של ענווה. בעיקר, כי כל מי שקרא "אויה!", הוא זה שאחר כך מכניסים לספרי ההיסטוריה כמי שסבל מקוצר רואי.
צודק אלפר. לא צריך את התלת ממד בשביל לעשות סרטים מצוינים. אבל זה לאו דווקא נכון שהתלת ממד ימנע מסרטים מופתיים להיעשות. ואולי אחד מהם יעשה שימוש כזה בתלת ממד שאי אפשר היה לעשות כשהקולנוע היה שטוח. ואולי, מי יודע, התלת ממד לא יהיה בכלל כמו הקול או הצבע או הסינמסקופ או הדיגיטציה, ושוב יתנדף מהעולם ויהפוך, בשלישית, לקוריוז שלא תפס. אבל כרגע אלפר מצטייר כשמרן שלא מצליח לזהות פוטנציאל של טכנולוגיה חדשה, ובעיקר חושף לא רק קוצר רואי, אלא גם היעדר פרספקטיבה היסטורית. ולא מעט היסטריה. אלפר חושש שדור שיגדל על בידור אור-קולי תלת ממדי לא יצליח להתמודד עם ציור של רמברנדט, צילום של אנרי קרטייה-ברסון וסצינת הסיום של "קזבלנקה". הסיפור העצוב הוא שאין צורך להאשים את התלת ממד בכך. הדור הנוכחי (איזה נוכחי? זה כבר שנים ככה. תשאלו כל מורה ותיק לקולנוע) כבר לא מצליח להתמודד עם הדברים האלה. אני רואה מדי שבוע במפגש שלי עם סטודנטים. אם זה שחור לבן וישן (מכאן, שזה גם קצת איטי בקצב שלו ביחס לקולנוע מודרני), ובוודאי שאם זה אילם, הם מגלים לזה אדישות ומיד נרדמים. זה התפקיד שלנו – מורים, מבקרים, מתווכי תרבות – להמשיך לחנך את הערכת האמנות הקודמת. אבל לא מתוך פסילת הטכנולוגיה העתידית. יהיה מצחיק למצוא בארכיונים את המשפט של אלפר "סרטים שטוחים נוטים להיות עמוקים וסרט תלת ממדיים נוטים להיות שטוחים" אם בעוד 50 תגיע יצירת מופת תלת ממדית שאפילו אלפר יתפעל ממנה.
בתי הקולנוע סגורים הערב. אני אישית כמובן מציע לכם לכבות הכל ולספר ביציאת מצריים, ולאכול לפחות שתי מצות. מצווה, יו נואו. אבל אם אתם בעניינים אחרים, הנה משהו ממש מצחיק לצפייה: הפרק של "משפחת סימפסון" ששודר אתמול באמריקה ושמתרחש בישראל. פלנדרס לוקח את הומר – ושאר המשפחה – לישראל כדי לזכות בהשראה ובגאולה באתרים הכי קדושים לנצרות. תזמון השידור, רגע לפני פסחא, בוודאי לא מקרי, שכן הפרק בעיקר עוקב אחרי תחנות בחייו הירושלמיים של ישו. אבל יש כאן גם מספיק בדיחות כשרות לפסח. ובזכות הנוכחות של סשה ברון כהן בתור יעקב, מדריך הטיולים גס הרוח והקולני, זה גם סוג של ספין-אוף ל"בוראט". כל הקלישאות על ישראלים ויהודיים שם, וזה עדיין מצחיק נורא. הנה הלינק. (עצה: תנו לפרק להיצבר כמה דקות, והעבירו את הנגן למסך מלא).
וחג שמח.
בשנות הששים והשבעים התנהלה בארץ מלחמה. מלחמת תרבות. סוג חדש ועממי של קולנוע צמח, אבל המבקרים סבלו ממנו. כיום, עם כל האינטרנט והמקומונים והפוסט-מודרניזם, קשה לחשוב על "ביקורת" כעל "ממסד" (וכשקולנוענים מתלוננים בראיונות בעיתונות ש"הביקורת" קטלה אותם – והם מתייחסים ל"ביקורת" כאל "ממסד" של אליטיזם – הם מתייחסים לרוב רק למבקרי שלושת העיתונים היומיים, מאיר שניצר, אורי קליין ויהודה סתיו, ולא לעשרות המבקרים האחרים, שכן הם אכן שרידיו של "ממסד" כלשהו, ונצר לדור אחר של ביקורת קולנוע). זה התחיל ככל הנראה עם "סלאח שבתי". הביקורות סלדו מהסרט לא כי הוא היה לא טוב או לא מצחיק, אלא בגלל שלדעתם הוא הציג דמות מזרחית נלעגת, ובכך הראה שהוא – קישון, האשכנזי, ההונגרי – מתנשא על המזרחים. אלא שהמזרחים – כמו רוב תושבי המדינה – התמוגגו (ברובם, היו גם כאלה שלא) מהסרט והפכו אותו לאחד הסרטים הכי נצפים בתולדות מדינת ישראל. אולי כי המזרחים, וגם האשכנזים, קלטו את מה שהמבקרים החמיצו: שהמבט של קישון כלפי עדות וממסד הוא חתרני למדי, ולכל הפחות שם את כולם – המזרחיים והקיבוצניקים – ללעג במידה שווה. אבל זה לא היה רק כלפי "סלאח שבתי" אלא כלפי כל מה שתויג בשנות השבעים כ"סרטי בורקס". המבקרים (האשכנזים!) זעמו על אופן שבו מיוצגות הדמויות המזרחיות.
הממסד, אגב, ניצח. הז'אנר שהיה הכי פופולרי בקולנוע הישראלי, וגם הז'אנר שהיה (אז) הכי עכשווי בעשייה הקולנועית שלו, הוכחד. הוא לא רק נעלם ממסכי הקולנוע, הוא נעלם מהשיח האקדמי והביקורתי. רק מאמצע-סוף שנות ה-90, ובייחוד מתחילת שנות ה-2000, יחד עם צמיחתו של דור חדש של קולנוענים (ומבקרים וחוקרי אקדמיה), הקולנוע הישראלי העממי של שנות ה-60 וה-70 התחיל לזכות לשיקום במעמדו המוצדק כאחד היסודות החשובים והמוצקים של הקולנוע הישראלי. אני מוכן להתערב שרוב מוחלט של במאי הקולנוע הצעירים הפועלים בארץ בעשור האחרון גדלו על "השוטר אזולאי" של אפרים קישון ולא על "מיכאל שלי" של דן וולמן, ושואפים להגיע להישגיו הקולנועיים והרגשיים של הראשון ולא של השני.
כמי שלא ראה איך כל המלחמה הזאת בין המבקרים והקולנוענים מתחוללת בזמן אמת, תמיד תהיתי איך נראו הטקסטים שפירסמו המבקרים (אמנם, בכל פעם שאני קורא את שניצר ואת קליין כותבים בתיעוב על "סלאח שבתי" – שהוא בעיני אחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי, ומופת של בימוי וכתיבה – אני מבין משהו מהלך הרוח של התקופה ההיא). והנה, ביום שישי האחרון הזדמן לי לראות איך זה קורה, ממש בשידור חי. ב"מוסף הארץ" אורי קליין פרסם טקסט ביקורתי על הפרסומת האחרונה של בנק דיסקונט – המקדמת את האופרה "נבוקו" למרגלות מצדה. טקסט שהסב לי מבוכה רבה. התזה של קליין היא ששוב יוצרים אפליה בין מזרחים אשכנזים כשמציגים את קטורזה בתור הטמבל המזרחי שלא יודע מה זה אופרה, ומולו מודי בר-און, האשכנזי הבהיר, שצריך להסביר לו.
יש פה כמה עניינים, כשהיעדר חוש הומור נמצא בראשם. העניין האחד הוא שקליין פותח את הטקסט שלו בניסיון להציג את הפרסומת בהיפוך תפקידים. הבעיה היא שמי שרוצה לחפש אפליה ודיכוי בכוח, תמיד ימצא אותה, גם בהיפוך תפקידים. כי מה יגיד אז קליין? שהפרסומת גורסת שהמזרחי אולי יודע מה זה "נבוקו", אבל רק האשכנזי יודע לשיר אותה. שוב, התנשאות של מעמד אחד על השני. זה יופיה של הפרשנות: הטקסט אותו מבקרים הוא רק אצטלה לניסוח אידיאולוגיה. אפשר לפרש כל טקסט – כ ל ט ק ס ט – כדי להראות דרכו איך הוא מייצג את תפיסת עולמך. כך שמה שקליין חשף כאן זה לא מה מעסיק את הפרסומאים של בנק דיסקונט, אלא מה מעסיק אותו. העניין השני: למה קליין נדבק פתאום לפרסומת הזאת? מה עם הפרסומת הקודמת של בר-און/קטורזה, שנועדה לקדם את מכירת הכרטיסים למופע של אלטון ג'ון? בה, קטורזה הוא מעריץ אלטון ג'ון (כי הוא מזרחי), ומאוד אוהב לעמוד בתור (כי הוא מזרחי). הוא גם לובש חולצה ורודה (כי הוא מזרחי). אני מניח שהפרסומות נכתבו ובוימו על ידי צוות (ואני מניח שכמו תמיד, זהו יוסף אל-דרור שאחראי על הטקסט). האם גם במפגש האקראי של בר-און עם קטורזה בתור לאלטון ג'ון אנחנו לומדים על זה שהמזרחי הוא מרתו של האשכנזי? העניין השלישי: בפרסומת קודמת של הצמד הזה, הם עשו מחווה – מאוד יפה ומרגשת – לפרסומת קודמת לבנק שבה כיכב שייקה אופיר, בשלושה תפקידים שונים (מעדות ומבטאים שונים). ונדמה לי שפה קבור הכלב. דרך קטורזה ובר-און קליין ממשיך את מלחמתו בקולנוע הישראלי ששייקה אופיר ייצג בשנות השבעים. העניין הרביעי הוא שהייתי מתייחס ביתר רצינות לטקסט הזה לו היה נכתב על ידי אורי אמזלג, ולא על ידי אורי קליין. אם יש מזרחי שרואה משהו ומרגיש שזה מעליב אותו ואת העדה שלו, אני יכול להגיד מהכיוון (האשכנזי) שלי "הופה, רגישות יתר", או "אתה עושה רדוקציה לטקסט" או "אתה מחמיץ את ההזדמנות לבצע קריאה חתרנית של הטקסט", אבל אני לא אבטל את התחושות והרגשות שלו, כי אני לא יכול לשים את עצמי בנעליו של אף אחד אחר. אבל כשאורי קליין שוב נזעק למצוא קיפוח עדתי בטקסט פרסומי, אני יכול לזהות שם אחד משני דברים: או רגשות אשם על היותו בצד המקפח; או שהוא אשם בעצמו בכל מה שהוא מאשים את מודי בר-און בו: הוא זה שמתנשא על הקהל המזרחי, ואומר להם מה מצאו בפרסומת הזאת שהם לא מצאו בעצמם. וכך גם אם בנק דיסקונט אשם בהתנשאות אשכנזית על המזרחים, הרי שגם קליין ו"הארץ" אשמים בכך.
הכותרת של הטקסט היא "מדוע הצפייה בפרסומת של בנק דיסקונט מעוררת תחושה של אי-נעימות". ובכן, יש לי תשובה. התשובה היא שלעומת פרסומת יפה – שיש בה אפילו שאר רוח שנעדר מלא מעט יצירת טלוויזיוניות "איכותיות" כמו זו שעושה הומאז' לשייקה אופיר, הפרסומת ל"נבוקו" מריחה כמו סוג של חלטורה מהירה שנועדה לקדם איזשהו מבצע רגעי של הבנק. ולכן בפרסומת הזאת, בדיוק כמו בפרסומת לאלטון ג'ון, הכתיבה והביצוע בהחלט פחות טובים. והכי לא נעים? שלוקחים את אחד מגדולי שחקני הבמה של ישראל – ניקו ניתאי – ונותנים לו תפקיד של סטטיסט ללא מילים, כשהוא מגלם את נבוכדנצר הרכוב על סוס. הו, רגע, אני מזהה כאן טקסט אפשרי של אורי קליין: הבדרן קטורזה שר, ואילו אמן הבמה האגדי ניקו ניתאי נותר אילם. כך השתיק הבידור את התרבות בישראל.
תגובות אחרונות