איזה פחד. אני מקווה שאף אחת מהכותרות שליקטתי מאמש לפוסט הזה היא לא מתיחת אחת באפריל שלא קלטתי.

==========

הטוויטר של האתר/מגזין "Production Weekly" עידכן אמש בשלוש ידיעות די מעניינות. אחת: פאולו סורנטינו מחפש לוקיישנים באירלנד לקראת צילומי סרטו הבא שיתחילו בקיץ. שם הסרט הוא "This Must Be The Place", ומכיוון שסרטיו של סורנטינו עמוסים שירי פופ, לרוב מהאייטיז, קל לנחש ששם הסרט הוא בהשראת השיר באותו שם של טוקינג הדס (המוכר גם בשם "מלודיה נאיבית"). שתיים: פיל אברהם, מי שהתפרסם בתור הצלם של "הסופרנוס" (ומאז הפך גם לבמאי טלוויזיה), יביים את הפרק הראשון של העונה הרביעית של "מד מן", שצילומיו יתחילו ב-12 באפריל. שם הפרק: "יחסי ציבור". שלוש: ובאותו יום ממש תצולם בקזינו בגארי אינדיאנה סצינת ניסיון מתוך "רובוטריקים 3 ".

=========

בשורה שממש משמחת אותי: הנרי סליק מצטרף לחבר'ה של פיקסאר והוא מתחיל לעבוד שם על בימוי סרטיו הבאים. אני מניח שג'ון לאסיטר יקפיד שהם ימשיכו להיות בסטופ-מושן, ובכך לגוון את מלאי הסגנונות הפיקסארי (ואולי סליק יוציא את סרטיו בכלל תחת המותג דיסני ולא פיקסאר, קשה לדעת בשלב הזה). מכיוון שאת "קורליין" של סליק מאוד אהבתי, אני חושב לא מעט בימים האחרונים שאם סליק היה מעבד את "אליס בארץ הפלאות", ולא טים ברטון, זה היה יוצא הרבה יותר טוב ויפה.

============

זה כנראה היה מו"מ לא פשוט אבל גם בלתי נמנע, אבל החוזים נחתמו וסרט ההמשך ל"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" יוצא לדרך, וכל כוכבי הסרט הראשון יהפכו השנה למיליונרים. על פי השמועות סרט ההמשך יתרחש בתאילנד. עכשיו המפיצים בישראל צריכים להתפלל שגם הפעם העלילה תעסוק במסיבת הרווקים של אחת הדמויות בסרט כדי שהם יוכלו לקרוא לו "בדרך לחתונה עוצרים בתאילנד", אחרת הם אכלו אותה עם השם האידיוטי-מלכתחילה שהם בחרו לסרט.

ואני חייב להגיד שעד כמה שאני מנסה להיות קול בקשר לזה, המפיציפם שלנו בארץ באמת מוציאים אותי מדעתי. הספר על פי הסרט "יומנו של חנון" כבר נמצא בחנויות וראיתי אותו נחטף מול עיניי. אבל הסרט, איפה הוא? אני ממש לא מבין. נדמה לי שזה אמור להיות סרט של א.ד מטלון, אבל באתר שלהם אין לו זכר. אז זה של מפיץ אחר? או שלאף אחד במטלון אין ילדים והוא לא שם לב מה קורה עם הדבר הזה שנקרא "יומנו של חנון" בארץ? (או שאולי הם צפו בסרט וגם הם חושבים שהוא מחורבן כמו רוב הביקורות עליו מאמריקה?).

ועוד מפיצים שמוציאים אותי מדעתי: פורום פילם, שמוציאים את "קיק-אס". ראיתי את שלט החוצות של הסרט עם שורת הפרסום המחליאה שלו: "סופרבד פוגש את קיל ביל". קודם כל, עם שורות שיווק כאלה, ברור למה פורום פילם מחרימים מבקרים. זה הרי שורת ביקורת מובהקת, רק שהם לא צריכים את המבקרים, הם מעדיפים לכתוב אותה לבד. אבל בואו נעיין מקרוב במשפט הזה: סופרבד פוגש את קיל ביל. פתאום "סופרבד" הוא סרט שהמפיצים בארץ מתגאים בו? אחרי שהם עשו ככל יכולתם לחרב את ההפצה שלו בארץ? אבל "סופרבד", לפחות, הוא לא סרט של פורום פילם, אלא של החברים שלהם בא.ד מטלון. אבל "קיל ביל" כן היה סרט של פורום פילם. והם קראו לו "להרוג את ביל"? אז מה שנבין מהפוסטר שלכם ל"קיק-אס"? שזו התנצלות והודאה בטעות שקראתם ל"קיל ביל" "להרוג את ביל" או שסתם שכחתם איך אתם בעצמכם קראתם לסרט שאתם הפצתם? נראה כמו עבודה של חובבנים כל העסק הזה. אני נטרף מהם.

==============

דיוויד פינצ'ר מסיים את העבודה על "הרשת החברתית" (הסרט על פייסבוק) וכבר מתחיל לעבוד על הסרט הבא: הרימייק שלו לעיבוד של רב המכר "הנערה עם קעקוע הדרקון".

===============

נראה לי שאפשר להמר די בוודאות שאין סיכוי שנראה את "Green Zone", של פול גרינגראס ועם מאט דיימון, מופץ בארץ, נכון? לא ברור מה חיסל את הסרט באמריקה: העובדה שהוא סרט מלחמה בעירק (באופן מדהים, אף סרט מלחמה בעירק לא הצליח בקופות באריקה, אף לא אחד מהם)? העובדה שהוא לא טוב (אין לי מושג אם הוא טוב או לא טוב, הביקורות היו חלוקות. מייקל מור, למשל, חשב שהוא נהדר)? או העובדה ש"אווטאר" דרס אותו בבתי הקולנוע? ועכשיו גם פול גרינגראס, שעד עכשיו עבד על השילוב בין האקשן ובין המראה הריאליסטי/תיעודי/מחוספס, יתמודד עם הדיגיטלי והתלת מימדי: הוא נבחר לביים את הרימייק ב-3D ל"המסע המופלא", המותחן הרפואי הסיקסטיזי של ריצ'רד פליישר (עם ראקל וולש), בו חבורת מדענים מוקטנים לגודל מזערי ומוזרקים לתוך מחזור הדם של מדען רוסי גוסס, ובתוך הגוף שלו הם צריכים להילחם בכדוריות דם לבנות ולימפוציטים משתוללים. כמה אהבתי את הסרט הזה! ולדידי, כבר עשו לו רימייק, נהדר כפליים: "יום במלכודת" של ג'ו דנטה (בו דניס קווייד מוזרק לתוך גופו של ריק מוראניס מרטין שורט). שלא לדבר על הומאז' באחד הפרקים של "בוב ספוג". ג'יימס קמרון מפיק את הרימייק.

=============

הכינו את המועמדויות לאוסקרים: סטיבן דולדרי ("בילי אליוט", "השעות", "נער קריאה") יביים את העיבוד הקולנועי ל"קרוב להפליא ורועש להחריד" של ג'ונתן ספרן פור, על פ תסריט של אריק רות ("פורסט גאמפ", "בנג'מין באטן") בהפקת סקוט רודין ("ארץ קשוחה").

=============

וזה די משעשע: "Battlefield Earth", סרט המדע בדיוני במימון הכנסייה הסיינטולוגית ועל פי ספרו של ל. רון האברד, נבחר בשבוע שעבר לסרט הגרוע ביותר של העשור (הקודם). תסריטאי הסרט, ג'יי.די שפירו, הגיע לאסוף את הפרס. ובהזדמנות זו הוא כתב, כבר לפני כמה ימים, טקסט ל"ניו יורק פוסט" בו הוא מסביר איך קרה שתסריט שהוא כתב – אחרי שהגיע למרכז לסיינטולוגיה בתקווה שייפגוש שם בחורות – הפך לסרט הכי גרוע של העשור.

ועוד 159 ממשפטי הזהב של ארנולד שוורצנגר בעשר דקות:

ביום שישי כתב רוגל אלפר ב"העיר" על הקולנוע התלת מימדי: "תלת ממד הוא קללה לאמנות עמוקה, מורכבת ואיכותית". וגם: "'אווטאר' לא מפר את הכלל שתקף כבר יותר מ-100 שנה: סרטים 'שטוחים' נוטים להיות עמוקים וסרט תלת ממדיים נוטים להיות שטוחים".

אני נורא אוהב לקרוא בספרי ההיסטוריה של הקולנוע איך התקבלו טכנולוגיות חדשות. באופן גס אפשר להגיד שהיוצרים כמעט תמיד חיבקו טכנולוגיות חדשות, ואילו המבקרים עיקמו מולם את האף. אני זוכר שני ציטוטים שקראתי על האופן שבו כתבו מבקרים משנות ה-50 על כניסתו של הקולנוע הסינמסקופי, רחב המסך. "סרטים במסך רחב יהיו משעממים פי שניים מסרטים במסך רגיל", כתב אחד. "יש רק שני דברים שאפשר לצלם במסך רחב", כתב אחר, "מסעות הלוויה ונחשים". שלישי כתב שבלתי אפשרי לדמיין קלוז-אפ של פנים בפריים סינמסקופי, ולפיכך שבזאת תם עידן של אינטימיות עם פני האדם. ואכן, סרטי המסך רחב הראשונים – אפוסים היסטוריים וגרנדיוזיים שהשתמשו במסך הרחב כדי להציג פאר, ראווה ורהב – שיחקו לידי המבקרים המזלזלים. לא היו בהם פנים והיו רק המוני אנשים וסטים ענקיים. ואולי זאת גם בעיה של מבקרי ותיאורטיקנים: הם מתייחסים רק למה שקיים, אבל לא לפוטנציאל של מה שיכול להיות. זה שמור לאנשי החזון.

מדהים, אבל היו אפילו מבקרים שזעקו חמס כשקולנוע התחיל לדבר. "מי צריך את זה?!", הם זעקו. ומבחינתם, בצדק. הקולנוע האילם הגיע לשלמות, ונדמה שהיעדר הדיאלוגים היה כרוח מתחת לכנפי הסרטים הגדולים של סוף שנות ה-20, שיכלו להתרומם לגבהים של פיוט, וגם של ריאליזם, מבלי להידרש לסד של דיאלוגים ושפע אקספוזיציות מילוליות. הרוגל אלפר של 1929 בוודאי כתב "בשביל משחק טוב מול מצלמה לא צריך סאונד, בשביל רעיונות מורכבים לא צריך סאונד וסיפור טוב בטח שלא צריך סאונד". והוא, כמובן, יהיה צודק.

בשעה שהתיאורטיקנים של הקולנוע תמיד רצו שהקולנוע ישתמש בכמה שפחות אמצעים ויישאר כמה שיותר רחוק ומנותק ממציאות הצפייה האמיתית שלנו בעולם, הבמאים עצמם רצו ליצור סרטים שיהיו יותר ויותר "נאמנים למקור". אנחנו חווים בחושינו את העולם עם קול, בצבע, עם ראייה פריפריאלית רחבה ובתלת מימד, אז למה שהקולנוע לא יהיה כזה גם? כשהוא היה אילם רצו להוסיף לו הקלטת קול סינכרונית ודיאלוגים. כשהוא היה בשחור לבן רצו להוסיף לו צבע. כשהפריים היה ריבועי וקטן רצו להפוך אותו למלבני, רחב וגדול, תופס חלק גדול יותר מטווח הראייה שלנו. ובין לבין, תמיד ניסו לגרום לו להיות תלת ממדי. הגל התלת ממדי הנוכחי הוא הניסיון השלישי (אחרי שנות ה-50 ושנות ה-80). לכן, לכאורה, קל ללעוג לניסיון הזה, כי נדמה (גם לי, האמת) שאין סיכוי שזה באמת יתפוס. סיבה עיקרית לכך היא עניין המשקפיים. זה כמו לדרוש מצופי הקולנוע ב-1929 להיכנס לאולם עם אוזניות כדי לשמוע את הקול. צודק אלפר כשהוא כותב ש"כעת אנחנו ניצבים בפתחו של עידן התלת ממד". אבל הוא טועה בהמשך המשפט: "היכונו להרכיב את המשקפיים המיוחדים כדי לצפות ב'קזבלנקה'. ולא בקולנוע. בבית. ואל תסירו את המשקפיים כי תצטרכו אותם לא רק בשביל סרט ישן. גם שידורים ישירים של משחקי כדרגל וכדורסל יהיו בתלת ממד". רגע, תלת מימד עם משקפיים בטלוויזיה כבר יש מזמן. זה לא תפס. החברות שמפתחות טכנולוגיות עובדות עכשיו כדי לפתח דרך לשדר ולצפות בתלת מימד ללא משקפיים. זו תהיה המהפכה (איך זה נראה? זוכרים את המוניטורים התלת ממדיים של המדענים ב"אווטאר"? ככה). לכאורה, בטלוויזיה, במחשב ובמסך הסלולרי זה כבר כנראה הולך ונהיה אפשרי, ממש בקרוב. עכשיו יצטרכו לפתור איך זה יהיה אפשרי בהקרנה קולנועית. אם זה יתאפשר ויקרה, והתלת ממד לא יהיה זקוק יותר למשקפיים, הרי שאז זו באמת תהיה מהפכה קולוסלית בדרכי הצפייה, ששקולה לכניסת הסאונד. עד אז, זה עדיין לא ברור. (אם כי אני מתנגד לחלוטין לכל הגל – הבלתי נמנע בפני עצמו – של המרת קלסיקות לתלת ממד. שזה יהיה עגום ואיום ממש כמו הניסיון קצר הטווח האומלל של טד טרנר לצבוע סרטי שחור לבן כדי להקרין אותם לקהל "המודרני" בערוצי הטלוויזיה שלו).

כיום, המון סרטים מצולמים בסינמסקופ. סרטי אקשן גדולים, אבל לא רק. אבל רוב הבמאים הצרפתיים, שמצלמים דרמות אינטימיות עם תקריבים על פנים, גם משתמשים במסך רחב. ובצבע. ועם קול. וזה נכון: "קזבלנקה" לא היה נהיה יותר טוב אם הוא היה מצולם בצבע. ו"מלתעות" לא היה נהיה פחות טוב אם הוא היה מצולם בפריים מרובע במקום בפריים רחב. אבל בכל פעם שמגיע מבקר וטוען שטכנולוגיה שנמצאת כעת בשלב עוברי היא תהיה מכת המוות של הקולנוע, אני נזכר בכל אלה שטענו שמרגע שהקולנוע יתחיל לדבר הוא ימות. או מרגע שיעזבו את הפילם לטובת קולנוע דיגיטלי.

ניסיונות בתלת מימד יש שנים. הגל הנוכחי – קוראי בלוג זה כבר מכירים את המעקב המתפעם שלי אחר התפתחות התלת מימד, עם או בלי ההקרנה באיימקס – התחיל ב-2004. ומאז אני אישית מחכה שג'יימס קמרון יגיע אליו. אז הנה, הוא הגיע ואכן עשה מהפכה. עכשיו ממשיכים הלאה. מה יעשו סטיבן ספילברג ופיטר ג'קסון עם תלת מימד? ומה יעשה עם זה מרטין סקורסזי, ששוקל לביים עיבוד ל"התגלית של הוגו קברה" בתלת מימד? סקורסזי הוא האיש שאמר בראיון שלדעתו אפילו סרט כמו "פרשס" היה צריך להיות בתלת מימד. הוא זה שרואה שלתלת מימד יש את הפוטנציאל של הסינמסקופ: לא רק לסרטי ראווה, לא רק לאפקטים שקופצים עליך, אלא דווקא לדרמה האינטימית והצנועה.

בגלל שנראה שהתלת ממד הוא סוג של שידור חוזר לפיתוחי טכנולוגיה של הקולנוע ב-90 השנים האחרונות. גם כאן – כמו עם הסאונד ועם הסינמסקופ – הלידה מלווה בבעיה גדולה של ציוד צילום שנהיה גדול ומסורבל ולכאורה מצמצם את יכולת התנועה של הבמאים, שהתרגלו עד לפני דקה לעבוד עם מצלמות קטנות ומשוחררות מאוד. אבל זו פאזה. ומכיוון שהכל חוזר על עצמו, אני בעד גישה של ענווה. בעיקר, כי כל מי שקרא "אויה!", הוא זה שאחר כך מכניסים לספרי ההיסטוריה כמי שסבל מקוצר רואי.

צודק אלפר. לא צריך את התלת ממד בשביל לעשות סרטים מצוינים. אבל זה לאו דווקא נכון שהתלת ממד ימנע מסרטים מופתיים להיעשות. ואולי אחד מהם יעשה שימוש כזה בתלת ממד שאי אפשר היה לעשות כשהקולנוע היה שטוח. ואולי, מי יודע, התלת ממד לא יהיה בכלל כמו הקול או הצבע או הסינמסקופ או הדיגיטציה, ושוב יתנדף מהעולם ויהפוך, בשלישית, לקוריוז שלא תפס. אבל כרגע אלפר מצטייר כשמרן שלא מצליח לזהות פוטנציאל של טכנולוגיה חדשה, ובעיקר חושף לא רק קוצר רואי, אלא גם היעדר פרספקטיבה היסטורית. ולא מעט היסטריה. אלפר חושש שדור שיגדל על בידור אור-קולי תלת ממדי לא יצליח להתמודד עם ציור של רמברנדט, צילום של אנרי קרטייה-ברסון וסצינת הסיום של "קזבלנקה". הסיפור העצוב הוא שאין צורך להאשים את התלת ממד בכך. הדור הנוכחי (איזה נוכחי? זה כבר שנים ככה. תשאלו כל מורה ותיק לקולנוע) כבר לא מצליח להתמודד עם הדברים האלה. אני רואה מדי שבוע במפגש שלי עם סטודנטים. אם זה שחור לבן וישן (מכאן, שזה גם קצת איטי בקצב שלו ביחס לקולנוע מודרני), ובוודאי שאם זה אילם, הם מגלים לזה אדישות ומיד נרדמים. זה התפקיד שלנו – מורים, מבקרים, מתווכי תרבות – להמשיך לחנך את הערכת האמנות הקודמת. אבל לא מתוך פסילת הטכנולוגיה העתידית. יהיה מצחיק למצוא בארכיונים את המשפט של אלפר "סרטים שטוחים נוטים להיות עמוקים וסרט תלת ממדיים נוטים להיות שטוחים" אם בעוד 50 תגיע יצירת מופת תלת ממדית שאפילו אלפר יתפעל ממנה.

בתי הקולנוע סגורים הערב. אני אישית כמובן מציע לכם לכבות הכל ולספר ביציאת מצריים, ולאכול לפחות שתי מצות. מצווה, יו נואו. אבל אם אתם בעניינים אחרים, הנה משהו ממש מצחיק לצפייה: הפרק של "משפחת סימפסון" ששודר אתמול באמריקה ושמתרחש בישראל. פלנדרס לוקח את הומר – ושאר המשפחה – לישראל כדי לזכות בהשראה ובגאולה באתרים הכי קדושים לנצרות. תזמון השידור, רגע לפני פסחא, בוודאי לא מקרי, שכן הפרק בעיקר עוקב אחרי תחנות בחייו הירושלמיים של ישו. אבל יש כאן גם מספיק בדיחות כשרות לפסח. ובזכות הנוכחות של סשה ברון כהן בתור יעקב, מדריך הטיולים גס הרוח והקולני, זה גם סוג של ספין-אוף ל"בוראט". כל הקלישאות על ישראלים ויהודיים שם, וזה עדיין מצחיק נורא. הנה הלינק. (עצה: תנו לפרק להיצבר כמה דקות, והעבירו את הנגן למסך מלא).

וחג שמח.

בשנות הששים והשבעים התנהלה בארץ מלחמה. מלחמת תרבות. סוג חדש ועממי של קולנוע צמח, אבל המבקרים סבלו ממנו. כיום, עם כל האינטרנט והמקומונים והפוסט-מודרניזם, קשה לחשוב על "ביקורת" כעל "ממסד" (וכשקולנוענים מתלוננים בראיונות בעיתונות ש"הביקורת" קטלה אותם – והם מתייחסים ל"ביקורת" כאל "ממסד" של אליטיזם – הם מתייחסים לרוב רק למבקרי שלושת העיתונים היומיים, מאיר שניצר, אורי קליין ויהודה סתיו, ולא לעשרות המבקרים האחרים, שכן הם אכן שרידיו של "ממסד" כלשהו, ונצר לדור אחר של ביקורת קולנוע). זה התחיל ככל הנראה עם "סלאח שבתי". הביקורות סלדו מהסרט לא כי הוא היה לא טוב או לא מצחיק, אלא בגלל שלדעתם הוא הציג דמות מזרחית נלעגת, ובכך הראה שהוא – קישון, האשכנזי, ההונגרי – מתנשא על המזרחים. אלא שהמזרחים – כמו רוב תושבי המדינה – התמוגגו (ברובם, היו גם כאלה שלא) מהסרט והפכו אותו לאחד הסרטים הכי נצפים בתולדות מדינת ישראל. אולי כי המזרחים, וגם האשכנזים, קלטו את מה שהמבקרים החמיצו: שהמבט של קישון כלפי עדות וממסד הוא חתרני למדי, ולכל הפחות שם את כולם – המזרחיים והקיבוצניקים – ללעג במידה שווה. אבל זה לא היה רק כלפי "סלאח שבתי" אלא כלפי כל מה שתויג בשנות השבעים כ"סרטי בורקס". המבקרים (האשכנזים!) זעמו על אופן שבו מיוצגות הדמויות המזרחיות.

הממסד, אגב, ניצח. הז'אנר שהיה הכי פופולרי בקולנוע הישראלי, וגם הז'אנר שהיה (אז) הכי עכשווי בעשייה הקולנועית שלו, הוכחד. הוא לא רק נעלם ממסכי הקולנוע, הוא נעלם מהשיח האקדמי והביקורתי. רק מאמצע-סוף שנות ה-90, ובייחוד מתחילת שנות ה-2000, יחד עם צמיחתו של דור חדש של קולנוענים (ומבקרים וחוקרי אקדמיה), הקולנוע הישראלי העממי של שנות ה-60 וה-70 התחיל לזכות לשיקום במעמדו המוצדק כאחד היסודות החשובים והמוצקים של הקולנוע הישראלי. אני מוכן להתערב שרוב מוחלט של במאי הקולנוע הצעירים הפועלים בארץ בעשור האחרון גדלו על "השוטר אזולאי" של אפרים קישון ולא על "מיכאל שלי" של דן וולמן, ושואפים להגיע להישגיו הקולנועיים והרגשיים של הראשון ולא של השני.

כמי שלא ראה איך כל המלחמה הזאת בין המבקרים והקולנוענים מתחוללת בזמן אמת, תמיד תהיתי איך נראו הטקסטים שפירסמו המבקרים (אמנם, בכל פעם שאני קורא את שניצר ואת קליין כותבים בתיעוב על "סלאח שבתי" – שהוא בעיני אחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי, ומופת של בימוי וכתיבה – אני מבין משהו מהלך הרוח של התקופה ההיא). והנה, ביום שישי האחרון הזדמן לי לראות איך זה קורה, ממש בשידור חי. ב"מוסף הארץ" אורי קליין פרסם טקסט ביקורתי על הפרסומת האחרונה של בנק דיסקונט – המקדמת את האופרה "נבוקו" למרגלות מצדה. טקסט שהסב לי מבוכה רבה. התזה של קליין היא ששוב יוצרים אפליה בין מזרחים אשכנזים כשמציגים את קטורזה בתור הטמבל המזרחי שלא יודע מה זה אופרה, ומולו מודי בר-און, האשכנזי הבהיר, שצריך להסביר לו.

יש פה כמה עניינים, כשהיעדר חוש הומור נמצא בראשם. העניין האחד הוא שקליין פותח את הטקסט שלו בניסיון להציג את הפרסומת בהיפוך תפקידים. הבעיה היא שמי שרוצה לחפש אפליה ודיכוי בכוח, תמיד ימצא אותה, גם בהיפוך תפקידים. כי מה יגיד אז קליין? שהפרסומת גורסת שהמזרחי אולי יודע מה זה "נבוקו", אבל רק האשכנזי יודע לשיר אותה. שוב, התנשאות של מעמד אחד על השני.  זה יופיה של הפרשנות: הטקסט אותו מבקרים הוא רק אצטלה לניסוח אידיאולוגיה. אפשר לפרש כל טקסט – כ ל   ט ק ס ט – כדי להראות דרכו איך הוא מייצג את תפיסת עולמך. כך שמה שקליין חשף כאן זה לא מה מעסיק את הפרסומאים של בנק דיסקונט, אלא מה מעסיק אותו. העניין השני: למה קליין נדבק פתאום לפרסומת הזאת? מה עם הפרסומת הקודמת של בר-און/קטורזה, שנועדה לקדם את מכירת הכרטיסים למופע של אלטון ג'ון? בה, קטורזה הוא מעריץ אלטון ג'ון (כי הוא מזרחי), ומאוד אוהב לעמוד בתור (כי הוא מזרחי). הוא גם לובש חולצה ורודה (כי הוא מזרחי). אני מניח שהפרסומות נכתבו ובוימו  על ידי צוות (ואני מניח שכמו תמיד, זהו יוסף אל-דרור שאחראי על הטקסט). האם גם במפגש האקראי של בר-און עם קטורזה בתור לאלטון ג'ון אנחנו לומדים על זה שהמזרחי הוא מרתו של האשכנזי? העניין השלישי: בפרסומת קודמת של הצמד הזה, הם עשו מחווה – מאוד יפה ומרגשת – לפרסומת קודמת לבנק שבה כיכב שייקה אופיר, בשלושה תפקידים שונים (מעדות ומבטאים שונים). ונדמה לי שפה קבור הכלב. דרך קטורזה ובר-און קליין ממשיך את מלחמתו בקולנוע הישראלי ששייקה אופיר ייצג בשנות השבעים. העניין הרביעי הוא שהייתי מתייחס ביתר רצינות לטקסט הזה לו היה נכתב על ידי אורי אמזלג, ולא על ידי אורי קליין. אם יש מזרחי שרואה משהו ומרגיש שזה מעליב אותו ואת העדה שלו, אני יכול להגיד מהכיוון (האשכנזי) שלי "הופה, רגישות יתר", או "אתה עושה רדוקציה לטקסט" או "אתה מחמיץ את ההזדמנות לבצע קריאה חתרנית של הטקסט", אבל אני לא אבטל את התחושות והרגשות שלו, כי אני לא יכול לשים את עצמי בנעליו של אף אחד אחר. אבל כשאורי קליין שוב נזעק למצוא קיפוח עדתי בטקסט פרסומי, אני יכול לזהות שם אחד משני דברים: או רגשות אשם על היותו בצד המקפח; או שהוא אשם בעצמו בכל מה שהוא מאשים את מודי בר-און בו: הוא זה שמתנשא על הקהל המזרחי, ואומר להם מה מצאו בפרסומת הזאת שהם לא מצאו בעצמם. וכך גם אם בנק דיסקונט אשם בהתנשאות אשכנזית על המזרחים, הרי שגם קליין ו"הארץ" אשמים בכך.

הכותרת של הטקסט היא "מדוע הצפייה בפרסומת של בנק דיסקונט מעוררת תחושה של אי-נעימות". ובכן, יש לי תשובה. התשובה היא שלעומת פרסומת יפה – שיש בה אפילו שאר רוח שנעדר מלא מעט יצירת טלוויזיוניות "איכותיות" כמו זו שעושה הומאז' לשייקה אופיר, הפרסומת ל"נבוקו" מריחה כמו סוג של חלטורה מהירה שנועדה לקדם איזשהו מבצע רגעי של הבנק. ולכן בפרסומת הזאת, בדיוק כמו בפרסומת לאלטון ג'ון, הכתיבה והביצוע בהחלט פחות טובים. והכי לא נעים? שלוקחים את אחד מגדולי שחקני הבמה של ישראל – ניקו ניתאי – ונותנים לו תפקיד של סטטיסט ללא מילים, כשהוא מגלם את נבוכדנצר הרכוב על סוס. הו, רגע, אני מזהה כאן טקסט אפשרי של אורי קליין: הבדרן קטורזה שר, ואילו אמן הבמה האגדי ניקו ניתאי נותר אילם. כך השתיק הבידור את התרבות בישראל.

המרפסת בכותרת היא לא באמת מרפסת, אלא יציע. Balcony. ביציע הזה ישבו כמעט 20 שנה רוג'ר איברט וג'ין סיסקל, בתוכנית הטלוויזיה הכי שורדת לביקורת קולנוע, "At The Movies". מבחינת הפורמט ועיצוב היא היתה זהה ל"מסך גדול, מסך קטן" עם אסי דיין משנות השבעים בטלוויזיה הישראלית. סיסקל ואיברט שידרו ביקורות בטלוויזיה שנים קודם לכם, לפני שעברו ב-1980 לשידור ארצי בחסות חברת הטלוויזיה של דיסני. ב-1999 סיסקל מת מגידול בראשו. לפני חמש שנים איברט פרש מהתוכנית כדי להיאבק בגידול סרטני בפניו, שהותיר אותו אילם. אבל אף אחד בדיסני לא חשב לרגע לעצור ולחשוב האם איזשהו במאי כועס הטיל כישוף על התוכנית, והמשיכו להריץ אותה – כשהיא עדיין מזוהה עם השם והתפאורה של סיסקל ואיברט, אבל מבלי שיימצאו לה עוגנים כה כריזמטיים. בתחילה עם מבקרים מתחלפים, ואז עם שני מבקרים בשם בן מנקיביץ' ובן ליונס, שדירדרו את התוכנית לכיוון שידור בערוץ E! כולו עמוס התלהבויות ילדותיות מכוכבים, וכעת, בגלגול הכי מעניין שלו מאז פרישתו של איברט, בהנחיית איי.או סקוט מה"ניו יורק טיימס" ומייקל פיליפס מה"שיקגו טריביון". לפני כמה שנים, בגלל סכסוך משפטי על ענייני זכויות ותמלוגים, איברט אסר על מפיקי התוכנית להשתמש במותג שהוא וסיסקל טבעו ורשמו כסימן רשום: Two Thumbs Up. ובסוף השבוע הודיעה חברת דיסני שהם מבטלים את התוכנית ב-14 באוגוסט, אחרי 30 שנה באוויר.

ה"ניו יורק טיימס" מדווח. ואיי.או סקוט לא מופתע מהביטול. אבל רוג'ר איברט מפתיע: הוא אמנם מודה בבלוג שלו בג'נטלמניות לכל האנשים שאיתם עבד בתוכנית ושהמשיכו בה אחרי פרישתו, אבל נשמע גם שהוא נושם לרווחה. עכשיו הוא ואשתו, צ'אז, משתלטים בחזרה על המותג "At The Movies" ועם המותג "Two Thumbs Up" ברשותם הם מתכננים להרים סדרת ביקורת קולנוע טלוויזיונית חדשה. איפה? הם עוד לא יודעים. מי יהיו המבקרים? הם עוד לא יודעים. אבל איברט מפרט את כוונותיו בפוסט שבמקום הספד הופך להכרזה לקראת השקה מחודשת.

===========

ב-1979 למדתי שיעור ראשון על מבקרי קולנוע. היתי ילד וראיתי בקולנוע סרט מדע בדיוני שדי הפחיד ןהלהיב אותי בשם "החור השחור". אבל מבקרי הקולנוע שנאו אותו וגיחכו לו. מאז ידעתי שיש פער בין מבקרים ובין הקהל. וכיום אני ידע שכשאתה בערך בן 10, אתה תיהנה כמעט מכל דבר, ושעצם חוויית הצפייה בסרטים היא המרגשת והמלהיבה, יותר מאשר הסרט עצמו. ומתברר שאני לא לבד בתור מי שלוקח איתו את "החור השחור" כסוג של חוויית ילדות מכוננת (טוב, לא ממש מכוננת) שבראייה לאחור צריך כמעט להיות אפולוגטי כלפיה: גם אדגר רייט מסמפט את הסרט. הנה הוא מדבר עליו בחיבה – מהולה בהתנצלות בוגרת – במשך 3 דקות, ומזכיר שגם קוונטין טרנטינו התייחס לסרט באחד מתסריטיו.

============

במהלך סוף השבוע התנהלו בבלוג באיזור התגובות לא מעט דיוני סביב השאלה "איפה אפשר לראות את 'הדרקון הראשון שלי' בגרסה האנגלית בתלת מימד". אני ראיתי את הסרט בגרסה המדובבת לעברית וחשבתי שעבודת הדיבוב היתה נהדרת. למעשה, יותר מזה: אחרי שראיתי קטעים מהסרט באנגלית, וגיליתי שרוב הוויקינגים מדברים במבטא סקוטי, חשבתי שהדיבוב לעברית אפילו מוצלח מזה באנגלית, כי הוא מוחק את המבטאים. אבל לא זה העניין. העניין הוא שיש כאן משהו שאני לא מבין, ואולי מישהו מכם יוכל להסביר לי. האם גם בעידן הדיגיטלי, בו סרטים מוצגים מתוך הארד-דיסק וכונני מחשב, עדיין צריך גרסאות נפרדות לעברית ולאנגלית. אני לתומי חשבתי שברגע שעוברים לגרסאות דיגיטליות יש לכם קובץ אחד שעליו יש את כל המידע. בהצגות יומיות מקרינים את ערוץ הקול בעברית, ובהצגות הערב מקרינים את ערוץ הקול באנגלית.לא? זה לא ככה? זה לא כמו די.וי.די שאפר לבחור איזה ערוץ קול לנגן? צריך באמת גרסה נפרדת לעברית ולאנגלית? כי אם כן, אז אני לא מבין איך העידן הדיגיטלי שיפר ושיכלל וייעל את עולם ההפצה. או, שיש אופציה שזה כן ככה, אלא שמפיצי הסרט (ובעלי בתי הקולנוע) פשוט לא מעוניינים בהצגת הסרט הזה ללא דיבוב לעברית כי הם רואים בו בעיקרון סרט ילדים. אם זו האמת, הרי שזו טעות איומה. הסרט הזה ילהיב גם צופים מבוגרים.

ומה הקטע עם כן תרגום/לא תרגום? במודעות ל"הדרקון הראשון שלי" כתוב שהגרסה באנגלית היא ללא תרגום. זה גם מה שהיה כתוב במודעות ל"אליס בארץ הפלאות". ולבסוף כן היה תרגום לעברית בגרסה האנגלית. הלו? מה קורה כאן. אז יש תרגום בגרסה האנגלית של "הדרקון הראשון שלי". אם כן, למה במודעה כתוב ההפך? ואם לא: למה לא? מה הרעיון?

יש כאן מפיץ או מקרין שיכול להסביר איך זה עובד?

==========

צופי הקולנוע באמריקה שהלכו בסוף השבוע לראות את "הדרקון הראשון שלי" קיבלו הפתעה: מחירי הכרטיסים קפצו.

"קיס-אס", העיבוד הכה-מסקרן של מתיו ווהן לקומיקס של מארק מילר, הוקרן ביום שישי בצהריים למבקרים הלא-מוחרמים. ואני ניזון מפרורי תגובות און-ליין כדי להבין איך הסרט. אז אחרי שהסרט התקבל בעיניים נוצצות בפתיחת פסטיבל SXSW, נראה שבארץ הוא מתקבל באופן די מעורב.

תגובה א', אורון, בתגובות כאן ביום שישי:

אז איך עומד “קיקאס” בציפיות? בתור סרט אקשן שמנסה להגניב כל שניה, הוא מספק את הסחורה לחלוטין. בתור סרט שיש לו משהו להגיד מעבר לזה שגיבורי על זה מגניב, ממש ממש לא. קצת הזכיר לי את “מבוקש”, מה שאומר שלא משנה איזה במאי מעבד קומיקס של מארק מילר, התוצאה תצא דומה. אבל בניגוד ל”מבוקש” שהיה מחורבן ברמות, מ”קיקאס” נהניתי, אך יצאתי מסוייג.

תגובה ב', שי רינגל בטוויטר:

ועכשיו נדבר קצת על "קיק-אס": נדמה לי שכולם באולם נהנו הרבה יותר ממני. סרט נחמד מאוד, הרבה רגעים מגניבים, סופר אלים ומודע לעצמו מספיק.

תגובה ג': בחורה בשם שלי, שהיתה אורחת של אחד המוזמנים, כתבה על הסרט בטוויטר:

זה סרט ממש כיפי. 🙂

זהו? זה כל מה שמה נכתב בטוויטר בעברית אחרי הקרנת הבכורה של מה שאמור להיות הסרט הכי קולי של האביב (עד "איירון מן 2 ")? למה? כי הסרט הרדים את כולם, או שהתקשורת הישראלית עוד לא עברה לטוויטר? משונה. אנא ספקו תובנות נוספות.

אמנם די התאכזבתי מ"אבק כוכבים" של הצמד מתיו ווהן וג'יין גולדמן (הוא בבימוי, היא על התסריט), שאחראי גם על "קיק-אס", אבל אני חובב "Layer Cake", סרטו הראשון כבמאי (של מי שהיה מזוהה עד אז בתור המפיק של גאי ריצ'י). ואותי מסקרן לראות איך נראה הסרט שכתבו ווהן וגולדמן, ושאחריו יגיע – בקרוב מאוד – הרימייק ל"החוב" של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום, שהם כתבו והפיקו (אך הפקידו את הבימוי בידי ג'ון מאדן).

שבוע טוב.

יצא ככה שבשבוע החולף הצגנו בבלוג לא מעט קטעי וידיאו, סרטים קצרים וטריילרים. אם החמצתם, הנה הם במרוכז. שבו וצפו.

1. ז'אן-לוק גודאר מציג את סרטו החדש, "סוציאליזם", שיוקרן בבכורה בפסטיבל קאן, ב-4 דקות וחצי בהילוך מהיר.

2. ספייק ג'ונז מציג סרט קצר ומופלא (30 דקות) בשם "I'm Here". סיפור אהבה רטרו-עתידני בין שני רובוטים. בחיי, זה כמו שיר של ELO בסרט. מה שיפה בסרט שהוא משתמש ברובוטים כדי לדבר על בני אדם. אז מצד אחד, יש שם את העלילה על מה שגברים מאוהבים מוכנים לעשות למען אהבתם (בייחוד אם היא קצת מרוחקת ובלתי מושגת). אבל בעיקר יש בו דיון פילוסופי על ענייני תודעה. אם תרצו, זה דקארט. ואם תרצו, זה דיון שבעולם האנושי אפשר לתייג אותו תחת המושג "נשמה". הסרט עוסק ברובוטית שרוצה שהעולם יידע שהיא קיימת והולכת ומדביקה סטיקרים שעליהם כתוב "I'm Here". ומאותו רגע השאלה שנשאלת היא מה זה "אני". כשתגיעו לשוט הסופי והיפהפה והמרגש של הסרט, השאלה שנשארת בראש היא: איפה נגמר ה"אני" ומתחיל ה"הוא". הווידיאו המאומבד הוסר, כצפוי, מיו-טיוב, אבל בפוסט יש לינק לאתר הרשמי בו ניתן לצפות בסרט במלואו, באולם קולנוע וירטואלי.

3. רמין בהרני מציג סרט קצר על חייה האינסופיים של שקית פלסטיק. ההברקה כפולה: גם ורנר הרצוג מקריין את מחשבותיה של השקית, וגם הסרט כולו נראה קצת כמו סרט ורנר הרצוגי.

4. אדגר רייט מציג: "סקוט פילגרים נגד העולם".

רגע, תהיה: אם המפיצים בארץ קוראים ל"The Blind Side" "הזדמנות שנייה", איך הם יקראו לסרט בשם "A Second Chance" שבוודאי עוד יופק ביום מן הימים? זה לא קצת, יו נואו, קצר רואי. ונו, באמת. לאיזה סרט אי אפשר לקרוא "הזדמנות שניה"? כל סרט הוא תמיד סיפור של כשלון ואז הזדמנות שניה, לא? איזה שם חלבי ובלתי זכיר בחרו מפיצינו לסרט. שלא לדבר על זה שהם מוותרים לגמרי על הדימוי המרכזי של הסרט – שלקוח גם מעולם הפוטבול וגם מעולם הרכב – של הנקודה העיוורת, ושבסרט מקבלת גם משמעות חברתית. אולי גם הם הרגישו שזו בעצם דרמת טלוויזיה ושלעזאזל עם הדימויים, מגיע לה דווקא שם חסר נוכחות. ובעיקר משומש: זו הפעם החמישית שסרט זוכה לשם העברי "הזדמנות שנייה". אפילו לסרט "אובססיה" של בריאן דה פלמה קראו בעברית "הזדמנות שניה". ורק לאחרונה היה לנו את "הזדמנות שנייה לאהבה", לא? אה, המפיצים בעצמם כבר שכחו. בלתי זכיר, כאמור. ובכלל, כשזה מגיע לסיפורה האישי של סנדרה בולוק עם בעלה, ג'סי ג'יימס בשבועות האחרונים מאז האוסקרים, אין ספק ש"The Blind Side" מתאים יותר מאשר "הזדמנות שניה", לא? ואם כבר למחזר, אני הייתי הולך על "גברתי המאמן". זוכרים? ככה קראו בעברית ל"Wildcats" עם גולדי הון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.3.2010

אני צריך להודות שאני מסמפט את סרטיו של ג'ון לי הנקוק. אני מצהיר על כך לפתיחה כי דומני שהשם "ג'ון לי הנקוק" מניב באמריקה סוג של נחירת בוז מתנשאת, ובארץ משיכת כתף אדישה. סרטו האחרון הוא דרמת הפוטבול "הזדמנות שנייה", שעובד על השטנץ של סרטו הקודם והטוב והמרגש יותר, “The Rookie”, שלא הגיע להקרנות מסחריות בארץ, ובו גילם דניס קווייד שחקן בייסבול שבגיל מבוגר מגיע סוף סוף לליגה המקצוענית. על פי שני הסרטים האלה נראה שהנקוק מצא לעצמו את נישת דרמת-הספורט-מועררת-ההשראה-המבוססת-על-סיפור-אמיתי. אבל בחיי, זה עובד. פשוט – ואף פשטני – אבל בידור אפקטיבי ומחמם לב, כמו מרק מינסטרונה ביום קר. ולפני כן, הנקוק – כשעוד היה רק תסריטאי – כתב את אחד הסרטים הכי טובים שקלינט איסטווד ביים בחייו (“עולם מושלם", ההוא עם קווין קוסטנר) וגם את אחד הסרטים הכי בינוניים שאיסטווד ביים מימיו (“חצות בגן הטוב והרע", ההוא עם קווין ספייסי). בקיצור: אם זה מבוסס על סיפור אמיתי ומתרחש בדרום ארצות הברית, שלחו את זה לג'ון לי הנקוק. ואם לא שמעתם עליו, אל תרגישו רע. המפיצים בארץ עובדים קשה די להעלים אותו מעיניכם. סרטו המשמעותי הראשון כבמאי היה "האלאמו", דרמת מלחמה תקופתית (טקסנית), שהיתה בינונית למדי והפסידה המון כסף. סרטו השני היה "The Rookie", סרט קטן ומרגש שהפך להצלחה מפתיעה, וזכה לפרסום בזכות העובדה שג'ורג' וו בוש צפה בו בבית הלבן. אבל שימו לב שסרטי ספורט אמריקאים כמעט ולא מגיעים להקרנות מסחריות בארץ. הם נחשבים על ידי המפיצים בארץ כ"אמריקאים מדי". אני מנחש – ומנחש בלבד – שמפיצי סרטו הנוכחי גם בוודאי שקלו לוותר על שירותיו על מסך הקולנוע בארץ. הרי הסרט עוסק בשני הנושאים שמפיצים ישראליים הכי לא אוהבים – סליחה, בשני הנושאים שהמפיצים בישראל חושבים שאתם, הצופים, הכי לא אוהבים – יחסים בין שחורים ולבנים בדרום ארצות הברית, וספורט אמריקאי. במקרה הזה, פוטבול. אלא שאז הסרט הקטן והעצמאי הזה, שנקנה להפצה עולמית על ידי וורנר רק אחרי שהסרט צולם והושלם, הפך ללהיט מפתיע באמריקה והכניס למעלה מ-200 מיליון דולר (מספרים שקהל הולכי הכנסיות בדרום האמריקאי התמוגג מהסרט). ואז סנדרה בולוק זכתה עליו בשלל פרסים, ובסופם גם באוסקר. אז הנה הסרט מגיע גם אלינו.

זהו סיפורו האמיתי – והדי עכשווי – של שחקן הפוטבול המקצועי מייקל אור. כשנראה שהוא עוד ילד שחור, עני ונבער שנזרק מבית ספר לבית ספר, מחליטה אשה בשם לי-אן טוהי (בולוק) להפסיק להטיף לחסד וחמלה ולהתחיל ליישם: היא אוספת אותו לביתה, מממנת לו את לימודיו בבית הספר הנוצרי הפרטי היוקרתי והלבן בו לומדים ילדיה, ודוחפת אותו לנבחרת הפוטבול. הקסם של הסרט מבוסס על הניגוד הפיזי בין האשה הלבנה הקטנה והמאוד קולנית וארגטית ובין הנער השחור עצום המידות והשקט והקצת איטי. היא הופכת לפה שלו, מייצגת אותו, נלחמת שאנשים ילמדו לבא ולאיית את שמו נכון, מחפשת את בני משפחתו עבורו, ובסוף גם הופכת למעין מאמנת-בפועל, שיודעת על אילו כפתורים ללחוץ אצלו כדי לגרום לו להפוך לשחקן בעל חשיבות.

בגלל העובדה שהסרט מספר סיפור שנתלש ממש ממדורי הספורט וכתבות המגזין של העשור האחרון, ובגלל העובדה שאין בסרט שום הברקה משמעותית אחת – לא קולנועית ולא תסריטאית – אפשר להגיד לגנותו של "הזדמנות שנייה" שהוא נראה כמו סרט טלוויזיה. אבל זה לא יהיה לחלוטין הוגן, כי יש להנקוק בכל זאת איזשהו כשרון מסוים לרגש ולסחוף. זה מעין כשרון סמוי שהבחנתי בו ב"The Rookie”, והוא נוכח במינונים קטנים יותר גם כאן. הכל נראה פשוט, קלאסי, אין דרמות ענקיות, אין משברים שוברי לב, ובהתאמה, הבימוי אינו גרנדיוזי או מהודר או מנקר עיניים. אבל יש איזשהו דיוק שכנראה נובע מהעובדה שהנקוק באמת מזדהה עם הסיפורים האלה, ועם היכולת שלהם להשפיע על צופיהם. ציניקנים יחמיצו את זה, אבל בסרטיו של הנקוק יש מעין תקווה סמויה לכך שהחיים באמת יכולים להשתנות, ושחסד הוא דבר שאפשר למצוא גם מחוץ לקולנוע, ושלסרטיו יש את החוצפה אולי לשכנע את הצופים להיות עדינים יותר. מהבחינה הזאת, “הזדמנות שנייה" – באופן בו הוא מחבר בין חמלה, מאבק אנטי גזעני וסיפור אמיתי על עולם הספורט – הוא סרט נורא דומה ל"אינוויקטוס" של קלינט איסטווד, המנטור של הנקוק. ויודעים מה, למרות ששניהם סרטים מעוררי השראה, “הזדמנות שנייה" טוב יותר מ"אינוויקטוס". וסנדרה בולוק, חי נפשי, בפעם הראשונה בחיי שאני מחבב אותה. אחרי שנים בהן היא היתה השחקנית השנואה עליי. קדוש ההנקוק הזה, קדוש.

ל"עכבר העיר" יש מבקר קולנוע חדש, עופר מתן. לא מכיר אותו, אבל אשמח להכיר. נדמה לי שהוא לא כתב ביקורות קולנוע לפני כן. תמיד כשנתקלים במבקר שלא מכירים, לוקח כמה שבועות להתוודע לסגנון הכתיבה שלו, ובעיקר לטעם הקולנוע שלו. המפגש הראשון שלי עם ביקורת של מתן, מהיום בבוקר, הותיר בי צמרמורת קרה. מתן לא אהב את "הדרקון הראשון שלי" (אני מאוד אהבתי). זה ניחא. על טעם ועל ריח וכו' וכו'. ומילא הטענה שלו, ש"הדרקון הראשון שלי" מאפיין סוג של קולנוע "שבא אחרי 'אווטאר'". אני מניח שזה רק ניסוח כוללני שכזה, שבטח גם אני חוטא בו לפעמים – כי אכן, הוא הבחין יפה שיש נקודות דמיון רבות בין "אווטאר" ל"דרקון" – אבל אני משוכנע שמתן יודע שאין סיכוי שיש אפילו אלמנט אחד ב"דרקון" שהוא בהשראת "אווטאר" פשוט כי שני הסרטים הופקו במקביל. "הדרקון הראשון שלי" לא נכתב, צויר, דובב והונפש בין אמצע דצמבר לסוף מרץ. אבל זה זניח. האבחנה עצמה ראויה, וגם אני מחבב את זה כששני סרטים מתלפפים זה בזה תמאטית, באופן שיש צירוף מקרים מפליא.

העניין הוא אחר: כדי לנמק את אי אהבתו את הסרט, הוא זרק לפח די בביטול ז'אנר קולנועי שלם:

"בכלל, די נמאס מהסרטים הפנטסטיים שמציגים עולם קסום מלא דרקונים, יצורים מופלאים ונסים, ועל ידי השימוש בחומרים כאלה מנסים לומר אמירה על היחסים בני אדם. אם יש רצון שילדים יתעסקו בשאלות של סובלנות, קולוניאליזם ואלימות כלפי השונה והלא מוכר, אפשר להתעסק בחומרים האמיתיים שמרכיבים את המציאות הפוליטית העגומה של עולמנו ואין צורך לברוח למחוזות הפנטזיה האלגורית".

וואו. הוא כרגע זרק לפח את כל סרטי וספרי הפנטזיה והמדע בדיוני. "נמאס מהסרטים הפנטסטיים"? "אין צורך לברוח למחוזות הפנטזיה האלגורית"? שמעו, זו גישה בת תוקף אצל לא מעט אנשים שאין להם סבלנות למדע בדיוני, פנטזיה ואנימציה, אבל חוששני שמבקר קולנוע של שבועון בידור עשוי ממש להשתעמם ולהתעצבן מתפקידו אם כל מה שהוא מחפש בקולנוע זה את "החומרים האמיתיים שמרכיבים את המציאות הפוליטית של עולמנו".

אני מניח, על פי המניפסט הנ"ל, שמתן לא ממש חיבב את "מחוז 9 " – שהיה כולו אלגוריה אחת גדולה (אמנם בלי דרקונים). ואני מניח שהוא לא ראה ב"אי.טי" סרט שמלמד ילדים על סובלנות וקבלת האחר. או את "ענק הברזל". חבל.

אני חושב בדיוק ההפך. אני חושב שהעוצמה האמיתית של הקולנוע – של כל אמנות, למעשה – נמצאת ביכולת האלגורית שלו. במקום בו אנחנו מרחיקים את העלילה מהעולם המוכר לנו ויוצרים סיטואציה ספקולטיבית, וגם כזו שניתנת לפרשנויות רבות. סרטים שכל אחד יכול לקרוא ולפענח על פי השקפתו ותפיסת עולמו מרתקים אותי הרבה יותר מסרטים שמנסים לייצג מולנו מציאות קונקרטית אחת. ובכלל, "מציאות" היא העוגן שמקרקע את הקולנוע. "פנטזיה" היא הכנפיים שנותנת לקולנוע להמריא.

מה שמתמיה עוד יותר הוא שכמה עמודים אחר כך במדור הדי.וי.די, גיליתי מבקר קולנוע חדש נוסף של "העכבר", נור לן. וגם הוא, הפלא ופלא, שונא אלגוריות. כך הוא כותב בביקורתו על הדי.וי.די של "הדרך", סרטו של ג'ון הילקוט על פי ספרו של קורמאק מקארתי:

"הבעיה עם סרטים אפוקליפטיים היא שתמיד מדובר באלגוריה… והבעיה עם אלגוריות היא שהן לרוב פשטניות ושטחיות".

לא מסכים. אלגוריות הן פשטניות רק בשתי סיטואציות: א) אם הן נכתבות בפשטנות. ב) אם הן נקראות בפשטנות. בשאר המקרים אלגוריות דווקא חושפות יותר את הקורא מאשר את הכותב, כי האופן שבו מפענחים את האלגוריה מייצג את המפענח, ולא את היוצר, שכוונתו נותרת עמומה מאחורי מסך המשל והסמליות. לכן אלה טקסטים כה עשירים במשמעויות. ואפשר לקרוא אותם כמו כתמי ררשאך, כל אחד רואה משהו אחר, אפילו הפוך.

אבל זה לא מפתיע שבבת אחת הצטרפו ל"עכבר העיר" שני מבקרים שונאי אלגוריות? (כמעט מפתה לקבוע שעופר מתן ונור לן הם אותו בן אדם). מפתיע, וטיפה מדאיג. כי מאיפה זה בא פתאום? שני מבקרי קולנוע שבבת אחת סולדים גם מסרטי פנטזיה וגם מסרטי אפוקליפסה (פנטסטיים, מן הסתם).

ושוב, כל עוד זה עניין של טעם, אני מגלגל עיניים וממשיך הלאה. לא מעט מהמבקרים שאני הכי אוהב לקרוא הם כאלה שטעמנו הקולנוע הפוך לחלוטין. אני מעדיף את הפנטזיה פי אלף יותר מהמציאות. אני מוצא את הריאליזם בקולנוע אופרסיבי למחשבה אמיתית, כפייתי בניסיונו לעמת אותנו עם "המצב". אבל יש כאן עניין שאותי הקפיץ עוד יותר וזו המסקנה של מתן בפסקה הנ"ל מביקורתו על "הדרקון הראשון שלי". המסקנה שכדי "לחנך" ילדים צריך להציג בפניהם סרטים שעוסקים במציאות, ולא אלגוריות ופנטזיה.

ושוב, אני חושב ההפך. ונדמה לי שרוב האמנים בעולם חושבים ההפך. ורוב ההורים גם. וגם רוב הילדים. למעשה, כולם חוץ מהמבקר של "עכבר העיר". לי "הדרקון הראשון שלי" הזכיר את "איתמר פוגש ארנב" של דויד גרוסמן. ספר שבו ילד משוחח עם ארנב. אני מניח שאפר לתייק את זה תחת "פנטזיה". אני לא מכיר עוד הרבה ספרים – לא משנה לאיזה גיל – שמעבירים כל כך טוב מסר של סובלנות וקבלת האחר והשונה. והילדים קולטים את זה. כי ילדים קולטים את הדברים האלה יותר טוב ממבקרי קולנוע שלא מאמינים בכוחו האמיתי של הקולנוע להכיל משמעות, גם מבלי להתעסק ב"מציאות". ושה"אמת" – אמת אנושית, אמת רגשית, אמת אידיאולוגית אפילו – נמצאת גם בתוך הפנטזיה, שלכאורה מייצגת את ה"שקר" ואת ה"מופרך". זו ראייה נורא צרה של אמנות, כאילו היא רק כלי של פרופגנדה וחשיפת עוולות. שהרי אם זה כך, הרי שגם קולנוע משוחק ומתוסרט הוא פנטזיה, ועלינו לשאוף אך ורק לקולנוע תיעודי.

אני זוכר את עצמי, כילד וכנער לומד על העולם – על מוסר ועל אידיאולוגיה – מסרטי פנטזיה. מדע בדיוני, סרטי אימה, סרטי זומבים, סרטי חיזרים, סרטים אפוקליפטיים, סרטים שבאקלים של דיכוי הוסתרו בהם מסרי רדיקליים שהיו מוחלשים ומושתקים לו היו נאמרים באופן גלוי. וכעת, כשאני אבא, אני רואה איך מסרים כאלה נקלטים אצל ילדים בצורה כה טבעית, מסרטים על דרקונים וחיזרים ועכברים מדברים. וכשאני קורא משפטים כאלה, אני פתאום אני מתחיל לחשוב שאולי אני יותר לא צריך להקשיב למבקרי קולנוע שאין להם ילדים. או שכותבים כאילו הם עצמם מעולם לא היו ילדים.