הו, כמה שאני התמוגגתי מ"קיק-אס". על סמך הטריילר והתקציר ידעתי איך הסרט מתחיל – מין קומדיית נעורים על נער שחולם להיות גיבור על – אבל לא דמיינתי איך הסרט הזה ממשיך ונגמר. חתיכת בעיטה בראש. עזבו לקרוא, לכו לראות. זה אלים מאוד, רק שתדעו.

רעיון המוצא – המבוסס על הרומן הגרפי של מארק מילר – כבר נהדר: תיכוניסט ניו יורקי שתוהה איך זה יכול להיות שאחרי כל כך הרבה סרטים וקומיקס על גיבורי על אף אחד בעולם האמיתי לא ניסה להיות גיבור על? אגב, הסרט מספק את התשובה כבר בסצינת הפתיחה: רק אנשים בעלי הפרעה נפשית יכולים להתחפש לגיבורי-על ללא כוחות-על. וחוץ מזה, גיבורי-על ללא כוחות-על מייצרים סרטים ללא קהל. "קיק-אס" אינו הראשון שמנסה. ב-1980 היה את "גיבור בעל כורחו" עם ג'ון ריטר, על שחקן כושל שעוצר שוד בשעה שהוא לבוש כמו גיבור-על ומאותו רגע מנסה להיות באמת כזה. שנה אחר כך היה את "איש הקונדור" על סופר קומיקס שממציא גיבור-על "אמיתי", ורוצה לנסות בעצמו, לפני שהוא מצייר, האם גיבור כזה באמת יכול להתקיים במציאות. בכל המקרים אנחנו מגלים שהאויב הכי גדול של גיבורי העל הוא המציאות.

וזו ההברקה של "קיק-אס", סרט שיותר מזכיר את אדגר רייט מאשר את טרנטינו בכך שהוא מתחיל כמו פרודיה על ז'אנר, אבל נגמר כמו חייל נאמן לצבא הז'אנר, והולך עם העניין אפילו צעד נועז קדימה. הוא מתחיל בתור סרט שמנסה להבין מה קורה לגיבור-על כשהוא פועל בתוך המציאות המוכרת לנו: בלי כוחות נוגדי כוח כבידה ועם יו-טיוב ובריונים שמציקים לך בבית הספר באשמת חנוניות יתר. אבל עד מהרה הסרט עושה בחירה. הוא נשאר "ריאליסטי", אבל רק במובן שבו הסרטים ההונג קונגיים של ג'ון וו היו ריאליסטיים.

וכך הגיבור "המציאותי" – הנאיבי, שרוצה למגר רשע רק מתוך טוב לב – מפנה את מקומו לצמד גיבורי על "אמיתיים", כאלה שהגיחו הישר מעולם הקומיקס, ושכמו באטמן מונעים מתשוקת נקמה בוערת, ומיכולת טכנולוגית מתוחכמת. החנון קורא קומיקס ורוצה להיו כמותם, הגיבור האמיתי שהוא פוגש הוא כבר יצרן של חוברות קומיקס, שינציחו את המיתוס שלו אחרי לכתו. זה הפער שבין הקורא ובין יצרן הטקסטים, בין המשקיף מן החוץ ובין המשחק מבפנים. גם זה וגם זה פועלים מתוך מודעות עצמית, שניהם מתייחסים אלינו הצופים ומנווטים בערמומיות את הציפיות שלנו.

מה שהתחיל כקומדיה על חנון שמנסה להתגבר על חנוניותו, הופך בהדרגה לסרט יותר ויותר אפל ויותר ויותר מאיים ואלים, שבו לאלימות יש השלכות פיזיות ממשיות, ובו אנשים מתים ומאבדים איברים. אבל באותה נשימה – בעיקר בזכות דמות פנומנלית של ילדה בת 11 שהופכת לגיבורת על קטלנית בשם "היט גירל" – הסרט גם הולך ומתנתק מהריאליזם שלו. הוא נשאר נאמן למקורותיו בכך שכל הדמויות – כולן, אגב, משתמשות בפנזטיית גיבורי העל כדי להתגבר על תסביך הורים, בין אם מות הורה או הזנחה – הן גם הגיבורות וגם הקורבניות. לא ש"קיק אס" הוא הראשון ויוצא הדופן בכך, זה חלק מטרנד שלם של עולם הקומיקס, שמציג את הגיבור כטיפוס די מופרע, אבל "קיק אס" לוקח את עולם הדימויים הזה צעד אחד נוסף קדימה בכך שהוא מערבב את הדיכוטומיות ומציג דמות (שמגלם ניקולס קייג') שהיא גם הג'וקר וגם באטמן בה בעת.

הכותרת היא הומאז' לסרט של כריס מרקר על אקירה קורוסאווה, אבל הפוסט הזה לא עוסק לא במרקר ולא בקורוסאווה.

את הסיפור הזה אני כמעט בטוח שכבר סיפרתי, אם לא כאן אז במקום אחר. כשהייתי בשנה א' באוניברסיטה למדתי אצל יגאל בורשטיין את שיעור המבוא בו כל התלמידים – גם אלה שמתעתדים להקדיש את עצמם לתיאוריה של הקולנוע – נדרשים לביים סרט קצר אחד או שניים. בשיעור בו הוצגו התוצרים הראשונים, והמאוד בוסריים של התלמידים (בימים ההם כמעט ולא היו מגמות קולנוע בתיכון ואת כל הבוסר וחוסר הניסיון היו צריכים הסטודנטים להשיל בשנה א'. כיום סרטי שנה א' כבר – לפעמים – בשלים ומיומנים יותר). וכך צפינו בסרט מרושל אחרי סרט מרושל ובורשטיין מחווה דעה אחרי כל אחד. כמעט תמיד תומך, מעודד, מפרגן. מחמיא לזה על רעיון יפה, משבח את זאת על שוט מוצלח. אחד הסרטים היה מוצלח מהשאר. הוא היה מצולם יפה והיה בו סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. היינו בטוחים שאחרי שלל מחמאות רפות, הסרט הזה ישכה ממורנו לתשואות והשתפכויות. אבל להפך: הוא ירד על הסרט הזה רצח. על העלילה הבנאלית, השימוש בקלישאות, הצילום הקיטשי, המשחק הבינוני. הופתענו. ניסינו לברר איך המדרג עובד: סרטים חובבניים וקשים לצפייה זוכים למילות חיזוק וליטוף, ואילו סרט שכבר נראה כמו התחלה של משהו אמיתי זוכה לקטילה? איפה ההגיון? שאלנו את בורשטיין. והוא ענה: אה, זה כבר נראה כמו סרט אמיתי. אז מגיעה לו ביקורת כמו של סרט אמיתי. כלומר, הסרטים האחרים זכו למידה של רחמים, כי הם היו למעשה טרום-סרטים, תתי-סרטים.במילים אחרות: הביקורת הקטלנית היתה למעשה מחמאה גדולה. הסרט הזה כבר נראה כמו הדבר האמיתי, ולכן מגיעה לו ביקורת אמיתית, ללא רחמים.

בשבוע שעבר כתבתי – ולא בפעם הראשונה – דעה נוקבת מכיווני על טקסט שכתב אורי קליין ב"הארץ". לא מעט מכם – בתגובות ובמייל – נרתעים בכל פעם שאני מבקר מבקר. לאחדים זה נראה לא קולגיאלי. לאחרים זה נראה כמו קנאת סופרים קטנונית. ואילו אני חושב שכתיבה ביקורתית על ביקורת היא חלק בלתי נפרד ממלאכת הביקורת. בישראל יש שלושה מבקרים בולטים הכותבים בעיתונים היומיים: אורי קליין ב"הארץ", מאיר שניצר ב"מעריב" ויהודה סתיו ב"ידיעות". אבל אני מרבה להתעסק דווקא בקליין. הסיבה העיקרית לכך היא שאני מנוי על "הארץ" ולא על "ידיעות" או "מעריב", לכן קליין הוא המבקר שאני קורא הכי הרבה. הסיבה השנייה, והמצערת יותר, היא הנמשך למשל הקטילה הנ"ל של יגאל בורשטיין. על הכתיבה של קליין, על פי רוב, יש לי מה לכתוב. הוא עקבי, הוא מנוסח, והוא המבקר היחיד שמקבל מהמערכת שלו שטח נרחב למדי לניסוח רעיונותיו. והוא נותר המבקר הישראלי המשמעותי האחרון שיכול לנסח את האג'נדה שלו באופן בלתי טלגרפי.

אז למה יש מכם כאלה שחושבים שזה לא לגיטימי לבקר מבקר? יש אג'נדה כזאת, שדי מציקה לי, שגורסת שמבקר קולנוע צריך לכתוב אך ורק על סרטים. מרגע כיבוי האור באולם ועד הדלקתו. ולא לכתוב מילה על כל מה שקורה מסביב. לא על איכות ההקרנה, לא על שיקול הדעת של המפיצים, לא על חוויית הצפייה, לא על האופן שבו הקהל נענה לסרט, ובוודאי שלא על הביקורת של מבקרים אחרים. למעשה, הרדוקציונרים הלכו צעד אחד הלאה ובשם חרדת הספוילרים שלהם למעשה גורסת שמבקר אפילו לא יכול לכתוב ביקורת על סרט שלם אלא רק – מקסימום – על המערכה הראשונה שלו. כל מילה על מה שקורא מעבר ל-40 הדקות הראשונות של הסרט היא בחזקת ספוילר. ובמילים אחרות: פשוט אל תכתוב על כלום. ואז, למעשה, חוץ מ"אחלה", "מגניב", "סבבה" או "מבאס" אי אפשר לכתוב כלום. זה מעולה לטוויטר, קצת פחות נחמד כשמתחשק לדבר על סרט כזה או אחר באופן טיפה יותר מורחב.

ביקורת הביקורת היא חלק בלתי נפרד מהביקורת. לכן אנחנו ממשיכים את ההתכתבות שלנו גם בטוקבקים. כדי להפוך דיון חד סטרי לדו-סטרי, לבורסה של רעיונות. ביקורת הביקורת היא זו שמנסחת תפיסות עולם ביקורתיות. לאן היינו מגיעים לולא קרב המילים המפורסם בין פולין קייל ואנדרו סאריס. אם כי, נדמה לי שבמקרה של אורי קליין ושלי, שנינו אמורים להיות סאריסטים. אבל אני מוכן לקחת את תפקיד פולין קייל, בשם הדרמה. הרי אין הגיון בכך שסרטים ישראליים אין בעיה לבקר, אבל מבקרים ישראליים אסור. את שניהם פוגשים למחרת בבוקר בתור בסופר או בדרך לבית הספר או לגן עם הילדים (או בהקרנת העתונאים). שניהם מוציאים את מרכולתם לחשיפה פומבית, ופומביות מאפשרת התייחסות פומבית.

אחד הדברים שלומדים בעולם הביקורת שביקורת אינה עסק אישי. אני לא מכיר את אורי קליין. למעט העובדה שלמדתי אצלו בשנה ג' בחוג לקולנוע, אין בינינו שום קשר. אני יודע מי הוא, אני לא בטוח שהוא יודע מי אני. הוא כותב בעיתון יומי גדול, אני כותב בבלוג. לפני בערך עשר שנים פנטזתי יום אחד לכתוב ב"הארץ", כיום כבר לא (ובכל פעם שאני רואה את קליין נאלץ לנפק טקסטים למגזיני חג וכרומוני מערכת אני נזכר בימיי ב"מעריב" וב"במחנה" ומתחלחל מהחובה של השכירים לנפק טקסטים על פי משקל, טקסטי "רוחב" שנהגו על ידי עורכים צעירים שראו סרט חדש עם ג'וליה רוברטס וחושבים שהגיע הזמן, סוף סוף, לטקסט "רוחבי" על "דמות האשה בקולנוע" או על "עליית הכוכבת" או "ירידת הכוכבת", שזה שם קוד לת"תן לנו 1,500 מילה כדי שנוכל לשים המון תמונות של נשים יפות", שאין כותב שלא שונא לכתוב אותם ואני מניח שהם נכתבים בייסורים ובדמעות ובכעס). אבל אני כן עוקב אחריו כמבקר כבר די הרבה זמן. ובהערכה גדולה. נכון, לעיתים קרובות הוא מעצבן אותי. בעיקר ביחס שלו לקולנוע הישראלי. אבל לעיתים תכופות הוא המבקר הישראלי היחיד שיודע לכתוב באופן מעמיק על בידור הוליוודי. התקופה שבה למד באמריקה בשנות השבעים אמנם הפכה את הביקורות שלו לקורבנות התקופה – הכל מגיע מנקודת מבט פסיכואנליטית והכל מייצג תפיסת עולם פוליטית – אבל מצד שני היא הפכה אותו למבקר שנע על קו התפר שבין הצרפתולוג לאמריקנופיל. לכן אני כה מקפיד ומתמיד לקרוא אותו. מדי פעם בהנאה, מדי פעם בכעס.

אני רוצה עוד מבקרים שאוכל להתווכח איתם – ושיתווכחו איתי. אבל הגישה ש "אוף, זה נורא לא יפה" נורא מסרסת. הכל נכתב, אני מבטיח, בג'נטלמניות ובאופן ענייני. ואני ממש מקווה שאיש לא נעלב מזה (ואם כן, אני מתנצל מעומק ליבי). אבל כשיש טקסט שמנוסח באופן שיוצא מתפיסת עולם מנוסחת ומגובשת, אני מאמין שזה נכון לדון בו. לעמת אג'נדה באג'נדה. אין נכון ושגוי כאן. יש כאן רק הבדלים בטעם ובתפיסת עולם. וזה בסדר, זה באמת בסדר, להגיב לכל מה שקורה סביבנו בתחום הקולנוע, מהטריילר ועד עטיפת הדי.וי.די.

הבי.בי.סי רץ להקדים את העולם וחוגג כבר באפריל יום הולדת 50 ל"פסיכו" של היצ'קוק, חודשיים לפני הזמן. תחת הכותרת "איך 'פסיכו' שינה את פני הקולנוע" מציגה הכתבה איך כל ההתייחסות לסקס ואלימות (ומוזיקה) בקולנוע השתנו אחרי "פסיכו", שהוא למעשה סרט הסלאשרים הראשון בעולם.

============

ובינתיים, באוסטרליה. סטיבן סודרברג ניצל את השהות שלו בתור במאי בתיאטרון הלאומי בסידני, אותו מנהלים קייט בלאנשט ובעלה ובו הוא ביים באחרונה הצגה בהשתתפות בלאנשט, כדי לצלם סרט מהיר ומאולתר עם שחקני התיאטרון, שעוסק בניסיונותיו של תיאטרון אוסטרלי להעלות עיבוד ל"שלוש אחיות" של צ'כוב. מי שראה טוען שהסרט מצחיק מאוד, וכן שסודרברג מתכנן כרגע להשאיר את הסרט כמתנה לחבריו מהתיאטרון ולא להפיץ אותו באופן פומבי. לא מאמין לו.

=============

הטקסט שהכי נהנתי לקרוא החג היה מאמר שכתב מתיו קלמן, כתב "הדיילי מייל" ו"טיים מגזין" בישראל למוסף החג השני של "ידיעות אחרונות", ובו הוא סוקר את סרטי הקולנוע הישראליים של העשור האחרון. אני אוהב כשניתנת לי ההזדמנות להסתכל על הקולנוע הישראלי מבחוץ, בעיניים שאינן מושפעות מחשבונאות פנימית, ושרואה דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם. האופן שבו מביט קלמן בסרטים הישראליים ומעבר לכל העלילות רואה גם נופים, היה מרתק עבורי. האופן שבו הוא מחפש את המדבר, למשל, ומוצא אותן בסרטים כמו "סוף העולם שמאלה" ו"ללכת על המים". או ההתלהבות שלו מ"מישהו לרוץ איתו" בזכות האופן שבו הסרט משתמש בלוקיישנים הירושלמיים. ההתלהבות שלו מ"מישהו לרוץ איתו" גרמה לי לרצות לצפות בו שוב. חבל שהטקסט לא קיים ברשת וניתן ללינקוק.

ועוד מקריאת החג: לפני שבוע זעפתי על קוצר הרואי של רוגל אלפר, שכתב בגנות סרטי התלת מימד והאשים אותם שהם יהרסו את העולם – לא רק את הקולנוע, אלא את כל ההתייחסות של הדורות הבאים לאמנות כלשהי. השבוע אני מוריד בפניו את הכובע על מה שכתב במדורו ב"העיר" על האופן שבו תל אביב היא אולי מרכז תרבותי וכלכלי, אבל מבחינה פוליטית היא נמצאת בפריפריה. גם הטקסט הזה עדיין לא קיים ברשת.

פו, צפוף כל החג-שבת-חג הזה. ומוציא לגמרי מאיפוס. איך חוזרים לתפקוד מלא מחרתיים? אולי ננוח על זה עוד איזה יום. ובכל מקרה, חג שני של פסח. שבוע אחרי יציאת מצרים חוצים בני ישראל את ים סוף. כך דמיין את זה ג'פרי קצנברג והצוות שלו לסרט האנימציה הראשון של דרימוורקס, "נסיך מצרים":

משה רבנו של קצנברג נראה ממש טוב בתור מי שאמור להיות בן 80. וזו הגרסה המפורסמת יותר של ססיל ב. דה-מיל, עם צ'רלטון הסטון בתפקיד משה:

חג שמח.

זהירות, מפלצות מחופשות לארנבוני פסחא נראו מסתובבות באחרונה ביערות. קבלו קליפ חדש חדש, טרי-טרי, לכבוד פסחא (שחל היום), של החבובות:

אגב, מי שיש לו די.וי.די של "הפסיון של ישו" של מל גיבסון, היום זה היום לצפות בו.

נמרוד שפירא, סטודנט שנה ד' בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, מעדכן אותי שבאתר genero.tv מתקיימת תחרות לבחירת הקליפ הבא של מובי, שננעלת היום. 18 קולנוענים מרחבי העולם העלו לאתר קליפ שהם הפיקו לשיר החדש של מובי, "Wait For Me". אחד מהם הוא שפירא. בקליפ משתתפת שני בן חיים שמגלמת בחורה שחלום חייה הוא לפגוש את מובי, והיא ממלאת אחר הוראות מספר שאמורות לעזור לה לפגוש אותו. כל תחנה שלה היא מחווה לקליפ אחר של מובי. אישית, לא נורא השתגעתי על הרעיון של "מיחזור" קליפים קודמים של מובי – שבוימו בין השאר על ידי רומן קופולה וג'וזף קאהן – אבל אני חייב להגיד שהצילום והאווירה של הקליפ, בתור תרגיל בסגנון, היו לא רעים בכלל. הצלם הוא אמנון האס. שיננתי. אתם יכולים לצפות בקליפ כאן, וגם להצביע עבורו. אבל בואו גם ננמיך ציפיות, לשיר "Wait for Me" כבר יש קליפ "רשמי" שביימה חברה של הזמר. ואגב, אם אתם קולנוענים שמחפשים מוזיקה, מובי הוא החבר שלכם: הוא מציע קטעי מוזיקה שלו בחינם או במחיר סמלי, לקולנוענים שיוצרים סרטים עצמאיים או לא מסחריים.

==========

עוד בשורות קולנועיות/אינטרנטיות נהדרות: האל הרטלי עשה רי-מאסטר לסרט שלו "Surviving Desire" והוא מציע אותו להורדה באתר האינטרנט שלו (אבל לא מחוץ לאמריקה). בקרוב הוא ייצא מחדש בדי.וי.די. "Surviving Desire", בן ה-50 דקות, הוא אחד הסרטים הכי מקימים שהארטלי ביים אי פעם, לא מעט בזכות ההומאז'ים הנפלאים שלו לגודאר בסרט.

=============

הצילום הזה, שפירסם ג'פרי וולס, פשוט הורס מצחוק. או מדכאון. לא החלטתי. הוא אמור להיות אמיתי לחלוטין:

זה מה שקורה באמריקה? קהל מעריצי "לילה במוזיאון" הולך לראות את "החדש של בן סטילר" ופשוט בשוק לגלות שזה סרט קטן, עגמומי, שלא קורה בו הרבה, ואין בו הומור ואקשן ואז הוא רץ בצרחות החוצה ומחפש את המנהל כדי לקבל זיכוי על הזוועה הזאת? חי נפשי. או שזו היתה מתיחת 1 באפריל? אין פתרון באתר. אבל גם אם זו פרודיה, הוא נודעת בנקודה שתכף נראה גם בארץ: "גרינברג" מפצל את צופיו למעריצים ולשונאים. הסרט הזה מייצר לא מעט שנאה וכעס ותיעוב בקרב צופים ומבקרים. אז אם אתם חובבי "לילה במוזיאון" (סרט שדווקא סימפטתי), היזהרו מ"גרינברג", סרטו החדש של נואה באומבך ("לחיות בין השורות"). אבל דעו שאני במחנה המעריצים. זה סרט מדכא וארסי, אבל הוא גם נהדר וחד אבחנה בצורה נדירה.וסרט שכאילו נשלף מתוך קפסולת זמן שהוקפאה אי שם ב-1973. הסרט יעלה בארץ בשבוע הבא.

ואגב, אני מתלבט: נואה באומבך או נח באומבך? אני לא אוהב לעברת שמות של במאים אמריקאים, אבל מתקשה לעמד בפיתוי של הגרסה העברית המתחרזת.

==========

והנה מתבשלת לה מחאה מוצדקת: "התנגשות הטיטאנים" יהיה הסרט הקופתי של סוף השבוע באמריקה, אבל מבקרי הקולנוע שם כבר מתחילים לזעוף נגד תאוות הבצע של האולפנים שרוצים להפוך הכל לתלת מימד. הדיווחים מביקורת "הטיטאנים" היא שגרסת התלת מימד – שנעשתה אחרי הצילומים, ורק אחרי קדחת "אווטאר" – נראית לא טוב. וכך, סרטי התלת מימד ה"מזויפים", אלא שנעשו בדיעבד – "אליס בארץ הפלאות", "התנגשות הטיטאנים" – זוכים לבוז תלת מימדי, בהשוואה לסרטים שנוצרו בתלת מימד מלכתחילה: "אווטאר", "למעלה", "הדרקון הראשון שלי". הנה סקוט וויינברג, והנה אן תומפסון, באותו עניין ממש. תומפסון מדווחת על גל שמתחיל להתעורר של קולנוענים שמנסים לסרב להמרת סרטיהם לתלת מימד בדיעבד, או אפילו לצלם בתלת מימד בכלל (דארן ארונופסקי, למשל). וכן ש"רובין הוד" של רידלי סקוט – שיהיה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן – ושדווח שגם הוא יומר לתלת מימד (כי חצים עפים ישירות אלינו זה בדיוק מה שרצינו מרידלי סקוט), לבסוף יישאר בגרסה שטוחה, משיקולים של לו"ז וכסף.

ח"כ כרמל שאמה מהליכוד החליט לפני כמה ימים שהוא נטפל לבעלי בתי הקולנוע ורוצה לחוקק חוק שיגביל את מחירי הפופקורן והשתייה בקיוסקים של בתי הקולנוע. הייתם מצפים שאני, בתור מעריץ קטן מאוד של האנשים שאחראים על הפצת הסרטים בארץ, אריע לחוק שסוף סוף מתיישב להם קצת על הראש כמו אחרון הבלוגרים הניג'סים. אבל אני לא. למעשה, הצעת החוק הזאת די דוחה בעיניי. היא הצעה שכל מטרתה היא להשיג כותרות בתקשורת – וחי נפשי! הוא הצליח בכך. ראו, אפילו בבי.בי.סי עשו על זה פולואו-אפ – מתוך היטפלות לנושא שכמובן מעצבן רבים.

אני חושב שיש המון דברים פגומים ונוראיים באופן שבו המפיצים ובעלי בתי הקולנוע מתנהלים. החל מהעובדה הפרובלמטית שמדובר באותם אנשים, ושאין תחרות של ממש בתחום. אם מישהו רוצה לחשוב על רגולציה בתחום ההפצה/ההצגה בארץ, יש לי דווקא כמה מחשבות בנושא. אבל מכל הדברים המזיקים שהמפיצים ובעלי בתי הקולנוע עושים לקולנוע הישראלי, דווקא לפופקורן היתי מניח. שייגבו על הפופקורן מצידי גם 150 שקל לשקיק. אף אחד לא מכריח אותי לקנות אותו. ואגב, הכותרות לא מעודכנות: ברוב בתי הקולנוע הגדולים, אין כבר שום בעיה להכניס לאולמות מזון ומשקאות שנקנו בחוץ. אם יש מקומות שעדיין אוסרים על זה, זה עניין שאסור להרשות אותו כי זו פגיעה ברורה בזכויותינו כצרכנים. אבל ברוב בתי הקולנוע שאני מכיר כבר אין שום חוק כזה.

לכן, אם כבר, הרי שבמקום חוק הפופקורן שמגיע מצד חבר כנסת רודף פרסום, הייתי שמח אם תקום מחתרת הפופקורן. ארגנו מחאה ציבורית, שמגיעה מהקהל ולא מהמחוקק, שתצהיר: עד שפופקורן לא עולה 15 שקל אנחנו לא קונים. ובאמת, מה הבעיה להתנזר מפופקורן למשך כמה חודשים? אם מספיק אנשים יעמדו בכניסה לבתי הקולנוע ויחלקו פלאיירים לצופים וישכנעו אותם להפסיק לצרוך פופקורן, בעלי בתי הקולנוע יזדרזו להוריד את המחיר. הרי הם יכולים למכור חבית פופקורן בשבעה שקלים ועדיין להרוויח עליו.

כשבעלי בתי הקולנוע עדיין מתמחרים את הכרטיסים בצורה מתואמת ביניהם, וכולם מעלים מחירים במקביל, וכשאין כמעט שום הנחה על הכרטיסים, וכשהם מציבים בפני מפיצים קטנים – ובעיקר מפיצי סרטים ישראליים – תנאים דרקוניים, וכשהם גונזים על ימין ועל שמאל סרטים שהם בעלי הזכויות שלהם ומונעים ממפיצים מתחרים להפיץ אותם, יש המון בעיות בעולם ההפצה/הצגה בארץ שדורשות עיון מצד הממסד. אבל דווקא הפופקורן? הפופקורן הוא החלק הכי קטן וזעום בצרותנו.

מה דעתכם? יש כאן מישהו שחושב שהצעת החוק של ח"כ כרמל שאמה ראויה לתשואות?

מתוך הסצינה שנתנה לסרט את שמו

"נביא" הוא הסרט הרביעי של זאק אודיאר שאני רואה והיוצר הזה מסקרן אותי. נדמה לי שהתגובות שלי לרוב סרטיו היו זהות: כולם התחילו באופן שלא הרשים אותי, אבל הסתיימו בצורה שגרמה לי להרים גבה מופתעת ומתפעלת. אודיאר מתחיל את סרטיו באופן שנראה מוכר ושגרתי ובאופן הדרגתי מוציא אותם משם. אני עוד לא לגמרי מסונכרן לריתמוס שלו, או לבחירות הסגנוניות שלו, אבל אני חייב להגיד שמדובר ביוצר שאני מוצא אותו יותר ויותר מרתק. "נביא" הוא סרט שעם כל אורכו (שעתיים וחצי) ייתכן ומגיעה לו התייחסות נרחבת ומעמיקה יותר. אלא שלא מצאתי את עצמי נסחף לתוכו ומוצא בו רבדים שהסעירו אותי. מה שכן, מצאתי את עצמי מרותק לסיפור הזה – שבאיזשהו שלב מתחיל אפילו לגעת במיסטי (השם דווקא מסגיר את האלמנט הזה). אודיאר עובד בצורה עקלתונית על הקהל. הוא לא מדהים אותנו, הוא לא מפעיל עלינו תותחים גדולים, הוא עובד בינואנסים איטיים, וממזריים למדי. בארבעים דקות הראשונות של "נביא" חשבתי שאני הולך לסבול בסרט. ב-40 דקות האחרונות כבר די התמוגגתי ממנו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.3.2010

ז'אק אודיאר הוא במאי שאני מהמר שתוך כמה שנים יפיל אותנו מהכסאות עם איזו יצירת מופת מוחצת ונדירה. יהיו, אגב, שיגידו ש"נביא", סרטו האחרון – עליו זכה בפרס חבר השופטים בקאן ובשלל פרסי סזאר – הוא יצירת המופת הזאת. אני חושב שעוד לא, היא עדיין בדרך. אבל האופן שבו הוא מבשיל וצומח מסרט לסרט והופך לאחד היוצרים המרתקים והמסקרנים ביותר שפועלים כעת באירופה. למעשה, אם להיות כנים, אני עדיין מעדיף את סרטו הקודם והאינטימי והמוזיקלי יותר, “לבי החמיץ פעימה", על פני אפוס הפשע הגרנדיוזי יותר שלו ב"נביא".

“נביא" הוא סרט שלוקח זמן להתרגל אליו. הוא מתחיל כמו דרמת בית סוהר סופר-מחוספסת: יאוש ואלימות ודרך ללא מוצא בכל כיוון שאליו נפנה. מאליק הוא נער שנזרק לכלא אחרי תקיפת שוטרים. הוא מפנה עורף לאסירים המוסלמים, וחובר דווקא למאפיה הקורסיקנית. אחרי שהוא מחסל אסיר מוסלמי אחר הוא הולך וצובר מעמד בקרב הקורסיקנים. אלא שאיפשהו הנער התמים והבור מתחיל לקבל שכל. הוא משקיע בלימודים. ולומד את השטח. וכעבור כמה שנים (ושעות קולנועיות) מתחיל לחשוב על ביצוע מהפך. ההברקה של הסרט היא העובדה שרוח הרפאים של האסיר שהוא רצח בתחילת הסרט ממשיכה ללוות אותו. בתחילה נדמה לנו שזה פשוט מניפסטציה של קול המצפון המיוסר שלו. אבל אולי לא? אולי שם הסרט, "נביא", אינו מטאפורי כלל.

טאהר רחים בתפקיד הראשי הוא החוליה החלשה של הסרט. הוא אמור להיות המייקל קורליאונה הצעיר, כפי שגילם אותו אל פצ'ינו הכמעט-אלמוני ב"הסנדק" הראשון. מישהו שנראה ילדון, שלא רוצה להתערב בעסקי הפשע, שרק רוצה שיניחו לו, אבל שמגיע הרגע שבו הוא מבין שהוא צריך לקחת שליטה בעסקים ולסובב את הכל לטובתו. רחים אינו פצ'ינו ולכן הטרנספורמציה שלו נראית קצת משוחקת ומלאכותית. אבל החצי השני הסרט הזה, ומשחקי המניפולציה שהגיבור עושה בין הכנופיות הקורסיקניות והמוסלמיות ובין מנהלי בית הכלא, הופכים את "נביא" לסרט שמתחיל כמו דרמה ריאליסטית, אבל נגמר כמו סרט גנגסטרים משויף ושנון למדי.

איזה פחד. אני מקווה שאף אחת מהכותרות שליקטתי מאמש לפוסט הזה היא לא מתיחת אחת באפריל שלא קלטתי.

==========

הטוויטר של האתר/מגזין "Production Weekly" עידכן אמש בשלוש ידיעות די מעניינות. אחת: פאולו סורנטינו מחפש לוקיישנים באירלנד לקראת צילומי סרטו הבא שיתחילו בקיץ. שם הסרט הוא "This Must Be The Place", ומכיוון שסרטיו של סורנטינו עמוסים שירי פופ, לרוב מהאייטיז, קל לנחש ששם הסרט הוא בהשראת השיר באותו שם של טוקינג הדס (המוכר גם בשם "מלודיה נאיבית"). שתיים: פיל אברהם, מי שהתפרסם בתור הצלם של "הסופרנוס" (ומאז הפך גם לבמאי טלוויזיה), יביים את הפרק הראשון של העונה הרביעית של "מד מן", שצילומיו יתחילו ב-12 באפריל. שם הפרק: "יחסי ציבור". שלוש: ובאותו יום ממש תצולם בקזינו בגארי אינדיאנה סצינת ניסיון מתוך "רובוטריקים 3 ".

=========

בשורה שממש משמחת אותי: הנרי סליק מצטרף לחבר'ה של פיקסאר והוא מתחיל לעבוד שם על בימוי סרטיו הבאים. אני מניח שג'ון לאסיטר יקפיד שהם ימשיכו להיות בסטופ-מושן, ובכך לגוון את מלאי הסגנונות הפיקסארי (ואולי סליק יוציא את סרטיו בכלל תחת המותג דיסני ולא פיקסאר, קשה לדעת בשלב הזה). מכיוון שאת "קורליין" של סליק מאוד אהבתי, אני חושב לא מעט בימים האחרונים שאם סליק היה מעבד את "אליס בארץ הפלאות", ולא טים ברטון, זה היה יוצא הרבה יותר טוב ויפה.

============

זה כנראה היה מו"מ לא פשוט אבל גם בלתי נמנע, אבל החוזים נחתמו וסרט ההמשך ל"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" יוצא לדרך, וכל כוכבי הסרט הראשון יהפכו השנה למיליונרים. על פי השמועות סרט ההמשך יתרחש בתאילנד. עכשיו המפיצים בישראל צריכים להתפלל שגם הפעם העלילה תעסוק במסיבת הרווקים של אחת הדמויות בסרט כדי שהם יוכלו לקרוא לו "בדרך לחתונה עוצרים בתאילנד", אחרת הם אכלו אותה עם השם האידיוטי-מלכתחילה שהם בחרו לסרט.

ואני חייב להגיד שעד כמה שאני מנסה להיות קול בקשר לזה, המפיציפם שלנו בארץ באמת מוציאים אותי מדעתי. הספר על פי הסרט "יומנו של חנון" כבר נמצא בחנויות וראיתי אותו נחטף מול עיניי. אבל הסרט, איפה הוא? אני ממש לא מבין. נדמה לי שזה אמור להיות סרט של א.ד מטלון, אבל באתר שלהם אין לו זכר. אז זה של מפיץ אחר? או שלאף אחד במטלון אין ילדים והוא לא שם לב מה קורה עם הדבר הזה שנקרא "יומנו של חנון" בארץ? (או שאולי הם צפו בסרט וגם הם חושבים שהוא מחורבן כמו רוב הביקורות עליו מאמריקה?).

ועוד מפיצים שמוציאים אותי מדעתי: פורום פילם, שמוציאים את "קיק-אס". ראיתי את שלט החוצות של הסרט עם שורת הפרסום המחליאה שלו: "סופרבד פוגש את קיל ביל". קודם כל, עם שורות שיווק כאלה, ברור למה פורום פילם מחרימים מבקרים. זה הרי שורת ביקורת מובהקת, רק שהם לא צריכים את המבקרים, הם מעדיפים לכתוב אותה לבד. אבל בואו נעיין מקרוב במשפט הזה: סופרבד פוגש את קיל ביל. פתאום "סופרבד" הוא סרט שהמפיצים בארץ מתגאים בו? אחרי שהם עשו ככל יכולתם לחרב את ההפצה שלו בארץ? אבל "סופרבד", לפחות, הוא לא סרט של פורום פילם, אלא של החברים שלהם בא.ד מטלון. אבל "קיל ביל" כן היה סרט של פורום פילם. והם קראו לו "להרוג את ביל"? אז מה שנבין מהפוסטר שלכם ל"קיק-אס"? שזו התנצלות והודאה בטעות שקראתם ל"קיל ביל" "להרוג את ביל" או שסתם שכחתם איך אתם בעצמכם קראתם לסרט שאתם הפצתם? נראה כמו עבודה של חובבנים כל העסק הזה. אני נטרף מהם.

==============

דיוויד פינצ'ר מסיים את העבודה על "הרשת החברתית" (הסרט על פייסבוק) וכבר מתחיל לעבוד על הסרט הבא: הרימייק שלו לעיבוד של רב המכר "הנערה עם קעקוע הדרקון".

===============

נראה לי שאפשר להמר די בוודאות שאין סיכוי שנראה את "Green Zone", של פול גרינגראס ועם מאט דיימון, מופץ בארץ, נכון? לא ברור מה חיסל את הסרט באמריקה: העובדה שהוא סרט מלחמה בעירק (באופן מדהים, אף סרט מלחמה בעירק לא הצליח בקופות באריקה, אף לא אחד מהם)? העובדה שהוא לא טוב (אין לי מושג אם הוא טוב או לא טוב, הביקורות היו חלוקות. מייקל מור, למשל, חשב שהוא נהדר)? או העובדה ש"אווטאר" דרס אותו בבתי הקולנוע? ועכשיו גם פול גרינגראס, שעד עכשיו עבד על השילוב בין האקשן ובין המראה הריאליסטי/תיעודי/מחוספס, יתמודד עם הדיגיטלי והתלת מימדי: הוא נבחר לביים את הרימייק ב-3D ל"המסע המופלא", המותחן הרפואי הסיקסטיזי של ריצ'רד פליישר (עם ראקל וולש), בו חבורת מדענים מוקטנים לגודל מזערי ומוזרקים לתוך מחזור הדם של מדען רוסי גוסס, ובתוך הגוף שלו הם צריכים להילחם בכדוריות דם לבנות ולימפוציטים משתוללים. כמה אהבתי את הסרט הזה! ולדידי, כבר עשו לו רימייק, נהדר כפליים: "יום במלכודת" של ג'ו דנטה (בו דניס קווייד מוזרק לתוך גופו של ריק מוראניס מרטין שורט). שלא לדבר על הומאז' באחד הפרקים של "בוב ספוג". ג'יימס קמרון מפיק את הרימייק.

=============

הכינו את המועמדויות לאוסקרים: סטיבן דולדרי ("בילי אליוט", "השעות", "נער קריאה") יביים את העיבוד הקולנועי ל"קרוב להפליא ורועש להחריד" של ג'ונתן ספרן פור, על פ תסריט של אריק רות ("פורסט גאמפ", "בנג'מין באטן") בהפקת סקוט רודין ("ארץ קשוחה").

=============

וזה די משעשע: "Battlefield Earth", סרט המדע בדיוני במימון הכנסייה הסיינטולוגית ועל פי ספרו של ל. רון האברד, נבחר בשבוע שעבר לסרט הגרוע ביותר של העשור (הקודם). תסריטאי הסרט, ג'יי.די שפירו, הגיע לאסוף את הפרס. ובהזדמנות זו הוא כתב, כבר לפני כמה ימים, טקסט ל"ניו יורק פוסט" בו הוא מסביר איך קרה שתסריט שהוא כתב – אחרי שהגיע למרכז לסיינטולוגיה בתקווה שייפגוש שם בחורות – הפך לסרט הכי גרוע של העשור.

ועוד 159 ממשפטי הזהב של ארנולד שוורצנגר בעשר דקות: