30 מרץ 2010 | 10:00 ~ 43 תגובות | תגובות פייסבוק

אמרו ונשארו בחיים, חלק ב'

ביום שישי כתב רוגל אלפר ב”העיר” על הקולנוע התלת מימדי: “תלת ממד הוא קללה לאמנות עמוקה, מורכבת ואיכותית”. וגם: “‘אווטאר’ לא מפר את הכלל שתקף כבר יותר מ-100 שנה: סרטים ‘שטוחים’ נוטים להיות עמוקים וסרט תלת ממדיים נוטים להיות שטוחים”.



אני נורא אוהב לקרוא בספרי ההיסטוריה של הקולנוע איך התקבלו טכנולוגיות חדשות. באופן גס אפשר להגיד שהיוצרים כמעט תמיד חיבקו טכנולוגיות חדשות, ואילו המבקרים עיקמו מולם את האף. אני זוכר שני ציטוטים שקראתי על האופן שבו כתבו מבקרים משנות ה-50 על כניסתו של הקולנוע הסינמסקופי, רחב המסך. “סרטים במסך רחב יהיו משעממים פי שניים מסרטים במסך רגיל”, כתב אחד. “יש רק שני דברים שאפשר לצלם במסך רחב”, כתב אחר, “מסעות הלוויה ונחשים”. שלישי כתב שבלתי אפשרי לדמיין קלוז-אפ של פנים בפריים סינמסקופי, ולפיכך שבזאת תם עידן של אינטימיות עם פני האדם. ואכן, סרטי המסך רחב הראשונים – אפוסים היסטוריים וגרנדיוזיים שהשתמשו במסך הרחב כדי להציג פאר, ראווה ורהב – שיחקו לידי המבקרים המזלזלים. לא היו בהם פנים והיו רק המוני אנשים וסטים ענקיים. ואולי זאת גם בעיה של מבקרי ותיאורטיקנים: הם מתייחסים רק למה שקיים, אבל לא לפוטנציאל של מה שיכול להיות. זה שמור לאנשי החזון.



מדהים, אבל היו אפילו מבקרים שזעקו חמס כשקולנוע התחיל לדבר. “מי צריך את זה?!”, הם זעקו. ומבחינתם, בצדק. הקולנוע האילם הגיע לשלמות, ונדמה שהיעדר הדיאלוגים היה כרוח מתחת לכנפי הסרטים הגדולים של סוף שנות ה-20, שיכלו להתרומם לגבהים של פיוט, וגם של ריאליזם, מבלי להידרש לסד של דיאלוגים ושפע אקספוזיציות מילוליות. הרוגל אלפר של 1929 בוודאי כתב “בשביל משחק טוב מול מצלמה לא צריך סאונד, בשביל רעיונות מורכבים לא צריך סאונד וסיפור טוב בטח שלא צריך סאונד”. והוא, כמובן, יהיה צודק.



בשעה שהתיאורטיקנים של הקולנוע תמיד רצו שהקולנוע ישתמש בכמה שפחות אמצעים ויישאר כמה שיותר רחוק ומנותק ממציאות הצפייה האמיתית שלנו בעולם, הבמאים עצמם רצו ליצור סרטים שיהיו יותר ויותר “נאמנים למקור”. אנחנו חווים בחושינו את העולם עם קול, בצבע, עם ראייה פריפריאלית רחבה ובתלת מימד, אז למה שהקולנוע לא יהיה כזה גם? כשהוא היה אילם רצו להוסיף לו הקלטת קול סינכרונית ודיאלוגים. כשהוא היה בשחור לבן רצו להוסיף לו צבע. כשהפריים היה ריבועי וקטן רצו להפוך אותו למלבני, רחב וגדול, תופס חלק גדול יותר מטווח הראייה שלנו. ובין לבין, תמיד ניסו לגרום לו להיות תלת ממדי. הגל התלת ממדי הנוכחי הוא הניסיון השלישי (אחרי שנות ה-50 ושנות ה-80). לכן, לכאורה, קל ללעוג לניסיון הזה, כי נדמה (גם לי, האמת) שאין סיכוי שזה באמת יתפוס. סיבה עיקרית לכך היא עניין המשקפיים. זה כמו לדרוש מצופי הקולנוע ב-1929 להיכנס לאולם עם אוזניות כדי לשמוע את הקול. צודק אלפר כשהוא כותב ש”כעת אנחנו ניצבים בפתחו של עידן התלת ממד”. אבל הוא טועה בהמשך המשפט: “היכונו להרכיב את המשקפיים המיוחדים כדי לצפות ב’קזבלנקה’. ולא בקולנוע. בבית. ואל תסירו את המשקפיים כי תצטרכו אותם לא רק בשביל סרט ישן. גם שידורים ישירים של משחקי כדרגל וכדורסל יהיו בתלת ממד”. רגע, תלת מימד עם משקפיים בטלוויזיה כבר יש מזמן. זה לא תפס. החברות שמפתחות טכנולוגיות עובדות עכשיו כדי לפתח דרך לשדר ולצפות בתלת מימד ללא משקפיים. זו תהיה המהפכה (איך זה נראה? זוכרים את המוניטורים התלת ממדיים של המדענים ב”אווטאר”? ככה). לכאורה, בטלוויזיה, במחשב ובמסך הסלולרי זה כבר כנראה הולך ונהיה אפשרי, ממש בקרוב. עכשיו יצטרכו לפתור איך זה יהיה אפשרי בהקרנה קולנועית. אם זה יתאפשר ויקרה, והתלת ממד לא יהיה זקוק יותר למשקפיים, הרי שאז זו באמת תהיה מהפכה קולוסלית בדרכי הצפייה, ששקולה לכניסת הסאונד. עד אז, זה עדיין לא ברור. (אם כי אני מתנגד לחלוטין לכל הגל – הבלתי נמנע בפני עצמו – של המרת קלסיקות לתלת ממד. שזה יהיה עגום ואיום ממש כמו הניסיון קצר הטווח האומלל של טד טרנר לצבוע סרטי שחור לבן כדי להקרין אותם לקהל “המודרני” בערוצי הטלוויזיה שלו).



כיום, המון סרטים מצולמים בסינמסקופ. סרטי אקשן גדולים, אבל לא רק. אבל רוב הבמאים הצרפתיים, שמצלמים דרמות אינטימיות עם תקריבים על פנים, גם משתמשים במסך רחב. ובצבע. ועם קול. וזה נכון: “קזבלנקה” לא היה נהיה יותר טוב אם הוא היה מצולם בצבע. ו”מלתעות” לא היה נהיה פחות טוב אם הוא היה מצולם בפריים מרובע במקום בפריים רחב. אבל בכל פעם שמגיע מבקר וטוען שטכנולוגיה שנמצאת כעת בשלב עוברי היא תהיה מכת המוות של הקולנוע, אני נזכר בכל אלה שטענו שמרגע שהקולנוע יתחיל לדבר הוא ימות. או מרגע שיעזבו את הפילם לטובת קולנוע דיגיטלי.



ניסיונות בתלת מימד יש שנים. הגל הנוכחי – קוראי בלוג זה כבר מכירים את המעקב המתפעם שלי אחר התפתחות התלת מימד, עם או בלי ההקרנה באיימקס – התחיל ב-2004. ומאז אני אישית מחכה שג’יימס קמרון יגיע אליו. אז הנה, הוא הגיע ואכן עשה מהפכה. עכשיו ממשיכים הלאה. מה יעשו סטיבן ספילברג ופיטר ג’קסון עם תלת מימד? ומה יעשה עם זה מרטין סקורסזי, ששוקל לביים עיבוד ל”התגלית של הוגו קברה” בתלת מימד? סקורסזי הוא האיש שאמר בראיון שלדעתו אפילו סרט כמו “פרשס” היה צריך להיות בתלת מימד. הוא זה שרואה שלתלת מימד יש את הפוטנציאל של הסינמסקופ: לא רק לסרטי ראווה, לא רק לאפקטים שקופצים עליך, אלא דווקא לדרמה האינטימית והצנועה.



בגלל שנראה שהתלת ממד הוא סוג של שידור חוזר לפיתוחי טכנולוגיה של הקולנוע ב-90 השנים האחרונות. גם כאן – כמו עם הסאונד ועם הסינמסקופ – הלידה מלווה בבעיה גדולה של ציוד צילום שנהיה גדול ומסורבל ולכאורה מצמצם את יכולת התנועה של הבמאים, שהתרגלו עד לפני דקה לעבוד עם מצלמות קטנות ומשוחררות מאוד. אבל זו פאזה. ומכיוון שהכל חוזר על עצמו, אני בעד גישה של ענווה. בעיקר, כי כל מי שקרא “אויה!”, הוא זה שאחר כך מכניסים לספרי ההיסטוריה כמי שסבל מקוצר רואי.



צודק אלפר. לא צריך את התלת ממד בשביל לעשות סרטים מצוינים. אבל זה לאו דווקא נכון שהתלת ממד ימנע מסרטים מופתיים להיעשות. ואולי אחד מהם יעשה שימוש כזה בתלת ממד שאי אפשר היה לעשות כשהקולנוע היה שטוח. ואולי, מי יודע, התלת ממד לא יהיה בכלל כמו הקול או הצבע או הסינמסקופ או הדיגיטציה, ושוב יתנדף מהעולם ויהפוך, בשלישית, לקוריוז שלא תפס. אבל כרגע אלפר מצטייר כשמרן שלא מצליח לזהות פוטנציאל של טכנולוגיה חדשה, ובעיקר חושף לא רק קוצר רואי, אלא גם היעדר פרספקטיבה היסטורית. ולא מעט היסטריה. אלפר חושש שדור שיגדל על בידור אור-קולי תלת ממדי לא יצליח להתמודד עם ציור של רמברנדט, צילום של אנרי קרטייה-ברסון וסצינת הסיום של “קזבלנקה”. הסיפור העצוב הוא שאין צורך להאשים את התלת ממד בכך. הדור הנוכחי (איזה נוכחי? זה כבר שנים ככה. תשאלו כל מורה ותיק לקולנוע) כבר לא מצליח להתמודד עם הדברים האלה. אני רואה מדי שבוע במפגש שלי עם סטודנטים. אם זה שחור לבן וישן (מכאן, שזה גם קצת איטי בקצב שלו ביחס לקולנוע מודרני), ובוודאי שאם זה אילם, הם מגלים לזה אדישות ומיד נרדמים. זה התפקיד שלנו – מורים, מבקרים, מתווכי תרבות – להמשיך לחנך את הערכת האמנות הקודמת. אבל לא מתוך פסילת הטכנולוגיה העתידית. יהיה מצחיק למצוא בארכיונים את המשפט של אלפר “סרטים שטוחים נוטים להיות עמוקים וסרט תלת ממדיים נוטים להיות שטוחים” אם בעוד 50 תגיע יצירת מופת תלת ממדית שאפילו אלפר יתפעל ממנה.

נושאים: בשוטף

43 תגובות ל - “אמרו ונשארו בחיים, חלק ב'”

  1. עמית איצקר 30 מרץ 2010 ב - 10:21 קישור ישיר

    בינתיים, השימוש בתלת מימד היה בעיקר לסרטים מחורבנים כמו “אוואטר” וגם שם הוא לא היה מלהיב במיוחד לטעמי. אז אני נוטה להסכים עם רוגל אלפר. אני נגד השימוש בטכנולוגיות “חדשות” כדי להחזיר את הקהל לקולנוע. אני לא חושב שסרט טוב חייבים לראות דוקא בקולנוע ושזה הצורה האולטימטיבית לצפות בו. אני מעדיף לראות סרט צנוע קטן וטוב על מסך הטלויזיה שלי בבית מאשר לראות ספקטקל תלת מימד של סרט מחורבן בבית קולנוע. אולי הגיע זמנם של בתי הקולנוע להיכחד. אני מאמין שימצאו וכבר מוצאים דרכי הפצה של סרטים דרך האינטרנט וזה מבחינתי הרבה יותר מלהיב מכל סרט תלת מימד. הנגישות שיש היום בעזרת האינטרנט לסרטים וליוצרים שלא היינו יכולים להגיע אליהם בלעדי האינטרנט זה דבר שמלהיב אותי הרבה יותר מאשר התלת מימד. ושיחנקו בעלי האולפנים הגדולים.

  2. פול קרסי 30 מרץ 2010 ב - 10:37 קישור ישיר

    מאמר מעניין.יש לך לפעמים יציאות טובות.חלק א’ היה פחות טוב.

  3. מוטי 30 מרץ 2010 ב - 10:41 קישור ישיר

    אין סיבה שטכנלוגיית תלת המימד לא תהפך לחלק אינטגרלי מאומנות הקולנוע. אני באופן אישי מאוד מאמין בזה.

    יכול להיות שרוגל אלפר, שבאופן כללי, נוטה לשאת איתו יונים שליליים לכל מקום אליו הוא הולך או שבו הוא כותב, ולכן גם הפעם הוא מתנגד. יכול להיות שיש לו התניה קלאסית מאווטאר שאותו הוא לא אהב, אבל גם יכול להיות שפשוט לא מוצא חן בעיניו שיש משהו שהציבור הרחב גילה לפניו ועכשיו הוא חייב לתפוס את עמדת הנגד.

    התנגדות עקרונית לתל-מימד אין סיבה שתיהיה למישהו מאחר ואחנחנו לא יכולים לנחש את הפוטנציאל של טכנולוגיה כזאת. ברור שהעניין רק נמצא בחיתוליו ויש סבירות גבוהה שבעוד מספר שנים ימצאו שימושים מעניינים ואינטליגנטים יותר לתלת מימד. אני באופן אישי הצלחתי לזהות השפעה רגשית כשאני צופה בסצינה שמתרחשת בתלת מימד ולכן אני מאמין שיש שם גרעין של פוטנציאל.

  4. טל 30 מרץ 2010 ב - 11:16 קישור ישיר

    לפני כמה וכמה חודשים, אחרי שראיתי את Up בתלת-מימד, כתבתי על החוויה כמה מילים (בניקלינק). ציינתי שהסרט יעבוד לטעמי באופן זהה בדו-מימד, להוציא רגע אחד – סצנת הפתיחה של הסרט, שיש בה מעבר בין סרטון החדשות (הדו-מימדי) לבין אולם הקולנוע (התלת-מימדי) בו הוא מוקרן. ברגע שבמאים יפנימו סוג כזה של שימוש בטכנולוגית התלת-מימד, אנחנו נראה את המהפכה התלת-מימדית האמיתית שאנחנו מחכים לה.

  5. יעקב 30 מרץ 2010 ב - 11:36 קישור ישיר

    אני לא חושב שהמשקפיים האלה הם נטל גדול מידי. ונראה לי שאם בזמנו היו צריכים אוזניות כתנאי, זה היה תופס.

    יותר מזה, היות וההצלחה של אווטר מסעירה את התעשיה, יש מצב שהטלויזיות יתמכו בזה בקרוב (עין ערך סוני ברבייה דגם בפיתוח), וגם פלאפונים. מה שאומר שתתכן תעשיית משקי תלת מיימד – אישיות ואופנתיות. לכל אחד יהיו המשקפים שלו בדומה למשקפי שמש והן יהיו נוחות קלילות ויפות.

    בקשר לציטוט “סרטי תלת מיימד נוטים” אני מנחש שהוא מדבר על ההוה ואם האפליקציות ישתנו אז מה טוב.

  6. זוהר 30 מרץ 2010 ב - 12:23 קישור ישיר

    א. מאמר מצוין, יאיר. נהנתי מאוד.
    ב. שאלה למתמחים – מה מונע ממשקפי תלת מימד להיות קלילים ונוחים, כמו משקפי שמש (כפי שהציע יעקב מעלי)?

    ==========

    רוה לזוהר: המשקפיים של חברת RealD הם בדיוק כמו משקפי שמש של ריי-באן, קלים ונוחים ונונשלנטיים, וגם אפשר לקחת אותם אחר כך הביתה ולא צריך להחזיר בסוף ההקרנה. החברה שמשתמשת במקרני RealD בארץ היא ג.ג, ומאז שנסגר הקולנוע בעזריאלי אין לי מושג איפה אפשר לראות את ההקרנה במקרנים האלה. אני מניח שבנתניה.

  7. Idans 30 מרץ 2010 ב - 12:45 קישור ישיר

    פריץ לאנג היה זה שאמר את המשפט עם הנחשים והלוויות, ללמדך שלפעמים גם היוצרים יכולים להיות קצרי רואי.

  8. יושיהידה 30 מרץ 2010 ב - 12:55 קישור ישיר

    ראשית, טכנולוגיית התלת מימד ללא משקפיים עדיין רחוקה מאוד מלהיות מושלמת. זה לא עומד לקרות בעתיד הקרוב, כנראה שאפילו לא הבינוני. לא בטלוויזיות ולא בשום מקום. למעשה החברה היחידה שהצהירה שהצליחה לפתח טכנולוגיה כזו היא נינטנדו לקונסולת ה- DS הניידת שלה, ולמעשה עולם האלקטרוניקה הבידורית כולו כמרקחה לקראת הצגת המכשיר בתערוכת האלקטרוניקה של לוס אנג’לס במאי, לדעתי.

    ויעקב וזוהר – הבעיה הנוכחית היא שהמשקפיים המיועדים לטלוויזיה התלת מימדית עובדות כרגע בטכנולוגיה שונה לגמרי מהמשקפיים לקולנוע. המשקפיים של הטלוויזיה הן מה שנקרא “משקפיים אקטיביות”, כלומר משקפיים המונעות ע”י מקור כח ומסונכרנות באופן אקטיבי עם הטלוויזיה. זו לפחות הטכנולוגיה הבשלה ביותר כרגע עבור הטלוויזיה. לכן זה יהיה בלתי אפשרי כרגע ליצור זוג משקפיים תלת מימדיות אחיד עבור הטלוויזיה ועבור בתי הקולנוע.

  9. יושיהידה 30 מרץ 2010 ב - 12:56 קישור ישיר

    סליחה על התייחסות הרבה למשקפיים בלשון נקבה, זאת מחלה שלי שאני משתדל להחלים ממנה… אם הייתי יכול לערוך הייתי עורך. 🙂

  10. בן 30 מרץ 2010 ב - 12:58 קישור ישיר

    הפוסט עצמו מעולה אבל הנטייה שלך להתמקד במבקריםפרשנים אחרים ומגרעותיהם מדיפה מחוסר יכולת שלא לשרבב את האגו, שמרוח על כל פני הבלוג הזה כמעט באופן תואם לשגיאות ההקלדה, לכל דבר שאתה כותב. חבל.

  11. The Face of Jewish Revenge 30 מרץ 2010 ב - 13:08 קישור ישיר

    כן, וגם צ’פלין התעקש להיצמד לסרטים אילמים הרבה אחרי “זמר הג’ז” וטרנטינו מאיים שיחדל לעשות סרטים ברגע שהטכנולוגיה הדיגטלית תשתלט והפילם יעלם.
    אבל, מצד שני די ברור שהמהפכה כבר כאן. קמרון שוב שינה את החוקים. ראו ההצלחה העצומה של “אליס” בתלת ממד. למהפכה הזו גם יתרון אסטתי ברור: סגנון העריכה המהיר שייסדו MTV והאחים סקוט והשתלט על סרטי האקשן של העשור האחרון (מייקל ביי, פול גרינגראס)הוא בלתי-אפשרי לצפייה בטכנולוגיית התלת הממד שלמעשה שמבשרת את שובו של השוט הארוך והמעוצב. לא עוד סרטי אקשן בהם לא רואים את המתרחש ואת הכוריוגראפיה המורכבת של הסנצה מחליפות מצלמה רועדת ועריכה לא קוהרנטית. זה לא מקרה שמייקל ביי מתעקש לא לצלם את הפרק הבא הרובוטריקים בתלת ממד.

  12. שמוליק 30 מרץ 2010 ב - 13:18 קישור ישיר

    אני לא יכול להסכים איתך יותר, יאיר. חוץ מזה שאני אישית גם אוהב את העניין עם המשקפיים; זה יוצר מחויבות לסרט, אתה לא סתם מתיישב ונותן לסרט להתחיל, ויש בזה משהו שמעמיק את חווית הצפייה. אותי מאוד מרגש לראות קהל שלם חבוש משקפיים בוהה בסרט.
    לי אין ספק שהקולנוע כולו יהיה תלת מימדי, ולדעתי צריך להיות טיפש כדי לחשוב אחרת. כמו שציינת הקולנוע תמיד התקדם קרוב יותר לראייה האנושית וזה יקרה גם עם תלת מימד.
    כיום התלת מימד לא מתקרב בכלל לניצול שלו. אוואטאר מצולם כמו סרט רגיל, אבל אפשר לראות שתנועות מצלמה רבות מאבדות מהאפקטיביות שלהן בתלת מימד (דולי אין למשל שבדו מימד יוצר תחושה של עומק), ותנועות אחרות מקבלות כוח חדש. אני לא יכול לחכות שבמאי מצלמה הרפתקן יותר מקמרון (סקורסזי, פ.ט. אנדרסון, שפילברג) יבדוק את האפשרויות החדשות שהתלת מימד מספק.
    עד שהם יתעוררו, איזה אולפן אמריקאי כבר הודיע שהוא יוציא מעכשיו את סרטי הקיץ שלו רק בתלת מימד, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות כמה סטונדטים בסם שפיגל ואנוכי חושבים לצלם את סרט הדרמה הקצר הראשון בתלת מימד (בטכנולוגית האדום והירוק, מה לעשות). המהפכה כבר כאן רבותי, בין אם היא תשודר בטלוויזיה ובין אם לא

  13. The Face of Jewish Revenge 30 מרץ 2010 ב - 13:34 קישור ישיר

    היצ’קוק הרפתקני מספיק עבורך? כי גם הוא כבר עשה סרט בת”מ.

  14. עופר 30 מרץ 2010 ב - 13:41 קישור ישיר

    עמית,
    נראה לי שכל פעם שאתה רואה את המילה “אוואטר” יש לך צורך להגיד כמה הוא סרט מחורבן.
    הבנו את זה כבר בפעם הראשונה שכתבת…

  15. שמוליק 30 מרץ 2010 ב - 13:49 קישור ישיר

    ל14: האם ראית אותו או שאתה סתם מציק?

  16. משה פ. 30 מרץ 2010 ב - 15:30 קישור ישיר

    מבקרי אמנות לא אוהבים חידושים וטכנולוגיה, ולא רק בסרטים. הנה אתייחס לנושא הקרוב לליבך – סינתיסייזרים (אני מנחש שזה קרוב לליבך בהיותך אוהד של דפש מוד).

    כמה פעמים שמענו את “המבינים” (מבקרים, יוצרים, חובבי מוסיקה – בעיקר גיטרות – בעיני עצמם ועוד) שטוענים שלכלי הזה “אין נשמה”.

    מה שמצחיק שאת אותו הביטוי בדיוק – “אין נשמה” אמרו על הגיטרה החשמלית וכן על הסקסופון עם המצאתם.

    ככה זה – אנשים פוחדים מטכנולוגיה ופוחדים מחידושים. הם פוחדים שבאיזשהו אופן מיסטי ושטני זה יקח מהם את הכשרון הטבעי שלהם. הם לא מבינים שבידיים הנכונות של הכשרון הנכון, הטכנולוגיה היא כלי מצויים להוציא לפועל חלומות שעד אתמול היו בלתי אפשריים.

    תשאלו את קרפטוורק, או את ג’ימס קמרון.

  17. לעמית איצקר 30 מרץ 2010 ב - 16:00 קישור ישיר

    מה בדיוק נסגר איתך??

    הגיע זמנם של בתי קולנוע להכחד? טוב,בכזה בן אדם ממורמר ומתוסבך עם עצמו עוד לא נתקלתי.
    סרטים זה כולה בידור להמונים! כמה כבר אפשר להתנשא מעל כולם תגיד לי? זה לא עושה אותך מיוחד אלא ממש פאתטי.תמשיך לראות סרטים קטנים בבית ולהתלהב מהם ואל תעשה צחוק מעצמך עם התגובות ההזויות שלך.כל תגובה שלך בבלוג הזה תמיד מלאה ברעל.

  18. אורנג' טיים 30 מרץ 2010 ב - 16:45 קישור ישיר

    טכנולוגיה חדשה היא בעיקר תירוץ לעשות עוד כסף מסיפורים ישנים ולעוסים. זה, לדעתי, החשש העיקרי של המבקרים, חשש מוצדק לאור העובדה שכל הטכנולוגיות החדשות כמעט בכל האומנויות לאו דווקא שיפרו את האומנות, אלא בעיקר רצחו את קודמותיהן, ביצעו בהן קניבליזציה וברבריזציה, ואולי.. איפה שהוא על הדרך הגיע איזה אומן אמיתי שהציל אותן מביזוי מוחלט. זה מה שהתלת באמת מחכה לו – אמן שיתרץ את קיומו האמנותי.

    http://avatarsucks.com/images/pocatar.jpg

    העובדה עומדת (באוזנה), שמאז שהקול הצטרף לתמונה, אבדה לחלוטין היכולת לייצר (ולראות) תמונות בלי קול. ולמי שחווה את תור הזהב האילם, סרטים אדירים, מופלאים –
    זה איום ונורא, ושום דולבי לא יפייס את דעתם. מזל שהם הולכים ומתים ושבמקומם יש את ילדי-קניון-הזהב של ימינו.

  19. רותם 30 מרץ 2010 ב - 17:01 קישור ישיר

    אורנג’ טיים, דבר ראשון לשמור על דיוק היסטורי: נדיר עד כמעט לא היה קיים, שהיה מצבים בהם הוקרנו סרטים ללא קול. קשה מאד לבני אדם לצפות בפיצ’ר בלי סאונד ברקע. כמעט תמיד התלווה לסרט קול. אולי לא סינכרוני, אולי לא דיאלוג אבל הוא היה שם.
    אבל גם היכולת לייצר סרט ללא קול (דיבור) ממש לא אבדה. כמו שכתבו מעליי, צ’אפלין המשיך לעשות זאת עד 36 ובשני סרטים מצויינים (אורות הכרך, זמנים מודרניים) ז’אק טאטי היה כמעט אילם לחלוטין, בטח פליי-טיים. בנוסף לזה, סרטים רבים היום עדיין כוללים דמויות אילמות, דיאלוגים מועטים, ובמקרים מסוימים אפילו סרטים שלמים ללא דיבור. אל תצפה למצוא את הסרטים הללו בקולנוע הקרוב לביתך, אפילו לא בכבלים/לוין.
    בכל מקרה, נראה לי ניתן לחבר את הטענה של יאיר כאן לפוסט שלו אודות המבקרים של העיר וטענתו אודות ראליזם מנייריסטי: הטכנולוגיה לא מחייבת שיהיה לא מעניין/איכותי, אבל היא גם לא מבטיחה את זה. אני חושב שכמו בעבר, קשה לתפוס את הטכנולוגיה בהתחלה ולעשות ממנה יצירות מופת. ג’יימס קמרון נפל ללהט הטכנולוגי על חשבון סרט טוב. אם בעתיד יהיו עשרות ומאות סרטים שינצלו את הטכנולוגיה הזו לעשיית סרטים באמת טובים, אז הפריצה של אוואטר תהיה בעלת משמעות רבה, ובמובן מסוים הוא היה חייב להיות סרט לא הכי מוצלח. הוא סוג של קולנוע נסיוני. אם דוחפים את המושג הזה רחוק מאד. מאד רחוק.

  20. גילו 30 מרץ 2010 ב - 17:18 קישור ישיר

    בניגוד לחלק א’ עם חלק ב’ אני מסכים לגמרי. מהמקום הזה קצת מתמיהה אותי ההצמדות לאוואטר לטובת הטיעון התלת מימדי וההתעלמות היחסית בבלוג הזה מאליס. ברטון לקח שם את חויית הצפייה למקומות שקמרון לא העז להזות, בצחוק.
    אני מודה שבעשרים דקות הראשונות תמהתי על בחירת הפורמט (חוץ מזה שתלת זה מגניב היה נדמה לי שהסרט היה עובד מצויין גם בדו). אבל די מהר ויתרתי. טים ברטון ועוד בתלת מימד, אני חייב להיות הבן זונה הכי בר מזל בעולם.
    וכן, אלפר נודניק.

  21. במחשבות 30 מרץ 2010 ב - 18:14 קישור ישיר

    כמה לא מפתיע שסטודנטים משפיגל מתכננים סרט בתלת מימד…

  22. תזכרו 30 מרץ 2010 ב - 18:36 קישור ישיר

    השלב הבא-הולוגרמות

  23. (יובל) 30 מרץ 2010 ב - 18:59 קישור ישיר

    זאת הביקורת העדינה ביותר שאפשר לכתוב על הכתיבה של בני ציפר.

  24. נוי קוגמן 30 מרץ 2010 ב - 21:05 קישור ישיר

    גילו- אני שואל לא מתוך אנטי, אלא מתוך סקרנות, מה כל כך הלהיב אותך ב’אליס’?

  25. מיקי 30 מרץ 2010 ב - 23:02 קישור ישיר

    נוי, גם אני ממש נהנתי מאליס. למה? כי הוא כייף של סרט, כי הוא מודע לעצמו, כי הוא חסר חשיבות עצמית, כי יש לו סטייל, כי הדמויות נהדרות, כי העלילה חביבה וכי בסה”כ מדובר בקולנוע סוחף. לא יצירת מופת, אבל גם ממש לא מגיעות לו הקטילות שלהן הוא זוכה מכל כיוון.

  26. אור 31 מרץ 2010 ב - 4:17 קישור ישיר

    שתי הערות על תלת:

    1) נכון שעיבוד תלת מימד ליצירות כמו קזבלנקה הוא מיותר, אבל יש יצירות שאי אפשר להתכחש שהן משוועות לעיבוד תלת-מימדי. רק תדמיינו את “הניצוץ”. קובריק הרי היה פנאט של שימוש בציר העומק וקשה לי להאמין שהוא לא היה רוצה את המסדרונות של מלון אוברלוק בתלת אם הטכנולוגיה הזו היתה בידו (בלי לשכוח שהוא הכניס לשימוש את הדבר הקרוב ביותר שיכל באותה תקופה בשביל התחושה התלת מימדית וזה הסטדי-קאם). מה גם שעיבוד תלת מימדי למסדרונות הוא לא עסק מסובך במיוחד מאחר וזה תנועה של מודלים דוממים שקל יחסית לבנות מחדש במחשב. כך שזה רק עניין של זמן, וזכויות.

    2) תירוץ הכאב עיניים שתלת-מימד גורם לאנשים הוא לא רלוונטי, זה עניין של אימון עצבי הראייה והמוח. כמו לשבת שעות מול מסך המחשב או MTV – מי שלא רגיל יכאב לו. היפוטתית, אם קם דור שרגיל לצפות בתלת-מימד מילדות, לא תהיה לו שום בעיה עם כאבי עיניים. וככל שהמוח רגיל יותר, כך גם ה’סטרוביות’ הידועה של התמונה התלת-מימדית יהיה מזערי יותר.

    התלת כאן להישאר.

  27. רם 31 מרץ 2010 ב - 8:03 קישור ישיר

    יאיר אני מאוד מסכים עם הדברים שכתבת.אני חושב שמאז ומעולם הקולנוע היה שואו ביזניס וחלק מהעניין הזה הוא גם השימוש בתלת מימד.
    שני דברים נוספים: היום כבר מצלמות התלת מימד לא מגבילות את היוצרים בשום אופן. בכול סרטי מאחורי הקלעים של אווטר תוכל לראות את קמרון מצלם שהמצלמה על הכתף שלו והוא זז בחופשיות.
    דבר שני אותו קמרון עצמו אמר דבר מאוד מעניין שישנה את התפיסה לגבי התלת. הוא אמר שיש להשתמש בתלת כמו עוד אלמנת שמשתמשים בו לספר סיפור קולנועי כמו דולי או קריין או סטדי
    ולא כמשהו ראותני. אז אולי קמרון עצמו הוא לא הגאון הקולנועי שיעשה את זה אבל אני בטוח שימצא אחד כזה בקרוב
    שיעשה שימוש בתלת מימד כמו שטרקובסקי או בלה טאר עושים שימוש בדולי

  28. נוי קוגמן 31 מרץ 2010 ב - 11:47 קישור ישיר

    מיקי- סבבה, על טעם ועל ריח. אני, אישית, לא אהבתי את הסרט (למרות שנהניתי מהויזואליה ומהתסריט-המצחיק-שלא-בכוונה), אבל אני לא מופתע שיש כאלו שכן. מה שגילו כתב זה דבר הרבה יותר מחייב מ”כיף של סרט” או “יש לו סטייל”. הוא כתב שברטון לקח את החווית הצפייה לאנשהו. לא ברור לי לאן. לכן אני שואל. מה שכן, כשתגיע הביקורת של יאיר אשמח להתווכח איתך על הסרט. 🙂

  29. גילו 31 מרץ 2010 ב - 13:05 קישור ישיר

    לנוי ומיקי- על זה שברטון ממשיך לחפש את הלב שלו בלב המאפליה ודאי נסכים.
    הרגע המענג שלי באליס היה בכלל אוף סקרין (וכאן אני מתחבר למה שרוה כתב על האופציה שבמאים עם כלים מעט יותר משוכללים משל קמרון ירתמו את החזון שלהם לעגלת התלת המשתוללת), רוצה לומר הרגע שבו ברטון הבין שארץ הפלאות שלו נועדה לתלת.
    מגובה בתסריט (מצחיק לפקים, אבל, צר לי חברים, סופר מודע לעצמו) שמדבר על חויית אימה נשית. ברטון, פלאס הגאונות הויזואלית המוכרת מגובה באופציה הטכנולוגית מנסה לנסח סביבה תודעתית חדשה.
    בעוד שבאווטר הרגשתי חלק מספקטקל באליס כבר הרגשתי חלק מעולם. זר אבל הגיוני ורגיש בהרבה מכל חוויות התלת שנקרו בדרכי לאחרונה.
    מקווה שעניתי לך נוי.

  30. הגמד 31 מרץ 2010 ב - 13:10 קישור ישיר

    ל-אור:
    אם יעברו לתלת מימד אמיתי הטענה השנייה שלך נכונה. אבל כרגע אם יקום דור של ילדים שיתרגל לראות תלת מימד בצורה נינוחה ורגילה – יש מצב שזה יפגע להם בראיית עומק. בכל מקרה אני מניח שעד שיבדקו את זה לעומק – כבר יהיו סרטי תלת מימד עם ראיית עומק יותר נורמלית.
    לidans:
    נראה לי שיאיר לקח ציטוטים גם מג’ון פורד ואורסון וולס (http://www.wellesnet.com/?p=155). בכל מקרה – זה לא אומר שפריים סינמסקופי לא פחות מתאים לכמה אנשים. כמו שציירים מסוימים הרביצו ציורי קירות ואחרים הרביצו ציורי בד. בסופו של דבר אבל המפיקים הם השולטים האמיתיים לרוב, אז לדעתי אם יהיה כסף טוב ברמקולים שנמצאים מתחת למושב: עוד נגיע לשם.

  31. נוי קוגמן 31 מרץ 2010 ב - 14:18 קישור ישיר

    אני באמת מצטער, אבל עדיין לא הבנתי. מה זה “מנסה לנסח סביבה תודעתית חדשה”? אם נהנית, נהנית, אם נסחפת, נסחפת, אבל זה הרבה פחות מחייב מאשר מה שאמרת על חווית הצפייה. גם לא ברור לי איפה התסריט של אליס מודע לעצמו.

  32. גילו 31 מרץ 2010 ב - 14:59 קישור ישיר

    לנוי- חויית הצפיה היא הסינרגיה בין כל הרכיבים שציינתי. קצת קשה לי לבנות טיעון מנצח על יסודות האלכימיה. אז כן נהניתי ונסחפתי אבל נדמה לי שיש משהו מגמד בהגדרות הללו. שוב אני לא מנסה לטעון שמדובר פה ביצירת מופת חלילה. אלא נסיון ראשוני לקחת ספר עמוס לעייפה במשמעויות פרשנויות וסימבולים ולתרגם אותו בעזרת האופציה הטכנולוגית לסביבה רגשית.
    מה שמוביל האופן טבעי לענין התסריט. כתבתי שהתסריט מתעסק באימה נשית. כאן התסריטאית היתה מספיק אמיצה כדי לא לדלג אפילו מעל משוכת הפדופיליה (זה קיים בספר זה קיים גם בסרט וזו רק דוגמא אחת לגילוי של מודעות לאופן שבו ברטון ושותפתו בחרו לספר את סיפורה של אליס.
    דוגמה נוספת היא מבט על על הנרטיב של הסרט. אליס בורחת למסע שלה בארץ הפלאות בעקבות הצעת נישואין, לא פחות. הנראטיב הקלאסי היה מחייב אותה למצוא את עצמה לקראת סופו חבוקה בזרועותיו של פרינס צ’ארמינג. אבל אליס של הסרט חותמת את מסעה בארץ הפלאות כשהיא עולה על ספינה כאישה עצמאית בדרכה לגלות עולמות “אמיתיים”.

  33. נוי קוגמן 31 מרץ 2010 ב - 16:04 קישור ישיר

    אוקיי, נראה לי שעכשיו הבנתי. על הרבה מאוד ממה שכתבת יש לי רצון בלתי נשלט לכתוב “בולשיט”, אבל בשביל לנמק את זה אני אצטרך הודעה ארוכה הרבה יותר. מתישהו, אולי. הלוואי שהייתי רואה בסרט אפילו חצי ממה שאתה רואה. עזוב, הלוואי שהוא היה מגניב.

  34. גילו 31 מרץ 2010 ב - 16:34 קישור ישיר

    בוא נשאיר את ענייני הבולשיט לאברי גלעד. זה לא שיח שהייתי רוצה לקחת בו איזהשהו חלק. בעניין ההגנבה אנחנו כנראה באים מעולמות מאוד שונים וזה ממש בסדר.

  35. נוי קוגמן 31 מרץ 2010 ב - 18:54 קישור ישיר

    אני מצטער, הייתי צריך לבחור מילה אחרת. אנזו די ההרגשה שלי, אבל כנראה שהמילה הזאת מביעה זלזול שלא התכוונתי להביע.

    אני לא חושב שאנחנו מעולמות *כאלו* שונים (למרות שכאמור, גם אם כן זה ממש בסדר). קודם כל, ראיתי כבר כמה סרטים של ברטון וזה הראשון שלא אהבתי. דבר שני, היו באליס כמה דברים מגניבים (בעיקר מבחינה עיצובית ותלת, אבל לא רק), ועוד הרבה שהיה להם פוטנציאל. אבל בכל זאת יש לי איתו הרבה בעיות, גם אם אתעלם מזה שהחריבו את הספר. בניק לינק קישרתי לתגובה שלי במקום אחר שמסבירה למה.

  36. גילו 31 מרץ 2010 ב - 20:12 קישור ישיר

    נשבע שזו תגובתי האחרונה בעניין (חול המועד אתה יודע). אבל גם לאחר שקראתי את הניקלינק שהשארת נדמה לי שאתה מפספס.
    שכן הבסיס לכל דיון אודות הפילמוגרפיה של ברטון מתחילה ונגמרת בציור דמותו של החריג בחברה. אולי זה יתן לך קריאה מעט שונה של הסרט. וגם אם לא זה ממש כאמור בסדר. טעם וריח אתה יודע.

  37. ניר 31 מרץ 2010 ב - 20:48 קישור ישיר

    התלת מימד הומצא בסך הכל כדי להילחם בתופעה של צפייה ביתית לעת עתה. ממש כשם שהדיוידי בלו ריי הומצא כדי להילחם בהורדה של סרטים מהרשת. אגב, כמו שכולכם שמתם לב, הבלו ריי לא הצליח לחדור לבתים. גם תלת המימד לא יצליח לחדור, כל עוד אנשים סובלים מכאבי ראש אחרי צפייה ארוכה בתלת מימד. בנוסף, יש עקומת הסתגלות קשה לצפייה בתלת מימד שסופה, שמורידה את האפקטיביות שלו.

  38. נוי קוגמן 31 מרץ 2010 ב - 21:12 קישור ישיר

    (ספויילרים)
    דווקא חלק ממה שציינתי תחת “היעדרם של כל המוטיבים שהפכו את ברטון לבמאי כל כך טוב” הוא עניין השונה בחברה. חלק גדול אפילו. השונות של אליס מוצגת בצורה שטחית. היא פשוט אנכרוניזם מודרני שהוטמע בתוך קריקטורה מגוחכת של חברה ויקטוריאנית. גם בארץ הפלאות כולם “שונים”, כי הם מוזרים, אבל אני לא מצליח לחשוב אפילו על רגע אחד שבהם הסרט עשה משהו עם השונות הזאת חוץ מלנפנף בה. לא חוץ מזה, המסר של הסצינה האחרונה ממש מגעיל (משהו בסגנון של “אם תהיה ממש נחמד אז בעצם זה שאתה שונה בחברה לא ישנה, והכל יהיה מושלם”).

    חג שמח.

  39. קולגה 1 אפריל 2010 ב - 0:03 קישור ישיר

    איזה גרפומן, אלוהים. אלף מילה, בשיגעון. תגיד, אין לך עבודה? או שהדברים האלה ממש בנפשך? מה זה? אני קצת מרחם וקצת מקנא.

  40. מיקי 1 אפריל 2010 ב - 8:51 קישור ישיר

    נוי, אני דווקא ממש לא לקחתי את זה לכיוון של “נחמדות”. בכל מקרה, הטיעון העקרי שעליו מתבססות הקטילות כלפי “אליס” הוא שהוא כביכול החריב את הספר. אני מלכתחילה לא ציפיתי שזו תהיה אדפטציה מדויקת ולכן אני בכלל לא מאוכזב. כבר עיבדו את הספר הזה לעייפה ולמרות שלא קראתי אותו (ילדות עשוקה תקרא לזה), הבנתי כבר ששום דבר לא יכול להתעלות על המקור. אז במקום לנסות ולעשות את זה – ברטון פשוט עשה כייף של סרט. אני חושב שהרבה אנשים ממש רוצים למצוא בו יותר ממה שיש בו (ומה שכן יש בו זה מסר פמיניסטי בולט). למה זה מודע לעצמו? כי בשום שלב של הסרט לא הרגשתי שברטון מבקש ממני לשנות את העולם, להתחבר למהות הפנימית שלי, להסתנכרן עם הטבע במסווה של סרט קייץ עתיר תקציב ובחוסר מודעות, לטעמי בולט, כלפי היצירה שהוא נפק. הוא בקש ממני לשבת ולהנות וזה מה שעשיתי.
    בקשר לביקורת על הסרט – מתגנב בליבי החשש שרוה לא מבקר את הסרט בגלל איזשהו חרם כזה או אחר. אני מחכה לביקורת כבר שבועיים ואני חושב שלמרות החרמות ואי הזמנה לפרמיירה, יש טעם לפגם בזה שהביקורת לא עלתה (לאתר, לדפוס, יו ניים יט). גם מצד רוה, שמחויב לקוראים שלו ולמערכת העיתון שלו וגם מצד המפיצים (שבמקרה הזה לא ממש מודאגים כי הקהל יבוא ממילא).

  41. נוי קוגמן 1 אפריל 2010 ב - 17:37 קישור ישיר

    יכול להיות שיש אנשים שציפו מזה להיות עיבוד מדויק. אני לא. *חלק* מהסיבה שלא אהבתי את הסרט היא כי הוא החריב את הספר, אבל זה לא בגלל שהוא לא עקב אחרי העלילה אחד לאחד (דבר בלתי אפשרי ולא רצוי). אבל כשמתשמשים במותג, יש איזושהי אחריות לקחת ממנו משהו, ולא לרדד אותו לכלל סרט ז’אנריסטי סטנדרטי. יש מספר עצום של דברים שאפשר לעשות עם ‘אליס’ שיהיו יותר מעניינים מסיפור ז’אנריסטי סטרנדטי עם the one, נבואה עתיקה, רעים וטובים ומפלצת שצריך להביס.

    מודעות עצמית: איפה? לכל הרוחות, סצנת הסיום! אם זה לא קיטש אני לא יודע מה כן.

  42. מיקי 3 אפריל 2010 ב - 10:32 קישור ישיר

    אוקיי, אז אני לא יודע אם מודעות עצמית זה העיניין, למרות שלא הרגשתי שהסרט היה יותר מידי קיטשי או יותר מידי משהו. אולי יומרה זו המילה. בכל מקרה, תראו קיק-אס. זה חתיכת סרט מהנה!

  43. Donita Tiernan 7 פברואר 2011 ב - 4:04 קישור ישיר

    Thanks for taking the time to share this, I feel strongly about it and love reading more on this topic. If possible, as you gain knowledge, would you mind updating your blog with more information? It is extremely helpful for me.


השאירו תגובה