29 מרץ 2010 | 11:22 ~ 24 תגובות | תגובות פייסבוק

אמרו ונשארו בחיים, חלק א'

בשנות הששים והשבעים התנהלה בארץ מלחמה. מלחמת תרבות. סוג חדש ועממי של קולנוע צמח, אבל המבקרים סבלו ממנו. כיום, עם כל האינטרנט והמקומונים והפוסט-מודרניזם, קשה לחשוב על “ביקורת” כעל “ממסד” (וכשקולנוענים מתלוננים בראיונות בעיתונות ש”הביקורת” קטלה אותם – והם מתייחסים ל”ביקורת” כאל “ממסד” של אליטיזם – הם מתייחסים לרוב רק למבקרי שלושת העיתונים היומיים, מאיר שניצר, אורי קליין ויהודה סתיו, ולא לעשרות המבקרים האחרים, שכן הם אכן שרידיו של “ממסד” כלשהו, ונצר לדור אחר של ביקורת קולנוע). זה התחיל ככל הנראה עם “סלאח שבתי”. הביקורות סלדו מהסרט לא כי הוא היה לא טוב או לא מצחיק, אלא בגלל שלדעתם הוא הציג דמות מזרחית נלעגת, ובכך הראה שהוא – קישון, האשכנזי, ההונגרי – מתנשא על המזרחים. אלא שהמזרחים – כמו רוב תושבי המדינה – התמוגגו (ברובם, היו גם כאלה שלא) מהסרט והפכו אותו לאחד הסרטים הכי נצפים בתולדות מדינת ישראל. אולי כי המזרחים, וגם האשכנזים, קלטו את מה שהמבקרים החמיצו: שהמבט של קישון כלפי עדות וממסד הוא חתרני למדי, ולכל הפחות שם את כולם – המזרחיים והקיבוצניקים – ללעג במידה שווה. אבל זה לא היה רק כלפי “סלאח שבתי” אלא כלפי כל מה שתויג בשנות השבעים כ”סרטי בורקס”. המבקרים (האשכנזים!) זעמו על אופן שבו מיוצגות הדמויות המזרחיות.


הממסד, אגב, ניצח. הז’אנר שהיה הכי פופולרי בקולנוע הישראלי, וגם הז’אנר שהיה (אז) הכי עכשווי בעשייה הקולנועית שלו, הוכחד. הוא לא רק נעלם ממסכי הקולנוע, הוא נעלם מהשיח האקדמי והביקורתי. רק מאמצע-סוף שנות ה-90, ובייחוד מתחילת שנות ה-2000, יחד עם צמיחתו של דור חדש של קולנוענים (ומבקרים וחוקרי אקדמיה), הקולנוע הישראלי העממי של שנות ה-60 וה-70 התחיל לזכות לשיקום במעמדו המוצדק כאחד היסודות החשובים והמוצקים של הקולנוע הישראלי. אני מוכן להתערב שרוב מוחלט של במאי הקולנוע הצעירים הפועלים בארץ בעשור האחרון גדלו על “השוטר אזולאי” של אפרים קישון ולא על “מיכאל שלי” של דן וולמן, ושואפים להגיע להישגיו הקולנועיים והרגשיים של הראשון ולא של השני.



כמי שלא ראה איך כל המלחמה הזאת בין המבקרים והקולנוענים מתחוללת בזמן אמת, תמיד תהיתי איך נראו הטקסטים שפירסמו המבקרים (אמנם, בכל פעם שאני קורא את שניצר ואת קליין כותבים בתיעוב על “סלאח שבתי” – שהוא בעיני אחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי, ומופת של בימוי וכתיבה – אני מבין משהו מהלך הרוח של התקופה ההיא). והנה, ביום שישי האחרון הזדמן לי לראות איך זה קורה, ממש בשידור חי. ב”מוסף הארץ” אורי קליין פרסם טקסט ביקורתי על הפרסומת האחרונה של בנק דיסקונט – המקדמת את האופרה “נבוקו” למרגלות מצדה. טקסט שהסב לי מבוכה רבה. התזה של קליין היא ששוב יוצרים אפליה בין מזרחים אשכנזים כשמציגים את קטורזה בתור הטמבל המזרחי שלא יודע מה זה אופרה, ומולו מודי בר-און, האשכנזי הבהיר, שצריך להסביר לו.


יש פה כמה עניינים, כשהיעדר חוש הומור נמצא בראשם. העניין האחד הוא שקליין פותח את הטקסט שלו בניסיון להציג את הפרסומת בהיפוך תפקידים. הבעיה היא שמי שרוצה לחפש אפליה ודיכוי בכוח, תמיד ימצא אותה, גם בהיפוך תפקידים. כי מה יגיד אז קליין? שהפרסומת גורסת שהמזרחי אולי יודע מה זה “נבוקו”, אבל רק האשכנזי יודע לשיר אותה. שוב, התנשאות של מעמד אחד על השני.  זה יופיה של הפרשנות: הטקסט אותו מבקרים הוא רק אצטלה לניסוח אידיאולוגיה. אפשר לפרש כל טקסט – כ ל   ט ק ס ט – כדי להראות דרכו איך הוא מייצג את תפיסת עולמך. כך שמה שקליין חשף כאן זה לא מה מעסיק את הפרסומאים של בנק דיסקונט, אלא מה מעסיק אותו. העניין השני: למה קליין נדבק פתאום לפרסומת הזאת? מה עם הפרסומת הקודמת של בר-און/קטורזה, שנועדה לקדם את מכירת הכרטיסים למופע של אלטון ג’ון? בה, קטורזה הוא מעריץ אלטון ג’ון (כי הוא מזרחי), ומאוד אוהב לעמוד בתור (כי הוא מזרחי). הוא גם לובש חולצה ורודה (כי הוא מזרחי). אני מניח שהפרסומות נכתבו ובוימו  על ידי צוות (ואני מניח שכמו תמיד, זהו יוסף אל-דרור שאחראי על הטקסט). האם גם במפגש האקראי של בר-און עם קטורזה בתור לאלטון ג’ון אנחנו לומדים על זה שהמזרחי הוא מרתו של האשכנזי? העניין השלישי: בפרסומת קודמת של הצמד הזה, הם עשו מחווה – מאוד יפה ומרגשת – לפרסומת קודמת לבנק שבה כיכב שייקה אופיר, בשלושה תפקידים שונים (מעדות ומבטאים שונים). ונדמה לי שפה קבור הכלב. דרך קטורזה ובר-און קליין ממשיך את מלחמתו בקולנוע הישראלי ששייקה אופיר ייצג בשנות השבעים. העניין הרביעי הוא שהייתי מתייחס ביתר רצינות לטקסט הזה לו היה נכתב על ידי אורי אמזלג, ולא על ידי אורי קליין. אם יש מזרחי שרואה משהו ומרגיש שזה מעליב אותו ואת העדה שלו, אני יכול להגיד מהכיוון (האשכנזי) שלי “הופה, רגישות יתר”, או “אתה עושה רדוקציה לטקסט” או “אתה מחמיץ את ההזדמנות לבצע קריאה חתרנית של הטקסט”, אבל אני לא אבטל את התחושות והרגשות שלו, כי אני לא יכול לשים את עצמי בנעליו של אף אחד אחר. אבל כשאורי קליין שוב נזעק למצוא קיפוח עדתי בטקסט פרסומי, אני יכול לזהות שם אחד משני דברים: או רגשות אשם על היותו בצד המקפח; או שהוא אשם בעצמו בכל מה שהוא מאשים את מודי בר-און בו: הוא זה שמתנשא על הקהל המזרחי, ואומר להם מה מצאו בפרסומת הזאת שהם לא מצאו בעצמם. וכך גם אם בנק דיסקונט אשם בהתנשאות אשכנזית על המזרחים, הרי שגם קליין ו”הארץ” אשמים בכך.



הכותרת של הטקסט היא “מדוע הצפייה בפרסומת של בנק דיסקונט מעוררת תחושה של אי-נעימות”. ובכן, יש לי תשובה. התשובה היא שלעומת פרסומת יפה – שיש בה אפילו שאר רוח שנעדר מלא מעט יצירת טלוויזיוניות “איכותיות” כמו זו שעושה הומאז’ לשייקה אופיר, הפרסומת ל”נבוקו” מריחה כמו סוג של חלטורה מהירה שנועדה לקדם איזשהו מבצע רגעי של הבנק. ולכן בפרסומת הזאת, בדיוק כמו בפרסומת לאלטון ג’ון, הכתיבה והביצוע בהחלט פחות טובים. והכי לא נעים? שלוקחים את אחד מגדולי שחקני הבמה של ישראל – ניקו ניתאי – ונותנים לו תפקיד של סטטיסט ללא מילים, כשהוא מגלם את נבוכדנצר הרכוב על סוס. הו, רגע, אני מזהה כאן טקסט אפשרי של אורי קליין: הבדרן קטורזה שר, ואילו אמן הבמה האגדי ניקו ניתאי נותר אילם. כך השתיק הבידור את התרבות בישראל.

נושאים: בשוטף

24 תגובות ל - “אמרו ונשארו בחיים, חלק א'”

  1. גילו 29 מרץ 2010 ב - 11:53 קישור ישיר

    יאיר, עד כמה שזה גורם לי לכאב פיזי של ממש אני די נוטה לצידו של קליין. בין אם הוא איפהשהו על הטווח שבין צודק לצדקן הוא עדין גוזר מהשורש צ.ד.ק.
    זה לגמרי לא מקרי שבכל פרסומות דיסקונט לצד הפרזנטור הרשמי מעמידים דמות מזרחית אסלית (פאוזה להקאה) קטורזה איציק כהן וכו’. רוצה לומר, בראון פשוט אשכנזי מדי. אל נא תגלגל עיניים הטקסט הזה גלוי חשוף וצועק לשמיים. אין פה שום אנכרוניזמים של מבקרי תרבות בחליפות טוויד אלא האמת לאמיתה. ואני למען הסר ספק צעיר ואף חצי חצי.

  2. עמית איצקר 29 מרץ 2010 ב - 12:10 קישור ישיר

    כמה שאני לא מת על קליין, הוא דיי צודק

  3. שלו 29 מרץ 2010 ב - 13:42 קישור ישיר

    אתה טועה יאיר. בדרך כלל אני קורא אותך בהסכמה בשתיקה, אבל הפעם הצדק לא עימך. רליין קלע לנקודה מאוד עקרונית וכוללת יותר ממה שהוא התכוון לפי דעתי. הצגת המזרחי בפרסומות דיסקונט היא הצד הקטן יותר בסיפור הכולל- והוא השתלטות הקואופרטיב על התרבות. זה שכולנו תחת כנפי הבנק כבר ראינו בפרסומות ישנות יותר. אשכנזים, ספרדים- לבנק זה לא משנה. אבל כשהיישות האמונה על כספינו מתיימרת לייצג עוד ערכים שהם ממש לא בתחום הבנתם אחריותם אנחנו בצרות. כמו בנק פועלים עם פרוייקט הספרים העלוב שלהם, כך גם דיסקונט מוכרים אופרה בשקל. אם עדיין הכוונה שלי לא ברורה, אני מזמין אותכם לנסות ולקנות כרטיס בצורה רגילה. אתם תגלו שהפעולה גובלת בין לא אפשרית ליקרה מפז. אני בטוח שורדי לא התכוון למסחרה הזאתי כשהוא כתב על סבלם של העבדים אבל ביננו- למודי בראון וקטורזה זה לא משנה.

  4. לקטור 29 מרץ 2010 ב - 13:49 קישור ישיר

    לגילו – זה ממש לא מייצג את פרסומות הבנקים בישראל. מי שעושה פרסומת לבנק לאומי ועכשיו לבנק אחר שאני לא זוכר איזה הוא הוא אסי כהן המזרחי. ברור שלא יקחו לבנק מישהו שלא משדר איכות, או אחריות, וזה לא משנה אם זה מזרחי או אשכנזי. לכן לא סביר שקובי פרץ שנייה אחרי שנעצר על העלמת מס יקבל קמפיין לבנק, או לחילופין ארי שמאי שהואשם בהדחת קטין לעישון סמים. אבל בהחלט אפשר לראות את יובל בנאי (מזרחי) או את יעקב כהן [מאד מזרחי] עושה פרסומת לבנק. בדיוק כמו קטורזה. הסיבה שקטורזה משחק את חסר ההשכלה ומודי את העממי המשכיל היא בגלל בחירות הקריירה שלהם. קטורזה הוא סטנד אפיסט שמשחק אותה מבחירה שלו הישראלי שלא מבין מה רוצה ממנו אשתו, ושמתעצבן על זה שבתור לבנק דחפו אותו. ומודי עשה סרטים דקוומנטריים על תולדות ההומור, לצד הנחיה של משדר עממי של כדורגל. כל אחד מהם בא עם משקל שנובע מהבחירה שלו. ותאמינו לי שקטורזה בחר את זה במודע ומתוך רצון אמיתי להביע את האומנות שלו ולעשות המון, אבל המון כסף. שניהם נבחרו כי הם עממים, אהובים ואיכותיים. אבל כל אחד מהם בא עם משקל של דמות אחרת, וכתסריטאי ברור שאי אפשר לכתוב לקטורזה את המשפטים שכתבו למודי. אורי קליין הוא גזען מתנשא והייצוג המזרחי שהוא אוהב זה הייצוג הכי טוב – כזה שלא קיים בכלל.

  5. יובל 29 מרץ 2010 ב - 14:03 קישור ישיר

    מה שמפתיע אותי, שאחד משלושת המבקרים הממסדיים מבחינתך, איבד מזמן את הרצון והיכולת לבנות טיעון קוהרנטי ומי שמעצבן אותך זה בעיקר קליין. היתרון של קליין הוא שאם אתה לא מסכים איתו אז יש לך לפחות עם מה להתווכח.

  6. גילו 29 מרץ 2010 ב - 14:22 קישור ישיר

    ללקטור- אם תבחן את התגובה שלי תראה שלא היה שם שום נסיון להכליל. הדיון פה הוא ספציפית על התחביר החברתי שעולה מהפרסומות של דיסקונט. שלצד מודי בר-און גבה המצח צריך איזה סייד קיק/ סנצ’ו פנסה/ מישהו שיטייח לו את הבית/ יסחוב לו מקרר במעלה המדרגות/ יזיע בתורים או יעמוד לצידו בשוק (כי כולנו יהודים). בתוך התחביר הזה די ברור איזה מקום שמור למזרחיים ואיזה לאשכנזים.
    או אם להקצין עוד יותר (לצורך הדיון)מהסאב טקסט של הפרסומת המדוברת עולה שגם מזרחיים מגגלים. וואלה אישי.

  7. אביב 29 מרץ 2010 ב - 14:58 קישור ישיר

    גם אני מסכים עם אורי קליין. סורי

  8. יותם 29 מרץ 2010 ב - 15:13 קישור ישיר

    תפסיקו להתעסק עם ענייני עדות! זה כבר לא אקטואלי! בארץ שלנו כבר צומחים דור שלישי-רביעי-חמישי… ואנחנו עדיין בוויכוחי שנות ה-60… תפסיקו!

    ודרך אגב, יאיר, הייתי שמח לשמוע על מבקר שאתה מעריך…(סתם לדעת…)

  9. U.V.B 29 מרץ 2010 ב - 15:46 קישור ישיר

    ליותם – אי אפשר ולא צריך להפסיק.
    יש איזושהי תפיסה שהדור שלנו (אני בסוף שנות ה-20 לחיי)כבר התעלה מעל ענייני עדות ושבינינו אין אפליה. אבל תיקח שיחת רחוב אקראית בין קבוצת חברים מעורבת מבחינה עדתית ותראה איך הנושא עולה שוב ושוב. נכון שכבר אין את הגזענות הגלויה של שנות ה-60, אבל גזענות סמויה יש יותר מתמיד, ואם לא נדבר על זה נעשה יותר נזק ממה שסבא וסבתא שלנו עשו. וד”א אני די מסכים עם יאיר ועם מר לקטור, ואני תופס ממודי בראון אדם עם מודעית חברתית מספיק מפותחת בשביל שישתתף רק בפרויקטים שלא כוללים מסרים גזעניים כמו שאורי קליין מתאר.

  10. (יובל) יפת 29 מרץ 2010 ב - 16:22 קישור ישיר

    – בניגוד לתגובות פה ובפוסט הקודם, אני לגמרי בעד מגמת ביקורת הביקורת של יאיר.

    – “הז’אנר שהיה הכי פופולרי בקולנוע הישראלי… הוכחד” – כאן לדעתי יש טעות. ז’אנר הבורקס לא הוכחד לגמרי. בשנים האחרונות, אבי נשר מתאמץ להחזיר את אותו קולנוע עממי למסכים עם סרטי ניאו-בורקס כמו “סוף העולם שמאלה” שהביא חצי מיליון צופים לקולנוע. גם סרטו החדש נראה כניאו-בורקס לפי הטריילר.

    – יאיר מנסה להביא את הפרסומת להופעה של אלטון ג’ון כדוגמה לפרסומת מהסדרה של מודי/קטורזה שלא מתאימה לתיאוריה של קליין אבל גם בפרסומת ההיא קורה אותו דבר: מודי בר-און רואה את קטורזה בתור, מופתע, ושואל “מה אתה עושה פה?”, כמו שבפרסומת האחרונה הוא שואל “אתה מכיר את ‘נבוקו’?!”. אפשר לטעון שמודי בר-און שואל את קטורזה מה הוא עושה בתור כי דיסקונט שומרים כרטיסים ללקוחות שלהם, אבל זה ממש לא נראה ככה מהמבט המופתע שלו כשהוא רואה את קטורזה עם משקפי האלטון ג’ון שלו. האמת היא שכמו בפרסומת של “נבוקו”, מודי בר-און מופתע שהקטורזה הזה מכיר תרבות לא “ים תיכונית/מזרחית”.

    – מכיוון שזה קריטריון לשיפוט לפי יאיר, חתמתי הפעם גם עם שם המשפחה שלי. וזה לא אמזלג.

  11. נתן 29 מרץ 2010 ב - 16:40 קישור ישיר

    ניחושים היסטוריים שלי, לא ממש מלומדים.
    1.הטענה כלפי סאלח שבתי הייתה ש”הוא הציג דמות מזרחית נלעגת, ובכך הראה שהוא – קישון, האשכנזי, ההונגרי – מתנשא על המזרחים.” קצת תמוהה. סאלח שבתי עלה לאקרנים ב1964. כלומר, הרבה שנים לפני שהעניין המזרחי עלה לשיח הציבורי והסיבה לקטילתו הייתה “קולנועית”. הוא לא תאם את טעמם ה”אנין” של המבקרים שהיו שבויים אז באסכולת הסרט הצרפתי עם המחברות המטופשות שלו. עניין המזרחיות עלה כלפיו רק בשנות ה90 כשהועלה כמחזמר על בימת תיאטרון הבימה.
    2.”הממסד, אגב, ניצח. הז’אנר שהיה הכי פופולרי בקולנוע הישראלי, וגם הז’אנר שהיה (אז) הכי עכשווי בעשייה הקולנועית שלו, הוכחד.” הממסד הביקורתי ניצח? הממסד הזה שלא הצליח להרוג את שרית ולא את נורית, הוא זה שהצליח להרוג את אסקימו לימון? נו באמת. הסיבה שהקולנוע הזה נגמר (למעשה הוא לא נגמר אף פעם פשוט היה בנסתר) הייתה בעיקרה כלכלית. מחיר ההפקה עלה וכמות הצופים ירדה. סיבה נוספת. מובילי הז’אנר ובעלי האמצעים להשאירו בחיים, עזבו את הארץ לעשות לביתם ולא בגלל המבקרים.
    3.רק לאחר עזיבתם נכנס הממסד לסיפור כשאל החלל שהתפנה נדחפה קרן הקולנוע שהאבות המייסדים שלה כולם גדלו על ברכי הביקורת, חסידים שוטים של קולנוע צרפתי והתוצאה: אווירת שתיקת הברזים שהשתלטה על סרטי הקרן ללמעלה משני עשורים.
    4.למרות זאת ובכל ימי הביניים האלה, מי שהצליח לגייס כסף פרטי לאוונטורה שלו ידע שלמרות “ניצחון” הממסד, בפועל ולמעשה סרטים כמו גבעת חלפון, שלאגר, איזה יופי של צרות, אבא גנוב, טיפת מזל, אלכס חולה אהבה ועוד רבים העידו שהמצב בקהל הפוך לגמרי והז’אנר חי, בועט ושולט מה שהוכיח שהוא מעולם לא נכחד.

    ולעניין קתורזה. ברור לגמרי שהשאלה מה לו ולנבוקוב מבוססת על דעה קדומה ולכאורה אשכנזית מתנשאת. אבל. העובדה שבשנת 2010 אפשר לחייך את זה בלי לחשוש מהמקופח התורן שיקפץ ויביא לך נגחה בראש היא הנותנת שאולי אנחנו הופכים סו”ס להיות מדינה שפויה והלאה המטיפים בנוסח קליין שבאופן אישי אני מאוד מעריך אותו כמבקר.

    חג שמח.

  12. נועם 29 מרץ 2010 ב - 20:13 קישור ישיר

    ואני אחזור ואכתוב כאן שלא נוח לי לקרוא מבקר אחד מבקר מבקר אחר. יש בזה משהו לא אתי ולא מכובד ומעט מביך.

  13. יעקב 30 מרץ 2010 ב - 0:03 קישור ישיר

    אכן משהו צורם בלקרא מבקר מבקר מבקר. ( וואו שלוש מילים תואמות ברצף).
    כמו שאיבגי לא יופיע ויסביר למה מושונוב טועה בעבודה על תפקיד.
    כמו שאהרוני לא יעלה ויסביר למה בוקשסטר פגם בשניצל.

    התחום שבו כולם מבקרים את כולם זה פוליטיקה, וזה חלק מהסיבה שהעוסקים בתחום לא זוכים להרבה כבוד.

    במיוחד שלא מדובר בדיון. בן אדם מפרסם טור ובזה הוא סיים את הטיפול בנושא. זה לא דיון על שולחן עגול או פורום שמובנה לתמוך בדיאלוג. 

  14. Moses 30 מרץ 2010 ב - 0:59 קישור ישיר

    the way raveh direct criticism through his blog toward Klein, is quite similar to the way a certian Trol is chasing Raveh. I would have to say that there is a lot of Jealousy on Raveh’s behalf toward Klein
    Get over it! you’ll never be Klein and you will always lack the sort of analitical ability Klein posses, his knowledge and wisdom. you will always address the lowbrow readers and there is nothing you can do about it. The sooner you’ll learn to live with it the better it is for you

  15. אלף 30 מרץ 2010 ב - 1:17 קישור ישיר

    לטעמי הפרסומת בתור לאלטון ג’ון נהדרת, הפרסומת לנבוקוב חמודה, והפרסומת מחווה לשייקה אופיר מלוקקת וחנפנית, ובלי טיפת ברק.

  16. בונד ג בונד 30 מרץ 2010 ב - 2:03 קישור ישיר

    “you will always address the lowbrow readers ”

    ולכן אתה קורא ואף מגיב כאן?
    Speak for yourself…
    חג שמח!

  17. Moses 30 מרץ 2010 ב - 10:03 קישור ישיר

    bond, Gimel bond – since I have no way of knowing who reads the blog I didn’t refer to that. I was, however, refering to those reading Pnai Plus.
    and spare the post-modernist high low debate – its junk
    there is no doubt that this blog is the BEST place to catch up on all he latest news from the israeli film ‘industry’, but and thats a big but, its writer has other aspiration, which wouldn’t be a bad thing if he wasn’t so insistant on comparing himself to other critics
    I suppose thats his right, its his blog, but as someone who regularly updaes himself with news here, and skips the reviews (unless I’m in a mood for an argument) I find his attitude toward other critics slightly irritating, especially bacause he posses no inteletual tools for such argument. I normally don’t bother, but since he was soooo far off the mark on this one, I felt I had to write something(and am regreting it already)

  18. שלו 30 מרץ 2010 ב - 23:05 קישור ישיר

    נבוקו. לא נבוקוב. נבוקו זו אופרה, קיצור של נבוכאדנצר. נבוקוב זה סופר.

  19. מזרחי 30 מרץ 2010 ב - 23:41 קישור ישיר

    בתור מזרחי, אורי קליין הוא המבקר היחיד שאני מאמין לו ולרוב מסכים איתו. וכמה עלוב שאנחנו מקבלים השראה מסרטי בורקס דביליים של שנות השישים ולא מיצירות קולנוע עם ערך מוסף. וההתעסקות הנ”ל עם מזרחים ואשכנזים היא היא הגורם העיקרי לקולנוע העדתי בישראל שעדיין אנחנו נאלצים לסבול. יאללה תתעוררו כבר, אנחנו בשנת 2010!

  20. מיכאל 22 31 מרץ 2010 ב - 2:27 קישור ישיר

    יאיר, למה אתה מניח שסטודנט ממתחיל ירצה להנחיל ולהתבסס על חוויות צפייה
    מהקולנוע הישראלי, בבואו לכתוב/לביים?
    סרטים ישראלים טובים הם כמו נחליאלי בקיץ. לא ראיתי את ‘השוטר אזולאי’ או ‘סאלח שבתי’ כי הם נשמעים משעממים. מה, אין קולנוע אירופי או אמריקאי משובח מהסיקסטיז-סבנטיז?

  21. תומאס 31 מרץ 2010 ב - 17:06 קישור ישיר

    מיכאל –
    אם היית גר ב”אירופה או אמריקה” אז, מין הסתם, היית מתבסס על יצירות מקומיות, ע”פ מיקומך. מאחר ואתה לבנטיני מתוקף היות מקום מגוריך ישראל, אזי נידונת להתייחס ולהתבסס על “השוטר אזולאי”.
    וחוצמזה, אפרים קישון נחשב לאחד הבימאים המוצלחים והטובים ביותר שהיו כאן, ושמו קשור בכתרים לא רק בישראל. גדולתו תמיד היתה בכך שידע להיות חלק מהתרבות המקומית ועדיין להיות מדוגל להתבונן בה מהחוץ, כאורח לרגע.

  22. גן נחום ראשל''צ 1 אפריל 2010 ב - 3:15 קישור ישיר

    למשה היקר והמתנשא שתוקף את רווה ומעליב את קוראיו ההשתלחות שלך מכוערת גם אם היא נכתבה באנגלית”רהוטה”.
    זכותו של רווה כמבקר להתייחס ולצטט את קלייןגם בנושא שלצערי היא עדיין מאוד רלוונטית.
    בתור “פולניה נאורה” שהתחתנה עם מרוקאי מאוד משכיל ומאוד לא תואם הסטראוטיפ המזרחי הממנגל אני נתקלת לא מעט בהערות בניחוח עדתי מחוג מכרי האשכנזים -מין פטרונות פולנית .
    מבט חטוף בבחירת השחקנים מוצאם ותפקידם בפרסומות יעיד על המיתוג והשיוך-רק שוב תלוי באיזה צד עדתי אתה נמצא?
    אם אתה אשכנזי אז תמצא תמיד צידוק והסבר “חכם” ונאור להיפוך התפקידים וכדומה ואם אתה ספרדי אז ברגישות רבה תשים לב לדמויות שמלוות את תפקיד המזרחיה בפרסומות תכשירי הניקיון.

  23. אשכנזיה שנשואה למזרחי שלא חש קיפוח 1 אפריל 2010 ב - 3:45 קישור ישיר

    אהבתי את הניחוח של רווה כלפיקליין” המצתדק” והמחפש לעורר את השד העדתי במקום שאין בו צורך- כי הרי כבר מזמן אנחנו לא מתייחסים לקטורזה,אסי כהן אורנה בנאי ועוד שחקנים שהוריהם יוצאי צפון אפריקה כ”פרנקים”.
    לא לכל פרסומת צריך לעורר ולחפש התנשאות אשכנזית כי אם נחפש הרי גם נמצא.
    העדתיות היא לעיתים בפרשנות שלנו ואין צורך להיעלב במקום שלא התכוונו מראש לנתב אליו.
    כתלמידה שלמדה בגימנסית גן נחום שהיתה בה אינטגרציה בין ילדי שיכון המזרח לאשכנזים רבים מראשון לא הייתי ערה לשמחתי הרבה לעדתיות ולקטלוג של רע וטוב נאור ופרימיטיבי.

  24. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 5:44 קישור ישיר

    Buddy this spam here are driving me spastic! Do something about it!


השאירו תגובה