על חיבתי ל"הדרקון הראשון שלי" כבר כתבתי כאן בבלוג כשהסרט יצא. אבל איכשהו, על "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון מעולם הצלחתי להביא את עצמי לכתוב. הסרט הזה כל כך איכזב אותי שפשוט הרגשתי נוח יותר להתעלם ממנו. זו כנראה היתה טעות מצידי. כאילו לקחתי את הציפיות שלי מהסרט באופן יותר מדי אישי. אם אני חושב על זה בצורה שקולה, "אליס בארץ הפלאות" הוא לא באמת סרט איום ונורא – אם אני מתעלם מסיפור המסגרת שלו, יש בו רגעים לא רעים. אבל בעיקר התאכזבתי מכך שברטון קיבל מנדט לעבד מחדש את "אליס בארץ הפלאות" אבל הוא העדיף פשוט לכתוב סיפור חדש ושונה בהשתתפות חלק מהדמויות מהספרים המקוריים ("בארץ הפלאות" ו"מבעד למראה"). זו החמצה עצומה, כי "אליס בארץ הפלאות" זכה לאורך השנים להמון פראפרזות והיה מתבקש שיגיע יוצר דומיננטי כמו טים ברטון ויחזיר את כל הפראפרזות למקורן, ויזכיר לנו ש"אליס בארץ הפלאות" הוא בבסיסו טקסט סוריאליסטי למהדרין, שהעלילה שלו אינה סיבתית, הסצינות הן אפיזודיות, הספר (והסרט המקורי של דיסני מ-1951) מתחיל כשאליס נרדמת ונגמר כשהיא מתעוררת. אבל ברטון העדיף לוותר לחלוטין על האספקט הסוריאליסטי של הסרט, ולהפוך אותו למסע חניכה ולסרט שעוסק לא רק בהתבגרות של דמות אלא בסופו של העידן הוויקטוריאני, כשהמסע בארץ הפלאות הופך את אליס מנערה צייתנית לובשת שמלות בת המאה ה-19 לאשה מודרנית לובשת מכנסיים ומנהלת עסקים, בת המאה ה-20.

למעשה, אפשר למצוא בתולדות הקולנוע שני נראטיבים ארכיטיפיים שחוזרים על עצמם שוב ושוב: "אליס בארץ הפלאות" ו"הקוסם בארץ עוץ". "אליס" הוא נראטיב של החלפת תודעה, של כניסה לעולם שחוקיו הפיזיים שונים מזה של העולם המוכר. היזכרו, למשל, במוטיביים האליסיים של "מטריקס" או "האויב שבפנים". "הקוסם מארץ עוץ", לעומת זאת, הוא נראטיב ליניארי יותר: מסע שבסופו משימה. שאיפתה של הגיבורה לחזור הביתה, המטלה שהיא מקבלת, הצוות שהיא מקבצת בדרכה כדי לעזור לה במשימתה. את "הקוסם מארץ עוץ" תמצאו מאוזכר בסרטים מגוונים כמו "לב פראי" של דיוויד לינץ', "יהודי טוב" של האחים כהן ו"אווטאר" של ג'יימס קמרון.

ועכשיו באופן משונה למדי תחת הכותרת "אליס בארץ הפלאות" ותחת הלוגו של דיסני לוקח ברטון את הדמויות מ"אליס בארץ הפלאות" ומלביש אותם דווקא על המבנה העלילתי של "הקוסם מארץ עוץ": אליס מגיעה לעולם אחר ורק רוצה הביתה. במקום רצף אסוציאטיבי של סצינות חלום, הרצף כעת הוא ליניארי: תחנה מוליכה לתחנה, דמויות מוליכות את הגיבורה במסעה ומצטרפות אליה, ויש לה משימה לעשות סדר בממלכה – כשהמלכה האדומה והמלכה הלבנה הן בתפקיד המכשפה הטובה מהמערב והמכשפה הרעה מהמזרח – לפני שהיא תוכל לשוב הביתה.

יכול להיות שזה רק עניין של תיאום ציפיות. אולי אם ברטון היה קורא לסרטו "אליס". או "ארץ הפלאות". או "אליס חוזרת", או כל שם אחר שהיה מסמל לנו שאנחנו לא בקנזס יותר, ושזו לא אליס האמיתית אלא איזשהו הגיג פרטי על חשבון העולם ההוא, אולי הייתי מקבל את הסרט בפחות אכזבה. במקרה כזה, הייתי מתעלם משינויים התמוהים שברטון הכניס לעלילת ספריו של לואיס קרול, ורק מתמודד עם מה שאולי בעצם היתה האכזבה האמיתית מהסרט: שהעולם הוויזואלי של ברטון כבר התחיל להיות נורא צפוי.

לסיכום סרטי חופשת הפסח חזרתי במדורי האחרון ב"פנאי פלוס" אל שני הסרטים האלה, "הדרקון הראשון שלי" ו"אליס בארץ הפלאות", כדי להזכיר שלמרות ש"אליס" הצליח בארץ פי שלוש יותר מ"הדרקון הראשון שלי" ("אליס" הכניס עד כה בישראל 3 מיליון דולר, ו"הדרקון" הכניס עד כה מיליון דולר), ולמרות ששניהם סרטי תלת מימד, לטעמי "הדרקון" – בסיפור ובחוויה התלת מימדית, אוכל את "אליס" בלי מלח.

פורסם ב"פנאי פלוס", 8.4.2010

ביקורת דרקונים
בדו-קרב של ימי הפסח בין "אליס בארץ הפלאות" ו"הדרקון הראשון שלי" הראשון אולי ניצח בקופות, אבל השני היה הסרט הטוב והמבריק יותר. בפעם הראשון, הקרב התלת מימדי בין דיסני לדרימוורקס נגמר בנצחון לשניים. “הדרקון הראשון שלי" הוא הפתעת העונה. “אליס בארץ הפלאות" הוא אכזבה ענקית

פסח מאחורינו. (נשימה לרווחה). עכשיו אפשר לרגע לצאת מהתורים לקופות ולעיין שנייה בסרטים שראינו בחג עם כל בני המשפחה בקניוני הקולנוע העצומים שצצו לנו פתאום? אז מה היה לנו? שלושה סרטים לכל המשפחה, שלושתם מונפשים (טוב, שניים וחצי מהם). שלושתם מדובבים. שלושתם בתלת מימד. אופס, לא: רק שניים מהם. רבי יהודה נתן בהם סימנים: הטוב, הרע והלא נורא. את ה"לא נורא" עוד הספקנו לסקר כאן רגע לפני שברדקי פסח התחילו. זה היה "אסטרו בוי". סרט אנימציה… שאינו בתלת מימד. חי נפשי: תוך חודשים ספורים פתאום נדמה שסרט אנימציה שאינו בתלת מימד זה כמו סרט אנימציה בשחור לבן, משהו מעידן אחר, רטרו כזה. כמו לשמוע תקליטים מפטיפון, לא? אבל "אסטרו בוי" – למרות שהוא נראה נורא דומה להמון דברים אחרים, היה סרט סביר, לא נורא סוחף, לא נורא מקורי, אבל לא נורא רע. אבל היו שני סרטים אחרים שרוב הקהל די שעט לעברם – לא רק בארץ, אגב. האחד הוא אכזבה די מצמררת ומצערת. והשני הוא אחת ההפתעות המשמחות של העונה הנוכחית. נלך אחד אחד.

האכזבה: “אליס בארץ הפלאות".

צריך להיות הוגנים: כל מי שחיפש בסרטי חופשת הפסח ערכי הפקה, אלמנטים ויזואליים מרהיבים, אפקטים, צבעוניות ועיצובים טריפיים, עשוי להרגיש ש"אליס בארץ הפלאות" הוא סרט שעושה כל מה שנדרש ממנו. אבל צריכים גם להיות כנים: לחיבור בין טים ברטון, אולפני דיסני וספריו של לואיס קרול היה פוטנציאל לנפק רגע מופתי בתולדות הקולנוע. העובדה שזה לא קרה יוצרת אצלי מבוכה גדולה. זה היה אמור להיות הסרט בו טים ברטון משחרר את כל חרצובותיו ומשפריץ קריאטיביות ויזואלית לכל כיוון. אבל ברטון של "אליס" הוא משום מה יוצר מאופק, כמעט מנוון. הספר, שהתאים לברטון ככפפה ליד, הניב תוצאה שגובלת בתמוה.

זה מתחיל בתסריט. זו בעיניי אחת התעלומות הכי גדולות בתולדות הוליווד. איך נכתב תסריט כזה לעיבוד ל"אליס בארץ הפלאות"? לינדה וולברטון – שהיתה שותפה לתסריט של "היפה והחיה", סרט האנימציה האהוב עלי בכל הזמנים – לקחה דמויות משני הספרים – “הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ו"מבעד למראה" – ועיבדה בנאמנות רק סצינה אחת: זו של אליס שותה כדי להתכווץ ואוכלת כדי לגדול ואז עוברת מבעד לדלתות אל ארץ הפלאות. מרגע זה, זה מתחיל להיות יותר ק"ס לואיס מאשר לואיס קרול. זה מעין סרט המשך ל"אליס" ולא הדבר עצמו, בו הגיבורה היא אליס הנערה שכבר ביקרה בעבר בארץ הפלאות, אבל לא זוכרת את זה (רעיון עלילתי שלקוח מ"הוק" של סטיבן ספילברג, שלפחות היה לו את האינטגריטי לא להכריז על עצמו כעל עיבוד נאמן למקור), והדמויות שעברו מולה בחטף בספר הופכות פתאום לדמויות מתפתחות ופעלתניות. מה שהם עושים שם לכובען המטורף – רק כדי לנפח לג'וני דפ דקות מסך – הוא בלתי נסלח.

וכך, במקום רצף תמונות הזויות מלאות נונסנס, ללא נרטיב מגובש, ללא מטרה ברורה של דמות, ממש כמו מבנה החלום המאפיין את הספר (ואת הסרט המצויר הקלאסי של דיסני!) וולברטון וברטון מחליטים להפוך את אליס לגיבורה מבוגרת, בסוף גיל ההתבגרות, בסוף העידן הוויקטוריאני, ושהמסע שלה במורד מחילת הארנב איננו חלום, אלא משימה שלה להגשמה עצמית, להוכיח לעצמה שהיא חזקה וגיבורה ועצמאית מו כל גבר או כל יצור, ושהיא זו שצריכה להביא סדר לממלכה השרויה בכאוס ובמלחמה. זה לא ארץ הפלאות, זה נרניה. כמה משונה. משונה, בעיקר כי נדמה שגם ברטון וגם דיסני מחרבים כאן מותג שכל כך מתאים להם להיות מזוהים איתו. ברטון תמיד יצר סרטים שמדמים את חוויית החלום, או הסיוט, ודיסני כבר העזו בעבר (ב-1951) לעבד את הספר לסרט אנימציה שהעז להיות סוריאליסטי ונונסנסי ממש כמו הספר. לכן היה נדמה שהרעיון לחדש את העיבוד הזה, בטכנולוגיה של ימינו, עם במאי בעל חזון כמו טים ברטון, היא הברקה. אבל מה שקיבלנו איננו עיבוד כלל וכלל. זה עוד אחד מעשרות פראפרזות שהקולנוע עשה על המבנה הכללי של "אליס בארץ הפלאות". אם ברטון היה מכריז שזה איננו עיבוד, אלא סרט עצמאי שמושפע – בדרכו הפוסט-מודרניסטית ומרובת הציטוטים – מכתביו של לואיס קרול, ייתכן והאכזבה היתה פחותה. למעשה, אולי יש כאן החמצה כפולה: כי כבר שנים מסתובב רעיון לעבד לסרט את משחק המחשב הקרוי "אליס", שבו אליס היא מעין גיבורת פעולה שצריכה לשסף את גיבורי הספר הפסיכוטיים העומדים בדרכה. ווס קרייבן מנסה שנים לעבד את הוואריאציה הזאת, וייתכן וברטון – בגרסה הלא-ממש-דיסנית – היה יכול להבריק שם. אבל כעיבוד שמתיימר להיות נאמן למקור, “אליס בארץ הפלאות" הוא לא רק בלאגן שהופך את הספר לחתיכת גרוטאה עלילתית נטולת חן וחרוזים, אלא גם ממחזר סרטים וספרים אחרים, שמלכתחילה היו נחותים מהמקור.

ההפתעה: “הדרקון הראשון שלי"

בהחלט יתכן שפעם נוספת, כל המסר של עמודים אלה הוא "ציפיות זה דבר הרסני". מודה, אני כבר לא מצפה להרבה מסרטי האנימציה של דרימוורקס. אני רק מצפה שהם יהיו מבדרים, ואני מצפה שיהיו בהם כמה בדיחות טובות, ושיהיו בהם צבעים בהירים, ושהם יהיו די קצביים. ואני לרוב מקבל מה שציפיתי. ב"מדגסקר" הראשון זה עבד. ב"מדגסקר" השני לא. ב"כוורת בסרט" זה עבד, וגם ב"מפלצות נגד חיזרים". היו לדרימוורקס סרטים בודדים שממש אהבתי, למשל "מעבר ליער". אבל תכל'ס דרימוורקס הפכו לבדחנים, בשעה שמתחריהם בפיקסאר הפכו לאלופי הקולנוע המרגש והפלאי. באתי, לפיכך, ל"הדרקון הראשון שלי", מצפה לשטויות במיץ עגבניות מאת הבמאים-פליטי-דיסני של "לילו וסטיץ'”, סרט שצריך להיות בן 5 כדי ממש לחבב אותו. ובום, הציפיות התפוצצו לי בפרצוף. נדמה לי שזו היתה חוויה קולקטיבית גלובלית אצל כל מי שצפה בסרט: אף אחד לא ציפה לכלום, וכולם יצאו עם התחושה המשותפת שמדובר בהברקה. סרט שלוקח ספר לא ממש מוכר והופך אותו לסרט הרפתקאות קצבי להפליא, שמספר היטב סיפור סוחף. ושכמו בסרטים הכי קלאסיים, הוא מצליח להיות גם צפוי לחלוטין, וגם להפתיע בסוף. ההתחלה היתה טובה, האמצע קצת נגרר, אבל הסוף היה פוער עיניים.

הסרט מתרחש בימי הביניים אי שם בכפר ויקינגי של מדינה סקנדינבית כלשהי. כל הגברים שריריים וחסונים וכולם עסוקים להילחם בהמוני הדרקונים שמציקים לכפריים בהתקפות ליליות חוזרות ונשנות. היקאפ הוא בנו של ראש השבט, אבל הוא צנום וחלשלש. וכשהוא מצליח – עם שכל ולא עם כוח – ללכוד דרקון, הוא מגלה שמדובר דווקא בחיה שיש לה לב ונשמה, ולא מפלצת רצחנית. למעשה, הוא מוצא שיש דמיון רב בינו ובין הדרקון הסודי שלו. לכאורה, יש כאן את הרעיון העלילתי הכללי של "קונג פו פנדה" – החלשלוש שהופך לגיבור – אבל "הדרקון הראשון שלי" טוב מ"פנדה" כי הוא פחות מנסה להיות שטותניקי וסלאפסטיקי, וגם כי הסוף שלו מבריק ומרגש יותר. הטרנספורמציה הסופית אינה של הילד. הוא לא הופך מחנון לבריון. הטרנספורמציה היא של השבט כולו, שהילד מצליח להראות לו שהדרקונים אינם מפלצות מסוכנות, אלא חיות מבוהלות ורדופות שזקוקות לחמלה ולהבנה, וכך להגיע לשלום ולשיתוף פעולה. וואו, מסר נאור, ליברלי ופציפסטי בעידן שבו נדמה שכולם צריכים ללמוד להשחיז את חרבותיהם ולהתכונן למלחמה. אפילו "אליס בארץ הפלאות" הופך בסופו לסרט מלחמה. אליס! ואילו "הדרקון הראשון שלי" מציג בחירה תסריטאית אחרת, שהיא ממש יוצאת דופן ומקורית בקולנוע בן זמננו (זה התסריט שהייתי מצפה ממישהי שכתבה את ”היפה והחיה” לכתוב, ולא "אליס”).

באמצעות תסריט מדויק שעושה מה שסרט ילדים אמור לעשות הכי טוב – לספר סיפור בנוי היטב ומעורר הזדהות – דרימוורקס בפעם הראשונה דורכים לפיקסאר על הערוגה הקולנועית שלהם. גם מבחינה ויזואלית הסרט מוותר על מראה ה"סרט-המצויר" הקליידוסקופי הצבעוני ובוחר בסקאלת צבעים מתונה יותר, דרמטית יותר. אבל כל זה משתנה במערכה האחרונה. זה מתחיל בכמה סצינות מעוף מסחררות ויפהפיות, שבפעם הראשונה מאז "אווטאר" נותנות לנו לחוש שיש בתלת מימד הזה משהו שמצליח לגרום לנו לחוש חוויות פיזיות של חוסר כבידה שקולנוע דו מימדי לא איפשר לנו, ונגמר בשואו-דאון הסופי (לא נסגיר בין מי למי) שהוא – בנוסף לכל הדברים האחרים – פשוט סצינת אקשן מלהיבה. הסרט הזה הוא הפתעה. הנאה גדולה.

ביום שישי עשה אבנר שביט ב"וואלה" פולו-אפ לידיעה שהתפרסמה ב"אינדיפנדנט" הבריטי (ושלונקקה כאן בתגובות על ידי סטיבי) על קומדיה בריטית שעלתה למסכים בלונדון בסוף השבוע בשם "Infidel" ("כופר"). הסרט מספר על מוסלמי אנגלי שמגלה יום אחד שהוא בעצם יהודי. ומפיק הסרט – רגע לפני שהוא מציג את סרטו בפסטיבל טרייבקה – קוצר כותרות בזכות בידיעה שהוציא ל"אינדיפנדנט" שסרטו נקנה להפצה ברוב המדינות האיסלמיות, כולל הדיקטטוריות (כולל אירן), אבל שהמפיצים הישראליים שלהם הוצע הסרט העדיפו לוותר עליו. בוקר טוב אליהו. עכשיו גם קוראי "האינדיפנדנט" נחשפו לעובדה עד כמה מצער הוא מצב ההפצה בישראל, ועד כמה המפיצים בארץ שמרנים ופחדנים. ולמעשה, לא באמת יודעים להפיץ, אלא רק להוציא למסכים סרטים שמפיצים את עצמם (זו כמובן הכללה גסה. יש מפיצים נהדרים ואמיצים וחכמים. הם יודעים מי הם).

הסרט נכתב ובוים על ידי דיוויד בדיאל, יהודי. והופק על ידי מפיק יהודי ומפיק מוסלמי. התפקיד הראשי מגולם על ידי שחקן ממוצא אירני בהאי (שבוודאי ישמח לבוא לקדם את הסרט בארץ ועל הדרך לבקר במרכזים הקדושים לבאהים בחיפה ובעכו).

עכשיו נותר רק לראות האם "Infidel" יוקרן במקומו הטבעי ביותר: פסטיבל ירושלים.

=============

ביום חמישי פרסמה סטפני זכארק (או זהרק, על פי הגייתה), מבקרת הקולנוע של "סלון", פוסט פרידה מקוראיה. זכארק, אחת ממבקרות הקולנוע שאני יותר מסמפט באמריקה כרגע, עזבה את "סלון" אחרי 11 שנים שם. למחרת בישרה אן תומפסון לאן עברה זכארק: ל"מוביליין". "מוביליין" הוא גרסת און-ליין מחודשת ומשודרגת לכתב עת ולאתר ותיקים, שכבר גייסו אליהם אושיות רשת מבוססות כמו מארק ליסאנטי וס.ט ואן-איירסדייל. תאגיד MMC שמפעיל את אתר "מוביליין" הוא גם זה שקנה את האתר של ניקי פינק והוציא אותה מ"לוס אנג'לס וויקלי" לחיים עצמאיים.

==============

ואם אני כבר משוטט באתר של אן תומפסון: היא כותבת באהדה על הסרט התיעודי "When You Are Strange" שביים טום דיצ'ילו ("רעש מצלמים") על להקת הדלתות (עם כל סלידתי מתרגום שמות להקות לעברית, אני לא מצליח לכתוב הדורז בעברית בלי שזה יראה בלתי קריא). דיק וולף, המפיק של "חוק וסדר", הפיק. ג'וני דפ מקריין. והבשורות הטובות: הסרט יוקרן בפסטיבל דוק-אביב בסינמטק תל אביב בתחילת מאי.

ביום רביעי התקיימה ביפו ההכרזה על תחילת ההפקה של הסרט "שמשון", המספר את סיפורו התנ"כי של שמשון הגיבור, כםי שעובד לרומן ב-1927 על ידי זאב ז'בוטינסקי. הבמאי של הפקת הענק הזאת הוא סרגיי בודרוב ("מונגול"), והסרט שיופק בתקציב של בין 15 ל-20 מיליון יורו, יצולם באנגלית בישראל ובמרוקו. דודי זילבר, איש מטרו תקשורת (המסונפת ליונייטד קינג) הוא המפיק הישראלי של הסרט. ציון נאנוס היה באירוע ודיווח על כך במהדורת חדשות 2 ביום חמישי. נאנוס מספר בכתבתו שהפרויקט נולד לפני שנתיים באוסקרים, כשבודרוב היה מועמד לאוסקר על "מונגול" ופגש שם את זילבר שהגיע עם "בופור" של יוסף סידר. בודרוב חושב על לירון לבו לתפקיד הראשי. וארקדי דוכין כבר עובד על סקיצות לפסקול (למרות שהתסריט עוד לא גמור).

נאנוס מזכיר שם שזה יהיה העיבוד הקולנועי השני לספרו של ז'בוטינסקי. הראשון היה "שמשון ודלילה" ההוליוודי של ססיל ב. דה מיל מ-1949. מ-Imdb אני לומד דבר שלא ידעתי קודם: שז'בוטינסקי עצמו כתב את הטריטמנט לסרט, לפני מותו ב-1940 בניו יורק.

בודרוב כנראה נמשך למיתוסים לאומיים. "מונגול" היה סיפורו של ג'ינגיס חאן, ו"נומאד" היה אפוס על היווצרותה של האומה הקזחית. "שמשון" יהיה שיתוף הפעולה השני שלו עם מפיקים ישראליים: בהפקת "נומאד" – שהחליף כמה וכמה במאים עד שבודרוב נכנס לעסק – היה מעורב המפיק הישראלי רם ברגמן.

בודרוב מציג את שמשון כ"גיבור העל הראשון בעולם", ולפיכך שסרטו יהיה בעצם סרט גיבורי על. לעומת זאת, זאב ז'בוטינסקי ג'וניור, נכדו של הסופר והאידיאולוג (והתסריטאי), ומי שמכר לבודרוב את הזכויות לשימוש בספר מבקש בכתבתו של נאנוס להזכיר שהרומן ההיסטורי היה אלגוריה פוליטית: שמשון היהודי רצה להתיידד עם שכניו, ולעשות איתם שלום, אבל עם אויבים צריך לדבר רק כמו שאויבים מבינים, בכוח ולא באהבה. אם בודרוב עדיין בשלב הכתיבה הייתי ממליץ לו, לשם האיזון והמורכבות, לשוחח על הנושא מעט גם עם אבי מוגרבי, שעשה ב-2005 שימוש אירוני וחתרני במיתוס של שמשון בסרטו התיעודי החכם "נקם אחת משתי עיניי". בסרט הזה מוגרבי מציג תמונת ראי להשקפתו של ז'בוטינסקי ומציג את שמשון כשאהיד הראשון בעולם, כמי שחיים תחת דיכוי גרמו לו לרצות להרוג את עצמו ולקחת איתו כמה שיותר מכובשיו. דרך הייצוג הזה ביקש מוגרבי לייצר אצלנו אמפתיה לצד הנכבש, ולהראות שהיו רגעים בתולדות העם שהמצב היה הפוך.

או שבודרוב בכלל מעדיף להתעלם מאלגוריות פוליטיות ולעשות לנו "300" יהודי, על גבר מסוקס ועם שיער ארוך, שמחסל רבבות פלשתים בסלואו-מושן עם לחי של חמור. אני מקווה שהוא לפחות צופה בגרסה המחודשת של "ספרטקוס" כדי לקבל השראה איך בינות לסקס ואלימות צ'יזיים למדי, ועדיין להכניס פנימה גם קונפליקטים פוליטיים ותככנות בין עמים ובין המינים. "מונגול" היה לא רע.

בפוסט משלשום סיפק המגיב הקבוע רז-ש תגובה מוצלחת ומנומקת משל עצמו שבו הוא מנתח היטב את מפת סרטי הקיץ המתקרבים ומראה מה סיכויי ההכנסות של כל אחד מהסרטים הבולטים. באופן כללי אני חושב שהניתוח שלו מדויק ומצולח ואני מסכים כמעט עם הכל. אבל אני עדיין לא לחלוטין משוכנע שהמסקנה הסופית שהוא הגיע אליה – ש"איירון מן 2 " יהיה הסרט הכי קופתי של הקיץ – היא זו שאני הכי מסכים איתה כרגע. אדייק: האינסטינקט הראשוני שלי הוא גם להמר על "איירון מן 2 ". אין ספק שזה ככל הנראה הסרט שהקהל הכי רחב הכי מצפה לו בעונה הקרובה "איירון מן" הראשון היה הפתעה נעימה: סרט הרפתקאות סופר-כיפי, שהצליח להביא לאולמות גם קהל בוגר מהרגיל, שבדרך כלל לא מגיע לסרטי קומיקס. הסרט הפך את רוברט דאוני ג'וניור לסופר-מגה-אולטרה-סטאר. וכולם רוצים עוד מנה מזה. יש להניח ש"איירון מן 2 " – בהנחה שהוא לא נפילה מביכה – גם יזכה לביקורות חיוביות בעיקר, וכך זה שוב יהיה סרט קרוס-אובר. כלומר, סרט קומיקס שמצליח למשוך אליו גם קהל בוגר וגם קהל נשי. נשאלת השאלה, עד כמה גבוה הסרט יצליח להגיע בהכנסות?

יש כרגע, על פי הערכתי, ארבעה סרטים ודאים שיחצו את קו 300 מיליון הדולר בנכנסות בקיץ הקרוב: "איירון מן 2 ", "צעצוע של סיפור 3 ", "שרק 4 " ו"דמדומים 3 ". סרט חמישי שאמור להיות בעל פוטנציאל דומה הוא "נסיך פרס", הפקת האקשן של ג'רי ברוקהיימר. אבל לי יש תחושה שהוא לא יגיע כל כך רחוק, ויתקשה לחצות את ה-250 מיליון דולר, אם בכלל. מבין הארבעה האלה אני מעריך שיש רק לשניים סיכויים אמיתיים לחצות את קו 400 מיליון הדולר: ל"איירון מן 2 " ול"צעצוע של סיפור 3 ". המירוץ ביניהם, להערכתי, יהיה מאוד צמוד. ל"צש"ס3" יהיה יתרון משמעותי על פני "א"מ2": הוא בתלת מימד ולכן מחירי הכרטיסים שלו יהיו גבוהים יותר. הזוכה מביניהם – ואולי זה נאיבי מצידי לחשוב ככה – יהיה זה שיהיה יותר מלהיב. זה שיגרום לצופיו לצאת ממנו עם חיוך ובתחושת "וואו!". "איירון מן" עשה בדיוק את זה לפני שנתיים. "צעצוע של סיפור" ינסה לשקם מותג בין עשר שנים. לכאורה משימה בעייתית, בפועל הוא מרוויח כקהל יעד את מי שהיו צעירים לפני עשור וכעת הורים בעצמם. במירוץ ביניהם אני יכול לתת נימוקים לכאן ולכאן, למה זה ינצח ולמה זה ינצח. "איירון מן"? זה ברור: הוא ישחזר את הנתיב שבו פסע "רובוטריקים", עם היתרון שיהיו לצידו ביקורות טובות ותומכות וקהל מפרגן. אז אם "רובוטריקים 2 " עשה 400 מיליון, "איירון מן 2 " יכול בקלות להגיע לטווח שבין 450 ל-500 מיליון, לא? וחוץ מזה, לסרטי יש תקרת זכוכית. הם כמעט תמיד מצליחים, אבל כמעט אף פעם הם לא הכי מצליחים. יש שם עדיין סטיגמה מצד קהל מבוגר, שרואה בהם סרטי ילדים.

מצד שני, אנחנו חיים בעידן שאחרי "אווטאר" ואחרי "אליס בארץ הפלאות". ובקרב בין סרט בתלת מימד לסרט בדו מימד, הכסף הנבון יילך עכשיו על הסרט בתלת מימד. אז למה אני תומך ב"צעצוע של סיפור 3 " ולא ב"שרק 4 "? כי סדרת "שרק" נמצאת בירידה, ולאנשים יש עדיין טעם רע בפה מ"שרק 3 ". הוא יצטרך להיות ממש מגניב כדי להצליח לחצות את ה-300 מיליון דולר.

ומה לגבי "ההתחלה" ("Inception")? ובכן, זהו למעשה סרט הקיץ היחיד שאני באמת ממש מחכה לו השנה. אבל בקופות? אני אהיה בשוק אם הוא יכניס יותר מ-150 מיליון דולר. פעם קודמת שכריסטופר נולן עשה סרט שאינו בסדרת "באטמן" זה היה "יוקרה" שהוא סרט מעולה בעיניי, אבל הכניס 50 מיליון דולר. הוא הולך על משהו אפלולי-פילוסופי-מותח-סוריאליסטי עם ליאונרדו דיקפריו בתפקיד הראשי? אז הוא מתחרה לא עם "האביר האפל" אלא עם "שאטר איילנד". כלומר: באיזור של ה-120-150 מיליון דולר.

ומה שכמובן אין לנו שום דרך להעריך זה מה יהיה הסרט שבכלל לא נמצא על הראדר שלנו ויהפוך להצלחה קופתית מפתיעה. ע"ע "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" או "פעילות על טבעית". אלופי הקופות הם עדיין הסרטים שקל לזהות מרחוק: סרטי המשך ועיבודים למותגים ידועים. נוכחות של כוכבים זה כמעט כבר חסר חשיבות. אפילו להפך, רק יכול להזיק.

אז מי ינצח? אוף, אין לי מושג. אני אהמר על "צעצוע של סיפור 3 ", גם כי יש לי תחושת בטן כזאת, וגם כדי ללכת נגד ההימור הטיפה צפוי מדי – אפילו של עצמי – של "איירון מן 2 ". אבל זה יכול להיות צמוד מאוד.

אלה הסרטים הבולטים של הקיץ. ואלה הסרטים שאני מהמר שיהיו הבולטים בקופות:

"צעצוע של סיפור 3 ": 450 מיליון דולר

"איירון מן 2 ": 440 מיליון

"דמדומים 3 ": 350 מיליון

"שרק 4 ": 320 מיליון

"נסיך פרס": 270 מיליון

"סקס והעיר הגדולה 2 ": 250 מיליון

מכאן והלאה? רק הפתעות מבחינתי.

כל שאר הסרטים שאינם חלק מסדרות – "שוליית הקוסם", "צוות לעניין", "רובין הוד", "נער הקרטה" – אני מעריך שהם יגיעו גג לאיזור ה-200 מיליון, רק בתנאי שהם יהיו מוצלחים. אם מישהו מהם יוכתר כסרט איום ונורא, הוא יעצור ב-150 מיליון.

=========

ולפני שאתם מוסרים בתגובות את ההימורים שלכם, רק דעו שבאמריקה התחילו באמת להמר בכסף על ביצועי הקופות של סרטים הוליוודיים, והאולפנים והמפיקים יוצאים מדעתם כדי לשים סוף לטרנד הזה (שהוא כנראה ממילא בלתי חוקי).

אחד משלושה הסרטים ההוליוודיים היחידים שבאמת בא לי לראות הקיץ

זו כבר מסורת שכזאת – כשאני לא שוכח ממנה: את מדורי בגיליון פסח אני מקדיש לכיוונון ציפיות לקראת סרטי הקיץ המתקרבים. זה גם מתאים בתזמון – עונת הקיץ הקולנועית כבר מזמן מתחילה בתחילת האביב – וגם מתאים לצרכים מו"ליים (את גיליונות החג סוגרים שבועות לפני הגעתם לדוכנים, כך שכמעט בלתי אפשרי לכתוב על אקטואליה). השנה המצב היה בעייתי במיוחד: זו, לטעמי, עונת הקיץ הכי חלשה והכי פחות מלהיבה מזה שנים. ואולי זה טוב. אני מביט מהצד בסרטים מתקרבים, כמו "נסיך פרס" ו"שוליית הקוסם", וממש נראה לי שהם הולכים להיות איומים. מכאן, אני יכול רק להיות מופתע לטובה, לא?

הנה פריוויו הקיץ שלי. ובהמשך, ההימורים שלי לגבי הזוכים האפשריים בתואר אלוף הקופות הקיץ. אם בקיץ הסרטים הם ממילא סוסי אולפנים מאולפים, רק הגיוני להמר מי מהם יגיע למקום הראשון בדרבי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.4.2010

קיץ קריר קמעא
המחלקה להנמכת ציפיות מציגה: 15 הסרטים ההוליוודיים הכי מדוברים שיתפוצצו לנו על המסך בקיץ הגדול. לקראת מה כדאי להתרגש, ומאיזה סרטים אפשר להישאר אדישים?

אם היה יוצא לאור המילון השלם להוליוודית מדוברת תחת המילה "קיץ" היתה מופיעה ההגדרה "העונה בשנה בה אנחנו עושים מקסימום כסף במינימום שכל". קיץ הפכה לעונה כה רווחית לאולפנים ההוליוודיים שהם התחילו – כבר כעשור וחצי – בהדרגה ובאיטיות אך בנחישות, לספח לתוך הקיץ את רוב האביב. פעם קיץ זה היה אומר יוני-אוגוסט, חודשי חופשת הקיץ, כשבידור ילדותי מהווה מנסה לפתות את תלמידי בתי הספר בחופשה ללכת לקולנוע. ואז זה התרחב לתחילת מאי, חודש לפני ממוריאל דיי, שאמור להיום היום הרשמי הראשון של הקיץ. ועכשיו ככבר כמה שנים נמתח כמעט עד מרץ. “אליס בארץ הפלאות", "התנגשות הטיטאנים" ו"הדרקון הראשון שלי", סרטי קיץ מובהקים, יצאו השנה באביב. ובכל זאת, למרות המגמה לערבב בין העונות ולקרוא תגר על דפוסי ההפצה הנדושים (סרטי אוסקרים בסתיו, סרטי אקשן בקיץ), עדיין הסדר בכללותו נשמר.

השנה שעברה, 2009, שברה את כל שיאי הקופות של הוליווד, עוד לפני שיצא "אווטאר" ושבר את כל השיאים שעוד לא נשברו.  “רובוטריקים 2” ו"למעלה" היו להיטים צפויים. אבל "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" היה להיט לא צפוי. כעת, כולם ינסו לתהות האם יש איזשהו סרט קטן וזול ולא צפוי שיכול להיות ה"בדרך לחתונה" של השנה? אבל מכיוון שהצלחה כזאת קשה להנדס, הוליווד מתמידה עם מה שהיא כן יודעת: לקחת מותגים מוכרים ולרוץ איתם קדימה. הסרט, במקרה כזה, הוא נספח כמעט משני למסע שיווק, שלעיתים מושקעת בו יותר יצירתיות מאשר בסרט.

וכשאני מביט ברשימת הסרטים הכי גדולים שמצפים לנו בין תחילת מאי לסוף אוגוסט אני חייב להעיר בדאגה שזה נראה מבחוץ כמו קיץ מעאפן. וזה נכתב ממקלדתו של חובב ג'אנק פוד מדופלם, שמחכה לקיץ כדי לאוורר את המוח ולתת לעיניים לקפצץ החוצה מארובותיהן למראה פיצוצים ענקיים ודימויי הרס אינפנטיליים. אבל תפריט האקשן שמובטח לנו השנה לא מצליח לעורר את תיאבוני. חוץ מ"צעצוע של סיפור 3 ” שאני די מצפה לו (17 ביוני), אין שום דבר ממש מגרה עד 16 ביולי, אז מגיע הסרט הכי מסקרן של השנה: “ההתחלה", סרטו החדש של כריסטופר נולן (“האביר האפל"), עם ליאונרדו דיקפריו, עם טריילר מסחרר, ועם הבטחה לסרט עתיר תקציב ואפקטים, אבל עם עלילת תודעה/חלומות/הזיה שאמורה להשאיר אותנו מבולבלים.

אלה 15 הסרטים שאמורים להיות הכי מדוברים בעונה הקרובה, מקובצים לשלוש קטגוריות: סרטי ההמשך/העיבודים והרימייקים/ והסרטים המקוריים (הקטגוריה הכי רזה: קחו בחשבון שהשנה אפילו פיקסאר, אחד האולפנים הבודדים בהוליווד שמצליח לעשות הון כסף מתסריטים מקוריים, מוציא השנה גם הוא סרט המשך). סרטי ההמשך, מן הסתם, יהיו גם הכי קופתיים של העונה. עוד חוק יסוד הוליוודי.

2,3,4

"איירון מן 2 "
ג'ון פברו חוזר לכסא הבמאי (אחרי שצייץ בטוויטר כל שלב בהפקת הסרט), רוברט דאוני ג'וניור – שהוכיח ב"שרלוק הולמס" שהוא הפך סופית לכוכב שהקהל אוהב לראות – חוזר לתפקיד הראשי. ומולו: מיקי רורק, סקרלט ג'והנסן וגארי שנדלינג. הסרט הראשון היה הפתעה מקסימה כי לא ידענו למה לצפות וקיבלנו סרט פעולה קצבי, מהיר, שנון מאוד, שלא לוקח את עצמו ברצינות. סרט ההמשך כבר לא יפתיע, וצריך רק לקוות שהוא לא יאכזב. זה גם הסרט שאמור להיות אלוף הקופות של הקיץ. (ב-29 באפריל הסרט הזה כבר בארץ).

"סקס והעיר הגדולה 2 "
אני ממש לא מצפה לסרט הזה, אבל אני כנראה לא נחשב (ואכן, אצלי בבית אני נמצא במיעוט לגביו). ובכל זאת, משום מה הפך "סקס והעיר הגדולה" להצלחה ענקית, שלא קשורה לעובדה שהסרט עצמו היה מחורבן (אני חייב להודות שבפעם השמינית, "סקס והעיר הגדולה" המקורי מתחיל להיראות כמעט סימפטי. מוחי נשטף). ובין "סקס והעיר הגדולה", “השטן לובשת פראדה" ו"ההצעה", מסתמן שבנות העולם פשוט מסמפטות קומדיות רומנטיות ניו יורקיות המתרחשות בעולם המו"לות והתקשורת. אה, והאופנה. אם הייתי צריך להמר, הייתי אומר שסרט ההמשך יהיה פלופ מאכזב. אבל אני מבין שבמקרה הזה אין לי שום יכולת שיפוט.

"צעצוע של סיפור 3 "
הסרט הזה הוליד לפני כמה שנים משבר גדול בין פיקסאר ודיסני. הזכויות על הדמויות שייכות לדיסני שתכננו להפיק סרט המשך בלי פיקסאר. פיקסאר כבר היתה בדרכה לפרק את השותפות שלה עם דיסני. וברגע האחרון דיסני ופיקסאר אוחדו, ראשי דיסני נזרקו על ידי הדירקטוריון ובכירי פיקסאר כעת מנהלים את העסק בדיסני. כך ש"צעצוע של סיפור 3”, שהתחיל כמכונת הדפסת כסף של דיסני, חזר לידיים האמינות יותר של פיקסאר. כמו ג'ון פאברו, גם לי אונקריץ', הבמאי של "צעצוע של סיפור", דיווח על התקדמות יומית בהפקה בטוויטר. ומכיוון ש"צעצוע של סיפור 2” הוא אחד הסרטים של פיקסאר שאני הכי אוהב, יש מקום לציפייה זהירה גם מהסרט הזה. כבר נקודת המוצא מוצאת חן בעיניי: הסרט מתרחש עשר שנים אחרי הסרט הקודם, כשאנדי – הילד שבחדרו התרחשו עלילות הסרטים הקודמים – עוזב לקולג', ומוסר את ארגז הצעצועים שלו לתרומה לגן ילדים. וכן, זה יהיה בתלת מימד.

"דמדומים 3 "
כמו עם "סקס והעיר הגדולה" גם כאן אני לא ממש מצליח להבין את סוד ההצלחה. הפעם דיוויד סלייד, דווקא במאי מעניין שחתום על סרט ערפדים לא רע בשם "30 ימים של לילה", קיבל את הג'וב לביים. האם תהיה לך השפעה על התוצאה? האם זה יהיה סוף סוף סרט ערפדי יותר, עם קצת יותר בשר ושיניים? או שזה ימשיך להיות דרמת עפעופים בין הגיבורים החיוורים של הסרטים הקודמים? אבל שוב, אני לא פקטור. עבור בנות ה-14 זה סרט חדש של רוברט פטינסון וקירסטן סטיוארט. תוך שנתיים הטירוף הזה יחלוף. אמתין בסבלנות.

"שרק 4 "
והפעם, בתלת מימד. כמובן. “שרק השלישי" היה כבר מיותר ובעיקר לא מצחיק, אבל עשה המון כסף. וייאמר לזכות דרימוורקס שהם כן הצליחו לברוא מותג אנימציה מוכר, והיה רק מתבקש שהם ייתנו לו לחיות לתוך עידן התלת מימד. אבל אני מקווה שזה יהיה שרק האחרון ושהפעם השקיעו קצת יותר מאמץ בכתיבת בדיחות מוצלחות, אחרת מה הטעם להכניס את מייק מאיירס ואת אדי מרפי לאותו חדר הקלטות?

עוד פעם

"נסיך פרס" "הנסיך הפרסי: חולות הזמן"
שנת 2010 הזה תהיה בסימן אייטיז. אין לי בעיה עם זה, גדלתי באייטיז. אני מחבב את האייטיז. אני רק קצת מבועת מבחירת החומרים שיגיעו אלינו הקיץ. הרימייק הכי מלהיב לסרט משנות השמונים הוא "טרון", אבל הוא מתוכנן רק לדצמבר (חפשו אותו בפריוויו סרטי החורף באיזור ראש השנה), ובינתיים יש לנו את… “הנסיך הפרסי"? אחד ממשחקי המחשב הראשונים הופך לסרט פעולה קייצי בשלב שאף אחד לכבר לא ממש זוכר את המותג. אבל אל דאגה, ג'רי ברוקהיימר ("שודדי הקריביים") הפיק, ג'ון אוגוסט (“צ'רלי בממלכת השוקולד") היה שותף לפיתוח ובועז יכין היה שותף לכתיבה. כך שצפוי סרט אקשן עצום מימדים שעוד יעשה קאמבק למשחקי המחשב ההם, עם הגרפיקה בת 16 הצבעים. ג'ייק ג'ילנהול בגרסתו המפומפמת-שרירים הוא הגיבור, ומייק ניואל – הבמאי של "ארבע חתונות ולוויה" אבל גם של "הארי פוטר וגביע האש" – הוזעק לביים, וכנראה לנמנם ארוכות בקרון שלו בשעה שאנשי הפעלולים והאפקטים משתלטים על הסרט במקומו. העלילה נשמעת כמו שילוב בין "אלאדין" המצויר (ששם הסרט הוא ציטוט מפורש משם) ו"סיפורי אלף לילה ולילה". בתור מי שנורא אהב את "המומיה", אני חייב להביע תקווה לג'אנק מגניב, אבל אני חייב להודות שהסרט הזה נראה קצת מקושקש. מייק ניואל? ברצינות? תמוה.

"צוות לעניין"
תגידו אתם רציניים? (טייק 1). זה חייב להיות אחד הרעיונות הכי משונים ששמעתי: להפוך את סדרת הטלוויזיה האייטיזית "צוות לעניין" לסרט קולנוע, 25 שנה אחרי שמישהו שמע עליה בפעם האחרונה. סרטי הקיץ פונים לבני 13. כלומר שהם אמורים להתעניין במותג שהעסיק את הוריהם כשהם היו בגילם. רגע, זה אולי עוד יעבוד. ג'ו קרנהאן – שביים את סרט האקשן האולטרה-אלים והמטורלל "לחסל את האס" – הוא הבמאי שהובא לביים את העיבוד לסדרה בה אף אחד לא נהרג או נפצע. ליאם ניסן, בראדלי קופר וג'סיקה ביל מככבים. את בי.איי, הדמות שהפכה את מיסטר טי לאייקון, יגלם המתאבק קווינטון ג'קסון. נקודת זכות מסקרנת: מייקל ברנדט, התסריטאי זוכה האוסקר על "מיס סאנשיין הקטנה", חתום על התסריט.

"נער הקרטה"
תגידו, אתם רציניים? (טייק 2). עוד רעיון הזוי. להתחיל את סדרת "נער הקרטה" מחדש. הראלד זווארט, שדווקא עשה לטעמי עבודה סימפטית מאוד ב"הפנתר הוורוד 2 ” הוא הבמאי. ג'קי צ'אן הוא המאמן וג'יידן סמית – הבן של וויל וג'יידה – הוא נער הקרטה.

"סיוט ברחוב אלם"
תגידו אתם… רגע, זה דווקא רעיון לא רע בכלל, להתחיל מחדש את הסדרה שהגדירה את סרטי האימה של שנות ה-80. הפעם ג'קי ארל היילי (הפדופיל מ"ילדים קטנים") יהיה פרדי קרוגר, במקום רוברט אינגלנד. ובהמשך למסורת של הסדרה שנתנה הזדמנות ראשונה לבמאים שהפכו מאז למותגים, את הסרט הזה יביים סם בייר, מבכירי במאי הקליפים של אמריקה (הוא ביים את "מריח כמו רוח נעורים" של נירוונה).

"רובין הוד"
נו, הרי כבר כבר כמעט עברו 20 שנה מאז הרובין הוד של קווין קוסטנר, אז הגיע הזמן לעוד אחד. הפעם בבימויו של רידלי סקוט ועם ראסל קרואו בתפקיד השודד טוב הלב מיער שרווד. במילים אחרות: גלדיאטור באנגליה, לא? אני לא יכול לתאר לכם עד כמה הסרט הזה לא מעורר בי שום תיאבון. מצד שני, הוא נבחר להיות סרט הפתיחה של פסטיבל קאן. אז אולי הוא עוד יפתיע?

"שוליית הקוסם"
עוד רעיון עוועים. הצוות של "אוצר לאומי" לוקח את הסיפור של גתה – שכבר זכה לעיבוד מוזיקלי של פול דוקה שזכה לפרסום כסרט מצויר של דיסני מתוך "פנטזיה" – והופך אותו לסרט אקשן רב הרס ומרדפים. ניקולס קייג' הוא הקוסם וג'יי ברוכל הוא שולייתו. יש לי הרגשה שזה לא יגמר במטאטאים שקמים לחיים ונושאים דליי מים.

"The Last Airbender"

שתי תעלומות מתלוות לבכורה של סרט האקשן המבוסס על סדרת הקומיקס "The Last Airbender”. הראשונה: האם, אחרי שני כשלונות מביכים, יצליח מ. נייט שמאלאן לשקם את הקריירה שלו בתור במאי להשכיר של סרטי אולפן המבוססים על סדרות אנימציה? או שבזאת נגלה סופית שהוא היה פוני של טריק אחד (“החוש השישי")? השנייה: איך יקראו לסרט הזה בעברית? לסדרת הטלוויזיה המצוירת לילדים, שהופכת כאן לסרט לייב אקשן ומרובה אמנויות לחימה, קראו בארץ "אווטאר". אלא שהשם הזה, אפעס, כבר תפוס כיום, לא?

הפקות מקור

"ההתחלה"
כאמור, זו האטרקציה של הקיץ מבחינתי. סרטו החדש של כריסטופר נולן לפני שהוא חוזר לעבודה על באטמן שלישי ועוזר להגות סופרמן חדש. זה אחד הסרטים הבודדים שיוצאים הקיץ מהאולפנים עם תקציב משמעותי ושמבוססים על תסריט מקורי, ועוד על תסריט שכתב הבמאי. ליאונרדו דיקפריו, מייקל קיין ומריון קוטיאר מככבים בסרט העתידני שמתרחש כולו – כך אני מבין – בתוך מוחו של הגיבור, בעולם שבו קיימת טכנולוגיה לחדור למוח ולתודעה של אנשים דרך חלומות. נשמע כמו הסרט הסויאליסטי הכי יקר בעולם.

"סולט"
זה היה אמור להיות סרט פעולה על סוכן חשאי שנחשד שהוא סוכן כפול, ובלתפקיד הראשי לוהק טום קרוז. ואז טום קרוז פרש. והוא הוחלף על ידי… אנג'לינה ג'ולי. וכך הפך סולט מסוכן חשאי, לסוכנת חשאית. פיליפ נויס (“סכנה ברורה ומיידית"), במאי אוסטרלי שבשנים האחרונות העדיף פרויקטים צנועים יותר, חזר למשחקי האקשן. העלילה נשמעת מסקרנת ונויס הוא במאי לא רע, אבל אני חייב להודות שאני לא מזהה כאן פוטנציאל גדול מדי לבלוקבאסטר משמעותי.

"Knight and Day”
וכשטום קרוז פרש מ"סולט", הוא עובר ל"Knight and Day” – שם אנגלי שמבטיח לנו תרגום ישראלי מביך – ובו הוא מגלם… סוכן חשאי. הפעם הכיוון הוא קומדיית פעולה רומנטית, ובה הוא מגלם מרגל שנתקל בקמרון דיאז במקרה, הם יוצאים לדייט והדייט הזה הופך למרדף ולמנוסה ברחבי העולם. ג'יימס מנגולד (“הולך בדרכי") ביים. (אגב, בני זוג שמסתבכים עם רוצחים וסוכנים זה קונספט שיחזור על עצמו פעם נוספת הקיץ עם הסרט "Killers”, קומדיית אקשן עם קצתרין הייגל ואשטון קוצ'ר).

נ.ב

1.
עונת האביבי/קיץ מזוהה עם קולנוע הוליוודי גרנדיוזי, אבל לא רק. יש גם מעט אלטרנטיבות מהעולם. פסטיבל קאן מתקיים במאי, ופסטיבל ירושלים מתקיים ביולי, ואחריהם מן הסתם יגיעו למסכינו גם סרטים קטנים ואיכותיים יותר, ולאו דווקא אמריקאים.

2.
שלושה סרטים שאינם אמריקאים שכבר מתוכננים ליציאה בחודשים הקרובים הם: “באריה" (איטליה), סרטו החדש של ג'זפה טורנטורה (“סינמה פרידסו"), “אגורה" (ספרד), הפקת של אלחנדרו אמנבאר (“האחרים") שכוללת לצד רייצ'ל וייס גם את אושרי כהן ואשרף ברהום, ו"סול קיצ'ן" (גרמניה), של פאטיח אקין (“עם הראש בקיר").

3.
וגם סרטים ישראליים. למרות שעל פי רוב סרטים ישראליים יוצאים באיזור ספטמבר, שלושה ישראליים מתוכננים לצאת בקיץ, ויש פוטנציאל להיות שוברי קופות גדולים. הראשון הוא "פעם הייתי", סרטו החדש של אבי נשר (“סוף העולם שמאלה") המתרחש בחיפה של 1968. והשני הוא "זוהי סדום" של מולי שגב ואדם סנדרסון, שממותג כבר כ"הסרט של 'ארץ נהדרת'”, המתרחש בסדום של ימי בראשית. השלישי הוא תעלומה: “ארץ בראשית" הוא סרט טבע, מהסוג שנהיה פופולרי בשנים האחרונות מתוצרת צרפת או אנגליה, אבל בפעם הראשונה מתוצרת ישראל.

==========

ועכשיו תורכם. אני בחרתי 15 סרטים. אתם נוהגים לענות ב"איך שכחת את…?" (או אחיו הטוקבקי התאום "ואף מילה על…?"). אז לא שכחתי, מיינתי והתעלמתי. עכשיו עדכנו אותי מה סרטי הקיץ שאתם מחכים להם ומה מהסרטים שאותם שכחתי אבל אתכם הם דווקא כן מעניינים.

איזה באסה. כמה סימפטתי את האיש הזה. מלקולם מקלארן מת. הוא היה בן 64. בסי.אן.אן דיווחו שמת "המנג'ר של הסקס פיסטולס". אבל מקלארן היה הרבה יותר מרק האיש שהמציא את הסקס פיסטולס והפך את הפאנק לתופעת פופ ולא לתנועת אנדרגראונד (והוא גם האיש שגילה את אדם והנמלים ואת באו-וואו-וואו). הוא גם הוציא כמה אלבומים ממש נחמדים וניפק כמה להיטי רדיו מקסימים. "פריז" שלו – עם המחווה הנפלאה לאריק סאטי – היה אחד הדיסקים הכי מנוגנים בבארים תל אביביים בתחילת-אמצע שנות התשעים.

הנה "דאבל-דאץ'" שלו (הלהיט שלו שאני יותר מחבב מאשר מ"באפלו גירלס" היותר פופולרי מתוך "דאק רוק" מ-1983:

והנה "פארי פארי", אחד ההמנונים מתוך הדיסק "פריז", עם קתרין דנב בקולות.

אלה היו שנתיים בלתי רגילות עבור קרטר בורוול, המלחין הקבוע של האחים כהן ואחת הפיגורות הבולטות בסצינת הקולנוע העצמאי. פתאום סרט שהוא מחובר אליו זוכה באוסקר ("ארץ קשוחה"), ושנה אחר כך שני סרטים שהוא הלחין היו מועמדים לאוסקר ("יהודי טוב" ו"הזדמנות שנייה"). וסרט אחר הופך לסנסציית נעורים ("דמדומים"), והיה גם את "ארץ יצורי הפרא". לא רע למלחין שעד לפני שנתיים הייתי בטוח שכל מה שהוא מלחין נועד להיכשל בקופות (או בגלל קרמה רעה, או כי הפסקולים שלו לרוב משדרים תחושה של אי-נחת. בעיניי זה נפלא, הקהל הרחב הגיב אליהם פחות טוב). בזכות הטוויטר של שי רינגל הגעתי לראיון מקיף למדי עם בורוול על עבודתו בסרטים בשנתיים האחרונות. איך הוזמן ל"דמדומים" כדי להלחין את שיר הערש שאדוארד מנגן לבלה (סצינה שהאולפן דרש שתתווסף בצילומי השלמה אחרי שהם קראו בבלוגים של מעריצי הספר שהסצינה שהם כה אוהבים מהספר לא נכללה בתסריט). ואיך הוזמן להלחין את "ארץ יצורי הפרא" בגלל הסצינה על החוף שהדאיגה את אולפני וורנר. ואיך 13 דקות של מוזיקה ל"ארץ קשוחה" הוחבאו מתחת לאפקטים של רוח ורעשי צמיגי רכב, והם למעשה בלתי נשמעים.

==========

אפרופו טוויטר: לעידו קינן יש משהו להגיד לכם בקשר לאתר של סינמה סיטי.

==============

איתן וייץ, מקבועי הבלוג מיום היווסדו, מדווח לאתר ioncinema על הסרטים הישראליים שנמצאים עכשיו בעבודה: ערן קולירין, ערן ריקליס, ניר ברגמן, יוסף סידר וארי פולמן. הייתי מוסיף לרשימה את דובר קוסאשווילי ואת אבי נשר שגם נמצאים בסוף העריכה לסרטיהם. וכך נוצרת לה רשימת חלומות של היוצרים הישראליים הכי מפורסמים בעולם שנמצאים בשלבים שונים של עבודה על סרטים חדשים.

האם אפשר כבר לפנטז על קוסאשווילי בפסטיבל ונציה הקרוב, סידר בפסטיבל ברלין הבא וקולירין בקאן של שנה הבאה?

=============

חואן חוסה קמפנלה, שזכה השנה באוסקר על הסרט הזר עם "הסוד שבעיניים", מוצף מאז זכייתו בהצעות עבודה (הוא גר כבר שנים בלוס אנג'לס ומביים פרקים לסדרות טלוויזיה), אבל כעת, מדווח "וראייטי", הוא הולך לביים את סרט האנימציה התלת מימדי הראשון בהפקת ארגנטינית/ספרדית.

============

אני רואה כפול. פעמיים ניקולס קייג': גם ב"קיק אס" וגם ב"אסטרו בוי". פעמיים ארון ג'ונסון: גם ב"קיק אס" וגם ב"נער משום מקום". שני סרטים של לאסה האלסטרום: "האצ'יקו" ו"ג'ון היקר". והמון דרקונים: "הדרקון הראשון שלי", "אליס בארץ פלאות", "לילי המכשפה הקסומה", "סולומון קיין" (נדמה לי) ובקרוב "התנגשות הטיטאנים". מה קרה, הוקמה קרן למימון סרטי דרקונים ואיש לא סיפר לי?

==============

ואני זקוק לעזרכתם. כמדי תחילת אפריל – אם אני לא שוכח – אני חושב לנסות להמר על הסרטים שיהיו הכי קופתיים באמריקה בעונת הקיץ הקרובה. אני עובר על רשימת הסרטים שיופצו בין סוף אפריל לסוף אוגוסט ומנסה למצוא מי מהם יהיה אלוף הקופות. האם למישהו מכם יש הימור מושכל שהוא יכול לחלוק? נראה רק דבר אחד הגיוני, אלוף הקופות של הקיץ יהיה – ממש כמו אלוף הקופות של האביב ושל החורף שלפניו – סרט בתלת מימד. זה אמור להפוך את "צעצוע של סיפור 3 " או את "שרק 4 " למועמדים טבעיים. אבל סרטי אנימציה לעיתים נדירות מגיעים לראש הטבלה. צריך סרט אקשן. אם "איירון מן 2 " היה בתלת מימד הייתי מהמר עליו בלי היסוס, אבל הוא לא. אז יאללה, המרו: מי יהיה אלוף הקיץ הקופתי? אני אנסה להמר בעצמי בקרוב.

הו, כמה שאני התמוגגתי מ"קיק-אס". על סמך הטריילר והתקציר ידעתי איך הסרט מתחיל – מין קומדיית נעורים על נער שחולם להיות גיבור על – אבל לא דמיינתי איך הסרט הזה ממשיך ונגמר. חתיכת בעיטה בראש. עזבו לקרוא, לכו לראות. זה אלים מאוד, רק שתדעו.

רעיון המוצא – המבוסס על הרומן הגרפי של מארק מילר – כבר נהדר: תיכוניסט ניו יורקי שתוהה איך זה יכול להיות שאחרי כל כך הרבה סרטים וקומיקס על גיבורי על אף אחד בעולם האמיתי לא ניסה להיות גיבור על? אגב, הסרט מספק את התשובה כבר בסצינת הפתיחה: רק אנשים בעלי הפרעה נפשית יכולים להתחפש לגיבורי-על ללא כוחות-על. וחוץ מזה, גיבורי-על ללא כוחות-על מייצרים סרטים ללא קהל. "קיק-אס" אינו הראשון שמנסה. ב-1980 היה את "גיבור בעל כורחו" עם ג'ון ריטר, על שחקן כושל שעוצר שוד בשעה שהוא לבוש כמו גיבור-על ומאותו רגע מנסה להיות באמת כזה. שנה אחר כך היה את "איש הקונדור" על סופר קומיקס שממציא גיבור-על "אמיתי", ורוצה לנסות בעצמו, לפני שהוא מצייר, האם גיבור כזה באמת יכול להתקיים במציאות. בכל המקרים אנחנו מגלים שהאויב הכי גדול של גיבורי העל הוא המציאות.

וזו ההברקה של "קיק-אס", סרט שיותר מזכיר את אדגר רייט מאשר את טרנטינו בכך שהוא מתחיל כמו פרודיה על ז'אנר, אבל נגמר כמו חייל נאמן לצבא הז'אנר, והולך עם העניין אפילו צעד נועז קדימה. הוא מתחיל בתור סרט שמנסה להבין מה קורה לגיבור-על כשהוא פועל בתוך המציאות המוכרת לנו: בלי כוחות נוגדי כוח כבידה ועם יו-טיוב ובריונים שמציקים לך בבית הספר באשמת חנוניות יתר. אבל עד מהרה הסרט עושה בחירה. הוא נשאר "ריאליסטי", אבל רק במובן שבו הסרטים ההונג קונגיים של ג'ון וו היו ריאליסטיים.

וכך הגיבור "המציאותי" – הנאיבי, שרוצה למגר רשע רק מתוך טוב לב – מפנה את מקומו לצמד גיבורי על "אמיתיים", כאלה שהגיחו הישר מעולם הקומיקס, ושכמו באטמן מונעים מתשוקת נקמה בוערת, ומיכולת טכנולוגית מתוחכמת. החנון קורא קומיקס ורוצה להיו כמותם, הגיבור האמיתי שהוא פוגש הוא כבר יצרן של חוברות קומיקס, שינציחו את המיתוס שלו אחרי לכתו. זה הפער שבין הקורא ובין יצרן הטקסטים, בין המשקיף מן החוץ ובין המשחק מבפנים. גם זה וגם זה פועלים מתוך מודעות עצמית, שניהם מתייחסים אלינו הצופים ומנווטים בערמומיות את הציפיות שלנו.

מה שהתחיל כקומדיה על חנון שמנסה להתגבר על חנוניותו, הופך בהדרגה לסרט יותר ויותר אפל ויותר ויותר מאיים ואלים, שבו לאלימות יש השלכות פיזיות ממשיות, ובו אנשים מתים ומאבדים איברים. אבל באותה נשימה – בעיקר בזכות דמות פנומנלית של ילדה בת 11 שהופכת לגיבורת על קטלנית בשם "היט גירל" – הסרט גם הולך ומתנתק מהריאליזם שלו. הוא נשאר נאמן למקורותיו בכך שכל הדמויות – כולן, אגב, משתמשות בפנזטיית גיבורי העל כדי להתגבר על תסביך הורים, בין אם מות הורה או הזנחה – הן גם הגיבורות וגם הקורבניות. לא ש"קיק אס" הוא הראשון ויוצא הדופן בכך, זה חלק מטרנד שלם של עולם הקומיקס, שמציג את הגיבור כטיפוס די מופרע, אבל "קיק אס" לוקח את עולם הדימויים הזה צעד אחד נוסף קדימה בכך שהוא מערבב את הדיכוטומיות ומציג דמות (שמגלם ניקולס קייג') שהיא גם הג'וקר וגם באטמן בה בעת.

הכותרת היא הומאז' לסרט של כריס מרקר על אקירה קורוסאווה, אבל הפוסט הזה לא עוסק לא במרקר ולא בקורוסאווה.

את הסיפור הזה אני כמעט בטוח שכבר סיפרתי, אם לא כאן אז במקום אחר. כשהייתי בשנה א' באוניברסיטה למדתי אצל יגאל בורשטיין את שיעור המבוא בו כל התלמידים – גם אלה שמתעתדים להקדיש את עצמם לתיאוריה של הקולנוע – נדרשים לביים סרט קצר אחד או שניים. בשיעור בו הוצגו התוצרים הראשונים, והמאוד בוסריים של התלמידים (בימים ההם כמעט ולא היו מגמות קולנוע בתיכון ואת כל הבוסר וחוסר הניסיון היו צריכים הסטודנטים להשיל בשנה א'. כיום סרטי שנה א' כבר – לפעמים – בשלים ומיומנים יותר). וכך צפינו בסרט מרושל אחרי סרט מרושל ובורשטיין מחווה דעה אחרי כל אחד. כמעט תמיד תומך, מעודד, מפרגן. מחמיא לזה על רעיון יפה, משבח את זאת על שוט מוצלח. אחד הסרטים היה מוצלח מהשאר. הוא היה מצולם יפה והיה בו סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. היינו בטוחים שאחרי שלל מחמאות רפות, הסרט הזה ישכה ממורנו לתשואות והשתפכויות. אבל להפך: הוא ירד על הסרט הזה רצח. על העלילה הבנאלית, השימוש בקלישאות, הצילום הקיטשי, המשחק הבינוני. הופתענו. ניסינו לברר איך המדרג עובד: סרטים חובבניים וקשים לצפייה זוכים למילות חיזוק וליטוף, ואילו סרט שכבר נראה כמו התחלה של משהו אמיתי זוכה לקטילה? איפה ההגיון? שאלנו את בורשטיין. והוא ענה: אה, זה כבר נראה כמו סרט אמיתי. אז מגיעה לו ביקורת כמו של סרט אמיתי. כלומר, הסרטים האחרים זכו למידה של רחמים, כי הם היו למעשה טרום-סרטים, תתי-סרטים.במילים אחרות: הביקורת הקטלנית היתה למעשה מחמאה גדולה. הסרט הזה כבר נראה כמו הדבר האמיתי, ולכן מגיעה לו ביקורת אמיתית, ללא רחמים.

בשבוע שעבר כתבתי – ולא בפעם הראשונה – דעה נוקבת מכיווני על טקסט שכתב אורי קליין ב"הארץ". לא מעט מכם – בתגובות ובמייל – נרתעים בכל פעם שאני מבקר מבקר. לאחדים זה נראה לא קולגיאלי. לאחרים זה נראה כמו קנאת סופרים קטנונית. ואילו אני חושב שכתיבה ביקורתית על ביקורת היא חלק בלתי נפרד ממלאכת הביקורת. בישראל יש שלושה מבקרים בולטים הכותבים בעיתונים היומיים: אורי קליין ב"הארץ", מאיר שניצר ב"מעריב" ויהודה סתיו ב"ידיעות". אבל אני מרבה להתעסק דווקא בקליין. הסיבה העיקרית לכך היא שאני מנוי על "הארץ" ולא על "ידיעות" או "מעריב", לכן קליין הוא המבקר שאני קורא הכי הרבה. הסיבה השנייה, והמצערת יותר, היא הנמשך למשל הקטילה הנ"ל של יגאל בורשטיין. על הכתיבה של קליין, על פי רוב, יש לי מה לכתוב. הוא עקבי, הוא מנוסח, והוא המבקר היחיד שמקבל מהמערכת שלו שטח נרחב למדי לניסוח רעיונותיו. והוא נותר המבקר הישראלי המשמעותי האחרון שיכול לנסח את האג'נדה שלו באופן בלתי טלגרפי.

אז למה יש מכם כאלה שחושבים שזה לא לגיטימי לבקר מבקר? יש אג'נדה כזאת, שדי מציקה לי, שגורסת שמבקר קולנוע צריך לכתוב אך ורק על סרטים. מרגע כיבוי האור באולם ועד הדלקתו. ולא לכתוב מילה על כל מה שקורה מסביב. לא על איכות ההקרנה, לא על שיקול הדעת של המפיצים, לא על חוויית הצפייה, לא על האופן שבו הקהל נענה לסרט, ובוודאי שלא על הביקורת של מבקרים אחרים. למעשה, הרדוקציונרים הלכו צעד אחד הלאה ובשם חרדת הספוילרים שלהם למעשה גורסת שמבקר אפילו לא יכול לכתוב ביקורת על סרט שלם אלא רק – מקסימום – על המערכה הראשונה שלו. כל מילה על מה שקורא מעבר ל-40 הדקות הראשונות של הסרט היא בחזקת ספוילר. ובמילים אחרות: פשוט אל תכתוב על כלום. ואז, למעשה, חוץ מ"אחלה", "מגניב", "סבבה" או "מבאס" אי אפשר לכתוב כלום. זה מעולה לטוויטר, קצת פחות נחמד כשמתחשק לדבר על סרט כזה או אחר באופן טיפה יותר מורחב.

ביקורת הביקורת היא חלק בלתי נפרד מהביקורת. לכן אנחנו ממשיכים את ההתכתבות שלנו גם בטוקבקים. כדי להפוך דיון חד סטרי לדו-סטרי, לבורסה של רעיונות. ביקורת הביקורת היא זו שמנסחת תפיסות עולם ביקורתיות. לאן היינו מגיעים לולא קרב המילים המפורסם בין פולין קייל ואנדרו סאריס. אם כי, נדמה לי שבמקרה של אורי קליין ושלי, שנינו אמורים להיות סאריסטים. אבל אני מוכן לקחת את תפקיד פולין קייל, בשם הדרמה. הרי אין הגיון בכך שסרטים ישראליים אין בעיה לבקר, אבל מבקרים ישראליים אסור. את שניהם פוגשים למחרת בבוקר בתור בסופר או בדרך לבית הספר או לגן עם הילדים (או בהקרנת העתונאים). שניהם מוציאים את מרכולתם לחשיפה פומבית, ופומביות מאפשרת התייחסות פומבית.

אחד הדברים שלומדים בעולם הביקורת שביקורת אינה עסק אישי. אני לא מכיר את אורי קליין. למעט העובדה שלמדתי אצלו בשנה ג' בחוג לקולנוע, אין בינינו שום קשר. אני יודע מי הוא, אני לא בטוח שהוא יודע מי אני. הוא כותב בעיתון יומי גדול, אני כותב בבלוג. לפני בערך עשר שנים פנטזתי יום אחד לכתוב ב"הארץ", כיום כבר לא (ובכל פעם שאני רואה את קליין נאלץ לנפק טקסטים למגזיני חג וכרומוני מערכת אני נזכר בימיי ב"מעריב" וב"במחנה" ומתחלחל מהחובה של השכירים לנפק טקסטים על פי משקל, טקסטי "רוחב" שנהגו על ידי עורכים צעירים שראו סרט חדש עם ג'וליה רוברטס וחושבים שהגיע הזמן, סוף סוף, לטקסט "רוחבי" על "דמות האשה בקולנוע" או על "עליית הכוכבת" או "ירידת הכוכבת", שזה שם קוד לת"תן לנו 1,500 מילה כדי שנוכל לשים המון תמונות של נשים יפות", שאין כותב שלא שונא לכתוב אותם ואני מניח שהם נכתבים בייסורים ובדמעות ובכעס). אבל אני כן עוקב אחריו כמבקר כבר די הרבה זמן. ובהערכה גדולה. נכון, לעיתים קרובות הוא מעצבן אותי. בעיקר ביחס שלו לקולנוע הישראלי. אבל לעיתים תכופות הוא המבקר הישראלי היחיד שיודע לכתוב באופן מעמיק על בידור הוליוודי. התקופה שבה למד באמריקה בשנות השבעים אמנם הפכה את הביקורות שלו לקורבנות התקופה – הכל מגיע מנקודת מבט פסיכואנליטית והכל מייצג תפיסת עולם פוליטית – אבל מצד שני היא הפכה אותו למבקר שנע על קו התפר שבין הצרפתולוג לאמריקנופיל. לכן אני כה מקפיד ומתמיד לקרוא אותו. מדי פעם בהנאה, מדי פעם בכעס.

אני רוצה עוד מבקרים שאוכל להתווכח איתם – ושיתווכחו איתי. אבל הגישה ש "אוף, זה נורא לא יפה" נורא מסרסת. הכל נכתב, אני מבטיח, בג'נטלמניות ובאופן ענייני. ואני ממש מקווה שאיש לא נעלב מזה (ואם כן, אני מתנצל מעומק ליבי). אבל כשיש טקסט שמנוסח באופן שיוצא מתפיסת עולם מנוסחת ומגובשת, אני מאמין שזה נכון לדון בו. לעמת אג'נדה באג'נדה. אין נכון ושגוי כאן. יש כאן רק הבדלים בטעם ובתפיסת עולם. וזה בסדר, זה באמת בסדר, להגיב לכל מה שקורה סביבנו בתחום הקולנוע, מהטריילר ועד עטיפת הדי.וי.די.

הבי.בי.סי רץ להקדים את העולם וחוגג כבר באפריל יום הולדת 50 ל"פסיכו" של היצ'קוק, חודשיים לפני הזמן. תחת הכותרת "איך 'פסיכו' שינה את פני הקולנוע" מציגה הכתבה איך כל ההתייחסות לסקס ואלימות (ומוזיקה) בקולנוע השתנו אחרי "פסיכו", שהוא למעשה סרט הסלאשרים הראשון בעולם.

============

ובינתיים, באוסטרליה. סטיבן סודרברג ניצל את השהות שלו בתור במאי בתיאטרון הלאומי בסידני, אותו מנהלים קייט בלאנשט ובעלה ובו הוא ביים באחרונה הצגה בהשתתפות בלאנשט, כדי לצלם סרט מהיר ומאולתר עם שחקני התיאטרון, שעוסק בניסיונותיו של תיאטרון אוסטרלי להעלות עיבוד ל"שלוש אחיות" של צ'כוב. מי שראה טוען שהסרט מצחיק מאוד, וכן שסודרברג מתכנן כרגע להשאיר את הסרט כמתנה לחבריו מהתיאטרון ולא להפיץ אותו באופן פומבי. לא מאמין לו.

=============

הטקסט שהכי נהנתי לקרוא החג היה מאמר שכתב מתיו קלמן, כתב "הדיילי מייל" ו"טיים מגזין" בישראל למוסף החג השני של "ידיעות אחרונות", ובו הוא סוקר את סרטי הקולנוע הישראליים של העשור האחרון. אני אוהב כשניתנת לי ההזדמנות להסתכל על הקולנוע הישראלי מבחוץ, בעיניים שאינן מושפעות מחשבונאות פנימית, ושרואה דברים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם. האופן שבו מביט קלמן בסרטים הישראליים ומעבר לכל העלילות רואה גם נופים, היה מרתק עבורי. האופן שבו הוא מחפש את המדבר, למשל, ומוצא אותן בסרטים כמו "סוף העולם שמאלה" ו"ללכת על המים". או ההתלהבות שלו מ"מישהו לרוץ איתו" בזכות האופן שבו הסרט משתמש בלוקיישנים הירושלמיים. ההתלהבות שלו מ"מישהו לרוץ איתו" גרמה לי לרצות לצפות בו שוב. חבל שהטקסט לא קיים ברשת וניתן ללינקוק.

ועוד מקריאת החג: לפני שבוע זעפתי על קוצר הרואי של רוגל אלפר, שכתב בגנות סרטי התלת מימד והאשים אותם שהם יהרסו את העולם – לא רק את הקולנוע, אלא את כל ההתייחסות של הדורות הבאים לאמנות כלשהי. השבוע אני מוריד בפניו את הכובע על מה שכתב במדורו ב"העיר" על האופן שבו תל אביב היא אולי מרכז תרבותי וכלכלי, אבל מבחינה פוליטית היא נמצאת בפריפריה. גם הטקסט הזה עדיין לא קיים ברשת.