16 אפריל 2010 | 18:00 ~ 33 Comments | תגובות פייסבוק

קאן 2010: מפואר אך משעמם

אתמול התפרסמה גם רשימת הסרטים במסגרות הרשמיות של פסטיבל קאן, שיתקיים במאי.


שוק ראשון: אף סרט ישראלי במסגרות הרשמיות? מה קרה, יצאנו להפסקה תכף נשוב? מכיוון שיש מקבץ מפואר של סרטים לקראת סוף הפקתם, אני מניח שזה רק עניין של תזמון ושרובם פשוט פספסו א הדד-ליין של קאן ושבטח נראה אותם מתחילים להסתובב בעולם לקראת קרלובי-וארי, ונציה, טורונטו וסאנדאנס. אבנר שביט מדווח ב"וואלה" ש"המשוטט" של אבישי סיון יוקרן במסגרת "השבועיים של הבמאים". מסקרן. מאוד חיבבתי את פרויקט "טלנובלה לקולנוען בהקפאה" שלו. ורגע, אם "המשוטט" יהיה בקאן, איך זה שהוא לא בין 20 הסרטים המתמודדים על פרסי אופיר?


==========


אבל נעזוב בצד את הסרטים הישראליים ונתמקד בשמות הבינלאומיים.


שוק שני: לכאורה, מנקודת המבט של מנהלי הפסטיבל, יש להם כמה מהשמות הגדולים ביותר בקולנוע העולמי. ואכן, יש כמה שמות שמרגש אותי לפגוש: וודי אלן, ז'אן-לוק גודאר, אפיצ'טפונג ויראסתקול, הידאו נקאטה. אבל אתם יודעים מה? רשימת קאן היא רשימה מפוארת של במאים מפורסמים ומהוללים ונערצים, אבל שאני ממש לא מחכה לסרטים החדשים שלהם. בקיצור: במאים שאת סרטיהם אני לרוב פשוט לא נורא מחבב: מייק לי, עבאס קיארוסטמי, מנואל דה אוליברה, אלחנדרו גונזלס איניאריטו, הונג סאנג סו (ולהבדיל, יש גם את אים סאנג סו, שביים שני סרטים שחיבבתי את חציים, לפני שהם התחילו לעצבן אותי). או במאים שחיבבתי, אבל כבר הרבה זמן לא קיבלתי אישוש לכך שיש סיבה שאני מחבב אותם: סטיבן פרירס, טאקשי קיטאנו, ניקיטה מיכאלקוב (עם "שמש בוגדנית 2 "?! את "שמש בוגדנית" הראשון אהבתי מאוד), ברטרן טברנייה. גם ההקרנות מחוץ לתחרות של הסרטים החדשים של רידלי סקוט ואוליבר סטון ממוקמות אצלי במחלקת גלגול העיניים. יש סיכוי שסרטים חדשים של סקוט וסטון יהיו נהדרים?



בקיצור: שמות נהדרים, אבל יש לפסטיבל השנה פוטנציאל להיות – עבורי, לפחות – מאוד משעמם.

Categories: בשוטף

16 אפריל 2010 | 16:14 ~ 25 Comments | תגובות פייסבוק

20 סרטים עלילתיים מתחרים על פרס אופיר לשנת 2010

האקדמיה הישראלית לקולנוע פרסמה אמש את רשימת 20 הסרטים שיתחרו השנה על פרס אופיר, ועל האפשרות להיות הסרט הישראלי הרביעי ברציפות שמועמד לאוסקר האמריקאי. הקרנות האקדמיה לסיבוב ההצבעה הראשון יתחילו ב-17.5, ועד אז כל הסרטים האלה – שרובם המכריע עדיין נמצא בשלבי פוסט-פרודקשן – יצטרכו להיות גמורים.


הסרטים הם, על פי סדר הא'-ב':


"אודם". במאי: יהונתן סגל

"אנדנטה". במאי: אסף תג'ר

"בין השמשות". במאי: אלון זינגמן

"בנא". במאי: ניב קליינר

"גיא אוני". במאי: דן וולמן

"הדקדוק הפנימי". במאי: ניר ברגמן

"המדריך למהפכה". במאי: דורון צברי

"התגנבות יחידים". במאי: דובר קוסאשווילי

"התפרצות X". במאי: איתן צור

"וביום השלישי". במאי: משה איבגי

"זוהי סדום". במאים: אדם סנדרסון ומולי שגב

"ז'ה טם איי לאב יו טרמינל". במאי: דני מנקין

"כלבת". במאים: נבות פפושדו ואהרון קשלס

"לחיות מחדש". במאי: חיים בוזגלו

"מאיה". במאית: מיכל בת-אדם

"מבול". במאי: גיא נתיב

"משאבי אנוש". במאי: ערן ריקליס

"סרק סרק". במאי: חיים בוזגלו

"פעם הייתי". במאי: אבי נשר

"קירות". דני לרנר


=================


תגובה ראשונה: וואו! זו רשימה מדהימה. נבחרת החלומות של הקולנוע הישראלי. דמיינו מה היה קורה אם ערן קולירין ויוסף סידר היו מתחילים לצלם את סרטיהם כמה חודשים קודם ואז איזו תחרות זו היתה (לפחות מזל שנשארו שני במאים מעולים לשנה הבאה). ניר ברגמן, דובר קוסאשווילי, אבי נשר, ערן ריקליס, דורון צברי. מדהים. היוצרים שאני הכי מחכה לסרטים שלהם. פנטסטי.


הנה קצת נתונים.


= באופן די תקדימי מבין 20 הסרטים, חמישה הם עיבודים לספרים: "התפרצות X" על פי עדנה מזי"א, "התגנבות יחידים" על פי יהושע קנז, "גיא אוני" על פי שולמית לפיד, "הדקדוק הפנימי" על פי דויד גרוסמן, "משאבי אנוש" על פי א.ב יהושע. סרט שישי, "פעם הייתי", נכתב בהשראת כמה פרקים ודמויות מתוך "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד.



= תשעה סרטים מתוך ה-20 הם סרטי בכורה (העלילתיים הארוכים) של יוצריהם. אבל רק ארבעה הם באמת סרטים של יוצרים ששמם לא מוכר לצופי הקולנוע. החמישה האחרים הם יוצרים מוכרים שמגיעים עכשיו לראשונה לפיצ'ר קולנועי: משה איבגי, שחקן שהופך לבמאי; איתן צור, במאי "חמישיה הקאמרית" ו"הבורגנים"; אדם סנדרסון ומולי שגב, יוצרי "ארץ נהדרת"; והדוקומנטריסטים דורון צברי ודני מנקין.



= עשרה מהסרטים הופקו בשיתוף קרן הקולנוע הישראלי. שמונה הופקו בשיתוף קרן רבינוביץ'. שניים ("אנדנטה" ו"גיא אוני") הם הפקות עצמאיות.


= שני שחקנים שמביימים (יהונתן סגל, ש"אודם" הוא סרטו השני, ו"משה איבגי). שני סרטים של חיים בוזגלו. אחד מהם הוא עריכה מחודשת של מיני סדרה שלו לפיצ'ר. "להתחיל מחדש" של חיים בוזגלו הוא כעת סרט באורך ארבע שעות וחצי.


==============


מי יזכה? אני יכול להמר כבר מי לא יזכה. כל סרט שייצא לפני סוף ההצבעה לא יזכה. בוודאי לא סרט שיזכה להצלחה בקופות. באופן מובהק, רוב הזוכים בפרס אופיר עד כה היו אלה שהופצו בספטמבר, ושפרס אופיר היה המקפצה להצלחתו בקופות. לחברי האקדמיה יש אגו והם רוצים להזניק סרט, לא לתת פרס לסרט שכבר יצא והצליח או נכשל. זה די סותם את הגולל ככל הנראה על "פעם הייתי" ו"זוהי סדום", שמתוכננים לצאת בקיץ, וקשה לדמיין שהם לא יהפכו לשוברי קופות ענקיים. זה גם שם את "קירות" (שכבר יצא) ואת "מאיה" (שייצא במאי) במצב רעוע. העובדה ש"בנא" כבר הוקרן בפסטיבל חיפה ו"להתחיל מחדש" כבר הוקרן בערוץ 1, שם גם אותם בעמדת נחיתות. וכל זה, מבלי לדבר לרגע בכלל על איכות הסרטים, אלא רק להצביע על העובדה שחוץ מ"אביבה אהובתי" מעולם לא זכה בפרס האקדמיה סרט שגם היה שובר קופות וגם יצא בקיץ, או לפני הטקס. המצב הזה, אגב, ישתנה רק כשהתחרות תתחיל להיות בין סרטים שהופצו ולא סרטים שהופקו. אבל לאט לאט, בסוף גם זה יקרה.

Categories: בשוטף

15 אפריל 2010 | 10:40 ~ 19 Comments | תגובות פייסבוק

קוקו פופ

ושוב, סליחה על רגעים של היעלמות. משתדל שזה לא יקרה יותר מדי. רק פה ושם מדי פעם. אבל ממילא כל האקשן השבוע אצל דבורית, לא? 200 ומשהו תגובות?! פששש… ואני חייב לומר שככל שאני שומע יותר פרטים (סותרים) על פרשת ענת קם, ככה אני מתגעגע יותר לצו איסור הפרסום על הפרשה. אז מה נסגר היום? היא לוחמת חופש שהקריבה את עצמה כדי להילחם בפשעי מלחמה שהצבא מסתיר, או גנבת מבולבלת שחטפה מכל הבא ליד בלי שום אבחנה או אידיאולוגיה? איפשהו בין מחול הספינים מסתתרת האמת. אחרי שראיתי השבוע את הסרט התיעודי המעולה "האיש הכי מסוכן באמריקה: דניאל אלסברג ומסמכי הפנטגון", המספר על מי שהדליף ב-1969 7,000 מסמכים ל"ניו יורק טיימס" שעזרו – איכשהו – להביא לסיומה של מלחמת וייטנאם ולהתפטרותו של ניקסון (הפרשה היתה סמוכה לפרשת ווטרגייט ושזורה בה), אחכה בסבלנות עד שייצא סרט תיעודי בנושא ענת קם בעוד 40 שנה כדי לדעת מה באמת קרה.


=============


תודה לכל מי שמנצל את רגעי חוסר הקשב שלי כדי לעדכן אותנו בתגובות במה שקורה בעולם.



תמיד אפשר לסמוך על אבי לרנר ודני דימבורט שיצליחו לנפק עוד איזו כותרת משעשעת. הנה החדשה: בסרט החדש שהם הפיקו, "Solitary Man" מופיע שמה של דנה גולומב בתור אחת ממפיקות הסרט. אבל במכתב דחוף שנשלח מגילדת המפיקים ללרנר את דימבורט השניים התבקשו להבהיר איך בדיוק הגיע שמה של הנכדה הקטינה של דימבורט שלא עשתה שום עבודת הפקה על הסרט לרשימת הקרדיטים. ניקי פינק מפרסמת את המכתב המלא של גילדת המפיקים.



וגם ויה פינק: אמש שודר הפרק ה-200 של "סאות פארק" בשעה שטריי פרקר ומט סטון נמצאים בניו יורק מתכוננים לבכורת המיוזיקל הראשון שלהם בברודוויי. פרקר וסטון הם חובבי מיוזיקלס ותיקים מאוד, אבל עד כה רק כצופים. המיוזיקל שלהם נקרא "ספר המורמונים" – המספר על מיסיונרים מורמונים באפריקה. פרקר וסטון כבר עסקו במורמונים ב"אורגזמו". את המיוזיקל הם כתבו בשיתוף היוצרים של "אבניו קיו", וגם ההצגה שלהם תהיה בכיכובן של בובות מנבלות פה.


==========


הגיע הזמן שגם הסינמטקים יתחילו לברר כמה עולה להתקין מערכות הקרנה תלת מימדיות. מי עובד על סרטים בתלת מימד? ורנר הרצוג, וים ונדרס ומרטין סקורסזי. הרצוג עובד על סרט תיעודי על ציורי מערות. ונדרס עובד על סרט תיעודי על פינה באוש.  וסקורסזי עובד על "התגלית של הוגו קברה". וכולם יהיו בתלת מימד.


===============


אחרי כל הברדק וכל המו"מ עם פוקס וכל הציפיות, קונן אובריאן יהיה בסוף ב-TBS?באחד הערוצים היותר קיקיוניים באמריקה? במשבצת השידור של ג'ורג' לופז? משונה. אבל לפחות יש לו אתר אינטרנט חדש ובלוג המכסה את סיבוב ההופעות שהוא השיק השבוע, כדי להעביר את הזמן עד שהוא יוכל לחזור לטלוויזיה.



Categories: בשוטף

14 אפריל 2010 | 21:20 ~ 4 Comments | תגובות פייסבוק

חידושינו ישודרו בקרוב

התנצלויות. הימים האחרונים עוברים עליי במכרות המלח של חדרי עריכה, בניסיון לגמור משהו שנראה כמו משהו עם הדבר ההוא שאני מנסה לעשות. ובשבוע הבא מתוכננת גיחונת לחו"ל, אז הברדק רב וחיבורי האינטרנט קלושים. אבל אל דאגה, כפיצוי אני מארגן לנו כמה הפתעות ממש חמודות לשבוע הבא. פינוקים למי שאוהב מוזיקה וקולנוע. יהיה טעים ונעים. וכפיצוי על שנעלמתי היום, הנה מתנה נפלאה ממש ממש: האלבום החדש של בריאן אינו ודיוויד בואי הליגה האנושית, סליחה: אל.סי.די סאונדסיסטם. הדיסק הודלף אתמול לרשת, וג'יימס מרפי – הוא אל.סי.די סאונדסיסטם – החליט במקום להכות בהם, להצטרף אליהם, והעלה את אלבומו במלואו להאזנה חוקית באינטרנט. ותיקי הבלוג ודאי זוכרים שזה אחד ההרכבים שאני מחבב בעולם כרגע. דיסקו.


ובצירוף מקרים – אה, בטח לא צירוף בכלל – יוצא מחר "גרינברג" הסרט החדש של נוח באומבך, שג'יימס מרפי הלחין את הפסקול הסבנטיזי שלו. סרט נהדר. פסקול מצוין. זה שבוע מעולה להיות מעריץ של אל.סי.די סאונדסיסטם.

Categories: בשוטף

13 אפריל 2010 | 11:04 ~ 17 Comments | תגובות פייסבוק

גוגל איילנד

מדהים שרק עכשיו אני קולט את זה. רק היום שמתי לב שכבר ארבעה שבועות צירוף המילים שמוביל אליי הכי הרבה אנשים ממנועי חיפוש הוא "שאטר איילנד". אם כל כך הרבה אנשים מחפשים "שאטר איילנד" באינטרנט כנראה שהסרט הזה מצליח לא רע? איך לא חשבתי לפני כן לנסות למצוא התאמה בין נתוני הקופה בארץ ובין נתוני מנועי החיפוש של הבלוג?



ואכן, מעיון בנתוני הקופה של "שאטר איילנד" אני לומד שהסרט הכניס כבר למעלה ממיליון דולר בארץ, שהם כ-110,000 צופים. על פי "בוקס אופיס מוג'ו" "שאטר איילנד" ו"הדרקון הראשון שלי" הכניסו סכום כמעט זהה בקופות, אבל בגלל שמחירי הכרטיסים לסרטי הלת מימד יקרים יותר, זה אומר ככל הנראה ש"הדרקון" רק עכשיו חוצה את קו מאה אלף הכרטיסים.


===========


ועוד מ"בוקס אופיס מוג'ו": אני רואה שגם "הנסיכה והצפרדע" הולך לא רע, למרות שהוא לא בתלת מימד. הוא גם חצה את מיליון הדולר בהכנסות בארץ.


==============



ועכשיו צריך לפנות כמה שעות כדי להתעמק בדבר הדי מדהים הזה: הטריטמנט המאויר שכתב ג'יימס קמרון ל"ספיידרמן" ב-1992. אחרי "שליחות קטלנית 2 " הסרט שהכי חיכיתי לו בשנות התשעים היה "ספיידרמן" של ג'יימס קמרון, עד שהוא פרש מהפרויקט שהיה מקורקע תחת המון צרות משפטיות וענייני זכויות.

Categories: בשוטף

12 אפריל 2010 | 11:00 ~ 30 Comments | תגובות פייסבוק

תלת אביב

על חיבתי ל"הדרקון הראשון שלי" כבר כתבתי כאן בבלוג כשהסרט יצא. אבל איכשהו, על "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון מעולם הצלחתי להביא את עצמי לכתוב. הסרט הזה כל כך איכזב אותי שפשוט הרגשתי נוח יותר להתעלם ממנו. זו כנראה היתה טעות מצידי. כאילו לקחתי את הציפיות שלי מהסרט באופן יותר מדי אישי. אם אני חושב על זה בצורה שקולה, "אליס בארץ הפלאות" הוא לא באמת סרט איום ונורא – אם אני מתעלם מסיפור המסגרת שלו, יש בו רגעים לא רעים. אבל בעיקר התאכזבתי מכך שברטון קיבל מנדט לעבד מחדש את "אליס בארץ הפלאות" אבל הוא העדיף פשוט לכתוב סיפור חדש ושונה בהשתתפות חלק מהדמויות מהספרים המקוריים ("בארץ הפלאות" ו"מבעד למראה"). זו החמצה עצומה, כי "אליס בארץ הפלאות" זכה לאורך השנים להמון פראפרזות והיה מתבקש שיגיע יוצר דומיננטי כמו טים ברטון ויחזיר את כל הפראפרזות למקורן, ויזכיר לנו ש"אליס בארץ הפלאות" הוא בבסיסו טקסט סוריאליסטי למהדרין, שהעלילה שלו אינה סיבתית, הסצינות הן אפיזודיות, הספר (והסרט המקורי של דיסני מ-1951) מתחיל כשאליס נרדמת ונגמר כשהיא מתעוררת. אבל ברטון העדיף לוותר לחלוטין על האספקט הסוריאליסטי של הסרט, ולהפוך אותו למסע חניכה ולסרט שעוסק לא רק בהתבגרות של דמות אלא בסופו של העידן הוויקטוריאני, כשהמסע בארץ הפלאות הופך את אליס מנערה צייתנית לובשת שמלות בת המאה ה-19 לאשה מודרנית לובשת מכנסיים ומנהלת עסקים, בת המאה ה-20.


למעשה, אפשר למצוא בתולדות הקולנוע שני נראטיבים ארכיטיפיים שחוזרים על עצמם שוב ושוב: "אליס בארץ הפלאות" ו"הקוסם בארץ עוץ". "אליס" הוא נראטיב של החלפת תודעה, של כניסה לעולם שחוקיו הפיזיים שונים מזה של העולם המוכר. היזכרו, למשל, במוטיביים האליסיים של "מטריקס" או "האויב שבפנים". "הקוסם מארץ עוץ", לעומת זאת, הוא נראטיב ליניארי יותר: מסע שבסופו משימה. שאיפתה של הגיבורה לחזור הביתה, המטלה שהיא מקבלת, הצוות שהיא מקבצת בדרכה כדי לעזור לה במשימתה. את "הקוסם מארץ עוץ" תמצאו מאוזכר בסרטים מגוונים כמו "לב פראי" של דיוויד לינץ', "יהודי טוב" של האחים כהן ו"אווטאר" של ג'יימס קמרון.



ועכשיו באופן משונה למדי תחת הכותרת "אליס בארץ הפלאות" ותחת הלוגו של דיסני לוקח ברטון את הדמויות מ"אליס בארץ הפלאות" ומלביש אותם דווקא על המבנה העלילתי של "הקוסם מארץ עוץ": אליס מגיעה לעולם אחר ורק רוצה הביתה. במקום רצף אסוציאטיבי של סצינות חלום, הרצף כעת הוא ליניארי: תחנה מוליכה לתחנה, דמויות מוליכות את הגיבורה במסעה ומצטרפות אליה, ויש לה משימה לעשות סדר בממלכה – כשהמלכה האדומה והמלכה הלבנה הן בתפקיד המכשפה הטובה מהמערב והמכשפה הרעה מהמזרח – לפני שהיא תוכל לשוב הביתה.



יכול להיות שזה רק עניין של תיאום ציפיות. אולי אם ברטון היה קורא לסרטו "אליס". או "ארץ הפלאות". או "אליס חוזרת", או כל שם אחר שהיה מסמל לנו שאנחנו לא בקנזס יותר, ושזו לא אליס האמיתית אלא איזשהו הגיג פרטי על חשבון העולם ההוא, אולי הייתי מקבל את הסרט בפחות אכזבה. במקרה כזה, הייתי מתעלם משינויים התמוהים שברטון הכניס לעלילת ספריו של לואיס קרול, ורק מתמודד עם מה שאולי בעצם היתה האכזבה האמיתית מהסרט: שהעולם הוויזואלי של ברטון כבר התחיל להיות נורא צפוי.


לסיכום סרטי חופשת הפסח חזרתי במדורי האחרון ב"פנאי פלוס" אל שני הסרטים האלה, "הדרקון הראשון שלי" ו"אליס בארץ הפלאות", כדי להזכיר שלמרות ש"אליס" הצליח בארץ פי שלוש יותר מ"הדרקון הראשון שלי" ("אליס" הכניס עד כה בישראל 3 מיליון דולר, ו"הדרקון" הכניס עד כה מיליון דולר), ולמרות ששניהם סרטי תלת מימד, לטעמי "הדרקון" – בסיפור ובחוויה התלת מימדית, אוכל את "אליס" בלי מלח.



פורסם ב"פנאי פלוס", 8.4.2010



ביקורת דרקונים
בדו-קרב של ימי הפסח בין "אליס בארץ הפלאות" ו"הדרקון הראשון שלי" הראשון אולי ניצח בקופות, אבל השני היה הסרט הטוב והמבריק יותר. בפעם הראשון, הקרב התלת מימדי בין דיסני לדרימוורקס נגמר בנצחון לשניים. “הדרקון הראשון שלי" הוא הפתעת העונה. “אליס בארץ הפלאות" הוא אכזבה ענקית


פסח מאחורינו. (נשימה לרווחה). עכשיו אפשר לרגע לצאת מהתורים לקופות ולעיין שנייה בסרטים שראינו בחג עם כל בני המשפחה בקניוני הקולנוע העצומים שצצו לנו פתאום? אז מה היה לנו? שלושה סרטים לכל המשפחה, שלושתם מונפשים (טוב, שניים וחצי מהם). שלושתם מדובבים. שלושתם בתלת מימד. אופס, לא: רק שניים מהם. רבי יהודה נתן בהם סימנים: הטוב, הרע והלא נורא. את ה"לא נורא" עוד הספקנו לסקר כאן רגע לפני שברדקי פסח התחילו. זה היה "אסטרו בוי". סרט אנימציה… שאינו בתלת מימד. חי נפשי: תוך חודשים ספורים פתאום נדמה שסרט אנימציה שאינו בתלת מימד זה כמו סרט אנימציה בשחור לבן, משהו מעידן אחר, רטרו כזה. כמו לשמוע תקליטים מפטיפון, לא? אבל "אסטרו בוי" – למרות שהוא נראה נורא דומה להמון דברים אחרים, היה סרט סביר, לא נורא סוחף, לא נורא מקורי, אבל לא נורא רע. אבל היו שני סרטים אחרים שרוב הקהל די שעט לעברם – לא רק בארץ, אגב. האחד הוא אכזבה די מצמררת ומצערת. והשני הוא אחת ההפתעות המשמחות של העונה הנוכחית. נלך אחד אחד.


האכזבה: “אליס בארץ הפלאות".



צריך להיות הוגנים: כל מי שחיפש בסרטי חופשת הפסח ערכי הפקה, אלמנטים ויזואליים מרהיבים, אפקטים, צבעוניות ועיצובים טריפיים, עשוי להרגיש ש"אליס בארץ הפלאות" הוא סרט שעושה כל מה שנדרש ממנו. אבל צריכים גם להיות כנים: לחיבור בין טים ברטון, אולפני דיסני וספריו של לואיס קרול היה פוטנציאל לנפק רגע מופתי בתולדות הקולנוע. העובדה שזה לא קרה יוצרת אצלי מבוכה גדולה. זה היה אמור להיות הסרט בו טים ברטון משחרר את כל חרצובותיו ומשפריץ קריאטיביות ויזואלית לכל כיוון. אבל ברטון של "אליס" הוא משום מה יוצר מאופק, כמעט מנוון. הספר, שהתאים לברטון ככפפה ליד, הניב תוצאה שגובלת בתמוה.


זה מתחיל בתסריט. זו בעיניי אחת התעלומות הכי גדולות בתולדות הוליווד. איך נכתב תסריט כזה לעיבוד ל"אליס בארץ הפלאות"? לינדה וולברטון – שהיתה שותפה לתסריט של "היפה והחיה", סרט האנימציה האהוב עלי בכל הזמנים – לקחה דמויות משני הספרים – “הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" ו"מבעד למראה" – ועיבדה בנאמנות רק סצינה אחת: זו של אליס שותה כדי להתכווץ ואוכלת כדי לגדול ואז עוברת מבעד לדלתות אל ארץ הפלאות. מרגע זה, זה מתחיל להיות יותר ק"ס לואיס מאשר לואיס קרול. זה מעין סרט המשך ל"אליס" ולא הדבר עצמו, בו הגיבורה היא אליס הנערה שכבר ביקרה בעבר בארץ הפלאות, אבל לא זוכרת את זה (רעיון עלילתי שלקוח מ"הוק" של סטיבן ספילברג, שלפחות היה לו את האינטגריטי לא להכריז על עצמו כעל עיבוד נאמן למקור), והדמויות שעברו מולה בחטף בספר הופכות פתאום לדמויות מתפתחות ופעלתניות. מה שהם עושים שם לכובען המטורף – רק כדי לנפח לג'וני דפ דקות מסך – הוא בלתי נסלח.


וכך, במקום רצף תמונות הזויות מלאות נונסנס, ללא נרטיב מגובש, ללא מטרה ברורה של דמות, ממש כמו מבנה החלום המאפיין את הספר (ואת הסרט המצויר הקלאסי של דיסני!) וולברטון וברטון מחליטים להפוך את אליס לגיבורה מבוגרת, בסוף גיל ההתבגרות, בסוף העידן הוויקטוריאני, ושהמסע שלה במורד מחילת הארנב איננו חלום, אלא משימה שלה להגשמה עצמית, להוכיח לעצמה שהיא חזקה וגיבורה ועצמאית מו כל גבר או כל יצור, ושהיא זו שצריכה להביא סדר לממלכה השרויה בכאוס ובמלחמה. זה לא ארץ הפלאות, זה נרניה. כמה משונה. משונה, בעיקר כי נדמה שגם ברטון וגם דיסני מחרבים כאן מותג שכל כך מתאים להם להיות מזוהים איתו. ברטון תמיד יצר סרטים שמדמים את חוויית החלום, או הסיוט, ודיסני כבר העזו בעבר (ב-1951) לעבד את הספר לסרט אנימציה שהעז להיות סוריאליסטי ונונסנסי ממש כמו הספר. לכן היה נדמה שהרעיון לחדש את העיבוד הזה, בטכנולוגיה של ימינו, עם במאי בעל חזון כמו טים ברטון, היא הברקה. אבל מה שקיבלנו איננו עיבוד כלל וכלל. זה עוד אחד מעשרות פראפרזות שהקולנוע עשה על המבנה הכללי של "אליס בארץ הפלאות". אם ברטון היה מכריז שזה איננו עיבוד, אלא סרט עצמאי שמושפע – בדרכו הפוסט-מודרניסטית ומרובת הציטוטים – מכתביו של לואיס קרול, ייתכן והאכזבה היתה פחותה. למעשה, אולי יש כאן החמצה כפולה: כי כבר שנים מסתובב רעיון לעבד לסרט את משחק המחשב הקרוי "אליס", שבו אליס היא מעין גיבורת פעולה שצריכה לשסף את גיבורי הספר הפסיכוטיים העומדים בדרכה. ווס קרייבן מנסה שנים לעבד את הוואריאציה הזאת, וייתכן וברטון – בגרסה הלא-ממש-דיסנית – היה יכול להבריק שם. אבל כעיבוד שמתיימר להיות נאמן למקור, “אליס בארץ הפלאות" הוא לא רק בלאגן שהופך את הספר לחתיכת גרוטאה עלילתית נטולת חן וחרוזים, אלא גם ממחזר סרטים וספרים אחרים, שמלכתחילה היו נחותים מהמקור.


ההפתעה: “הדרקון הראשון שלי"


בהחלט יתכן שפעם נוספת, כל המסר של עמודים אלה הוא "ציפיות זה דבר הרסני". מודה, אני כבר לא מצפה להרבה מסרטי האנימציה של דרימוורקס. אני רק מצפה שהם יהיו מבדרים, ואני מצפה שיהיו בהם כמה בדיחות טובות, ושיהיו בהם צבעים בהירים, ושהם יהיו די קצביים. ואני לרוב מקבל מה שציפיתי. ב"מדגסקר" הראשון זה עבד. ב"מדגסקר" השני לא. ב"כוורת בסרט" זה עבד, וגם ב"מפלצות נגד חיזרים". היו לדרימוורקס סרטים בודדים שממש אהבתי, למשל "מעבר ליער". אבל תכל'ס דרימוורקס הפכו לבדחנים, בשעה שמתחריהם בפיקסאר הפכו לאלופי הקולנוע המרגש והפלאי. באתי, לפיכך, ל"הדרקון הראשון שלי", מצפה לשטויות במיץ עגבניות מאת הבמאים-פליטי-דיסני של "לילו וסטיץ'”, סרט שצריך להיות בן 5 כדי ממש לחבב אותו. ובום, הציפיות התפוצצו לי בפרצוף. נדמה לי שזו היתה חוויה קולקטיבית גלובלית אצל כל מי שצפה בסרט: אף אחד לא ציפה לכלום, וכולם יצאו עם התחושה המשותפת שמדובר בהברקה. סרט שלוקח ספר לא ממש מוכר והופך אותו לסרט הרפתקאות קצבי להפליא, שמספר היטב סיפור סוחף. ושכמו בסרטים הכי קלאסיים, הוא מצליח להיות גם צפוי לחלוטין, וגם להפתיע בסוף. ההתחלה היתה טובה, האמצע קצת נגרר, אבל הסוף היה פוער עיניים.


הסרט מתרחש בימי הביניים אי שם בכפר ויקינגי של מדינה סקנדינבית כלשהי. כל הגברים שריריים וחסונים וכולם עסוקים להילחם בהמוני הדרקונים שמציקים לכפריים בהתקפות ליליות חוזרות ונשנות. היקאפ הוא בנו של ראש השבט, אבל הוא צנום וחלשלש. וכשהוא מצליח – עם שכל ולא עם כוח – ללכוד דרקון, הוא מגלה שמדובר דווקא בחיה שיש לה לב ונשמה, ולא מפלצת רצחנית. למעשה, הוא מוצא שיש דמיון רב בינו ובין הדרקון הסודי שלו. לכאורה, יש כאן את הרעיון העלילתי הכללי של "קונג פו פנדה" – החלשלוש שהופך לגיבור – אבל "הדרקון הראשון שלי" טוב מ"פנדה" כי הוא פחות מנסה להיות שטותניקי וסלאפסטיקי, וגם כי הסוף שלו מבריק ומרגש יותר. הטרנספורמציה הסופית אינה של הילד. הוא לא הופך מחנון לבריון. הטרנספורמציה היא של השבט כולו, שהילד מצליח להראות לו שהדרקונים אינם מפלצות מסוכנות, אלא חיות מבוהלות ורדופות שזקוקות לחמלה ולהבנה, וכך להגיע לשלום ולשיתוף פעולה. וואו, מסר נאור, ליברלי ופציפסטי בעידן שבו נדמה שכולם צריכים ללמוד להשחיז את חרבותיהם ולהתכונן למלחמה. אפילו "אליס בארץ הפלאות" הופך בסופו לסרט מלחמה. אליס! ואילו "הדרקון הראשון שלי" מציג בחירה תסריטאית אחרת, שהיא ממש יוצאת דופן ומקורית בקולנוע בן זמננו (זה התסריט שהייתי מצפה ממישהי שכתבה את ”היפה והחיה” לכתוב, ולא "אליס”).


באמצעות תסריט מדויק שעושה מה שסרט ילדים אמור לעשות הכי טוב – לספר סיפור בנוי היטב ומעורר הזדהות – דרימוורקס בפעם הראשונה דורכים לפיקסאר על הערוגה הקולנועית שלהם. גם מבחינה ויזואלית הסרט מוותר על מראה ה"סרט-המצויר" הקליידוסקופי הצבעוני ובוחר בסקאלת צבעים מתונה יותר, דרמטית יותר. אבל כל זה משתנה במערכה האחרונה. זה מתחיל בכמה סצינות מעוף מסחררות ויפהפיות, שבפעם הראשונה מאז "אווטאר" נותנות לנו לחוש שיש בתלת מימד הזה משהו שמצליח לגרום לנו לחוש חוויות פיזיות של חוסר כבידה שקולנוע דו מימדי לא איפשר לנו, ונגמר בשואו-דאון הסופי (לא נסגיר בין מי למי) שהוא – בנוסף לכל הדברים האחרים – פשוט סצינת אקשן מלהיבה. הסרט הזה הוא הפתעה. הנאה גדולה.

Categories: בשוטף

11 אפריל 2010 | 14:00 ~ 9 Comments | תגובות פייסבוק

אייג'נט כופר

ביום שישי עשה אבנר שביט ב"וואלה" פולו-אפ לידיעה שהתפרסמה ב"אינדיפנדנט" הבריטי (ושלונקקה כאן בתגובות על ידי סטיבי) על קומדיה בריטית שעלתה למסכים בלונדון בסוף השבוע בשם "Infidel" ("כופר"). הסרט מספר על מוסלמי אנגלי שמגלה יום אחד שהוא בעצם יהודי. ומפיק הסרט – רגע לפני שהוא מציג את סרטו בפסטיבל טרייבקה – קוצר כותרות בזכות בידיעה שהוציא ל"אינדיפנדנט" שסרטו נקנה להפצה ברוב המדינות האיסלמיות, כולל הדיקטטוריות (כולל אירן), אבל שהמפיצים הישראליים שלהם הוצע הסרט העדיפו לוותר עליו. בוקר טוב אליהו. עכשיו גם קוראי "האינדיפנדנט" נחשפו לעובדה עד כמה מצער הוא מצב ההפצה בישראל, ועד כמה המפיצים בארץ שמרנים ופחדנים. ולמעשה, לא באמת יודעים להפיץ, אלא רק להוציא למסכים סרטים שמפיצים את עצמם (זו כמובן הכללה גסה. יש מפיצים נהדרים ואמיצים וחכמים. הם יודעים מי הם).


הסרט נכתב ובוים על ידי דיוויד בדיאל, יהודי. והופק על ידי מפיק יהודי ומפיק מוסלמי. התפקיד הראשי מגולם על ידי שחקן ממוצא אירני בהאי (שבוודאי ישמח לבוא לקדם את הסרט בארץ ועל הדרך לבקר במרכזים הקדושים לבאהים בחיפה ובעכו).



עכשיו נותר רק לראות האם "Infidel" יוקרן במקומו הטבעי ביותר: פסטיבל ירושלים.


=============


ביום חמישי פרסמה סטפני זכארק (או זהרק, על פי הגייתה), מבקרת הקולנוע של "סלון", פוסט פרידה מקוראיה. זכארק, אחת ממבקרות הקולנוע שאני יותר מסמפט באמריקה כרגע, עזבה את "סלון" אחרי 11 שנים שם. למחרת בישרה אן תומפסון לאן עברה זכארק: ל"מוביליין". "מוביליין" הוא גרסת און-ליין מחודשת ומשודרגת לכתב עת ולאתר ותיקים, שכבר גייסו אליהם אושיות רשת מבוססות כמו מארק ליסאנטי וס.ט ואן-איירסדייל. תאגיד MMC שמפעיל את אתר "מוביליין" הוא גם זה שקנה את האתר של ניקי פינק והוציא אותה מ"לוס אנג'לס וויקלי" לחיים עצמאיים.


==============


ואם אני כבר משוטט באתר של אן תומפסון: היא כותבת באהדה על הסרט התיעודי "When You Are Strange" שביים טום דיצ'ילו ("רעש מצלמים") על להקת הדלתות (עם כל סלידתי מתרגום שמות להקות לעברית, אני לא מצליח לכתוב הדורז בעברית בלי שזה יראה בלתי קריא). דיק וולף, המפיק של "חוק וסדר", הפיק. ג'וני דפ מקריין. והבשורות הטובות: הסרט יוקרן בפסטיבל דוק-אביב בסינמטק תל אביב בתחילת מאי.

Categories: בשוטף

11 אפריל 2010 | 10:00 ~ 5 Comments | תגובות פייסבוק

תמות נפשי…

ביום רביעי התקיימה ביפו ההכרזה על תחילת ההפקה של הסרט "שמשון", המספר את סיפורו התנ"כי של שמשון הגיבור, כםי שעובד לרומן ב-1927 על ידי זאב ז'בוטינסקי. הבמאי של הפקת הענק הזאת הוא סרגיי בודרוב ("מונגול"), והסרט שיופק בתקציב של בין 15 ל-20 מיליון יורו, יצולם באנגלית בישראל ובמרוקו. דודי זילבר, איש מטרו תקשורת (המסונפת ליונייטד קינג) הוא המפיק הישראלי של הסרט. ציון נאנוס היה באירוע ודיווח על כך במהדורת חדשות 2 ביום חמישי. נאנוס מספר בכתבתו שהפרויקט נולד לפני שנתיים באוסקרים, כשבודרוב היה מועמד לאוסקר על "מונגול" ופגש שם את זילבר שהגיע עם "בופור" של יוסף סידר. בודרוב חושב על לירון לבו לתפקיד הראשי. וארקדי דוכין כבר עובד על סקיצות לפסקול (למרות שהתסריט עוד לא גמור).


נאנוס מזכיר שם שזה יהיה העיבוד הקולנועי השני לספרו של ז'בוטינסקי. הראשון היה "שמשון ודלילה" ההוליוודי של ססיל ב. דה מיל מ-1949. מ-Imdb אני לומד דבר שלא ידעתי קודם: שז'בוטינסקי עצמו כתב את הטריטמנט לסרט, לפני מותו ב-1940 בניו יורק.


בודרוב כנראה נמשך למיתוסים לאומיים. "מונגול" היה סיפורו של ג'ינגיס חאן, ו"נומאד" היה אפוס על היווצרותה של האומה הקזחית. "שמשון" יהיה שיתוף הפעולה השני שלו עם מפיקים ישראליים: בהפקת "נומאד" – שהחליף כמה וכמה במאים עד שבודרוב נכנס לעסק – היה מעורב המפיק הישראלי רם ברגמן.



בודרוב מציג את שמשון כ"גיבור העל הראשון בעולם", ולפיכך שסרטו יהיה בעצם סרט גיבורי על. לעומת זאת, זאב ז'בוטינסקי ג'וניור, נכדו של הסופר והאידיאולוג (והתסריטאי), ומי שמכר לבודרוב את הזכויות לשימוש בספר מבקש בכתבתו של נאנוס להזכיר שהרומן ההיסטורי היה אלגוריה פוליטית: שמשון היהודי רצה להתיידד עם שכניו, ולעשות איתם שלום, אבל עם אויבים צריך לדבר רק כמו שאויבים מבינים, בכוח ולא באהבה. אם בודרוב עדיין בשלב הכתיבה הייתי ממליץ לו, לשם האיזון והמורכבות, לשוחח על הנושא מעט גם עם אבי מוגרבי, שעשה ב-2005 שימוש אירוני וחתרני במיתוס של שמשון בסרטו התיעודי החכם "נקם אחת משתי עיניי". בסרט הזה מוגרבי מציג תמונת ראי להשקפתו של ז'בוטינסקי ומציג את שמשון כשאהיד הראשון בעולם, כמי שחיים תחת דיכוי גרמו לו לרצות להרוג את עצמו ולקחת איתו כמה שיותר מכובשיו. דרך הייצוג הזה ביקש מוגרבי לייצר אצלנו אמפתיה לצד הנכבש, ולהראות שהיו רגעים בתולדות העם שהמצב היה הפוך.



או שבודרוב בכלל מעדיף להתעלם מאלגוריות פוליטיות ולעשות לנו "300" יהודי, על גבר מסוקס ועם שיער ארוך, שמחסל רבבות פלשתים בסלואו-מושן עם לחי של חמור. אני מקווה שהוא לפחות צופה בגרסה המחודשת של "ספרטקוס" כדי לקבל השראה איך בינות לסקס ואלימות צ'יזיים למדי, ועדיין להכניס פנימה גם קונפליקטים פוליטיים ותככנות בין עמים ובין המינים. "מונגול" היה לא רע.

Categories: בשוטף

10 אפריל 2010 | 20:00 ~ 12 Comments | תגובות פייסבוק

קיץ 2010: השואו-דאון

בפוסט משלשום סיפק המגיב הקבוע רז-ש תגובה מוצלחת ומנומקת משל עצמו שבו הוא מנתח היטב את מפת סרטי הקיץ המתקרבים ומראה מה סיכויי ההכנסות של כל אחד מהסרטים הבולטים. באופן כללי אני חושב שהניתוח שלו מדויק ומצולח ואני מסכים כמעט עם הכל. אבל אני עדיין לא לחלוטין משוכנע שהמסקנה הסופית שהוא הגיע אליה – ש"איירון מן 2 " יהיה הסרט הכי קופתי של הקיץ – היא זו שאני הכי מסכים איתה כרגע. אדייק: האינסטינקט הראשוני שלי הוא גם להמר על "איירון מן 2 ". אין ספק שזה ככל הנראה הסרט שהקהל הכי רחב הכי מצפה לו בעונה הקרובה "איירון מן" הראשון היה הפתעה נעימה: סרט הרפתקאות סופר-כיפי, שהצליח להביא לאולמות גם קהל בוגר מהרגיל, שבדרך כלל לא מגיע לסרטי קומיקס. הסרט הפך את רוברט דאוני ג'וניור לסופר-מגה-אולטרה-סטאר. וכולם רוצים עוד מנה מזה. יש להניח ש"איירון מן 2 " – בהנחה שהוא לא נפילה מביכה – גם יזכה לביקורות חיוביות בעיקר, וכך זה שוב יהיה סרט קרוס-אובר. כלומר, סרט קומיקס שמצליח למשוך אליו גם קהל בוגר וגם קהל נשי. נשאלת השאלה, עד כמה גבוה הסרט יצליח להגיע בהכנסות?



יש כרגע, על פי הערכתי, ארבעה סרטים ודאים שיחצו את קו 300 מיליון הדולר בנכנסות בקיץ הקרוב: "איירון מן 2 ", "צעצוע של סיפור 3 ", "שרק 4 " ו"דמדומים 3 ". סרט חמישי שאמור להיות בעל פוטנציאל דומה הוא "נסיך פרס", הפקת האקשן של ג'רי ברוקהיימר. אבל לי יש תחושה שהוא לא יגיע כל כך רחוק, ויתקשה לחצות את ה-250 מיליון דולר, אם בכלל. מבין הארבעה האלה אני מעריך שיש רק לשניים סיכויים אמיתיים לחצות את קו 400 מיליון הדולר: ל"איירון מן 2 " ול"צעצוע של סיפור 3 ". המירוץ ביניהם, להערכתי, יהיה מאוד צמוד. ל"צש"ס3" יהיה יתרון משמעותי על פני "א"מ2": הוא בתלת מימד ולכן מחירי הכרטיסים שלו יהיו גבוהים יותר. הזוכה מביניהם – ואולי זה נאיבי מצידי לחשוב ככה – יהיה זה שיהיה יותר מלהיב. זה שיגרום לצופיו לצאת ממנו עם חיוך ובתחושת "וואו!". "איירון מן" עשה בדיוק את זה לפני שנתיים. "צעצוע של סיפור" ינסה לשקם מותג בין עשר שנים. לכאורה משימה בעייתית, בפועל הוא מרוויח כקהל יעד את מי שהיו צעירים לפני עשור וכעת הורים בעצמם. במירוץ ביניהם אני יכול לתת נימוקים לכאן ולכאן, למה זה ינצח ולמה זה ינצח. "איירון מן"? זה ברור: הוא ישחזר את הנתיב שבו פסע "רובוטריקים", עם היתרון שיהיו לצידו ביקורות טובות ותומכות וקהל מפרגן. אז אם "רובוטריקים 2 " עשה 400 מיליון, "איירון מן 2 " יכול בקלות להגיע לטווח שבין 450 ל-500 מיליון, לא? וחוץ מזה, לסרטי יש תקרת זכוכית. הם כמעט תמיד מצליחים, אבל כמעט אף פעם הם לא הכי מצליחים. יש שם עדיין סטיגמה מצד קהל מבוגר, שרואה בהם סרטי ילדים.



מצד שני, אנחנו חיים בעידן שאחרי "אווטאר" ואחרי "אליס בארץ הפלאות". ובקרב בין סרט בתלת מימד לסרט בדו מימד, הכסף הנבון יילך עכשיו על הסרט בתלת מימד. אז למה אני תומך ב"צעצוע של סיפור 3 " ולא ב"שרק 4 "? כי סדרת "שרק" נמצאת בירידה, ולאנשים יש עדיין טעם רע בפה מ"שרק 3 ". הוא יצטרך להיות ממש מגניב כדי להצליח לחצות את ה-300 מיליון דולר.



ומה לגבי "ההתחלה" ("Inception")? ובכן, זהו למעשה סרט הקיץ היחיד שאני באמת ממש מחכה לו השנה. אבל בקופות? אני אהיה בשוק אם הוא יכניס יותר מ-150 מיליון דולר. פעם קודמת שכריסטופר נולן עשה סרט שאינו בסדרת "באטמן" זה היה "יוקרה" שהוא סרט מעולה בעיניי, אבל הכניס 50 מיליון דולר. הוא הולך על משהו אפלולי-פילוסופי-מותח-סוריאליסטי עם ליאונרדו דיקפריו בתפקיד הראשי? אז הוא מתחרה לא עם "האביר האפל" אלא עם "שאטר איילנד". כלומר: באיזור של ה-120-150 מיליון דולר.


ומה שכמובן אין לנו שום דרך להעריך זה מה יהיה הסרט שבכלל לא נמצא על הראדר שלנו ויהפוך להצלחה קופתית מפתיעה. ע"ע "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" או "פעילות על טבעית". אלופי הקופות הם עדיין הסרטים שקל לזהות מרחוק: סרטי המשך ועיבודים למותגים ידועים. נוכחות של כוכבים זה כמעט כבר חסר חשיבות. אפילו להפך, רק יכול להזיק.


אז מי ינצח? אוף, אין לי מושג. אני אהמר על "צעצוע של סיפור 3 ", גם כי יש לי תחושת בטן כזאת, וגם כדי ללכת נגד ההימור הטיפה צפוי מדי – אפילו של עצמי – של "איירון מן 2 ". אבל זה יכול להיות צמוד מאוד.


אלה הסרטים הבולטים של הקיץ. ואלה הסרטים שאני מהמר שיהיו הבולטים בקופות:



"צעצוע של סיפור 3 ": 450 מיליון דולר

"איירון מן 2 ": 440 מיליון

"דמדומים 3 ": 350 מיליון

"שרק 4 ": 320 מיליון

"נסיך פרס": 270 מיליון

"סקס והעיר הגדולה 2 ": 250 מיליון


מכאן והלאה? רק הפתעות מבחינתי.



כל שאר הסרטים שאינם חלק מסדרות – "שוליית הקוסם", "צוות לעניין", "רובין הוד", "נער הקרטה" – אני מעריך שהם יגיעו גג לאיזור ה-200 מיליון, רק בתנאי שהם יהיו מוצלחים. אם מישהו מהם יוכתר כסרט איום ונורא, הוא יעצור ב-150 מיליון.


=========


ולפני שאתם מוסרים בתגובות את ההימורים שלכם, רק דעו שבאמריקה התחילו באמת להמר בכסף על ביצועי הקופות של סרטים הוליוודיים, והאולפנים והמפיקים יוצאים מדעתם כדי לשים סוף לטרנד הזה (שהוא כנראה ממילא בלתי חוקי).

Categories: בשוטף

09 אפריל 2010 | 16:02 ~ 25 Comments | תגובות פייסבוק

קיץ 2010: הפריוויו

iron_man_2_hebrew

אחד משלושה הסרטים ההוליוודיים היחידים שבאמת בא לי לראות הקיץ


זו כבר מסורת שכזאת – כשאני לא שוכח ממנה: את מדורי בגיליון פסח אני מקדיש לכיוונון ציפיות לקראת סרטי הקיץ המתקרבים. זה גם מתאים בתזמון – עונת הקיץ הקולנועית כבר מזמן מתחילה בתחילת האביב – וגם מתאים לצרכים מו"ליים (את גיליונות החג סוגרים שבועות לפני הגעתם לדוכנים, כך שכמעט בלתי אפשרי לכתוב על אקטואליה). השנה המצב היה בעייתי במיוחד: זו, לטעמי, עונת הקיץ הכי חלשה והכי פחות מלהיבה מזה שנים. ואולי זה טוב. אני מביט מהצד בסרטים מתקרבים, כמו "נסיך פרס" ו"שוליית הקוסם", וממש נראה לי שהם הולכים להיות איומים. מכאן, אני יכול רק להיות מופתע לטובה, לא?



הנה פריוויו הקיץ שלי. ובהמשך, ההימורים שלי לגבי הזוכים האפשריים בתואר אלוף הקופות הקיץ. אם בקיץ הסרטים הם ממילא סוסי אולפנים מאולפים, רק הגיוני להמר מי מהם יגיע למקום הראשון בדרבי.



פורסם ב"פנאי פלוס", 1.4.2010



קיץ קריר קמעא
המחלקה להנמכת ציפיות מציגה: 15 הסרטים ההוליוודיים הכי מדוברים שיתפוצצו לנו על המסך בקיץ הגדול. לקראת מה כדאי להתרגש, ומאיזה סרטים אפשר להישאר אדישים?



אם היה יוצא לאור המילון השלם להוליוודית מדוברת תחת המילה "קיץ" היתה מופיעה ההגדרה "העונה בשנה בה אנחנו עושים מקסימום כסף במינימום שכל". קיץ הפכה לעונה כה רווחית לאולפנים ההוליוודיים שהם התחילו – כבר כעשור וחצי – בהדרגה ובאיטיות אך בנחישות, לספח לתוך הקיץ את רוב האביב. פעם קיץ זה היה אומר יוני-אוגוסט, חודשי חופשת הקיץ, כשבידור ילדותי מהווה מנסה לפתות את תלמידי בתי הספר בחופשה ללכת לקולנוע. ואז זה התרחב לתחילת מאי, חודש לפני ממוריאל דיי, שאמור להיום היום הרשמי הראשון של הקיץ. ועכשיו ככבר כמה שנים נמתח כמעט עד מרץ. “אליס בארץ הפלאות", "התנגשות הטיטאנים" ו"הדרקון הראשון שלי", סרטי קיץ מובהקים, יצאו השנה באביב. ובכל זאת, למרות המגמה לערבב בין העונות ולקרוא תגר על דפוסי ההפצה הנדושים (סרטי אוסקרים בסתיו, סרטי אקשן בקיץ), עדיין הסדר בכללותו נשמר.



השנה שעברה, 2009, שברה את כל שיאי הקופות של הוליווד, עוד לפני שיצא "אווטאר" ושבר את כל השיאים שעוד לא נשברו.  “רובוטריקים 2” ו"למעלה" היו להיטים צפויים. אבל "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" היה להיט לא צפוי. כעת, כולם ינסו לתהות האם יש איזשהו סרט קטן וזול ולא צפוי שיכול להיות ה"בדרך לחתונה" של השנה? אבל מכיוון שהצלחה כזאת קשה להנדס, הוליווד מתמידה עם מה שהיא כן יודעת: לקחת מותגים מוכרים ולרוץ איתם קדימה. הסרט, במקרה כזה, הוא נספח כמעט משני למסע שיווק, שלעיתים מושקעת בו יותר יצירתיות מאשר בסרט.



וכשאני מביט ברשימת הסרטים הכי גדולים שמצפים לנו בין תחילת מאי לסוף אוגוסט אני חייב להעיר בדאגה שזה נראה מבחוץ כמו קיץ מעאפן. וזה נכתב ממקלדתו של חובב ג'אנק פוד מדופלם, שמחכה לקיץ כדי לאוורר את המוח ולתת לעיניים לקפצץ החוצה מארובותיהן למראה פיצוצים ענקיים ודימויי הרס אינפנטיליים. אבל תפריט האקשן שמובטח לנו השנה לא מצליח לעורר את תיאבוני. חוץ מ"צעצוע של סיפור 3 ” שאני די מצפה לו (17 ביוני), אין שום דבר ממש מגרה עד 16 ביולי, אז מגיע הסרט הכי מסקרן של השנה: “ההתחלה", סרטו החדש של כריסטופר נולן (“האביר האפל"), עם ליאונרדו דיקפריו, עם טריילר מסחרר, ועם הבטחה לסרט עתיר תקציב ואפקטים, אבל עם עלילת תודעה/חלומות/הזיה שאמורה להשאיר אותנו מבולבלים.


אלה 15 הסרטים שאמורים להיות הכי מדוברים בעונה הקרובה, מקובצים לשלוש קטגוריות: סרטי ההמשך/העיבודים והרימייקים/ והסרטים המקוריים (הקטגוריה הכי רזה: קחו בחשבון שהשנה אפילו פיקסאר, אחד האולפנים הבודדים בהוליווד שמצליח לעשות הון כסף מתסריטים מקוריים, מוציא השנה גם הוא סרט המשך). סרטי ההמשך, מן הסתם, יהיו גם הכי קופתיים של העונה. עוד חוק יסוד הוליוודי.



2,3,4


"איירון מן 2 "
ג'ון פברו חוזר לכסא הבמאי (אחרי שצייץ בטוויטר כל שלב בהפקת הסרט), רוברט דאוני ג'וניור – שהוכיח ב"שרלוק הולמס" שהוא הפך סופית לכוכב שהקהל אוהב לראות – חוזר לתפקיד הראשי. ומולו: מיקי רורק, סקרלט ג'והנסן וגארי שנדלינג. הסרט הראשון היה הפתעה מקסימה כי לא ידענו למה לצפות וקיבלנו סרט פעולה קצבי, מהיר, שנון מאוד, שלא לוקח את עצמו ברצינות. סרט ההמשך כבר לא יפתיע, וצריך רק לקוות שהוא לא יאכזב. זה גם הסרט שאמור להיות אלוף הקופות של הקיץ. (ב-29 באפריל הסרט הזה כבר בארץ).


"סקס והעיר הגדולה 2 "
אני ממש לא מצפה לסרט הזה, אבל אני כנראה לא נחשב (ואכן, אצלי בבית אני נמצא במיעוט לגביו). ובכל זאת, משום מה הפך "סקס והעיר הגדולה" להצלחה ענקית, שלא קשורה לעובדה שהסרט עצמו היה מחורבן (אני חייב להודות שבפעם השמינית, "סקס והעיר הגדולה" המקורי מתחיל להיראות כמעט סימפטי. מוחי נשטף). ובין "סקס והעיר הגדולה", “השטן לובשת פראדה" ו"ההצעה", מסתמן שבנות העולם פשוט מסמפטות קומדיות רומנטיות ניו יורקיות המתרחשות בעולם המו"לות והתקשורת. אה, והאופנה. אם הייתי צריך להמר, הייתי אומר שסרט ההמשך יהיה פלופ מאכזב. אבל אני מבין שבמקרה הזה אין לי שום יכולת שיפוט.


"צעצוע של סיפור 3 "
הסרט הזה הוליד לפני כמה שנים משבר גדול בין פיקסאר ודיסני. הזכויות על הדמויות שייכות לדיסני שתכננו להפיק סרט המשך בלי פיקסאר. פיקסאר כבר היתה בדרכה לפרק את השותפות שלה עם דיסני. וברגע האחרון דיסני ופיקסאר אוחדו, ראשי דיסני נזרקו על ידי הדירקטוריון ובכירי פיקסאר כעת מנהלים את העסק בדיסני. כך ש"צעצוע של סיפור 3”, שהתחיל כמכונת הדפסת כסף של דיסני, חזר לידיים האמינות יותר של פיקסאר. כמו ג'ון פאברו, גם לי אונקריץ', הבמאי של "צעצוע של סיפור", דיווח על התקדמות יומית בהפקה בטוויטר. ומכיוון ש"צעצוע של סיפור 2” הוא אחד הסרטים של פיקסאר שאני הכי אוהב, יש מקום לציפייה זהירה גם מהסרט הזה. כבר נקודת המוצא מוצאת חן בעיניי: הסרט מתרחש עשר שנים אחרי הסרט הקודם, כשאנדי – הילד שבחדרו התרחשו עלילות הסרטים הקודמים – עוזב לקולג', ומוסר את ארגז הצעצועים שלו לתרומה לגן ילדים. וכן, זה יהיה בתלת מימד.


"דמדומים 3 "
כמו עם "סקס והעיר הגדולה" גם כאן אני לא ממש מצליח להבין את סוד ההצלחה. הפעם דיוויד סלייד, דווקא במאי מעניין שחתום על סרט ערפדים לא רע בשם "30 ימים של לילה", קיבל את הג'וב לביים. האם תהיה לך השפעה על התוצאה? האם זה יהיה סוף סוף סרט ערפדי יותר, עם קצת יותר בשר ושיניים? או שזה ימשיך להיות דרמת עפעופים בין הגיבורים החיוורים של הסרטים הקודמים? אבל שוב, אני לא פקטור. עבור בנות ה-14 זה סרט חדש של רוברט פטינסון וקירסטן סטיוארט. תוך שנתיים הטירוף הזה יחלוף. אמתין בסבלנות.


"שרק 4 "
והפעם, בתלת מימד. כמובן. “שרק השלישי" היה כבר מיותר ובעיקר לא מצחיק, אבל עשה המון כסף. וייאמר לזכות דרימוורקס שהם כן הצליחו לברוא מותג אנימציה מוכר, והיה רק מתבקש שהם ייתנו לו לחיות לתוך עידן התלת מימד. אבל אני מקווה שזה יהיה שרק האחרון ושהפעם השקיעו קצת יותר מאמץ בכתיבת בדיחות מוצלחות, אחרת מה הטעם להכניס את מייק מאיירס ואת אדי מרפי לאותו חדר הקלטות?



עוד פעם


"נסיך פרס" "הנסיך הפרסי: חולות הזמן"
שנת 2010 הזה תהיה בסימן אייטיז. אין לי בעיה עם זה, גדלתי באייטיז. אני מחבב את האייטיז. אני רק קצת מבועת מבחירת החומרים שיגיעו אלינו הקיץ. הרימייק הכי מלהיב לסרט משנות השמונים הוא "טרון", אבל הוא מתוכנן רק לדצמבר (חפשו אותו בפריוויו סרטי החורף באיזור ראש השנה), ובינתיים יש לנו את… “הנסיך הפרסי"? אחד ממשחקי המחשב הראשונים הופך לסרט פעולה קייצי בשלב שאף אחד לכבר לא ממש זוכר את המותג. אבל אל דאגה, ג'רי ברוקהיימר ("שודדי הקריביים") הפיק, ג'ון אוגוסט (“צ'רלי בממלכת השוקולד") היה שותף לפיתוח ובועז יכין היה שותף לכתיבה. כך שצפוי סרט אקשן עצום מימדים שעוד יעשה קאמבק למשחקי המחשב ההם, עם הגרפיקה בת 16 הצבעים. ג'ייק ג'ילנהול בגרסתו המפומפמת-שרירים הוא הגיבור, ומייק ניואל – הבמאי של "ארבע חתונות ולוויה" אבל גם של "הארי פוטר וגביע האש" – הוזעק לביים, וכנראה לנמנם ארוכות בקרון שלו בשעה שאנשי הפעלולים והאפקטים משתלטים על הסרט במקומו. העלילה נשמעת כמו שילוב בין "אלאדין" המצויר (ששם הסרט הוא ציטוט מפורש משם) ו"סיפורי אלף לילה ולילה". בתור מי שנורא אהב את "המומיה", אני חייב להביע תקווה לג'אנק מגניב, אבל אני חייב להודות שהסרט הזה נראה קצת מקושקש. מייק ניואל? ברצינות? תמוה.



"צוות לעניין"
תגידו אתם רציניים? (טייק 1). זה חייב להיות אחד הרעיונות הכי משונים ששמעתי: להפוך את סדרת הטלוויזיה האייטיזית "צוות לעניין" לסרט קולנוע, 25 שנה אחרי שמישהו שמע עליה בפעם האחרונה. סרטי הקיץ פונים לבני 13. כלומר שהם אמורים להתעניין במותג שהעסיק את הוריהם כשהם היו בגילם. רגע, זה אולי עוד יעבוד. ג'ו קרנהאן – שביים את סרט האקשן האולטרה-אלים והמטורלל "לחסל את האס" – הוא הבמאי שהובא לביים את העיבוד לסדרה בה אף אחד לא נהרג או נפצע. ליאם ניסן, בראדלי קופר וג'סיקה ביל מככבים. את בי.איי, הדמות שהפכה את מיסטר טי לאייקון, יגלם המתאבק קווינטון ג'קסון. נקודת זכות מסקרנת: מייקל ברנדט, התסריטאי זוכה האוסקר על "מיס סאנשיין הקטנה", חתום על התסריט.


"נער הקרטה"
תגידו, אתם רציניים? (טייק 2). עוד רעיון הזוי. להתחיל את סדרת "נער הקרטה" מחדש. הראלד זווארט, שדווקא עשה לטעמי עבודה סימפטית מאוד ב"הפנתר הוורוד 2 ” הוא הבמאי. ג'קי צ'אן הוא המאמן וג'יידן סמית – הבן של וויל וג'יידה – הוא נער הקרטה.


"סיוט ברחוב אלם"
תגידו אתם… רגע, זה דווקא רעיון לא רע בכלל, להתחיל מחדש את הסדרה שהגדירה את סרטי האימה של שנות ה-80. הפעם ג'קי ארל היילי (הפדופיל מ"ילדים קטנים") יהיה פרדי קרוגר, במקום רוברט אינגלנד. ובהמשך למסורת של הסדרה שנתנה הזדמנות ראשונה לבמאים שהפכו מאז למותגים, את הסרט הזה יביים סם בייר, מבכירי במאי הקליפים של אמריקה (הוא ביים את "מריח כמו רוח נעורים" של נירוונה).


"רובין הוד"
נו, הרי כבר כבר כמעט עברו 20 שנה מאז הרובין הוד של קווין קוסטנר, אז הגיע הזמן לעוד אחד. הפעם בבימויו של רידלי סקוט ועם ראסל קרואו בתפקיד השודד טוב הלב מיער שרווד. במילים אחרות: גלדיאטור באנגליה, לא? אני לא יכול לתאר לכם עד כמה הסרט הזה לא מעורר בי שום תיאבון. מצד שני, הוא נבחר להיות סרט הפתיחה של פסטיבל קאן. אז אולי הוא עוד יפתיע?



"שוליית הקוסם"
עוד רעיון עוועים. הצוות של "אוצר לאומי" לוקח את הסיפור של גתה – שכבר זכה לעיבוד מוזיקלי של פול דוקה שזכה לפרסום כסרט מצויר של דיסני מתוך "פנטזיה" – והופך אותו לסרט אקשן רב הרס ומרדפים. ניקולס קייג' הוא הקוסם וג'יי ברוכל הוא שולייתו. יש לי הרגשה שזה לא יגמר במטאטאים שקמים לחיים ונושאים דליי מים.



"The Last Airbender"

שתי תעלומות מתלוות לבכורה של סרט האקשן המבוסס על סדרת הקומיקס "The Last Airbender”. הראשונה: האם, אחרי שני כשלונות מביכים, יצליח מ. נייט שמאלאן לשקם את הקריירה שלו בתור במאי להשכיר של סרטי אולפן המבוססים על סדרות אנימציה? או שבזאת נגלה סופית שהוא היה פוני של טריק אחד (“החוש השישי")? השנייה: איך יקראו לסרט הזה בעברית? לסדרת הטלוויזיה המצוירת לילדים, שהופכת כאן לסרט לייב אקשן ומרובה אמנויות לחימה, קראו בארץ "אווטאר". אלא שהשם הזה, אפעס, כבר תפוס כיום, לא?



הפקות מקור


"ההתחלה"
כאמור, זו האטרקציה של הקיץ מבחינתי. סרטו החדש של כריסטופר נולן לפני שהוא חוזר לעבודה על באטמן שלישי ועוזר להגות סופרמן חדש. זה אחד הסרטים הבודדים שיוצאים הקיץ מהאולפנים עם תקציב משמעותי ושמבוססים על תסריט מקורי, ועוד על תסריט שכתב הבמאי. ליאונרדו דיקפריו, מייקל קיין ומריון קוטיאר מככבים בסרט העתידני שמתרחש כולו – כך אני מבין – בתוך מוחו של הגיבור, בעולם שבו קיימת טכנולוגיה לחדור למוח ולתודעה של אנשים דרך חלומות. נשמע כמו הסרט הסויאליסטי הכי יקר בעולם.


"סולט"
זה היה אמור להיות סרט פעולה על סוכן חשאי שנחשד שהוא סוכן כפול, ובלתפקיד הראשי לוהק טום קרוז. ואז טום קרוז פרש. והוא הוחלף על ידי… אנג'לינה ג'ולי. וכך הפך סולט מסוכן חשאי, לסוכנת חשאית. פיליפ נויס (“סכנה ברורה ומיידית"), במאי אוסטרלי שבשנים האחרונות העדיף פרויקטים צנועים יותר, חזר למשחקי האקשן. העלילה נשמעת מסקרנת ונויס הוא במאי לא רע, אבל אני חייב להודות שאני לא מזהה כאן פוטנציאל גדול מדי לבלוקבאסטר משמעותי.


"Knight and Day”
וכשטום קרוז פרש מ"סולט", הוא עובר ל"Knight and Day” – שם אנגלי שמבטיח לנו תרגום ישראלי מביך – ובו הוא מגלם… סוכן חשאי. הפעם הכיוון הוא קומדיית פעולה רומנטית, ובה הוא מגלם מרגל שנתקל בקמרון דיאז במקרה, הם יוצאים לדייט והדייט הזה הופך למרדף ולמנוסה ברחבי העולם. ג'יימס מנגולד (“הולך בדרכי") ביים. (אגב, בני זוג שמסתבכים עם רוצחים וסוכנים זה קונספט שיחזור על עצמו פעם נוספת הקיץ עם הסרט "Killers”, קומדיית אקשן עם קצתרין הייגל ואשטון קוצ'ר).



נ.ב


1.
עונת האביבי/קיץ מזוהה עם קולנוע הוליוודי גרנדיוזי, אבל לא רק. יש גם מעט אלטרנטיבות מהעולם. פסטיבל קאן מתקיים במאי, ופסטיבל ירושלים מתקיים ביולי, ואחריהם מן הסתם יגיעו למסכינו גם סרטים קטנים ואיכותיים יותר, ולאו דווקא אמריקאים.


2.
שלושה סרטים שאינם אמריקאים שכבר מתוכננים ליציאה בחודשים הקרובים הם: “באריה" (איטליה), סרטו החדש של ג'זפה טורנטורה (“סינמה פרידסו"), “אגורה" (ספרד), הפקת של אלחנדרו אמנבאר (“האחרים") שכוללת לצד רייצ'ל וייס גם את אושרי כהן ואשרף ברהום, ו"סול קיצ'ן" (גרמניה), של פאטיח אקין (“עם הראש בקיר").


3.
וגם סרטים ישראליים. למרות שעל פי רוב סרטים ישראליים יוצאים באיזור ספטמבר, שלושה ישראליים מתוכננים לצאת בקיץ, ויש פוטנציאל להיות שוברי קופות גדולים. הראשון הוא "פעם הייתי", סרטו החדש של אבי נשר (“סוף העולם שמאלה") המתרחש בחיפה של 1968. והשני הוא "זוהי סדום" של מולי שגב ואדם סנדרסון, שממותג כבר כ"הסרט של 'ארץ נהדרת'”, המתרחש בסדום של ימי בראשית. השלישי הוא תעלומה: “ארץ בראשית" הוא סרט טבע, מהסוג שנהיה פופולרי בשנים האחרונות מתוצרת צרפת או אנגליה, אבל בפעם הראשונה מתוצרת ישראל.


==========


ועכשיו תורכם. אני בחרתי 15 סרטים. אתם נוהגים לענות ב"איך שכחת את…?" (או אחיו הטוקבקי התאום "ואף מילה על…?"). אז לא שכחתי, מיינתי והתעלמתי. עכשיו עדכנו אותי מה סרטי הקיץ שאתם מחכים להם ומה מהסרטים שאותם שכחתי אבל אתכם הם דווקא כן מעניינים.

Categories: בשוטף