דן סחר ביים בשנה ב' במכללת ספיר את הסרט הפוסט-אפוקליפטי הקצר "כשיהיה דומם", שיוקרן בסוף השבוע בפסטיבל המדע בדיוני של לונדון. האתר Twitch עשה לסרט כבוד. אז גם אני רוצה. ואיזה כיף שסחר העלה את הסרט במלואו לצפייה באינטרנט. למה לא כל הסטודנטים עושים את זה לסרטיהם? הנה התרגיל שלו. האם ש עוד סרטים עם ניחוחות מד"ביים/פוסט-אפוקליפטיים שהופקו בעת האחרונה בבתי הספר לקולנוע בארץ?

פסטיבל דוק-אביב מתחיל בעוד שבועיים, ואני מנסה לצפות בשבועות האחרונים בכמה מהסרטים שיוצגו בו, קודם כל מהסרטים הזרים שבו. שלושה מתוך חמשת הסרטים שהיו מועמדים השנה לאוסקר יוקרנו בפסטיבל: "מזון בע"מ" (שכבר יצא בדי.וי.די מתורגם לעברית), "האיש הכי מסוכן באמריקה: דניאל אלסברג ומסמכי הפנטגון" ו"הלגונה הסודית" ("The Cove"), הסרט שלבסוף זכה באוסקר. (סרט רביעי מהאוסקרים, "בורמה VJ" הוקרן בשנה שעברה בפסטיבל ירושלים וזכה בפרס "ברוח החופש"). באופן משונה, "הלגונה הסודית" ישודר מחר (שני, 26.4) בערוץ יס דוקו ב-22:00. הנה דיווח שלי על שניים מהסרטים שכבר ראיתי: "דניאל אלסברג" ו"הלגונה הסודית".

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.4.2010

1.
מדי שנה, בסביבות אפריל, מגיעה לביתי ערימת סרטים תיעודיים לסיקור לקראת פסטיבל דוק-אביב. השנה אותה ערימה הגיעה בשעה שאני ספון בחדר עריכה מנסה לסיים, לראשונה בחיי, סרט תעודה שאני עובד עליו. בסך הכל שעה של מסך, אבל קרוב לשנה של עבודה, עם המון המון שותפים לדרך. את ערימת הסרטים הזאת ראיתי כעת בעיניים אחרות לחלוטין: משתאות, מקנאות, מלאות ענווה. פתאום אני מודע לכמות העבודה וכמויות ההחלטות שעומדות מאחורי כל שוט, כל קאט, כל משפט קריינות. הסרט שלי, שמתישהו יהיה גמור, עוסק בקולנוע (הפתעה, אה?), אבל שניים מהסרטים שיוקרנו בפסטיבל דוק-אביב הקרוב (שייפתח ב-6 במאי בסינמטק תל אביב) עוסקים בחיים האמיתיים: הם עוסקים באנשים שהיו מוכנים להקריב את חייהם ואת חירותם כדי לשנות את העולם, כדי להציל חיים, כדי לחשוף שקרים. התוצאה היא שני סרטים מופתיים שמגיעים לדוק-אביב אחרי שכבר היו מועמדים לאוסקר. אחד מהם זכה.

2.
עזבו את תוכניות הריאליטי. סרט תעודה טוב, כזה העוסק באופן משכנע ובהיר באנשים אידיאליסטיים, נחושים, שמעשיהם השנויים במחלוקת, הגבוליים מבחינת החוק, נעשו מתוך מטרה להביא שינוי, אמור באמת להעמיד מראה מול פניכם ולגרום לעצמכם להתבונן פנימה ולתהות "מה אני הייתי עושה?”. בימינו נדמה שעשיית סרט תיעודי היא אחת הדרכים להביא לשינוי בעולם, בחשיפת שקרים או אמת על קנווס גדול. שבעולם שבו אפתיות ועצלנות היא מחלה ממארת, נדמה שקולנוע תיעודי הפך לכלי אקטיביסטי ראשון במעלה, בכך שהוא לא רק חושף עוולות וטיוחים ואי-צדק ופשעים, אלא שעצם הכנסת מצלמה לאיזור של ניצול ודיכוי והסתרה מביאה לשינוי בהתנהגות של אלה שנתפסו בקלקלתם ושל הרשויות שעמדו חסרי אונים מנגד.

3. 
סרט כזה, שעשוי ממש באופן מצוין, ומותח כמו מותחן ביון פוליטי עלילתי, הוא "דניאל אלסברג: האיש הכי מסוכן באמריקה". לכל מי שלא חי בסוף שנות הששים באמריקה, ולא עקב אחרי הסיפור הזה כפי שנפרש בעיתונות היומית בזמן אמת, הסרט הזה עמוס פרטים וטוויסטים עלילתיים שלא מפסיקים להפתיע, למתוח ולרגש. אבל הסרט הזה מגיע לישראל בתזמון יוצא דופן שהופך אותו לצפיית חובה. דניאל אלסברג היה איש אקדמיה שעבד בפנטגון בימי מלחמת וייטנאם וב-1969 הוא הדליף ל"ניו יורק טיימס" דו"ח שסווג "סודי ביותר" שמוכיח שבניגוד לכל מה שהמדינה והצבא דיווחו לאומה האמריקאית, אין לאמריקה סיכוי לנצח את המלחמה בווייטנאם. ובכלל, שכל המעורבות האמריקאית בווייטנאם בכלל איננה כמו שהממשל עדכן את העם. האף.בי.איי והנשיא (ניקסון) וכל צוות הבית לבן התחילו לרדוף את אלסברג, הוא כונה בוגד, והוא הועמד לדין. 41 שנה אחרי וכיום הפרספקטיבה כבר נמצאת במקומה: אלסברג מוגדר כגיבור, כמי שהאומץ נטול האנוכיות שלו אולי עזר לזרז את סיומה של מלחמת וייטנאם, ואם לא ממש זירז (לקח למלחמה ארבע שנים להסתיים אחרי ההדלפה של אלסברג), אז הוא לפחות בהחלט עזר לקצר את הקדנציה של ריצ'רד ניקסון (בטוויסט מפתיע בעלילה מתברר שלפרשת אלסברג יש חיבור ישיר לפרשת ווטרגייט, ושהמידע שנחשף במשפטו של אלסברג הוא זה שמוטט סופית את חומת השקרים של ממשל ניקסון בניסיונות הטיוח שלו בפרשת ווטרגייט). בדיעבד מתברר שהדו"ח סווג "סודי ביותר" לא בגלל שהפנטגון לא רצה שהוא לא יגיע לידי הווייטנאמים או הקומוניסטים, אלא כי הוא לא רצה שהוא יגיע לידיו של הנשיא בימי חיבור הדו"ח, לינדון ג'ונסון.

41 שנה אחר כך. חיילת ישראלית בשם ענת קם מדליפה מאות דפים של דוחות מסווגים לעיתון "הארץ", שבאמצעותם מוכיח בתחקיר (שפורסם, אושר לפרסום, ושהמדינה לא קרסה, התמוטטה או אפילו נרעשה בעקבות פרסומו) שצה"ל עובר על החוק ועל פסיקת בג"ץ באופן בו הוא מורה על חיסול מבוקשים בשטחים ללא משפט. המדינה מטילה עליה מעצר בית ומונעת מהתקשורת לאזכר את עצם קיומם של המעצר והחקירה. עיתונאית ישראלית נעלמת מעל פני האדמה באור יום. כשהסיפור נחשף, הטוקבקיסטים – במדינה שהולכת ומימינה – קוראים לה "בוגדת", בקוצר רואי משווע, אבל די עקבי במחוזותינו. כשם שאייבי נתן נחשב פושע כשטס למצרים, כמה שנים לפני שראש ממשלה לחץ את ידו של סאדאת. כשם שאורי אבנרי ופעילי שמאל נוספים הואשמו בבגידה בשנות השמונים כשנסעו להיפגש עם יאסר עראפת, עשור לפני שראש ממשלה ישראלי נפגש איתו רשמית, וכן הלאה – אירועים שבזמן אמת המדינה שטופת המוח שלנו אימצה את עמדת גורמי הבטחון כאילו הם מהווים סכנה ברורה ומיידית לבטחוננו, וכעבור כמה שנים מתברר שהם די בפשטות הקדימו את זמנם, ואולי אפילו עזרו לשנות משהו מהמדיניות הרשמית ולזרז את שינויה. אם בישראל היתה מסורת תיעודית של סרטים כמו "דניאל אלסברג: האיש המסוכן באמריקה", קל לדמיין את הסרט על פרשת ענת קם שאמור להיות בלתי נמנע.

(הערה: יש להבהיר. בצירוף מקרים משונה צפיתי בסרט על דניאל אלסברג בדיוק ביום בו הוסר צו איסור הפרסום מעל פרשת ענת קם. התחושה שהסרט עוסק בנושא שהוא למעשה מאוד מאוד אקטואלי, והוא שב ומחזק ומאשש את התפקיד החיוני של העיתונות בחשיפת שקרי המדינה, ושגם בשם בטחון המדינה לא הכל מותר. בגלל הדד-ליינים המוקדמים של פסח, הטקסט הזה נכתב ממש בסמוך לפרסום הפרשה. מאז שכתבתי את הקטע ועד היום מתנהלת בתקשורת מלחמת ספינים מופלאה. ואני מודה, היא מצליחה לבלבל גם אותי. עיתוני הימין ואנשי התביעה טוענים שאין כאן שום אידיאולוגיה ושום רצון לחשוף שקרים ופשעי מלחמה אלא מעשה פשוט של גניבה ורשלנות שנועדו להזיק לבטחון המדינה. אפילו הטיעון המקורי של קם, כמעשה אידיאולוגי, הלך והועלם על ידי עורכי דינה לטובת סוג של "טעות", כדי לא לסבך את מרשתם באשמת ריגול. אז מי היא באמת ענת קם ומה עמד מאחורי הדלפת המסמכים שלה? אין לי מושג. אבל אין לי ספק שגם אם עורכי דינה וגם אם תובעיה יצפו ב"האיש הכי מסוכן באמריקה" זה יעזור להם לראות גם את הפרשה הזאת באיזשהו קונטקסט היסטורי – ושבמרחק 41 שנה הכל נראה אחרת, אירוני ומפוקח יותר. האם קם היא אלסברג הישראלית? כבר אין לי מושג. הספינים של שני הצדדים סבסבו אותי כהוגן).

4.
דניאל אלסברג היה אחד מבכירי האנליסטים שעבדו במשרד הבטחון תחת שר ההגנה האמריקאי בשנות הששים, רוברט מקנמרה. הסיפור שלו, שיכול היה להפוך לסרט עלילתי בבימוי סידני פולאק או אלן ג'יי פאקולה, משתלב בין האירועים שכבר תועדו בסרט התיעודי "ערפל מלחמה" ובין האירועים שכבר מוכרים היטב ב"כל אנשי הנשיא". חשיפתן מלפני כמה שנים של ההקלטות הסודיות שהקליט ריצ'רד ניקסון בחדר הסגלגל בבית הלבן עוזרות להשלים את התמונה, על האופן שבו רצה ניקסון לשכנע את קיסינג'ר להטיל פצצת אטום על וייטנאם, ובהמשך הרצון שלו למעוך את קיומו של אלסברג וחבריו העיתונאים, שמקלקלים לו את השקרים שהוא מכר לציבור האמריקאי על התקדמות המלחמה בווייטנאם. בתחילת דרכו נדמה היה שאלסברג הוא חייל נאמן בצבא הביון, אוסף פרטי מידע לדו"חות המודיעין שמגיעים לנשיא ומשכנעים אותו שיש להגביר את הנוכחות הצבאית בדרום-מזרח אסיה. דו"חות, שבדיעבד הוא הודה, לקו בלא מעט הפרזות ואי דיוקים, מתוך רצון להיראות מצטיין, ומעניק הכשר מוסרי להמשך המלחמה. וכמו בסרט אמריקאי טיפוסי, זו פגישה עם בחורה, והתאהבות בה, שגורמת לו לפקוח עיניים ולהבין מה באמת קורה בווייטנאם. התפכחות איטית שהופכת אותו מפעיל פסיבי באירועי תמיכה בסיום המלחמה, למי שמבין שכדי לסיים את המלחמה הוא מוכן לשלם כל מחיר. אחרי פגישה עם חייל לשעבר שהפך לפעיל אנטי-מלחמה הבין אלסברג ש"הדבר הטוב ביותר שאדם יכול לעשות למען המדינה שלו זה ללכת לכלא”. חברו את זה לציטוט נודע שטבע ההיסטוריון הווארד זין, שהיה בן בריתו של אלסברג (ושרואיין לסרט כשנה לפני מותו), ש"פעילות מחאתית היא הביטוי הכי נעלה של פטריוטיות", ותקבלו את הטרנספורמציה שעוברת דמותו של אלסברג, ממי שמייצר את הדו"חות שמגבירים את המלחמה, למי שמדליף אותם כדי להביא לסופה.

5.
ובדרך, סיפורו של אלסברג הוא גם סיפורה של העיתונות האמריקאית. אחרי פעמיים שפרסם עמודים מתוך הדו"ח שהדליף אלסברג, הוצא נגדו צו מניעה פדרלי שמנע ממנו להמשיך את הפרסום. זו היתה הפעם הראשון שהוא צו מניעה נגד פרסום עיתונאי באמריקה. אלסברג העביר אז את המשך הדו"ח ל"וושינגטון פוסט", שפרסם את ההמשך במשך יום אחד לפני שקיבל גם הוא צו מניעה. ואז פורסם ההמשך בעיתונים מלוס אנג'לס, שיקגו ובוסטון. בסך הכל 17 עיתונים שיחקו חתול ועכבר עם משרד המשפטים. עד ששאר הדו"ח הועבר לידיו של אחד הסנאטורים שהתנגדו למלחמה ובפיליבאסטר התחיל לקרוא את הדו"ח כולו מעל דוכן מליאת בית הנבחרים, ובכך הכניס את תוכן הדו"ח לפרוטוקול של הסנאט ומאותו רגע הוא היה מצוי בנחלת הציבור כולו. פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי, שהסירה את צווי המניעה מעל העיתונים, הפכה לרגע תקדימי והיסטורי בתולדות העיתונות האמריקאית, שמאותו רגע זכתה לחיסיון חסר תקדים.
ובארץ?

6.
מבחינה קולנועית אני מעדיף סרט כמו "דניאל אלסברג" על פני סרט כמו "הלגונה הסודית". אני אוהב סרטי תעודה מצולמים היטב, עם שיחזורים דרמטיים, ותככנות פוליטית המגובה בחומרי ארכיון למרות שהיא נראית מתוסרטת. “הלגונה הסודית" נמצא בצד השני של הספקטרום התיעודי: הוא לא משחזר מה שקרה בעבר, אלא משתמש בקולנוע כדי ללכוד מה שקורה ברגע זה. הקולנוע הזה לא בא לספר סיפור, הוא בא לצוד פיסת מציאות בזמן אמת שבלעדי הסרט הזה לא היתה נחשפת כלל.

גיבור "הלגונה הסודית" הוא למעשה דמות שמאוד דומה לדניאל אלסברג. ריק אובארי היה מאמן הדולפינים הכי מפורסם באמריקה בשנות הששים. הוא האיש שאילף את הדולפינה שגילמה את "פליפר" בסדרת הטלוויזיה המפורסמת שהפכה את הדולפינים לטירוף עולמי. אובארי לא רק אילף אותה, הוא גם גידל אותה וגר איתה כל שנות צילומי הסדרה (בה הוא אפילו הופיע כשחקן). למעשה, בגלל ההצלחה של "פליפר" כל עיר אמריקאית רצתה דולפינריום משלה. רק בשלב מאוחר יותר הוא הבין מה הוא עשה. רק אחרי שהסתיימו הצילומים והדולפינה הועברה לפארק מים בו הוחזקה כחיית שעשוע בשבי, הוא הבין עד כמה איומים חיי השבי לדולפינים. מאותו רגע התעורר מצפונו והוא החליט שאחרי שהקדיש עשר שנים מחייו לדולפינים בשבי, הוא יקדיש את שארית חייו לשיחרור דולפינים משביים. את השנים האחרונות מעביר אובארי בעיירה יפנית בשם טאיג'י. אם יש לכם 150 אלף דולר ואתם רוצים לקנות דולפין, זה המקום להגיע אליו. אבל אובארי יודע שבלגונה נסתרת בפאתי העיר, באיזור מגודר ושמור היטב, מתנהל מדי יום טבח דולפינים מאסיבי. כל הדולפינים שלא נקנו לקרקסים ופארקי השעשועים מובלים ללגונה והרחק מעיני בני האדם – ובעיקר פעילי איכות הסביבה – הדולפינים האלה נרצחים. 23,000 דולפינים נרצחים בלגונה הזאת בשנה. למה? שאלה טובה. בשר הדולפינים, מתברר, אינו נחשב מעדן. ומקסימום הוא נמכר לפתיים בתור בשר הלווייתנים היקר יותר. ולמרות שהיפנים ניסו להפוך את בשר הדולפינים למעדן מקומי, מתברר שבשר הדולפינים ספוג כספית, בגלל הזיהום של האוקיינוסים, אז אכילת דולפין היא גם עסק מרעיל.

אז למה הם נרצחים? אין לזה תשובה, מלבד העובדה שהיפנים (חלק מהם, בואו נהיה הוגנים) פשוט אוהבים להרוג דולפינים (ולווייתנים). לאובארי יש משימה: כשם שתיעוד מצולם של רצח לווייתנים הביא לחקיקה מסיבית ברוב העולם והפסקת (רוב) דיג הלווייתנים (חוץ מיפן), הוא מאמין שאם הוא יצליח להשיג תיעוד של מה שקורה בלגונה האדומה – אדומה מדם הדולפינים – זה ייצר לממשלת יפן כזה נזק תדמיתי שהיא מיד תורה על הפסקת מעשי הרצח. אבל דייגי טאיג'י, כשהמשטרה והרשויות לצידם, יודעים איך לנטרל את האופוזיציה. הם מצליחים להביא למעצרם ולגירושם של רוב האקטיביסטים שמנסים לתעד את המקום או לבלום את מעשיהם בגופם. לכן פונה אובארי אל הצלם והצוללן לואי סיהויוס, שמגייס צוות מומחים מסוגים שונים: אנשי אפקטים, צוללנים, ספורטאי אקסטרים, ומקבץ לעצמו מעין חבורת "אושן 11” שתפקידה לתעד את רצח הדולפינים בזמן אמת. האופן שבו המשימה הזאת יוצאת לדרך, ותוצאותיאה, הופכות את "הלגונה הסודית" לסוג של קולנוע שאי אפשר אלא להתגאות בעשייתו, קולנוע ששם את עצמו בחזית, שמגיע במטרה להתחמש במצלמה ככלי נשק לחשוף מציאות של עוולה ובאמצעות החשיפה להביא לתיקונה. אם רצח הדולפינים בטאיג'י יפסק, זה יהיה בזכות החומר המפליל – והתיעוד של השגתו שנראה כמו סרט שודים מותח – שהם השיגו.

הדברים שמגלים כשמסתכלים על מודעות לסרטים בעיתוני סוף השבוע: א. זה רק נדמה לי או שכמות הפרסום לסרטים בעיתונים ירד פלאים בעת האחרונה? ראיתי פחות מודעות מבדרך כלל. ב. המודעה ל"התנגשות הטיטאנים" הפתיעה אותי. לא רק העובדה התמוהה למדי שהסרט מוצג בארץ רק בתלת מימד (עניין שדווח עליו כאן בתגובות), שזה – נדמה לי – הפעם הראשונה שסרט כלשהו מציג בארץ אך ורק בתלת מימד (אפילו "אווטאר" הוצג גם בגרסה דו מימדית בכמה בתי קולנוע), אבל משונה כפליים: הסרט הזה לא מציג בכלל בתל אביב. לג.ג אין בית קולנוע בתל אביב מאז סגירת עזריאלי. רב חן עדיין בשיפוצים. גת תפוס עם "אליס בארץ הפלאות" (ואהיה מאוד מופתע לראות סרט של ג.ג מוצג בקולנוע של תיאטראות ישראל) ובלב הוא איננו (כי אנשי ג.ג לא ניסו להכניס אותו לשם בכלל, או כי לאנשי לב יש קווים אדומים?). בכל מקרה, הסרט הזה לא קיים בתל אביב. תקדים.

===============

מעניין… אורי אביב, מנהל פסטיבל אייקון, יזם תחרות וסדנה לפיתוח תסריטים ישראליים לסרטי מדע בדיוני ואימה. הוא קרה שישית מהסינופסיסים שהוגשו (הוגשו 184 הצעות), וסיכם בפוסט שלו בפייסבוק כמה מהתימות החוזרות שנחשפו בין כל התקצירים שקרא. אם אתם גם הגשתם סינופסיס, האם גם הרעיון שלכם נופל לתוך אחת הקטגוריות שהוא הבחין בהן בקריאתו?

הצצה אל מאחורי הקלעים של הבלוג. כזכור, בימים אלה הייתי אמור להיות באירופה בחופשונת קצרה שקורקעה בגלל אותו ענן אבק וולקני (שמי זוכר אותו היום, אה? רק אני ממשיך לחפש דיווחים על מעשיו בימים אלה ונתיב נדודיו? אתם כבר הדחקתם את קיומו). כפי שאני נוהג, אני מכין לפני כל חופשה שלי כמה פוסטים שיעלו בהיעדרי, למקרה שלא אצליח למצוא מחשב או זמן או נושאים לדיווח כשאני בחו"ל. וכך הכנתי לי ארבעה ימי סטוק מראש עם הפסקול לסרט של אבי נשר. אני מאושר שהצלחתי לשכנע את נשר ואת אנשיו לתת את הקטעים האלה לי ולא לאחד האתרים הגדולים יותר. ולמרות הציניות של כמה מהמגיבים כאן, גוגל אנליטיקס הראה שהפוסטים האלה היו פופולריים מאוד (וחכו מה יקרה איתם דרך חיפושי גוגל כשהסרט יעלה), אבל אני מוקסם שבבלוג הקטן שלי יש השמעת בכורה עולמית לפסקול חדש של פיליפ סארד.

הבעיה היא, שמן הסתם בקרוב אצא לחופשונת הקטנה שהיתה אמורה להתקיים השבוע אלא שבזבזתי את כל מה שהכנתי, ועכשיו אין לי שום דבר בקנה להשאיר בבלוג. יש למישהו רעיונות?

==============

אני רוצה לארגן כאן בצד רשימה של כל הבלוגים לקולנוע שפועלים בעברית. אם יש לכם בלוג, או אם יש בלוג לקוולנוע שאתם מכירים, אנא הזכירו לי בתגובות, ואעדכן לינקים מסודרים לכולם.

=============

ובינתיים, בלוגים למוזיקה נמצאים בפריחה. לפני כשבועיים השיק יואב קוטנר בלוג (בשעה טובה!) המוקדש בעיקר למוזיקה ישראלית. והיום – טה-דם! – משיק מני אבירם (עורך "רייטינג" בעבר, השכן מלמעלה בהווה) את בלוג המוזיקה הרוקנרולי שלו, "קורדרוי". בימינו המשותפים ב"העיר", וגם אחרי, מני היה אחד מספסרי המוזיקה החביבים עליי, וטעם הגיטרה-בס-תופים שלו חביב עליי. הוספתי את "קורדרוי" למועדפים.

והנה הקטע הרביעי והאחרון שאני מעלה מתוך הפסקול שהלחין פיליפ סארד ל"פעם הייתי", סרטו החדש של אבי נשר. בקטע הזה, שהוא טיפה ארוך יותר מהקטעים הקודמים. הפתיחה נשמעת קודרת ומאיימת, ואז מסתחרת לתוך רגע ספירלי שנשע כמו משהו מתוך "ורטיגו" עד שמתבהרת לתוך נעימת הנושא המנוגנת על ידי אקורדיון, ומחזירה את המוזיקה לאיזור אופטימי ונוסטלגי יותר. (לחצו על הלינק כדי להפעיל את הנגן).

פסקול הסרט "פעם הייתי" של אבי נשר. מלחין פיליפ סארד

"פעם הייתי" יעלה בארץ בעוד כחודשיים.

אני עוקב בדפוס (ומאוחר יותר גם באינטרנט) אחר בהלת התלת מימד של הוליווד מאז 2005. בתחילה חיכיתי לתלת מימד בקוצר רוח כי בתור ישראלי שחי בצד השני של הקוסמוס מבחינת קולנוע ואיכות הקרנה, המעבר לתלת מימד אמר שאמצעי ההקרנה צריכים להשתדרג למקרנים דיגיטליים או לאיימקס. וחיכיתי שבתי הקולנוע בארץ יעברו כבר את השדרוגים האלה. האיימקס בא והלך. אבל ההקרנות הדיגיטליות כבשו את המסכים בארץ ואיכות ההקרנה אכן שודרגה פלאים בשנתיים האחרונות. בהמשך – בערך משנת 2007 – התלת מימד הפך לאובססיה הכי גדולה של הוליווד. קראו את הפוסטים שלי על תלת מימד מאיזור 2007 וזה מפתיע לראות עד כמה ממה שנובא ותוכנן שם, בשמם של בכירי הוליווד, אכן קרה. 2009, כפי שנקבע מראש, אכן הפכה לשנת הפריצה הגדולה של התלת מימד בכל העולם. העולם נמצא בטירוף תלת מימד.

אבל פתאום ג'פרי קצנברג, האיש שהכי האמין בתלת מימד, שהכי דחף את העולם לקראת תלת מימד, שהכי היה המיסיונר של התלת מימד, פתאום הוא נשמע חושש. החזון שהוא הציג – ממש כאן בארץ לפני שלוש שנים – התגשם במלואו. ופתאום, הוא כבר לא בטוח לגבי העתיד. הסיבה? "התנגשות הטיטאנים". קצנברג שוחח עם עורכי "וראייטי" (אין לי כל כך טעם לשלב יותר לינקים ל"וראייטי" כי האתר עכשיו נמצא מאחורי חומת תשלום) ונשמע רוחו נפלה. הוא עדיין מאמין שיש לתלת מימד פוטנציאל להיות הדבר הכי מהפכני בקולנוע העתידני, אבל הוא חושש שתאוות הבצע של הוליווד (קרי, של מפיקים שאין להם את החזון והבגרות שלו) יגרמו לכך שבחודשים הקרובים ייצא מבול של סרטי תלת מימד נחותים (כלומר, שאיכות התלת מימד תהיה ירודה) ושהקהל – שכרגע מתלהב, בזכות "אווטאר" – מהר מאוד יתאכזב, יתמרד ויאבד עניין. ואז, פעם נוספת, יקרה לתלת מימד מה שקרה בתחילת שנות החמישים: הוא שרד רק שנה וחצי לפני שנעלם.

הוליווד, לפיכך, נמצאת עכשיו במעין מלחמת אזרחים קטנה. מצד אחד, יש את טהרני התלת מימד (קצנברג, קמרון, אנשי פיקסאר וכו') שאומרים שתלת מימד הוא העתיד, אבל רק אם הסרט תוכנן כסרט תלת מימדי והופק ככזה מלכתחילה. מולם ניצבת כל הוליווד כולה שרואה שהקהל צמא לתלת מימד, מוכן לשלם על זה כסף אקסטרה, והם יעשו הכל כדי להוציא כל מה שיש להם בתלת מימד. "אליס בארץ הפלאות" ו"התנגשות הטיטאנים" הם, לפיכך, קו פרשת המים. או השבר הסורי-אפריקאי. לא משנה מה. שניהם תוכננו והופקו בדו מימד, אבל ברגע האחרון הוחלט להמיר אותם לתלת מימד. תהליך שעד כה עבד היטב בסרטי אנימציה (בזכות העובדה שאפשר להפריד בין שכבות האנימציה ולרנדר את הסרט מחדש), אבל באופן משמעותי פחות טוב בסרטי לייב אקשן. את "אליס" ראיתי. לא נשפכתי ממנו ומהתלת מימד שלו, אבל הוא גם לא העליב אותי. את "התנגשות הטיטאנים" לא ראיתי עדיין. אבל אני מודה שהדיווחים שאני שומע עליו – ועל הצד הוויזואלי שלו – מרתיעים אותי מלראות אותו בתלת מימד. גם, במידה מסוימת, מסיבות אידיאולוגיות: אם זה סרט שהתלת מימד שלו נעשה כלאחר יד ובדיעבד ובאופן ירוד רק כדי לעשות קופה ולא מתוף הצרכים האינהרנטיים של הסרט ושל הבמאי, אני לא בטוח שאני רוצה לתת את כספי למכונת בצע שכזאת.

לכן, עיתונאי הקולנוע מתחילים להקפיד ולדקדק: האם סרט חדש שיוצא בתלת מימד נעשה כך מלכתיחלה או בדיעבד. האם הוא עבר "המרה לתלת מימד"? המילה "המרה" הפכה לשם קוד ל"שומר נפשו ירחק" (לפחות עד שהטכנולוגיה תשתדרג). סרט שעובר המרה לתלת מימד הופך, בעיני התקשורת (וגם בעיני לא מעט מהמפיקים והבמאים הבכירים בהוליווד), כסרט נחות, מתרפס ונואש. מהבחינה הזאת, צריך להוריד את הכובע בפני מפיקי "איירון מן 2 " שעמדו בפיתוי והאמינו מספיק בסרט ובמותג שלהם כדי לא להמיר אותו לתלת מימד ברגע האחרון.

בשבוע האחרון שוב עלו לא מעט ענייני תלת מימד לדיון בתקשורת האמריקאית. כשהטון הנוכחי, אם כן, הוא כבר לא אופורי, אלא די מודאג.

1.

קצנברג, למשל, הגיע לראיון אצל סטיבן קולבר ודיבר שם על הדאגה שלו, שבצע כסף וטכנולוגיה לא בשלה יהרסו לו את חזון התלת מימד (וקולבר משתף איתו פעולה, ועוזר לבסס את ההפרדה בין תלת מימד "טוב" ו"טהור" ובין תלת מימד רע ונצלני).

2.

ג'יימס קמרון, במסע יחצנות טלפוני לכבוד צאת "אווטאר" בדי.וי.די ובבלו-ריי (אתמול באמריקה) מנסח אג'נדה קצת עקלתונית. מצד אחד, הוא מאוד נלהב לראות המרות תלת מימד לסרטים ישנים שצולמו לפני שטכנולוגיית התלת מימד הנוכחית היתה קיימת. הוא, למשל, עובד על המרה לתלת מימד של "טיטאניק" והוא היה רוצה לראות המרות תלת מימד של "מלתעות" ו"מפגשים מהסוג השלישי". מצד שני, הוא מתנגד להמרה של סרט שאפשר היה לצלם אותו מלכתחילה בתלת מימד אבל קמצנות או קוצר רואי של המפיקים/אולפן גרמו להם להימנע מכך. אפשר להגיד שהבעיה הגדולה של קמרון עם "התנגשות הטיטאנים" היא העובדה שהסרט הומר לתלת מימד בשבעה שבועות, בשעה שהמרה מוצלחת (לא שעדיין ראיתי כזאת) לוקחת חודשים ארוכים.

3.

אז הנה מגיע הסרט הבא שכנראה יגרום לנו לתעב תלת מימד: "The Last Airbender" של מ. נייט שמאלאן, יומר לתלת מימד. אמנם, החברה שתעשה את ההמרה היא החברה שעבדה על התלת מימד של "אווטאר". אבל, הסרט יוצא בעוד תשעה שבועות. האם זה יהיה מקרה חוזר של "התנגשות הטיטאנים"? של רצון נואש לגרוף בצע כסף בלי קשר לאיכות העבודה או לצרכי הסרט?

4.

היוצרים, אם כך, מבינים שהמרה בדיעבד של סרט לתלת מימד מעמידה את הסרט שלהם בסכנה תדמיתית. ומילא את הסרט: את האינטגריטי שלהם כאמנים. לכן, כשפורסם שגם "The Green Hornet" סרט גיבורי העל של סת רוגן ואוון גולדברג – שמביים מישל גונדרי – יעבור גם הוא המרה לתלת מימד, רוגן מיהר להוציא הודעה לבלוגי הקולנוע כדי להבהיר שהם לא כמו כל הרמאים האחרים. ראשית, הפצת הסרט נדחתה לתחילת 2011 כדי לאפשר המרה איכותית. שנית, רוגן מבהיר שעבודת האםקטים על הסרט עוד לא התחילה, ושהיא תיעש בתלת מימד מהתחלה, כך שזה מה שבעצם חשוב. ושלישית, מישל גונדרי ממש מתלהב מזה. הוא תכנן את הסרט מתלכתחילה בתלת מימד. אבל זה לא יצא. וכעת כשזה כן מתאפשר הוא נלהב מזה, ושמישל גונדרי בתלת מימד זה מה שהעולם באמת צריך לחכות לו. האמת, הוא שכנע אותי. מישל גונדרי בתלת מימד באמת נשמע מצוין. לא אתפלא אפילו אם גונדרי ושות ישיגו מימון לצלם כמה שוטים מתחילת הסרט מחדש בתלת מימד "טהור".

נקודה לעידוד: "סלאשפילם" מדווחים שמפיק הסרט, פרנק מרשל (לשעבר המפיק הקבוע של סטיבן ספילברג) עדכן בשבועות האחרונים את עוקביו בטוויטר שהוא בוחן חברות המרה לתלת מימד, והוא מאוד מעודד מהתוצאות שהוא רואה.

5.

וזה ממשיך. האולפנים ממשיכים להכריז על עוד ועוד פרויקטים בתלת מימד. הם מבינים שהעולם מתרגש מזה. וכמו שהיה בתחילת שנות השמונים שכל סרט המשך שלישי מיד הפך לתלת מימד כי זה נורא הגניב אותם זה המספר 3 הוא גם חלק מה-3D – "מלתעות 3D" וכו' – הנה זה קורה שוב. קבלו את "גברים בשחור 3D". סמנו את 30 במאי 2011, בסך הכל עוד שנה וחודש. אני כבר מגלגל עיניים.

6.

ובנובמבר 2012 פיקסאר תוציא את "מפלצות בע"מ 2".

7.

מה שמעלה את השאלה: מה יהיה עם "באטמן 3 "? האם הוא יהיה בתלת מימד? זה משהו שיהיה מעניין לעקוב אחריו. מצד אחד, אין ספק אולפני וורנר מפיעילים על כריס נולן לחץ עצום להגות את הבאטמן הבא בתלת מימד. מצד שני, נולך מסמן את עצמו כמי שלא רץ לאמץ כל טרנד חדש. האתר "סינמטיקל" מפרסם שיחה עם צלם סרטיו של נולן, וולי פפיסטר, שמעדכן שאכן יש דילמה. מצד אחד, הם רוצים לעשות משהו שהם לא עשו בסרט הקודם. אפשרות אחת: לצלם את כל הסרט באיימקס, ולא רק חלקים ממנו (כמו שנעשה ב"האביר האפל"). וכריס נולן אמנם לא מתנגד לתלת מימד, אבל הוא כן מתנגד לצילום בווידיאו דיגיטלי. הוא נחוש לצלם את "באטמן" הבא בפילם. וכל התלת מימד הזה הוא כרגע רק עניין שעובד על מצלמות דיגיטליות. אז מה יקרה? האם נולך ישתכנע לעבור לדיגיטלי? אם נולן ייהיה הקמרון של הפילם וימציא מצלמת תלת מימד חדשנית המצלמת בפילם? או האם "באטמן 3 " יהיה סרט נדיר בכך שיהיה סרט הדו מימד היחיד בעולם של סרטי תלת מימד? או שממילא, נובואות הזעם יתגשמו ועד שייצא "באטמן 3", אי שם ב-2013, אף אחד כבר לא יתעניין יותר בתלת מימד והגל הזה יעלם.

כידוע, אני מוקסם מהיכולת (הדי חדשה) של הקולנוע הישראלי לספק חוויות מיינסטרימיות מרגשות ולמשוך קהל. אך באותה נשימה ממש אני מקווה ומייחל לבואם של עוד ועוד סרטים שמאתגרים נראטיבים קונטטנציונליים ומנתקים את הקולנוע הישראלי מסד הנראטיב. תמהיל בין שני הצדדים האלה נראה לי בריא, וגם תואם את טעמי האישי, שרוצה לאזן בין הנאה רגשית סיפורית ובין התלהבות מחוויה אסתטית/רוחנית/שכלית/טרנסנדנטלית. לפיכך, שניים מהפרוקטים הקולנועיים היותר מסקרנים שצפויים לנו בחודשים הקרובים, הם דווקא אלה שנראים לי אמיצים ומאתגרים יותר – וכנראה גם קטנים יותר במימדי ההפקה שלהם. האחד הוא "אנדנטה" של אסף תג'ר (אין לי מושג איך יהיה הסרט, אבל הפסקול בטוח יהיה נהדר) והשני הוא "המשוטט" של אבישי סיון (שמאוד חיבבתי את עבודותיו הדוקומנטריות). לשני הסרטים יצאו בימים האחרונים טריילרים, שמספקים רק טעימה קטנה שהיא בעיקרה ויזואלית/אסתטית. ברמת השוטים, שני הסרטים נראים מעולה. האם גם המכלול שלהם יצליח להרשים? אני מסוקרן מאוד. "המשוטט" יוקרן בבכורה עולמית ב-17 במאי בפסטיבל קאן, במסגרת "השבועיים של הבמאים". "אנדנטה" יוקרן במהלך מאי במסגרת הקרנות האקדמיה (והטריילר מבשר שלמסכים הוא ייצא רק ב-2011). הנה שניהם:

"המשוטט", אבישי סיון (צילום: שי גולדמן):

הנה האתר של "המשוטט", עם קטעים מאחורי הקלעים.

"אנדנטה", אסף תג'ר (צילום: אלעד דבי)

(ויה הבלוג של עמית איצקר)

(הערה: הפוסט הזה היה אמור לעלות בצהריים, ואחרי הצהריים תוכנן כבר פוסט אחר. אבל יש לי בעיות אינטרנט היום אז הפוסט הזה עלה וירד, עלה מקוטע, עשה בעיות. הנה הוא עכשיו כמו שצריך. הפוסט הבא מתעכב עד שענייני האינטרנט יסודרו).

אולפני אבי רוד. אדיר מילר ודרור קרן במוניטור. צילום: איריס נשר

אם פספסתם: הנה הקטע הראשון והקטע השני.

קבלו עוד טעימה מהפסקול שהלחין פיליפ סארד לסרט "פעם הייתי" של אבי נשר.

לחצו על הלינק להפעיל את הנגן.

קטע שלישי מתוך פסקול "פעם הייתי" של אבי נשר. מלחין: פיליפ סארד

את הפסקול מבצעת תזמורת פרו-ארטה הלונדונית. ההקלטות נמשכו יומיים. ביום למחרת, כשסארד וטכנאי האולפן היו בעיצומו של המיקס, חזרו אותם נגנים לאולפן לסשן הקלטות אחר, הפעם עם המלחין אלכסנדר דספלה, לסרט החדש של סטיבן פרירס, שבכורתו תתקיים בפסטיבל קאן הקרוב. את סרטו של פרירס מפיקה שרון הראל, שותפתו של אבי נשר לכתיבה ולהפקה של "הלהקה" ו"דיזנגוף 99 ".

ספל אולפני אבי רוד מונחת על הפרטיטורה לרצועה מספר 7 בפסקול "פעם הייתי". צילום: איריס נשר

הנה עוד קטע מתוך פסקול "פעם הייתי", סרטו החדש של אבי נשר. את הפסקול הלחין המלחין הצרפתי פיליפ סארד. אתמול העליתי את הקטע הראשון, המכיל את המוטיב המרכזי של נעימת הנושא. עכשיו כשאתם יודעים כבר לזמזם את הנעימה הראשית, הנה ואריאציה עליה המנוגנת בעיקר על ידי קרנות היער.

לחצו על הלינק להפעלת הנגן.

קטע שני מתוך פסקול "פעם הייתי" של אבי נשר. מלחין: פיליפ סארד

העולם המוזיקלי של הסרט, מעדכן נשר, מחולק ל"כאן" ול"שם". "כאן" הוא עולמם של הצעירים הצברים, עולם של מוזיקה "עכשווית" (נכון ל-1968). "המוזיקה התזמורתית של סארד – המאוד מאוד אירופאית מטבעה – מייצגת את העולם האבוד של ניצולי השואה", אומר לי נשר. "המוזיקה של סארד מייצגת את העולם של 'שם' – שעומדת בסתירה למוסיקת הפופ התמימה של 'כאן'. הסרט כולל מארג מוזיקלי מאוד מורכב שבעצם משקף את מלחמת התרבות שהתחוללה בארץ בקיץ 68'. כאמור, יש בסרט הרבה מאוד מוזיקה ונוצר דיאלוג שבין המוזיקה המורכבת המאוד מרגשת של סארד ובין הלהיטים הישראלים והזרים".

את העולם של "כאן", וההתבגרות שלו בסוף שנות הששים, מייצגים מצד אחד שירי הנצחון של פוסט-מלחמת ששת הימים: "הכותל" ו"באנו למילואים". מולם מתחילה הפלישה של מוזיקת הרוק המערבית: "Someone to Love" של ג'פרסון איירפליין ו"The Sunshine of Your Love" של Cream. והחיבור ביניהם: הרוקנרול העברי של החלונות הגבוהים עם "יחזקאל". נשר מזכיר שהשמעתו של "יחזקאל" נאסרה להשמעה ב-1968 (לא שאני אדע על זה. אני רק נולדתי באותה שנה).

השימוש במוזיקה כדי לייצג את הטרנספורמציה שעברה החברה הישראלית בסוף שנות ה-60 אינו זר לאבי נשר. "פעם הייתי" הוא הסרט השלישי שלו שמתרחש ב-1968-1969: "הלהקה", שגם תרגם דו-קרב בין-דורי לדו-קרב מוזיקלי, התרחש ב-1969. ותקליטים, מוזיקה וריקודים – ומוזיקה כפרלוד לפיתוי ולסקס – היו חלק משמעותי ב"סוף העולם שמאלה", שגם עלילתו היתה ממוקמת ב-1968.

"פעם הייתי" ייצא לבתי הקולנוע בעוד כחודשיים. ומחר: עוד קטע.

"הכיתה". אם אתם רואים רק סרט אסטוני אחד השנה, זה הסרט

אני מכיר רק איש אחד שמוצאו מאסטוניה: פיני שץ, מנהל התוכניות של סינמטק תל אביב. לכן, כשראיתי שהסינמטקים בתל אביב, חיפה וירושלים מארחים מחווה לקולוע האסטוני, לא היה קשה לנחש מי עומד מאחורי היוזמה ומלאכת האוצרות. עד לשבוע שעבר לא ממש ידעתי שקיים דבר כזה "קולנוע אסטוני" ומעולם לא ראיתי סרט אסטוני. ואם בעבר נטיתי להאשים את הסינמטקים שהם מעניקים לשגרירויות ולקונסוליות דלת פתוחה להקרין את תוצרתם הקולנועית הלאומית, הרי שהמחווה לקולנוע האסטוני היא בדיוק מסוג האירועים שאני מייחל להם בסינמטק: בחירה אישית, שיש מאחוריה אג'נדה וטעם וסיפור, ויכולת להגן על הרפרטואר. אהבתי כשפיני שץ, למשל, אירגן מחווה לבמאי גאי מאדין, שידוע שהוא ממעריציו. ולכן הסתקרנתי בחיבור שלו לקולנוע האסטוני, ולכך שיש כאן מישהו שאולי באמת יכול לשפוך אור על קולנוע שלא הייתי מודע לו.

אז פניתי לשץ בבקשה שיערוך לנו היכרות קצרה עם הקולנוע האסטוני. הנה פוסט האורח שלו, וההמלצות שלו על הסרטים שכדאי לראות במחווה לקולנוע האסטוני שמתחילה הערב בסינמטק תל אביב. שץ גם מספר על הסרט האסטוני הכי טוב שהוא ראה בעת האחרונה ושאותו הוא דווקא לא הצליח להביא למחווה הסינמטקית:

מאת פיני שץ

כמי שנולד באסטוניה, ויזם, ארגן ובחר את הסרטים לתוכנית אני שמח להרחיב קצת ולעורר סקרנות.

בית הקולנוע הראשון באסטוניה נפתח בשנת 1908, הסרט הראשון (קצר, תיעודי) נעשה ב-1912 (אז עדיין הייתה חלק מרוסיה הצארית). בתקופת העצמאות הראשונה, בין שתי מלחמות העולם, לא הייתה קיימת תעשיית קולנוע משמעותית. היו סרטים בודדים שהופקו בבירה, טאלין (הפיצ'ר הראשון נעשה ב-1924, וסרט האנימציה הראשון ב-1931). עם הכיבוש הסובייטי ב-1940 תעשיית הקולנוע האסטונית נבלעה במכונת התעמולה הקומוניסטית ובשנות החמישים הוקמו שני אולפני סרטים. "טאלינפילם" שהפיק פיצ'רים, לרוב סרטי הרפתקאות היסטוריים שזכו להצלחה כלל סובייטית וגם בינלאומית, ואולפני האנימציה NUKKUFILM שהפכו את אסטוניה לאחת התורמות המשמעותיות לתולדות האנימציה העולמית.

הסרט "מלכי הזמן" (שיוקרן בשבת ב-14:00), שיוקרן במסגרת השבוע האסטוני, הוא סרט תיעודי מסוגנן (המשלב אנימציה, כמובן) על שני ענקי האנימציה האסטונית, אלברט טוגאנוב והיינו פארס, שסיפור חייהם מרתק לא פחות מהסרטים שהם עשו. בנוסף יוקרנו סרטיהם הקצרים "ציד עכברים", "פארק" ו"הצלם קופס בארץ הפטריות".

עם נפילת ברה"מ, חלה התמוטטות של הקולנוע הלאומי (כמו בכל מזרח אירופה). השיטה הקפיטליסטית וחוסר התמיכה של הממשלה הצעירה (שהייתה עסוקה בדברים יותר חשובים מתרבות) גרמו למצב בו ב-1996, חמש שנים אחרי העצמאות, לא נעשה באסטוניה אף סרט עלילתי ורק שני תיעודיים (אחד מהם בבימוי שלי, קו-פרודוקציה ישראלית-אסטונית, "סעיף 58/4").
לאור המצב הוקמה קרן הקולנוע האסטוני ב-1997 ותקציבה השנתי כיום עומד על שלוש וחצי מיליון אירו.

והקולנוע האסטוני משגשג מאז. בכל שנה נוצרים כ-10 פיצ'רים (במדינה בת מיליון וחצי תושבים בלבד). את סרטי האנימציה, שידועים בחוש ההומור הביזארי וההמצאות הטכניות המיוחדות, ממשיכים לייצר באולפני האנימציה בהתמדה ראויה לציון.

שני שיאים משמעותיים היו לקולנוע האסטוני בעשור האחרון. בשנת 2002 ביים אלמו נוגנן את "שמות בשיש" (שיוקרן הערב), אפוס מלחמתי המתרחש במלחמת העצמאות האסטונית בין 1918-1920, בו צבא מתנדבים נלחם נגד הצבא האדום מחד, ומאידך גיסא הצליח למנוע השתלטות של הצבא הרוסי הלבן על השלטון. זה היה אחד הסרטים הקופתיים בתולדות הקולנוע האסטוני. זהו גם סרט הפתיחה של שבוע האסטוני הקרוב. מבחינה קולנועית זהו סרט שמרני המתכתב עם אפוסים סובייטיים וסרטי מלחמה קלאסיים מכל העולם, אבל הומור דק ומספר סצנות מבוימות בוירטואוזיות הופכות אותו למהנה ביותר.

השיא השני הוא הפריחה של שנת 2007 בה שלושה סרטים אסטוניים (מתוך עשרה פיצ'רים שהופקו בסך הכל) כיכבו בכל הפסטיבלים הבינלאומיים. "מסיבת סתיו" (יוקרן ביום ב') של וייקו אונפו – שזכה בפרסי הבמאי הטוב בפסטיבלים בברטיסלבה ובסלוניקי, בפרס סרט הביכורים הטוב בפסטיבל ונציה והוצג גם אצלנו בפסטיבל ירושלים – הוא סרט בסגנון "תמונות קצרות" המתאר את החיים באסטוניה בשלהי השלטון הסובייטי ומשלב את הדיכאון הקיומי האסטוני (הם "בני דודים" של הפינים, אל תשכחו) עם הומור שחור (גם קיים אצל הפינים, ע"ע אקי קאוריסמקי).

אבל אם יש לכם זמן לראות רק סרט אחד בתוכנית אני ממליץ על "הכיתה" של אילמר ראג (יוקרן ביום רביעי הבא), העוסק בבריונות ובאלימות בבית ספר תיכון ומבוסס באופן רופף על הטבח בתיכון קולומביין האמריקאי (כמו "אלפנט" של גאס ואן סאנט). לאור האקטואליות של הנושא, הסרט – חד, ישיר ולעתים כואב – עורר דיונים סוערים בחברה האסטונית. הסרט זכה בפרס הסרט המזרח אירופאי הטוב בפסטיבל קרלובי וארי. העוצמה שלו לא עוזבת אותי עד עכשיו, מספר חודשים אחרי שצפיתי בו בדי.וי.די במחשב במשרדי בסינמטק (לצערי לא תמיד אפשר לבחור סרטים בצפייה על המסך הגדול).

הסרט הבולט השלישי של 2007 לא יגיע לצערנו לארץ. זהו "מגנוס", סרט שהוצא נגדו צו איסור הקרנה על ידי בית המשפט באסטוניה ומהווה ניסוי קולנועי מצמרר ומרתק. ראיתי אותו בפסטיבל רוטרדם בחלון הזדמנויות קטן. למי שיצליח לאתר אותו, אני ממליץ. זהו שחזור סיפורו של נער עדין בשם מגנוס, שהתאבד בעקבות חוסר תקשורת עם הוריו העוסקים בסחר בנשים ובפורנוגרפיה. מה שמיוחד בסרט הזה, שבוים על ידי קאדרי קואוסאר בת העשרים פלוס, היא העובדה שאביו של מגנוס, שתיין ואיש דוחה לכל הדעות, מגלם בו את עצמו. הסרט אם כך הוא תהליך זיכוך של האב ואין פלא שאימו של מגנוס, וגרושתו הוציאו נגדו צו מניעה.

שני סרטים נוספים הם למטיבי לכת: "עולמו של לוטמן" סרט תיעודי וירטואוזי המשלב אנימציה (אופנה עולמית מסתבר) ומצליח לתרגם את ההגיגים של הפילוסוף והסמיוטיקאי יורי לוטמן לאימג'ים קולנועיים, ו"הזיכרונות שדוכאו", סרט תיעודי אישי של אימבי פאיו שמשחזרת עם אימה את אימת הדיכוי הסטליניסטי של שנות הארבעים והחמישים.

אבי נשר ופיליפ סארד בהקלטת המוזיקה ל"פעם הייתי" לפני כשבועיים באולפני אבי רוד, לונדון. צילום: איריס נשר

יש רגעים בהם החיבה שלי לסרטיו של אבי נשר, ולאבי נשר עצמו, מצדיקה את עצמה ביג טיים. למשל, כשהיא עוזרת לי לשריין חומרים בלעדיים לבלוג. אשכרה פרוטקציה טהורה. כך היה כשהצלחתי באוקטובר לנער מאנשיו תמונות ראשונות מתוך הצילומים לסרטו החדש (שאז קראו לו "גמדים" לפני ששונה שמו ל"שיעור באהבה" ולפני שהפך סופית, השבח לאל, ל"פעם הייתי"). ועכשיו מסכת נדנודים מצידי הביאה אליי את פסקול הסרט שהוקלט בתחילת החודש בלונדון באולפני אבי רוד.

ומכיוון שיום העצמאות הפך כנראה רשמית ל"יום אבי נשר" (חפשו את "הלהקה" ו/או "דיזנגוף 99 " ו/או "סוף העולם שמאלה" בלוחות השידורים של אתמול והיום), ומכיוון שזה לא הימור פרוע מדי להניח שביום העצמאות בעוד שש שנים, יצטרף גם "פעם הייתי" לרצף השידורים הזה, זהו תזמון מצוין להציץ לסרט החדש. ותחילה לפסקול.

מלחין הסרט הוא פיליפ סארד (וזאת אחרי שאת "סוף העולם שמאלה" הלחין קרישנה לוי, שעבד עם פרנסואה אוזון, ב"הסודות" נשר כמעט סגר עם גבריאל יארד על הלחנת המוזיקה, אבל אז מלחמת לבנון השנייה חיסלה את המגעים. מי שהלחין לבסוף, ועשה עבודה מוצלחת מאוד, היה דניאל סלומון). בקיצור, יש לו חיבה לצרפתים.

סארד היה מועמד לאוסקר על "טס" של רומן פולנסקי, והלחין לפולנסקי גם את "הדייר" ואת "פיראטים". והוא פחות או יותר המלחין הקבוע של אנדרה טשינה (וכשהם היו בחיים, הוא עבד לא מעט עם קלוד סוטה ומרקו פררי). "פעם הייתי" הוא הפסקול השלישי שסארד מלחין לסרט שקשור בישראל: הפעם הראשונה היתה כשהלחין את "כל החיים לפניו", הסרט הצרפתי שביים הבמאי הישראלי משה מזרחי (על פי אמיל אז'אר). זה נגמר בזכייה באוסקר על הסרט הזר. הפעם השנייה היתה בסרט "Pour Sacha" של אלכסנדר ארקדי, שמתרחש בישראל של 1967, שנה לפני עלילת "פעם הייתי".

אז הנה צ'ופר חגיגי ליום העצמאות: קטע מתוך הפסקול לסרט. הקטע הקצר הזה הוא בעצם היכרות עם נעימת הנושא של הסרט, המנוגנת כאן באבוב (החל מהשניה העשירית), ואז ממשיכה בפסנתר.

לחצו על הלינק כדי להפעיל את הנגן.

קטע ראשון מתוך פסקול "פעם הייתי" של אבי נשר. מלחין: פיליפ סארד

"פעם הייתי" אמור לעלות בבתי הקולנוע בעוד כחודשיים. ומחר: עוד קטע מהפסקול.