כידוע, אני מוקסם מהיכולת (הדי חדשה) של הקולנוע הישראלי לספק חוויות מיינסטרימיות מרגשות ולמשוך קהל. אך באותה נשימה ממש אני מקווה ומייחל לבואם של עוד ועוד סרטים שמאתגרים נראטיבים קונטטנציונליים ומנתקים את הקולנוע הישראלי מסד הנראטיב. תמהיל בין שני הצדדים האלה נראה לי בריא, וגם תואם את טעמי האישי, שרוצה לאזן בין הנאה רגשית סיפורית ובין התלהבות מחוויה אסתטית/רוחנית/שכלית/טרנסנדנטלית. לפיכך, שניים מהפרוקטים הקולנועיים היותר מסקרנים שצפויים לנו בחודשים הקרובים, הם דווקא אלה שנראים לי אמיצים ומאתגרים יותר – וכנראה גם קטנים יותר במימדי ההפקה שלהם. האחד הוא "אנדנטה" של אסף תג'ר (אין לי מושג איך יהיה הסרט, אבל הפסקול בטוח יהיה נהדר) והשני הוא "המשוטט" של אבישי סיון (שמאוד חיבבתי את עבודותיו הדוקומנטריות). לשני הסרטים יצאו בימים האחרונים טריילרים, שמספקים רק טעימה קטנה שהיא בעיקרה ויזואלית/אסתטית. ברמת השוטים, שני הסרטים נראים מעולה. האם גם המכלול שלהם יצליח להרשים? אני מסוקרן מאוד. "המשוטט" יוקרן בבכורה עולמית ב-17 במאי בפסטיבל קאן, במסגרת "השבועיים של הבמאים". "אנדנטה" יוקרן במהלך מאי במסגרת הקרנות האקדמיה (והטריילר מבשר שלמסכים הוא ייצא רק ב-2011). הנה שניהם:

"המשוטט", אבישי סיון (צילום: שי גולדמן):

הנה האתר של "המשוטט", עם קטעים מאחורי הקלעים.

"אנדנטה", אסף תג'ר (צילום: אלעד דבי)

(ויה הבלוג של עמית איצקר)

(הערה: הפוסט הזה היה אמור לעלות בצהריים, ואחרי הצהריים תוכנן כבר פוסט אחר. אבל יש לי בעיות אינטרנט היום אז הפוסט הזה עלה וירד, עלה מקוטע, עשה בעיות. הנה הוא עכשיו כמו שצריך. הפוסט הבא מתעכב עד שענייני האינטרנט יסודרו).

אולפני אבי רוד. אדיר מילר ודרור קרן במוניטור. צילום: איריס נשר

אם פספסתם: הנה הקטע הראשון והקטע השני.

קבלו עוד טעימה מהפסקול שהלחין פיליפ סארד לסרט "פעם הייתי" של אבי נשר.

לחצו על הלינק להפעיל את הנגן.

קטע שלישי מתוך פסקול "פעם הייתי" של אבי נשר. מלחין: פיליפ סארד

את הפסקול מבצעת תזמורת פרו-ארטה הלונדונית. ההקלטות נמשכו יומיים. ביום למחרת, כשסארד וטכנאי האולפן היו בעיצומו של המיקס, חזרו אותם נגנים לאולפן לסשן הקלטות אחר, הפעם עם המלחין אלכסנדר דספלה, לסרט החדש של סטיבן פרירס, שבכורתו תתקיים בפסטיבל קאן הקרוב. את סרטו של פרירס מפיקה שרון הראל, שותפתו של אבי נשר לכתיבה ולהפקה של "הלהקה" ו"דיזנגוף 99 ".

ספל אולפני אבי רוד מונחת על הפרטיטורה לרצועה מספר 7 בפסקול "פעם הייתי". צילום: איריס נשר

הנה עוד קטע מתוך פסקול "פעם הייתי", סרטו החדש של אבי נשר. את הפסקול הלחין המלחין הצרפתי פיליפ סארד. אתמול העליתי את הקטע הראשון, המכיל את המוטיב המרכזי של נעימת הנושא. עכשיו כשאתם יודעים כבר לזמזם את הנעימה הראשית, הנה ואריאציה עליה המנוגנת בעיקר על ידי קרנות היער.

לחצו על הלינק להפעלת הנגן.

קטע שני מתוך פסקול "פעם הייתי" של אבי נשר. מלחין: פיליפ סארד

העולם המוזיקלי של הסרט, מעדכן נשר, מחולק ל"כאן" ול"שם". "כאן" הוא עולמם של הצעירים הצברים, עולם של מוזיקה "עכשווית" (נכון ל-1968). "המוזיקה התזמורתית של סארד – המאוד מאוד אירופאית מטבעה – מייצגת את העולם האבוד של ניצולי השואה", אומר לי נשר. "המוזיקה של סארד מייצגת את העולם של 'שם' – שעומדת בסתירה למוסיקת הפופ התמימה של 'כאן'. הסרט כולל מארג מוזיקלי מאוד מורכב שבעצם משקף את מלחמת התרבות שהתחוללה בארץ בקיץ 68'. כאמור, יש בסרט הרבה מאוד מוזיקה ונוצר דיאלוג שבין המוזיקה המורכבת המאוד מרגשת של סארד ובין הלהיטים הישראלים והזרים".

את העולם של "כאן", וההתבגרות שלו בסוף שנות הששים, מייצגים מצד אחד שירי הנצחון של פוסט-מלחמת ששת הימים: "הכותל" ו"באנו למילואים". מולם מתחילה הפלישה של מוזיקת הרוק המערבית: "Someone to Love" של ג'פרסון איירפליין ו"The Sunshine of Your Love" של Cream. והחיבור ביניהם: הרוקנרול העברי של החלונות הגבוהים עם "יחזקאל". נשר מזכיר שהשמעתו של "יחזקאל" נאסרה להשמעה ב-1968 (לא שאני אדע על זה. אני רק נולדתי באותה שנה).

השימוש במוזיקה כדי לייצג את הטרנספורמציה שעברה החברה הישראלית בסוף שנות ה-60 אינו זר לאבי נשר. "פעם הייתי" הוא הסרט השלישי שלו שמתרחש ב-1968-1969: "הלהקה", שגם תרגם דו-קרב בין-דורי לדו-קרב מוזיקלי, התרחש ב-1969. ותקליטים, מוזיקה וריקודים – ומוזיקה כפרלוד לפיתוי ולסקס – היו חלק משמעותי ב"סוף העולם שמאלה", שגם עלילתו היתה ממוקמת ב-1968.

"פעם הייתי" ייצא לבתי הקולנוע בעוד כחודשיים. ומחר: עוד קטע.

"הכיתה". אם אתם רואים רק סרט אסטוני אחד השנה, זה הסרט

אני מכיר רק איש אחד שמוצאו מאסטוניה: פיני שץ, מנהל התוכניות של סינמטק תל אביב. לכן, כשראיתי שהסינמטקים בתל אביב, חיפה וירושלים מארחים מחווה לקולוע האסטוני, לא היה קשה לנחש מי עומד מאחורי היוזמה ומלאכת האוצרות. עד לשבוע שעבר לא ממש ידעתי שקיים דבר כזה "קולנוע אסטוני" ומעולם לא ראיתי סרט אסטוני. ואם בעבר נטיתי להאשים את הסינמטקים שהם מעניקים לשגרירויות ולקונסוליות דלת פתוחה להקרין את תוצרתם הקולנועית הלאומית, הרי שהמחווה לקולנוע האסטוני היא בדיוק מסוג האירועים שאני מייחל להם בסינמטק: בחירה אישית, שיש מאחוריה אג'נדה וטעם וסיפור, ויכולת להגן על הרפרטואר. אהבתי כשפיני שץ, למשל, אירגן מחווה לבמאי גאי מאדין, שידוע שהוא ממעריציו. ולכן הסתקרנתי בחיבור שלו לקולנוע האסטוני, ולכך שיש כאן מישהו שאולי באמת יכול לשפוך אור על קולנוע שלא הייתי מודע לו.

אז פניתי לשץ בבקשה שיערוך לנו היכרות קצרה עם הקולנוע האסטוני. הנה פוסט האורח שלו, וההמלצות שלו על הסרטים שכדאי לראות במחווה לקולנוע האסטוני שמתחילה הערב בסינמטק תל אביב. שץ גם מספר על הסרט האסטוני הכי טוב שהוא ראה בעת האחרונה ושאותו הוא דווקא לא הצליח להביא למחווה הסינמטקית:

מאת פיני שץ

כמי שנולד באסטוניה, ויזם, ארגן ובחר את הסרטים לתוכנית אני שמח להרחיב קצת ולעורר סקרנות.

בית הקולנוע הראשון באסטוניה נפתח בשנת 1908, הסרט הראשון (קצר, תיעודי) נעשה ב-1912 (אז עדיין הייתה חלק מרוסיה הצארית). בתקופת העצמאות הראשונה, בין שתי מלחמות העולם, לא הייתה קיימת תעשיית קולנוע משמעותית. היו סרטים בודדים שהופקו בבירה, טאלין (הפיצ'ר הראשון נעשה ב-1924, וסרט האנימציה הראשון ב-1931). עם הכיבוש הסובייטי ב-1940 תעשיית הקולנוע האסטונית נבלעה במכונת התעמולה הקומוניסטית ובשנות החמישים הוקמו שני אולפני סרטים. "טאלינפילם" שהפיק פיצ'רים, לרוב סרטי הרפתקאות היסטוריים שזכו להצלחה כלל סובייטית וגם בינלאומית, ואולפני האנימציה NUKKUFILM שהפכו את אסטוניה לאחת התורמות המשמעותיות לתולדות האנימציה העולמית.

הסרט "מלכי הזמן" (שיוקרן בשבת ב-14:00), שיוקרן במסגרת השבוע האסטוני, הוא סרט תיעודי מסוגנן (המשלב אנימציה, כמובן) על שני ענקי האנימציה האסטונית, אלברט טוגאנוב והיינו פארס, שסיפור חייהם מרתק לא פחות מהסרטים שהם עשו. בנוסף יוקרנו סרטיהם הקצרים "ציד עכברים", "פארק" ו"הצלם קופס בארץ הפטריות".

עם נפילת ברה"מ, חלה התמוטטות של הקולנוע הלאומי (כמו בכל מזרח אירופה). השיטה הקפיטליסטית וחוסר התמיכה של הממשלה הצעירה (שהייתה עסוקה בדברים יותר חשובים מתרבות) גרמו למצב בו ב-1996, חמש שנים אחרי העצמאות, לא נעשה באסטוניה אף סרט עלילתי ורק שני תיעודיים (אחד מהם בבימוי שלי, קו-פרודוקציה ישראלית-אסטונית, "סעיף 58/4").
לאור המצב הוקמה קרן הקולנוע האסטוני ב-1997 ותקציבה השנתי כיום עומד על שלוש וחצי מיליון אירו.

והקולנוע האסטוני משגשג מאז. בכל שנה נוצרים כ-10 פיצ'רים (במדינה בת מיליון וחצי תושבים בלבד). את סרטי האנימציה, שידועים בחוש ההומור הביזארי וההמצאות הטכניות המיוחדות, ממשיכים לייצר באולפני האנימציה בהתמדה ראויה לציון.

שני שיאים משמעותיים היו לקולנוע האסטוני בעשור האחרון. בשנת 2002 ביים אלמו נוגנן את "שמות בשיש" (שיוקרן הערב), אפוס מלחמתי המתרחש במלחמת העצמאות האסטונית בין 1918-1920, בו צבא מתנדבים נלחם נגד הצבא האדום מחד, ומאידך גיסא הצליח למנוע השתלטות של הצבא הרוסי הלבן על השלטון. זה היה אחד הסרטים הקופתיים בתולדות הקולנוע האסטוני. זהו גם סרט הפתיחה של שבוע האסטוני הקרוב. מבחינה קולנועית זהו סרט שמרני המתכתב עם אפוסים סובייטיים וסרטי מלחמה קלאסיים מכל העולם, אבל הומור דק ומספר סצנות מבוימות בוירטואוזיות הופכות אותו למהנה ביותר.

השיא השני הוא הפריחה של שנת 2007 בה שלושה סרטים אסטוניים (מתוך עשרה פיצ'רים שהופקו בסך הכל) כיכבו בכל הפסטיבלים הבינלאומיים. "מסיבת סתיו" (יוקרן ביום ב') של וייקו אונפו – שזכה בפרסי הבמאי הטוב בפסטיבלים בברטיסלבה ובסלוניקי, בפרס סרט הביכורים הטוב בפסטיבל ונציה והוצג גם אצלנו בפסטיבל ירושלים – הוא סרט בסגנון "תמונות קצרות" המתאר את החיים באסטוניה בשלהי השלטון הסובייטי ומשלב את הדיכאון הקיומי האסטוני (הם "בני דודים" של הפינים, אל תשכחו) עם הומור שחור (גם קיים אצל הפינים, ע"ע אקי קאוריסמקי).

אבל אם יש לכם זמן לראות רק סרט אחד בתוכנית אני ממליץ על "הכיתה" של אילמר ראג (יוקרן ביום רביעי הבא), העוסק בבריונות ובאלימות בבית ספר תיכון ומבוסס באופן רופף על הטבח בתיכון קולומביין האמריקאי (כמו "אלפנט" של גאס ואן סאנט). לאור האקטואליות של הנושא, הסרט – חד, ישיר ולעתים כואב – עורר דיונים סוערים בחברה האסטונית. הסרט זכה בפרס הסרט המזרח אירופאי הטוב בפסטיבל קרלובי וארי. העוצמה שלו לא עוזבת אותי עד עכשיו, מספר חודשים אחרי שצפיתי בו בדי.וי.די במחשב במשרדי בסינמטק (לצערי לא תמיד אפשר לבחור סרטים בצפייה על המסך הגדול).

הסרט הבולט השלישי של 2007 לא יגיע לצערנו לארץ. זהו "מגנוס", סרט שהוצא נגדו צו איסור הקרנה על ידי בית המשפט באסטוניה ומהווה ניסוי קולנועי מצמרר ומרתק. ראיתי אותו בפסטיבל רוטרדם בחלון הזדמנויות קטן. למי שיצליח לאתר אותו, אני ממליץ. זהו שחזור סיפורו של נער עדין בשם מגנוס, שהתאבד בעקבות חוסר תקשורת עם הוריו העוסקים בסחר בנשים ובפורנוגרפיה. מה שמיוחד בסרט הזה, שבוים על ידי קאדרי קואוסאר בת העשרים פלוס, היא העובדה שאביו של מגנוס, שתיין ואיש דוחה לכל הדעות, מגלם בו את עצמו. הסרט אם כך הוא תהליך זיכוך של האב ואין פלא שאימו של מגנוס, וגרושתו הוציאו נגדו צו מניעה.

שני סרטים נוספים הם למטיבי לכת: "עולמו של לוטמן" סרט תיעודי וירטואוזי המשלב אנימציה (אופנה עולמית מסתבר) ומצליח לתרגם את ההגיגים של הפילוסוף והסמיוטיקאי יורי לוטמן לאימג'ים קולנועיים, ו"הזיכרונות שדוכאו", סרט תיעודי אישי של אימבי פאיו שמשחזרת עם אימה את אימת הדיכוי הסטליניסטי של שנות הארבעים והחמישים.

אבי נשר ופיליפ סארד בהקלטת המוזיקה ל"פעם הייתי" לפני כשבועיים באולפני אבי רוד, לונדון. צילום: איריס נשר

יש רגעים בהם החיבה שלי לסרטיו של אבי נשר, ולאבי נשר עצמו, מצדיקה את עצמה ביג טיים. למשל, כשהיא עוזרת לי לשריין חומרים בלעדיים לבלוג. אשכרה פרוטקציה טהורה. כך היה כשהצלחתי באוקטובר לנער מאנשיו תמונות ראשונות מתוך הצילומים לסרטו החדש (שאז קראו לו "גמדים" לפני ששונה שמו ל"שיעור באהבה" ולפני שהפך סופית, השבח לאל, ל"פעם הייתי"). ועכשיו מסכת נדנודים מצידי הביאה אליי את פסקול הסרט שהוקלט בתחילת החודש בלונדון באולפני אבי רוד.

ומכיוון שיום העצמאות הפך כנראה רשמית ל"יום אבי נשר" (חפשו את "הלהקה" ו/או "דיזנגוף 99 " ו/או "סוף העולם שמאלה" בלוחות השידורים של אתמול והיום), ומכיוון שזה לא הימור פרוע מדי להניח שביום העצמאות בעוד שש שנים, יצטרף גם "פעם הייתי" לרצף השידורים הזה, זהו תזמון מצוין להציץ לסרט החדש. ותחילה לפסקול.

מלחין הסרט הוא פיליפ סארד (וזאת אחרי שאת "סוף העולם שמאלה" הלחין קרישנה לוי, שעבד עם פרנסואה אוזון, ב"הסודות" נשר כמעט סגר עם גבריאל יארד על הלחנת המוזיקה, אבל אז מלחמת לבנון השנייה חיסלה את המגעים. מי שהלחין לבסוף, ועשה עבודה מוצלחת מאוד, היה דניאל סלומון). בקיצור, יש לו חיבה לצרפתים.

סארד היה מועמד לאוסקר על "טס" של רומן פולנסקי, והלחין לפולנסקי גם את "הדייר" ואת "פיראטים". והוא פחות או יותר המלחין הקבוע של אנדרה טשינה (וכשהם היו בחיים, הוא עבד לא מעט עם קלוד סוטה ומרקו פררי). "פעם הייתי" הוא הפסקול השלישי שסארד מלחין לסרט שקשור בישראל: הפעם הראשונה היתה כשהלחין את "כל החיים לפניו", הסרט הצרפתי שביים הבמאי הישראלי משה מזרחי (על פי אמיל אז'אר). זה נגמר בזכייה באוסקר על הסרט הזר. הפעם השנייה היתה בסרט "Pour Sacha" של אלכסנדר ארקדי, שמתרחש בישראל של 1967, שנה לפני עלילת "פעם הייתי".

אז הנה צ'ופר חגיגי ליום העצמאות: קטע מתוך הפסקול לסרט. הקטע הקצר הזה הוא בעצם היכרות עם נעימת הנושא של הסרט, המנוגנת כאן באבוב (החל מהשניה העשירית), ואז ממשיכה בפסנתר.

לחצו על הלינק כדי להפעיל את הנגן.

קטע ראשון מתוך פסקול "פעם הייתי" של אבי נשר. מלחין: פיליפ סארד

"פעם הייתי" אמור לעלות בבתי הקולנוע בעוד כחודשיים. ומחר: עוד קטע מהפסקול.

החדשות הטובות:

לפני שבועיים סיפרתי לכם על הקליפ שביים נמרוד שפירא לתחרות הקליפים של מובי. ועכשיו מתברר שהוא זכה. מובי בכבודו ובעצמו בחר בקליפ של שפירא כמצטיין מבין כל הקליפים שהוגשו לתחרות. שפירא וחבורתו יקבלו 5,000 דולר פרס, והקליפ יופץ בעולם לצד הסינגל של מובי אותו הוא מלווה, "Wait For Me". בראבו. להדרן, הנה הקליפ.

===========

החדשות הרעות:

דידי אלן, אחת העורכות הגדולות של הגל החדש בקולנוע האמריקאי, מתה שלשום בגיל 86. אלן ערכה באנרגטיות עצומה את "בוני וקלייד", שפתח במידה רבה עידן חדש של אפשרויות בייצוג אלימות ובג'אמפ-קאטים בקולנוע האמריקאי. היא המשיכה לעבוד עם ארתור פן גם ב"איש קטן גדול", "המסעדה של אליס", "חקירה באפילה" ו"דו קרב במיזורי". עם סידני לומט היא עבדה על "סרפיקו", "אחר צהריים של פורענות" (המועמדות הראשונה שלה לאוסקר מבין שלושה) ו"הקוסם". היא עבדה גם עם ג'ורג' רוי היל ("בית מטבחיים חמש"), פול ניומן ("הארי ובנו") ורוברט רדפורד ("מילאגרו"). היא ערכה לוורן בייטי את "אדומים" (מועמדות שניה לאוסקר), ועשתה גיחה אל תרבות הפופ של שנות השמונים כשערכה לג'ון יוז את "מועדון ארוחת הבוקר". המועמדות השלישית שלה לאוסקר היתה בשנת 2000 על "נערי פלא" של קרטיס הנסון. אן תומפסון מספידה.

ביום שישי פרסמתי את רשימת 20 הסרטים שיתמודדו בין אמצע מאי לסוף יוני על המועמדויות לפרסי אופיר. זהו, למעשה, יבול 2010 (יש עוד כצה וכמה סרטים בקנה שאמורים להיות גמורים, ושאם יוצריהם לא החליטו לוותר על התחרות השנה יש סיכוי שהיא תתעבה בעוד כמה סרטים). בגלל שזו היכרות ראשונה שלנו עם רוב הסרטים חשבתי שיהיה נכון לפרסם את תקקצרי הסרטים, כפי שנשלחו על ידי יוצרי הסרטים לאקדמיה (והאקדמיה שלחה את טבלת הסרטים והתקצירים לחבריה ביום חמישי). כמו כן, אלה שמות השחקנים/צלמים/מלחינים שיוצרי הסרט מעמידים כממועמדים פוטנציאליים (תזכורת: רק ישראליים זכאים להיות מועמדים לפרסי אופיר, לכן בסרט בו הצלם או המלחין או השחקנים הם זרים, לא תמצאו את שמותיהם בין המועמדים.

ההפתעה הכי גדולה מעיון בתקצירים היא כמה סרטים תקופתיים הופקו השנה. ארבעה מהם סרטי "פוסט-שואה": "להתחיל מחדש" בשנות ה-40, "התגנבות יחידים" בשנות ה-50. "הדקדוק הפנימי" בתחילת שנות ה-60 ו"פעם הייתי" בסוף שנות הששים. "זוהי סדום" מתקיים לפני כ-4,000 שנה, ו"משאבי אנוש" מתקיים לפני שמונה שנים. "גיא אוני" מתרחש במאה ה-19. "אודם" מתרחש ב-1992. ו"סרק סרק" ב-1995. מדהים, לא? תשעה סרטים מתוך 20 לא מתרחשים בהווה. עוד עניין תקדימי בקולנוע הישראלי, שמעז להעז.

ושימו לב לתקצירים של "אנדנטה" ו"היום השלישי". הראשון ממוקם "בתקופה של ניכור ותיעוש", והשני "בתל אביב ספק הזויה, ספק מציאותית".

הוספתי בסוף כמה מהתקצירים הערות משלי.

"אודם". תסריט ובימוי: יהונתן סגל

יחסי חברות סבוכים ומתמשכים בין שתי נשים פלשתינאיות, קשר שהתפתח וצמח מתוך חוויות משותפות בעברן כנערות ברמאללה 1992. אינעם ולארה, שתי נערות בנות 15 חומקות מן מביתן ברמאללה, ולמרות חוקי העוצר החמורים של צה"ל,  מחליטות להתגנב לירושלים היהודית כדי לראות סרט עם מל גיבסון. 18 שנה לאחר מכן, חוגגים לארה ובעלה מייקל את יום הולדתה ה-33 בביתם המהודר בלונדון. צלצול בלתי צפוי בדלת משנה את שגרת יומם. בפתח ביתה מופיעה אינעם, אותה חברת ילדות מרמאללה עימה, כך נדמה, לא התראתה שנים. לארה, מנסה נואשות להיפטר מאינעם אך עדיין לא ברור למה. הסרט נע בין זיכרונות העבר למאורעות ההווה, ובכך חושף רבדים נוספים ביחסיהם של שתי נשים מאז ימי נערותן.

שחקנית ראשית: קלרה חורי. שחקן משנה: גל לב.

אני מוסיף: כאילו לא די בכך שזה יהיה הסרט הכי מושמץ השנה – אחרי שיאיר לפיד האשים את יהונתן סגל בהשוואת הכיבוש לשואה (ועל הדרך גרם לנו להבין שזה לא בסדר אפילו להעלות מחשבה כזאת), עכשיו מתברר שגם מל גיבסון מעורב בעלילה. סגל משחק בכוח עם אש תדמית האנטישמיות בסרט שלו?

"אנדנטה". תסריטאי, במאי ומלחין: אסף תג'ר

בתקופה של ניכור ותיעוש, בה איש כבר אינו מסוגל לחלום, המפעל של מר טרייר מוכר חלומות להמונים המשותקים מפחד ונדודי שינה. שרה, החולמת האחרונה ששרדה, מחפשת הסברים לחזיונות הליליים המוזרים שפוקדים אותה ומגיעה אל מפעל החלומות – המקום היחיד שיכול לספק לה תשובות. בואה של שרה מרגש את מר טרייר, אשר נזקק לחולם חדש. טרייר משתמש בחלומותיו של זקן השרוי בקומה, אך לאחרונה הפכו אלה לקהים ומשעממים. הוא חייב להחליפו כדי להציל את מפעל חייו. דידי, אהובה  של שרה, עורך חלומות עבור מר טרייר. בכדי שגורלה של אהובתו לא יהיה זהה לזה של החולם הזקן, חייב דידי להצילה. שרה מתמסרת לטרייר, אשר חוטף ומסמם אותה, ונאלצת להתעמת עם ההשלכות של חלומותיה על העולם האמיתי.

שחקן ראשי: דידי פייר. שחקנית ראשית: שרה אדלר. שחקן משנה: לירון לבו. שחקנית משנה: ניקול ורוניקה. צילום: אלעד דבי.

אני מוסיף: וואו. שמש נצחית בראש רצוץ? כמי שמאוד מאוד מחבב את המוזיקה של אסף תג'ר (קטאמין, אקס ליון טיימר), אני חייב להגיד שהסרט הזה ממש מסקרן. אבל אני כבר מודע לכך שסוריאליזם עד עכשיו לא ממש עבד בקולנוע הישראלי. אבל הפרויקט הזה מסקרן אותי מאוד.

"בין השמשות". תסריט ובימוי: אלון זינגמן

תאונה אחת קושרת את גורלם של גיבורי ארבעה סיפורים שונים והשלכותיה נגלות לפנינו שלב אחר שלב, במהלך יום אחד. זהו סיפור על הורים וילדיהם החשים אבודים, על החיפוש אחר כפרה, ועל היכולת לסלוח.

שחקנים ראשיים: שמיל בן ארי, גל זייד. שחקניות ראשיות: נטליה פאוסט, ריימונד אמסלם. שחקן משנה: רמי דנון. שחקנית משנה: רותם זיסמן כהן. צילום: רואי רוט. עריכה: אתי לי-און זינגמן.

"בנא". תסריטאי ובמאי: ניב קליינר

עמוס עובד כמאשפז חולי נפש. בביתו הוא מגדל את בנו יוריק הסובל מהתנהגויות קיצוניות והתקפי זעם. יום אחד, במהלך לכידה של  מיליונר השרוי בהתקף פסיכוטי, הוא מוצא את בנא, עובדת תאילנדית יפת תואר. מאחר ולבנא אין לאן ללכת, עמוס חס עליה ומביא אותה לישון בביתו. בנא מטפלת ביוריק ומנקה את הבית בתמורה ללינה ואוכל, אך ההסכם הלא כתוב בינה ובין עמוס הולך ומתעמעם והגבולות בבית מתחילים להתמוסס ולהשפיע על גורלם של עמוס, יוריק ובנא.

שחקן ראשי: שמואל וילוז'ני. שחקן משנה: מיכאל מושונוב. צילום: איתי מרום. עריכה: אסף קורמן.

"גיא אוני". תסריטאי ובמאי: דן וולמן

פלסטינה העותמנית, שלהי המאה ה-19. פאניה, צעירה כבת 17, מגיעה ליפו עם דודה המבוגר, אחיה המשוגע ובתה התינוקת. באכסניה בעיר מתאהב בה יחיאל, אלמן ואב לשני ילדים ומבקש את ידה. פאניה חסרת האמצעים, מסכימה להינשא לאיש הזר, ויחד הם עוברים לביתו בג'עוני, היא גיא-אוני, לימים – ראש פינה. בישוב גרים בכפיפה אחת עובדי אדמה  יהודים וערבים. פאניה, שאיבדה את משפחתה בפוגרום ברוסיה, נושאת עימה סוד המעיב על חיי הנישואין שלה. תוך הסתגלות לתנאי החיים הקשים בגיא-אוני, לרעב, לבצורת ולעבודה הסיזיפית בשדה, היא עוברת שינוי, מתחזקת ונקשרת למקום. סיפור אהבתם של פאניה ויחיאל מתרחש על רקע התעוררות תנועת "חיבת ציון" וראשית הגשמת חלום השיבה לא"י. התסריט מבוסס על ספרה הנודע של שולמית לפיד.

שחקן ראשי: ציון אשכנזי. שחקנית ראשית: תמר אלקן. שחקני משנה: יעקב בודו, עזרא דגן. שחקניות משנה: אנבלה קלנר-יעקב, לבנה פינקלשטיין. צילום: רן אביעד. עריכה: שושי וולמן

"הדקדוק הפנימי". תסריטאי ובמאי: ניר ברגמן

שכונת בלוקים אפורה, גלותית, מוקפת שדה נטוש. תחילת שנות השישים. שלוש וחצי שנים בחייו של אהרון קליינפלד, ילד כבן 11, שהתפתחותו הפיזית נבלמה. שלוש וחצי שנים בהן הוא לא צומח סנטימטר ורק שיערו הבלונדיני משחים לאיטו. אולי איזו בלוטה בתוכו נרדמה וגופו ממאן להתעורר. אולי אלה הם הוריו גסי הרוח, השורדניים, שהפכו את המין למשהו מזוהם ומפחיד בשבילו וכעת הוא חושש להפוך למכונה נטולת אהבה כמוהם. אולי זוהי נפשו, נפש האומן הקטן שמסרבת לענות לצו הקריאה הקולקטיבי שמצווה עליו לגדול. אולי הוא פשוט צריך עוד זמן, תכף זה בטח יתחיל גם אצלו, ורק שהעולם סביבו יחכה לו, אך איש לא מחכה.

שחקן ראשי: רואי אלסברג. שחקנית ראשית: אורלי זילברשץ. שחקן משנה: יהודה אלמגור. שחקנית משנה: יעל סגרסקי. צילום: בנימין נמרוד חירם. עריכה: עינת גלזר-זרחין.

אני מוסיף: אם הייתי צריך להמר על זוכה, זה כנראה ההימור הכי בטוח. נתחיל בלהמר על כך שזה יהיה הסרט עם הכי הרבה מועמדויות. וזה אחד משלושת הסרטים שאני הכי מחכה להם השנה.

"המדריך למהפכה". במאי: דורון צברי

רשות השידור כמשל לישראל. סרט ניסיוני, המשלב סצנות עלילתיות ודוקומנטריות, ובמרכזו מאבקם האזרחי של שני במאים למען רפורמה בשידור הציבורי. כשמדובר בערוץ הראשון המציאות עולה על כל דמיון.

שחקן ראשי: דורון צברי. שחקני משנה: מיכאל ספרד, דרור ניסן, אורי ענבר. צילום: דוד גורפינקל, אשר בן-יאיר, דניאל מירן, דנור גלזר. תסריט: יוסי מדמוני, אורי ענבר, ארי פולמן, דורון צברי. עריכה: עמי טיר, מאור קשת. מלחין: אבי בללי.

אני מוסיף: בשעה טובה.

"התגנבות יחידים". במאי: דובר קוסאשווילי

מחלקה אחת בבה"ד 4,  בסיס טירונות לג'ובניקים, במהלך שלושת חודשי הטירונות באמצע שנות החמישים. ראשיתה בימי הקיץ החמים, המשכה בחגים וסיומה בחורף. כל אנשי המחלקה הם בעלי מום, בעלי כושר מוגבל, נכים פיסית או נפשית. המושגים המוכרים, כמו "כור ההיתוך", "גיבוש", "כולם בעד אחד ואחד בעד כולם", נותרים ריקים. זוהי מלחמת קיום פרטית של בודדים, מלחמה על מעמד, זהות ועצמאות. מלחמה להשגת החלומות הנשגבים, מלחמה של אנשים בגורלם.

שחקנים ראשיים: עוז זהבי, גיא אדלר. שחקנית ראשית: ליאל דניר. שחקן משנה: אסף בן שמעון. שחקנית משנה: הדס מורנו. צילום: אמנון סלומון. תסריט: דובר קוסאשווילי, ראובן הקר. עריכה: יעל פרלוב. מלחין: יוסף ברנדאשווילי.

אני מוסיף: הסרט השני מבין השלושה שאני הכי מחכה להם.

"התפרצות X". במאי: איתן צור

אילן בן נתן, פרופסור לאסטרופיזיקה בטכניון, בגיל העמידה, מגלה שלאשתו נעמי בת ה- 28 יש מאהב. התחקותו אחריה מביאה אותו לעשות מעשה נורא. מכאן ואילך הופכים חייו לסדרת ניסיונות להיפטר מתוצאות מעשהו. מאחורי החזות של חיים רגילים, הוא מגונן על סודו ועוקב אחר אותות הרומזים לו שנחשף.

שחקן ראשי: יוסי פולק. שחקנית ראשית: מלאני פרס. שחקן משנה: סוהיל חדד. שחקנית משנה: אורנה פורת. צילום: שי גולדמן. תסריט: עדנה מזי"א. עריכה: בועז ליאון.

אני מוסיף: התקציר לבדו לא מגרה אותי, אבל הצוות שמאחורי הסרט הזה גןרם לי לקוות שיש כאן משהו יוצא דופן.

"וביום השלישי…". תסריט ובימוי: משה איבגי

בתל אביב ספק הזויה, ספק מציאותית, אלימות שחיתות ואנרכיה הן הנורמות החברתיות. בתוך הכאוס מצטלבים נתיבי חייהם של שבע דמויות שונות. המפגשים האקראיים בין דמויות, יולידו גאולה מפתיעה לחלקן. זהו סיפור אפוקליפטי על חברה ישראלית סדוקה המנסה נואשות לאחות מחדש את רסיסיה.

שחקן ראשי: שרון אלכסנדר. שחקנית ראשית: הילה פלדמן. שחקן משנה: איצ'ו אביטל. שחקנית משנה: אפרת בן צור. צילום: יורם מילוא. עריכה: זוהר סלע.

"זוהי סדום". במאים: אדם סנדרסון ומולי שגב

האם אכן צדיק ורע לו רשע וטוב לו? האם לאלוהים בכלל אכפת? ואולי תושבי סדום (מונח ששרד בעיקר ככינוי גנאי לתל אביבים, שמאלנים ושאר רשעים) הבינו מזמן שהדרך הנכונה היא לחיות את הרגע בלי לעשות חשבון? על שאלות אלה ועוד מנסים להשיב חברי "ארץ נהדרת" בסרט הקולנוע הראשון שלהם, המגולל את השבוע האחרון בתולדות עיר החטאים המפורסמת ביותר בהיסטוריה.

שחקן ראשי: דב נבון. שחקן משנה: אלי פיניש. שחקנית משנה: עלמה זק. צילום: גיורא ביח. תסריט: מולי שגב, אסף שלמון, דוד ליפשיץ. עריכה: רון עומר, ירון שילון. מלחין: רן שם-טוב.

אני מוסיף: 300 אלף צופים, לא?

"ז'אטם איי לאב יו טרמינל". במאי: דני מנקין

הסרט מתאר את סיפורו של בן שנוסע לארוסתו בניו יורק, אולם בדרך,  פוגש באמה, יפיפייה בריטית שמשגעת אותו וגורמת לו לפקפק בהחלטתו להתארס.

שחקן ראשי: דני (מוקי) ניב. שחקנית ראשית: נרונה דה, מאסדו קפלן. צילום: עידו ברלד, איתי רזיאל. תסריט:
דני מנקין, חגי לפיד, אלון בנארי. עריכה: אריק להב-ליבוביץ', גלעד אריאל, יואב זומר. מלחין: איסר שולמן.

אני מוסיף: היה לי פעם רעיון זהה לסרט שנשאר ממנו רק סינופסיס. די שובר לי את הלב לראות שמישהו הקדים אותי. ולכן, בלב שבור, הסרט הזה מסקרן אותי אימים.

"כלבת". תסריטאים ובמאים: נבות פפושדו ואהרון קשלס

אח ואחות בורחים מביתם בעקבות סוד אפל. הם מוצאים מפלט זמני בשמורת שועלים נטושה. כשהאחות נופלת למלכודת מעשה ידיו של פסיכופת רצחני, האח יוצא למסע נגד הזמן במטרה להזעיק עזרה. המסע קושר במקריות מעוותת את גורלם של קבוצת זרים: שומר יערות והכלבה הזקנה שלו, שני שוטרים שחוקים ואדישים, ארבעה טניסאים צעירים (שני בחורים ושתי בחורות), ופסיכופט רצחני שמשוטט חסר דאגות בין המלכודות הפזורות. בהדרגה יסחפו כולם אל מערבולת של אי הבנות, פחדים ואלימות וייאלצו לבחון את גבולות האיפוק והאנושיות שלהם

שחקן ראשי: דני גבע. שחקנית ראשית: אניה בוקשטיין. שחקן משנה: עפר שכטר. שחקנית משנה: יעל גרובגלס. צילום: גיא רז. עריכה: נבות פפושדו. מלחין: איל ליאון קצב.

אני מוסיף: גם, סוף סוף, מבקר קולנוע מביים. הידד. וגם, סוף סוף, סרט אימה ישראלי. רגע, זה סרט אימה, נכון? כי התקציר קצת רוקד מסביב לנקודה הזאת.

"לחיות מחדש". במאי: חיים בוזגלו

דרמה עלילתית, המספרת לראשונה את סיפור עלייתה של אניית המעפילים "יהודה הלוי", האנייה הראשונה שהגיעה לחופי ישראל ממרוקו, בשנת 1947. בדרך ארצה משתלבים סיפורים מרגשים המאפיינים את תקופת 'הפוסט שואה', על המאבק של היישוב היהודי בארץ ישראל נגד הבריטים, מערכת היחסים בין היהודים לערבים וסיפור מחנה המעצר הבריטי בפמגוסטה קפריסין, המהווה את המיקרו קוסמוס של החברה הישראלית שבו התרחשו החיכוכים ראשונים, בעקבות הבדלי תרבויות בין אשכנזים לספרדים, סיפורי אהבה אסורים וחיפושי קרובים ולבסוף מבצע בריחה נועז מהמחנה הבריטי.

שחקן ראשי: אלברט אילוז. שחקנית ראשית: אוולין הגואל. שחקן משנה: רפי אמלזג. שחקנית משנה: ריימונד אמסלם. תסריט: חיים בוזגלו, ליסה ממו.

אני מוסיף: לא צריך לחוקק כבר חוק שימנע ממיני-סדרות שנערכו למקסי-סרטים להתחרות בפרסי האקדמיה?

"מאיה". תסריט ובימוי: מיכל בת אדם

מאיה, צעירה ממושב בדרום הארץ, עוברת לתל-אביב כדי לממש את חלומה להיות שחקנית. היא מקבלת תפקיד של בחורה מעורערת בנפשה במחזה שכתב ומביים חגי צפריר, הגאון התורן של התיאטרון. ההזדהות של מאיה עם התפקיד והרדיפה שלה אחרי האמת משבשים את החזרות. למרות סיפור האהבה שמתפתח בינה לבין חגי, נוצר ביניהם קונפליקט בו כל אחד נלחם על האמת שלו. היא מעוניינת באמת של החיים והוא, בדרמה שהוא יוצר על הבמה. בערב הבכורה, לעיני הקהל, הולכת מאיה על הגבול הדק שבין משחק לשיגעון.

שחקן ראשי: גיל פרנק. שחקנית ראשית: לירון בן-שלוש. שחקן משנה: אלכס אנסקי. שחקנית משנה: שירי גדני. צילום: יואב קוש. עריכה: אסף קורמן. מלחין: דניאל מזרחי.

"מבול". במאי: גיא נתיב

סיפורה של משפחת רושקו, הנאלצת להתמודד עם חזרתו הלא צפויה של תומר, בנה הבכור האוטיסט, מהמוסד בו שהה, שבוע בדיוק לפני חגיגת בר- המצווה של אחיו המחונן, יוני. האיבה והמבוכה מפנות את מקומן בהדרגה לקשר אמיץ בין האחים, אבל במקביל יחסיהם של ההורים מגיעים כמעט לאבדון מוחלט. סודות ו"חטאים" שהודחקו במשך שנים הולכים ונחשפים כשברקע מתנגנת "פרשת נוח" אותה לומד יוני לבר מצווה ואחיו האוטיסט שומע והופך למנטרה. ואז מגיע המבול..

שחקן ראשי: יואב רוטמן. שחקנית ראשית: רונית אלקבץ. שחקן משנה: מיכאל מושונו. שחקנית משנה: ליר כץ. תסריט: נעה ברמן הרצברג, גיא נתיב. עריכה: טלי הלטר-שנקר.

"משאבי אנוש". במאי: ערן ריקליס

ירושלים, שנת 2002: הממונה על משאבי אנוש במאפייה הירושלמית הגדולה נשלח, בעל כרחו לברר את שקרה לעובדת זרה שנהרגה בפיגוע. אבל המשימה, שמתחילה כבירור ביורוקרטי פשוט, עומדת לקחת אותו רחוק מאד מהמחוזות המוכרים לו. מתוך האדישות והאטימות יוצא הממונה למסע הזוי המתחיל בירושלים מורכבת, מסתורית, אנושית, מיסטית. בכל צומת מבקש הממונה לשחרר עצמו מעול העובדת הזרה ומאחריות לגורלה ובכל פעם הוא נשאב חזרה ולוקח על כתפיו, ההולכות ומתרחבות, עוד מידה של אחריות.  גם כשהלילה הירושלמי הופך ליום סובייטי קפוא, גם כשהממונה מוצא עצמו מוביל שיירה הזויה על פני מרחבים זרים לחלוטין, כדי לקבור את העובדת בכפר הולדתה. בסוף המסע, בכפר נידח בקצה המפה, יבין הממונה את משמעותו האמיתית של המסע שעבר ויגלה שאולי, בכל זאת, הוא כשיר להיות הממונה על משאבי אנוש.

שחקן ראשי: מארק איווניר. שחקן משנה: גורי אלפי. שחקנית משנה: רוזינה קמבוס. תסריט: נח סטולמן. עריכה: טובה אשר.

אני מוסיף: אני ממש מחבב את הסרטים של ערן ריקליס. לא אתפלא כלל למצוא את הסרט הזה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס הסרט.

"סרק סרק". במאי: חיים בוזגלו

במסווה של מותחן פוליטי על רצח ראש ממשלה בישראל נחשף מסע אל לב הקונפליקט במזרח התיכון, קיצונים מימין ומשמאל, יהודים וערבים מתחת לעינו הפקוחה של השב"כ .

שחקן ראשי: עמוס לביא. שחקנית ראשית: ריימונד אמסלם. שחקן משנה: ג'ורג' קסנדר. שחקנית משנה: שרון זליקובסקי. צילום: חיים אסיאס. תסריט: חיים בוזגלו, דוד אקרמן. עריכה: טל קלר.

"פעם הייתי". תסריט ובימוי: אבי נשר

השנה היא 1968. נער יליד הארץ מוצא עבודה לקיץ אצל ניצול שואה המתפרנס משדכנות והברחת טובין. משרדו של השדכן ממוקם בירכתי בית-קולנוע מתפורר, המנוהל על ידי משפחת נמוכי קומה (סיפור אמיתי!) שניצלו מתאי הגזים על ידי ד"ר מנגלה. בני המשפחה מקרינים בבית הקולנוע שלהם רק סרטים הודיים רומנטיים, ויתכן שאינם מודעים כלל לפעילות הבלתי חוקית המתרחשת בתחומם. במהלך הקיץ, השדכן המסתורי (המסובך בעצמו במערכת יחסים מטלטלת עם "מורה לחיזורים" שעובדת אף היא לצידו) נוטל עמו את הנער למסע חניכה אל תוך מעמקי העיר התחתית של חיפה, שם האהבה לובשת דמויות וצורות מפתיעות וההיסטוריה הופכת למיתולוגיה.

שחקן ראשי: אדיר מילר. שחקנית ראשית: מיה דגן. שחקן משנה: דרור קרן. שחקנית משנה: נטע פורת. צילום: מישל אברמוביץ. עריכה: יצחק צחייק.

אני מוסיף: הסרט השלישי שאני הכי מחכה לו. את חיבתי העצומה לאבי נשר ולסרטיו אתם כבר מכירים היטב. אולי הגיע הזמן שהוא יזכה?

"קירות". תסריט ובימוי: דני לרנר.

בדרום תל אביב, בבית מגורים ישן, בקומה השנייה, גרות דלת מול דלת שתי נשים זרות אחת לשנייה. האחת היא גליה, שוהה בלתי חוקית אשר מסובכת בעל כורחה עם עבריינים מקומיים ופועלת כמחסלת בשורות הארגון שלהם. השנייה היא אלינור, קופאית בסופרמרקט השכונתי הסובלת בסתר מבעלה המתעלל בה בקביעות. ערב אחד, כשגליה מנסה לעזור לאלינור מפני הבעל המכה, ניצת בין שתי הנשים קשר ייחודי המגשר על ההבדלים שביניהן ומוביל אותן לשתף פעולה במלחמה פרטית ומסוכנת על עתידן וגורלן.

שחקן ראשי: ולדימיר פרידמן. שחקנית ראשית: נינט טייב. שחקני משנה: שלום מיכאלשווילי, לירון לבו. שחקניות משנה: ריימונד אמסלם, יאנה גור. צילום: רם שוויקי. עריכה: טל קלר, סשה פרנקלין. מלחין: נתנאל מישאלי.

אני מוסיף: העובדה שאולגה קורילנקו לא יכולה להיות מועמדת בגלל חוקי הגזע של האקדמיה היא סוג של בושה. כמו גם לא מעט ממיטב צלמי ומלחיני אירופה. הסרטים הישראליים משתפרים משנה לשנה. ורק האקדמיה נותרת מיושנת כמו 1993. בכל מקרה, אם רם שוויקי לא יהיה מועמד לפרס על הצילום, לא נעשה צדק.

אחרי שבועות של תלונות, השבוע הסב לי "העיר" קורת רוח גדולה מאוד עם כתבת השער שלו על יואל הופמן. בתחילה, נדמה היה שזו תהיה כתבה לא נעימה, ניסיון לרדוף אחר סופר שמאוד מקפיד על פרטיותו ולא רוצה להתראיין. מעלות הגלילית הופכת לרגע לקורניש, ניו המפשייר, ויואל הופמן הוא ג'יי.די סלינג'ר. במקום המכולת בה סלינג'ר היה מעלעל בעיתונים, במעלות נמצאה חנות הצילום בה הופמן מפתח את תמונותיו. אבל עד מהרה מתברר שלהבדיל מסלינג'ר, הופמן כלל אינו מתבודד או מסתגר, אלא הוא רק לא אוהב להתראיין. בהדרגה מה שנראה כמו כתבה חטטנית, הופך למכתב אהבה די מרגש של הכתבת שי גרינברג לספריו של הופמן. נדמה שהיא יצאה למסעה לא מתוך חטטנות אלא מתוך הערכה אמיתית. ולכן, כשהיא לבסוף פוגשת את האיש עצמו, היא מבינה משהו על עבודת העיתונאי:

"כעבור כמה שניות ארוכות הדלת נפתחת. מצדה השני עומד גבר קירח וכהה בטרנינג כחול רפוי וסוודר מפליז אפור. על פניו מתנוססים משקפיים עגולים וקטנים ושפם וזקנקן שגזורים כמעט למשעי, בסגנון יפני. יואל הופמן נראה מופתע, מכריז בשלווה שהוא לא מתראיין אבל מאפשר לי להיכנס, להתיישב על שולחן האוכל העשוי מעץ, כמו שאר הרהיטים בסלון הכפרי, ולהתחמם עם תה אדום שהוא מכין עבורנו בקנקן פח קטן. כעבור כמה דקות ארוכות אני נשלחת חזרה לאוויר הקר של מעלות עם הבטחה לא לגלות דבר מהשיחה ומצוידת בעותק של אחד מספריו שבו כתב את ההקדשה: 'בעקבות ביקור פרטי נעים'."

ריגש אותי, מודה. ממש כדאי לקרוא.

יואל הופמן הוא ככל הנראה הסופר הישראלי החי האהוב עליי. את "מצבי רוח" קניתי ותכננתי לקרוא בחופשה קצרה בפריז שתכננתי לעשות בעוד יומיים. אלא שכרגע נראה שענן וולני איסלנדי יקרקע אותי עם הספר בארץ.

לפני שלוש שנים, ניסיתי להחזיק שני בלוגים, ובשני כתבתי כמה מילים על הספר הקודם של יואל הופמן, "קוריקולום ויטה".

ראיתי פוסטר עם איזבל אדג'אני מחזיקה אקדח ואמרתי, "כמה יכול להיות רע סרט חדש עם איזבל אדג'אני ואקדח". ואז נכנסתי ל"יום החצאית". סרט עם רעיון טוב וביצוע ירוד.

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.4.2010

על פניו, לז'אן-פול ליליאנפלד היה רעיון נחמד שכולו עוסק בהיפוכי תפקידים וריסוקי תדמיות. הוא ממקם את סרטו הקאמרי, “יום החצאית", בתוך אולם תיאטרון קטן בבית ספר צרפתי בו לומדים כל הנערים הכי בעייתיים, רובם ממשפחות מצוקה, רובם מוסלמים. ומולם, המורה, איזבל אדג'אני – בקאמבק מעניין למדי – שמנסה ללמד אותם קצת דרמה. ומה היא דרמה אם לא קונפליקטים. ושם הקונפליקטים עולים על גדותיהם: בין גזעיים, בין דתות, בין המינים. לכל אחד ואחד מהם יש סיבה להרגיש שהוא קורבן לדיכוי, וכל אחד יבטא את זה אחרת: חלק באמצעות עידון ואמנות, ואחרים באמצעות אלימות. עד שהמורה, שאמורה להיות חיצונית לכל זה, מתחרפנת, ומתחילה לנפנף באקדח שנופל מילקוטו של אחד התלמידים, ומאותו רגע אנחנו בסיטואציה של בני ערובה. אן, בעצם, בתוך דינמיקה קבוצתית בחלל סגור ובזמן תחום. עד סוף הסרט יתנפצו מולנו כמה סטריאוטיפים, ודמותה של המורה נחשפת, והקווים בין הצדדים מיטשטשים, והם מבינים שהיא אינה כה שונה ברקע שלה מהם, ושגם היא ניסתה להתערות כמהגרת בחברה אירופאית, ועדיין לשמר משהו מהעולם השמרני שבו גדלה ולא להתמסר לחלוטין למודלים המערביים לחלוטין של ארץ ההגירה שלה. אבל עד שאנחנו מגיעים לנקודה הזאת, שהופכת כמה מהדיונים הגזעיים/חברתיים של הסרט למרתקים יותר, והופכים את כל נושא כור ההיתוך לחבית אבק שריפה שכולה גועש מדינמיט של הדחקות ותסכולים, הסרט עצמו מדשדש בכל הטריטוריות הכי צפויות של דרמה מורה/תלמידים וחוטף/בני ערובה. המיזוג בין שני המודלים הקולנועיים האלה היה יכול להיות מרתק יותר, אם לא היינו מרגישים לכל אורך הסרט שהכל כאן היא העמדת פנים תיאטרלית – זה לא רק שהסרט כולו מתרחש למרגלות במת תיאטרון, אלא זה נראה כאילו במת התיאטרון ולא מסך הקולנוע היתה צריכה להיות הבית הטבעי יותר שלו. התסריט, שנראה כמו "סיכון מחושב" פוגש את "בין הקירות" פוגש את "המתווך" (אבל טוב פחות משלושתם), אף פעם לא מגיע למקום שבו הפוטנציאל שלו מגיע למיצוי. והבימוי הולך על בטוח: תנו לכולם לצעוק, ורדפו אחריהם עם מצלמה. אפילו הצילום הדיגיטלי נראה כאן כמעט כמו וידיאו ביתי באיכות ירודה. וכך נותרנו עם סרט שיכול לתפקד מקסימום כנקודת פתיחה לדיון, ולא כחוויה שעומדת בפני עצמה. הסוף שלו, שיש בו עוצמה ותובנה, חושף עד כמה כל מה שבא לפניו היה חלש.

גרטה גרוויג גונבת את "גרינברג"

הולי שיט. האם עופר מתן (מ"עכבר העיר") ואני המבקרים היחידים בארץ שחיבבו את "גרינברג"? חשבתי שזה סרט נהדר. מקסים וצורב באותה מידה. והמשך מוצלח ל"חיים בין השורות" – אני מדמיין את רוג'ר גרינברג, הדמות הראשית ב"גרינברג", בתור הגרסה הבוגרת של הנער מ"חיים בין השורות". מישהו כאן חיבב כמוני?

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.4.2010

יש סרטים כאלה. "גרינברג" הוא סרט שפחות או יותר מהפריים הראשון שלו עשה לי קליק ולא הירפה. גם אם לא הייתי יודע דבר על יוצר הסרט, הייתי יודע מיד – בתוך שלוש דקות מתחילתו – שיש לנו טעם דומה בקולנוע ובמוזיקה, ושאחנו פחות או יותר בני אותו גיל. ואכן כך. כה נדיר למצוא רגעים כאלה בסרטים שאתה מרגיש חיבור כה עצום אל יוצרו, עד שאתה חש שלמרות שכל מה שהוא מספר לך בסרט רחוק לחלוטין מחייך האישיים, אתה עדיין צופה בסרט שנעשה על ידי חבר, בן ברית. מצד שני, זה הופך את "גרינברג" לא רק לחוויה מאוד אידיוסינקרטית, אלא גם די פרטית. ובהחלט מקטבת: כמוני, לא מעט מבקרים בעולם (מאז בכורת הסרט בפסטיבל ברלין) ראו בו הברקה והישג, אבל אחרים חשבו שהוא מאותם סרטים הממוקדים רק בקורקבן של עצמם. העובדה שבן סטילר משחק בסרט אמורה היתה לגרום לסרט הזה להגיע לקהל רחב יותר, אבל דומני שזה דווקא בעוכריו. כל מי שיגיע לסרט בציפייה למצו קומדיית בן סטילר טיפוסית על נזלת, הפרשות ורומנטיקה דביקה, עשוי למצוא את עצמו בתוך הנגאטיב המושלם של "ואז הגיעה פולי": העלילה דווקא די דומה, אבל כל השאר שונה לחלוטין.

זה מתחיל בדממה. שוט ארוך ומרוחק, הולך ומתקרב בזום אל גבעה, ובה משוטטת בחורה בלונדינית וצעירה עם כלב. הזום האיטי, הפילם המגורען, השקט, התחושה שאנחנו מביטים ברגע פרטי של בחורה עם עצמה שלא קורה בו למעשה כלום, וגם לא יקרה בו, הכל – באווירה ובאסתטיקה – זורק אותנו לקולנוע הצרפתי והאמריקאי של סוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים. ובכלל, “גרינברג" נראה כמו סרט שהתגלה כיום אחרי שהיה קפוא בזמן מאז 1973. ואכן, מיד אחרי כך אנחנו שומעים שיר של סטיב מילר בנד והעלילה מתחילה. אילולא היה הסרט מלא טלפונים סלולריים הייתי חושב שהוא למעשה מתקיים בשנות השבעים. הוא לא, אבל האווירה בהחלט כן.

לצלילי סטיב מילר בנד אנחנו מתוודעים לעולמם של שני גיבורינו: פלורנס מאר ורוג'ר גרינברג. היא בת 25, הוא בן 40. שניהם אנשים נטולי אמביציה שהחיים מבהילים אותם והם מעדיפים להשתבלל מאשר להתמודד. אפשר לדמיין שרוג'ר ופלורנס הם כמו תמונת "לפני" ו"אחרי" של אותו אדם: היא עדיין בשלב שבו היא מדי פעם מעזה להתנסות בדברים חדשים ואז נכווית, והוא כבר אחרי התמוטטות העצבים שנעלה אותו סופית וסגרה אותו מפני העולם.

סצינת הקרדיטים ממשיכה. הפונטים גם הם נראים כאילו אנחנו בסבנטיז. והצוות שבאומבך שוכר הוא כמו חבורת החלומות, למרות שהוא עובד במיקרו-תקציב: הצילום הוא של האריס סאבידס הנהדר (“זודיאק"), המוזיקה היא של ג'יימס מרפי (האיש מאחורי אל.סי.די סאונדסיסטם). ובסרט ששמו "גרינברג", אנחנו עדיין צמודים לסיפורה של פלורנס, לאורך כל דקות הפתיחה.

באומבך מייצר את סרטיו מחומצה. “לחיות בין השורות", המבוסס על זכרונותיו כילד מהתקופה בה התפרקו נישואי הוריו, היה הסרט שהבליט אותו כאחד היוצרים המרתקים של העשור האחרון. “מרגו בחתונה" כבר צרב הרבה יותר, ולכן בעיניי היה לא נעים לצפייה מרוב עוינות של הסרט לגיבוריו, ושל הגיבורים זה לזה. גיבוריו של באומבך לא רק שאינם מחפשים ומוצאים אושר, נדמה שהם אלרגים לאושר. לא רק שהם נרתעים ממנו, הם ניזוקים ממנו. והם יעשו הכל כדי לחבל באושר, של עצמם ושל אחרים. החומציות של סרטיו של באומבך לא משפיעה רק על הדמויות שלו, אלא גם על צופיו. היא מסוגלת לפורר את החשק שלנו לחיות (את הצדדים הקצת יותר אופטימיים ומחוייכים באופיו הוא מחצין בשיתופי הפעולה שלו עם וס אנדרסון, בכתיבת התסריטים ל”מר שועל המהולל” ו”עמוק במים”).

דמותו הפלגמטית של רוג'ר גרינברג – האיש שנותן לחייו לחלוף על פניו, שבכל פעם שהוא רואה הזדמנות למשהו טוב הוא לא רק מפנה אליו את הגב, הוא מפתח כלפיו עוינות – יכולה להיות מייסרת למדי. אבל גם בזכות המשחק של בן סטילר בתפקיד הראשי ובעיקר בזכות הכתיבה של באומבך (שכתב את התסריט בשיתוף עם בת זוגו, השחקנית ג'ניפר ג'ייסון לי), גרינברג מצליח להפוך מדמות לנציג של דור שלם. כמו הסרט כולו, גרינברג תקוע בעבר. זו כמו אגורפוביה תקופתית. יש אנשים שמפחדים לצאת מהבית, אבל גרינברג מפחד לצאת מהאייטיז. נדמה שהוא משחזר שוב ושוב ושוב, בכפייתיות, את חייו מאז שנות השמונים, רגע אחרי שגמר קולג'. כל מי שהיה שם לצידו כבר מזמן המשיך הלאה – התחתן, עשה ילדים, התגרש, מצא את מקומו בחיים, מצא לעצמו איזושהי נישה, ואיזושהי תכלית (בעיקר ילדים), אבל גרינברג נעוץ עמוק בעבר. אם בתחילה נדמה שהוא פשוט לא מסונכרן עם בני הדור שלו, סצינת מפגש שלו עם חבורת בני עשרים רק מבהירה לו ולנו שהוא פשוט נמצא בלימבו, ושהוא לא מצליח להסתדר בשום דור.

יש משהו בסגנון של באומבך, שמשלב בין חספוס ובין ליטוש מאוד אלגנטי, שמזכיר את הסרטים המשובחים של הגל החדש האמריקאי של שנות השבעים. וגם משהו מדרמות היחסים הצרפתיות. הזומים האורכים של אלטמן, הדיאלוגים של רוהמר, הארסיות של מייק ניקולס, הזיגזגים הרומנטיים של קלוד סוטה. אבל יש יוצר נוסף שבאופן מפתיע הרגשתי את רוחו מעל הסרט: וודי אלן. לכאורה זו השוואה בנאלית: שימו יהודים ניו יורקיים ניורוטיים בדרמת יחסים מרובת דיאלוגים ומיד תחשבו על וודי אלן. ואכן, לאלן קמו לא מעט חקיינים. לכאורה, "גרינברג" נראה כמו הרחבה לפיצ'ר של הסיקונס בו אלווי סינגר מגיע להוליווד וחוטף חררה חברתית ב"אנני הול". אבל באומבך איננו חקיין, יש בו משהו אמיתי וחשוף, שמצליח בה בעת גם לחצוב משהו מחוויותיו וגם לאבחן מצוקות של דור שלם. ויש אצלו משהו מהמהות הבסיסית שאיפיינה את אלן בסרטיו הכי ארסיים – למשל, "בעלים ונשים". או "חנה ואחיותיה". למשל, האופן בו הוא מטמיע לתוך סרטיו סרטים של יוצרים מפורסמים, מבלי שזה יראה כמו גניבה, או אפילו הומאז' ריקני. או האופן שבו הוא מצליח לשים אותנו במהירות בתוך סיטואציה דרמטית, ואז מתחיל לפורר אותה. ובעיקר, המפגש הנפיץ ביו דורות ובין תפיסות עולם. ואפילו הטון המסכם, שבו אחרי מסע מדכדך, אנחנו נמצאים רגע לפני אפשרות אמיתית לרגע אחד של אושר. רגע הרסני, מצלק ובר-חלוף? או הרגע שישקם את נשמותיהם של הגיבורים שלנו? זה כבר לא בסרט הזה.