בפתיחת "מזימות בינלאומיות" יוצא רוג'ר תורנהיל לשתות קוקטייל במלון פלזה עם כמה עמיתים מעולם הפרסום. ברקע, שני בריונים מחפשים אדם בשם קפלן, אותו עליהם לחטוף. הם מבקשים מאחד המלצרים להכריז שמר קפלן מתבקש לטלפון. תורנהיל, לא מודע לכל מה שמתרחש מאחורי גבו, בדיוק קורא לאותו מלצר, כדי שיביא לו טלפון, כדי שיוכל לעדכן את אמו שהוא מאחר. שני הבריונים רואים את תורנהיל מרים יד וקורא למלצר הכורז ומסיקים שהוא מר קפלן אותו הם מחפשים. הם חוטפים אותו, ומכאן מתחיל מרדף מניו יורק לדקוטה בעקבות סליל מיקרופילם שעובר מיד ליד.

51 שנה אחר כך. פתיחת "דייט לילי", קומדיית פעולה חדשה וכמעט מגניבה עם טינה פיי וסטיב קארל: הם הפוסטרים, זוג נשוי שמנסה לשמר את להט הזוגיות בכך שפעם בשבוע הם יוצאים לדייט, זמן איכות פרטי, בלי הילדים. אלא שגם הדייטים השבועיים הפכו מונוטוניים ושגרתיים ממש כמו החיים שאותם הם אמורים לרענן. אבל בערב אחד הם מחליטים להשתולל ולנסוע מביתם בניו ג'רזי למסעדה הכי לוהטת ומבוקשת בניו יורק. שם, כמובן, לועגים להם שהם לא הזמינו מקום חודשים מראש. אבל הזוג הזה נחוש לרענן את חיי הזוגיות שלהם ומחליט לעשות משהו פרוע ולא צפוי: כשמלצרית עוברת וקוראת בשמו של זוג שהתפנה שולחנו, גיבורינו מעמידים פנים שהם הזוג הזה, וכך משיגים לעצמם שולחן. אלא שהם לא מודעים לכך שצמד בריונים מחכה לבואו של הזוג הזה, ומרגע שגיבורינו מתחזים להם, רק כדי להשיג שולחן, הם מסתבכים בעלילה של טעות בזיהוי ובמרדף בעקבות כרטיס זכרון מלא חומרים מפלילים.

וכמו שכל עלילת "מזימות בינלאומיות" נועדה כדי לנתק את תורנהיל מנוכחותה המסרסת של אמו ולבסס את גבריותו, כך "דייט לילי" הוא למעשה סדנת טיפול זוגית. כל ההפתקאות שיעברו הפוסטרים בלילה הזה נועדו רק כדי להכניס פלפל – ואמון מחודש – לתוך הזוגיות השחוקה שלהם. האמת, רעיון מקסים לסרט. והאמת, לרגעים גםפ הביצוע מקסים. אבל מהר מדי – בסרט די קצרצר – כל מה שהיה חינני בסרט הולך ומתאדה.

"מזימות בינלאומיות" יצא לדהירה ברחבי אמריקה, "דייט לילי" – למרבה האכזבה – לא זז כמעט לשום מקום. הסרט בקושי מנצל את מנהטן כלוקיישן. כי בסופו של דבר, "דייט לילי" (שביים שון לוי על פי תסריט של ג'וש קלאוזנר, התסריטאי של "שרק 4 " המתקרב) הוא לא באמת הומאז' להיצ'קוק אלא יותר לג'ון לנדיס ול"רומן לילי" שלו. או בעצם לבלייק אדוארדס ול"בליינד דייט" שלו (וזה אחרי ששון לוי כבר גנב מבלייק אדוארדס את "הפנתר הוורוד"). או בעצם לניל סיימון עם "אבודים בניו יורק" שלו (בגרסה של סטיב מרטין וגולדי הון). זו הטריטוריה שבה שון לוי מסתובב, למרבה הצער. הוא חולם על היצ'קוק, לנדיס ואדוארדס. אבל יוצא לו ארתור הילר.

העניין הוא שלמרות האכזבה הסופית, חצי מ"דייט לילי" הוא דווקא אחלה סרט. עזבו תסריט שלא מתפתח נכון או בימוי שמחמיץ רגעי שיא, עיקר ההנאה בסרט היא מהזיווג של סטיב קארל וטינה פיי, המיזוג בין "רוק 30 " ו"המשרד", בין מגישת החדשות של "סאטרדיי נייט לייב" לכתב של "הדיילי שואו". איזה חיבור מוצלח וחינני (ואיזה באסה שפיי לא שכתבה את התסריט). משהו בצימוד של פיי את קארל יוצר חיוך של עונג. הוא גם יוצר תחושת אמינות והזדהות עם הזוג הזה (אמינות שבכל החצי השני של הסרט עפה לחלוטין מהחלון ומפנה את מקומה לרצף תמוה של סיקוונסים לא מותחים ולא מצחיקים). לוקח בערך 40 דקות להבין שהקסם של פיי וקארל ונקודת מוצא מצוינת לסרט אינם מספיקים כדי להחזיק סרט שלם, והתחושה של "הנה, בכל רגע זה ילך וישתפר" פשוט נמוגה. הצד החיובי: בסרט שכנראה נקצץ כהוגן בחדר העריכה – אחרי 40 דקות של הנאה, הנפילה מגיעה כשאנחנו כבר עמוק לתוך החצי השני של הסרט, ולא נותר הרבה זמן להתאכזב. למעשה, לזוגות נשואים שיוצאים לדייט בלי הילדים, זה דווקא המיטב מכל העולמות. גם סרט סביר שכזה, וגם לא מבזבזים יותר מדי כסף על בייביסטר (ולא הולכים לישון מאוחר מדי). כן, לזוגות נשואים מהפרברים זה אחלה סרט.

תוספת: הביקורת התמציתית יותר מגיליון "פנאי פלוס", 13.5.2010. או: איך הפכה טינה פיי מליז למון לג'ק למון

איי, החמצה. זה היה כמעט קרוב. ממש כמעט. והאמת, באתי מוכן לסלוח לכל שטות, כי אני כל כך מחבב את טינה פיי וסטיב קארל, שעצם הצמדתם לסרט כזוג נראה לי רעיון ראוי לפרס נובל. שיעמדו שם ויפטפטו ביניהם, מצידי. אני לוקח. ואפילו ההתחלה הבטיחה טובות: מעין גרסה זוגית ל"מזימות בינלאומיות", שמתחילה מפרשת טעות בזיהוי במסעדה. גם הבדיחה החוזרת בסרט – שנראית כאילו נשלפה מפרק גנוז של "סיינפלד" – די משעשעת: כל צרותיו של הזוג התחילו כשהם העמידו פנים שהם אנשים אחרים כדי לחטוף שולחן מוזמן במסעדת יוקרה, ולאורך כל הסרט לא משנה אילו מעשי פשע איומים הם חושפים (בטעות), בכל פעם שהם מספרים איך הם נקלעו לתסבוכת הזאת, הם הופכים לאשמים העיקריים. כי אפילו הגנגסטרים הכי אלימים והפוליטיקאים הכי מושחתים יודעים שזה ממש לא בסדר לגנוב הזמנה של זוג אחר במסעדה.

קשה להאמין שבמאי כמו שון לוי – יצרן קומדיות קופתיות מצליחות מאוד (“לילה במוזיאון”), שלמרבה הצער עדיין מחקה יוצרים כמו ג'ון לנדיס, בלייק אדוארדס או הרולד ראמיס אבל עדיין ממש לא משתווה אליהם – וצמד כוכבים כמו קארל ופיי יטרחו לצאת לדרך לסרט שאורכו כ-88 דקות. יש להניח שמשהו מהותי התקלקל בחצי השני של הסרט ושהוא קוצץ מסיבית בחדר העריכה. אם זה נכון, הרי שעצם העובדה שהחצי הראשון של הסרט היה מצחיק למדי היא סוג של נס. אבל מרגע שגיבורינו עוזבים את ביתו של מרק וולברג – בה מתארחת לרגע גם גל גדות, שאומרת משפט אחד בעברית ונגוזה – משהו בסרט מתאדה. העלילה שהיה לה פוטנציאל לסחוף נהיית לא רק מופרכת (זה מילא) אבל בעיקר מעיקה (ניחא) ויותר גרוע: הסרט פשוט מפסיק להצחיק. הרעיון הבסיסי של זוג פרברי משעמם ומשועמם שנקלע לפרשת שחיתות גדולה שמתחילה ונגמרת בלילה אחד, וגורמת לו להעריך מחש את חייו, את נישואיו ולגלות מחדש האחד את השניה, נותר מוצלח ומבדר. מעין גרסה אלטרנטיבית לסדנת זוגיות מזורזת, אבל מה שהיה יכול להפוך ל"מר וגברת סמית" חדש, הופך לקומדיה עבשה למדי בו קארל ופיי הופכים מול עינינו לוולטר מתאו וג'ק למון.

השחקנית עדה טל נפטרה לפני כמה ימים בגיל 89.

את עדה טל פגשתי פעם אחת בחיי. זה היה ב-1992. אני הייתי סטודנט לקולנוע ואחד המורים שהכי הערכתי בחוג לקולנוע, אחד האנשים שהכי פקחו את עיניי לקולנוע, היה יגאל בורשטיין. כשהוא יצא לצלם סרט קצר בשם "תורת המידות" הוא חיפש מתנדבים שיבואו לעזור לו על הסט. וכך מצאתי את עצמי במשך כמה ימים עוזר תאורן שני (הצלם היה חורחה גורביץ', מפעיל המצלמה היה שרון 'שרק' דה-מאיו). עדה טל – קשישה קטנטנה ומאוד נמרצת, שעבדה המון בתיאטרון אבל מעט מאוד בקולנוע – היתה אחת השחקניות בסרט, וגילמה את הסבתא.

"תורת המידות" הוא סרט קצר ומבריק (שהגיע הזמן להוציא אותו בדי.וי.די), שבזכותו אני מכיר את "פליי-טיים" של ז'אק טאטי. דמיינו את טאטי פוגש את שפינוזה. בבית דירות ישראלי טיפוסי מחולון – עם מרסות מכוסות טריסולים – המצלמה מביטה באופן סטטי, ומרחוק, בארבע דירות. בוקר עולה, הערב יורד, קיץ, חורף, והמצלמה נשארת סטטית מול ארבעה המרפסות שמחלקות את המסך לארבעה חלקים. ובכל מרפסת, אנחנו מציצים כמעט מבעד לטלסקופ, אנשים באקסטרים-לונג שוט חיים את החיים שלהם. לפעמים בכל מרפסת קורה משהו אחר. לפעמים כל התריסים סגורים חוץ ממרפסת אחת. ולפעמים יש אינטראקציות בין המרפסות. בדירה למעלה יש זוג צעיר. הוא מתופף שמרעיש את השכונה. בדירה ממול זטג מבוגר. האב משחק קלפים ומפסיד את כספו. בדירה מתחתם משפחה טיפוסית. הורים וילדים קטנים. והסבתא (טל). ובדירה מולם יושב ומתקתק מבוקר עד ערב הסופר/הפילוסוף, שאמור להראות לנו איך היו נראים חייו של שפינוזה לו היה מנסה לכתוב את "האתיקה" שלו בימינו, בחולון (בורשטיין הרחיב את הרעיון הזה לסרט באורך מלא בשם "אושר ללא גבול". שהכיל המון רעיונות תסריטאים/פילוסופיים נהדרים על המפגש שבין הפילוסופיה ובין הישראליות העממית, והתוצאה היתה סרט חביב ומשעשע וחכם ומאוד אירוני, אבל לא היה בו את האחידות הסגנונית הקיצונית והכה מרעננת של הסרט הקצר). בורשטיין, אגב, המשיך לפתח את הרעיון שלו ועבר לקפקא בחולון, בסרט קצר נוסף – מבריק לא פחות, אבל יותר מאתגר לצפייה – בשם "מכתבים לפליציה" (שלמעשה, כמדומני, צולם במועדון לילה מזרחי בבת ים).

באחת הסצינות בסרט הדירה של הזוג המבוגר נותרת נטושה, אחרי שהאב הפסיד את כל כספו בהימורים והתאבד. לדירה הריקה נכנסים לגור פועלי בניין ערבים. אחד הדיירים מלשין. מגיעה משטרה. והערבים מגורשים מהדירה. בשלב הזה היה חסר סטטיסט לגלם את אחד השוטרים. וכך הוזעק עוזר התאורה השני (אני) והולבש בבגדי שוטר, והפך לשחקן לרגע. התפקיד שלי: להיכנס עם שאר השוטרים לדירה עם פנסים בידינו, לפתוח את התריס, לקרוא לחברים מהניידת. ואז כשאני פונה לצאת, עומדת שם הסבתא מהקומה למטה שכועסת על הפינוי הברוטלי ומורידה לי סטירה כמחאה על החוצפה וחוסר הרגישות. צריך להבין: זה מצולם באקסטרים-לונג שוט, ובלי סאונד (בסרט איו דיאלוגים, רק עריכת אפקטים קוליים בדיעבד, וקטע אחד קטן של טקסט/נאום של הפילוסוף מהקומה הראשונה). אבל עדה טל היא שחקנית תיאטרון ובתיאטרון לא עושים בכאילו. היא מתנצלת ומסבירה ושואלת את רשותי. ואני מרשה. וכך, טייק אחרי טייק, היא מחטיפה לי סטירות אמיתיות, ואני – שוטר גמלוני ומושפל – יוצא מהפריים. לחיי אדומה ובוערת, ואני אומר לעצמי שוב ושוב: תודה לאל שאני לא שחקן.

אם תראו את הסרט, לא תזהו אותי שם. כאמור, הכל צולם בלונג-שוט. והסצינה הזאת גם צולמה בלילה. אבל כשתראו את הסבתא (שגונבת את ההצגה בכמה רגעים בסרט) מחטיפה סטירה לכוחות הכיבוש הישראליים, תיזכרו בעדה טל, שהלכה השבוע לעולמה.

(ואגב, קצת לא נעים לי. אבל שנים הייתי מבלבל בין עדה טל ודבורה ברטונוב. שתיהן היו קצת דומות זו לזו בעיניי, ואולי סתם כי כל שחקניות הבמה הקשישות נראו לי אותו דבר. ובכל מקרה, ברטונוב נפטרה לפני כחודש. עצוב).

========

וגם לין רדגרייב הלכה לעולמה. אתמול, בגיל 67. בוגרי הסיקסטיז זוכרים אותה בתור השחקנית הראשית ב"ג'ורג'י גירל". בוגרי הניינטיז זוכרים אותה בתור אמנת הבית הסרקסטית של ג'יימס ווייל (איאן מקלן) ב"אלים ומפלצות" של ביל קונדון. ובתור נצר למשפחות אצולת הבמה והמסך הבריטים, הרדרגרייבס והריצ'רדסונס, היא גם מוכרת בתור האחות של ונסה רדגרייב והדודה של נטשה ריצ'רדסון (שנהרגה בתאונת סקי בשנה שעברה) וג'ואלי ריצ'רדסון ("טובעים במספרים", "101 כלבים וגנבים").

וואו, זה פשוט הולך להיות פסטיבל קולנוע אחד רצוף, החל מיום חמישי. סמנו לכם: בחמישי הקרוב, 6.5, מתחיל דוק אביב. ב-12 במאי מתחיל פסטיבל קאן, שזה לא רלוונטי לרובנו, אבל יעלים מהארץ לשבועיים לא מעט מבכירי תעשיית הקולנוע. ב-23.5 מתחיל קו-פרו (אירוע שנתי שרק הולך וגדל של שוק ופיצ'ינג לגיוס מימון זר לקולנוע דוקומנטרי ישראלי). ב-30.5 מתחיל פסטיבל קולנוע דרום בשדרות. ב-5.6 מתחיל הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים (שמתקיים פעם בשנתיים). וב-8.7 מתחיל פסטיבל ירושלים. קיץ לוהט. ב-17 ביולי אפשר לצאת לחופש.

על פי עמוד הבית של פסטיבל קולנוע דרום בפסטיבל השנה יתקיים פוקוס לסרטיו של יקי יושע (קוראי התגובות ידעו על זה כבר אתמול) ופוקוס לסרטי זאב רווח. מעניין מאוד. יהיה מאוד מסקרן לראות שוב את "סוסעץ" בפילם, יש לי סימפטיה לסרט הזה. והמון שנים לא ראיתי את "העיט", אבל זה סרט שאני שהעולם שנא אבל אני חיבבתי. גם שווה עיון מחודש. והכי אירוני: יקי יושע הוא סוג של שכן שלי מקומה 4 (הדירה שלו, הוא לא גר שם, אבל הוא מגיע לאסיפות הדיירים). כך שיוצא שבחודש האחרון יצא לי לכתוב על שלושה משבעת השכנים שלי בבניין. עולם קטן. ולגבי המחווה לזאב רווח: גם מסקרן. לא ברור אם יוקרנו גם סרטיו כשחקן ("חגיגה בסנוקר", "צ'רלי וחצי") או גם כבמאי, והאם יתמקדו בסרטיו ה"רציניים" ויתעלמו מסרטיו העממיים. אני מקווה שלא. אני אישית לא חובב גדול של "בובה" ו"שרגא קטן", אבל אני מאוד אוהב את "רק היום", סרטו הראשון כבמאי מ-1976.

ולגבי הקולנוע הפיליפיני: אני מניח שזה אומר שנפגוש השנה את סרטיו הקונטרוברסליים של ברילאנטה מנדוזה, האיש ששם את הקולנוע הפיליפיני החדש על המפה. בשנה שעברה לא פחות מארבעה יוצרים פיליפיניים הציגו סרטים במסגרות השונות של פסטיבל קאן, והראו שהקולנוע הפיליפיני פתאום בבת אחת התעורר לחיים. נשמע מעניין.

ועוד שמועה ששמעתי אתמול על פסטיבל קולנוע דרום: גם "המדריך למהפכה" של דורון צברי יוקרן שם בבכורה. המקור שלי טוען שדווקא סרטו של צברי יהיה סרט הפתיחה ו"פעם הייתי" של אבי נשר יהיה סרט הנעילה. נחכה ונראה.

===============

31 סרטי התחרות הישראלית של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים פורסמו אתמול. ונדמה לי שזו הרשימה הכי מגוונת בתולדות הפסטיבל, מבחינת כמות בתי הספר המשתתפים בתחרות ופיזורם הגיאוגרפי (סך הכל 15 בתי ספר משתתפים בתחרות). בשנים קודמות זו היתה פחות או יותר תחרות בין שלושה בתי ספר: החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, קמרה אובסקורה וסם שפיגל (ובית צבי, בימים שלפני סם שפיגל). והנה, משלושה יצאו 15. והכי משונה ומפתיע: מבין 31 סרטי התחרות השנה רק סרט אחד (אחד!) הוא של סם שפיגל. אבל לעומת זאת, יש שלושה סרטים של תוכנית הקולנוע הדי טריה במכללת כנרת בעמק הירדן. העדפה מתקנת או שנת מהפך?

הנה שמות 31 הסרטים, היוצרים ובתי הספר:

1. חשד / אריק אוסטרובסקי (קמרה אובסקורה)
2. חלומות של טבריינים / מיכל קרסו ודנה מנור כהן (המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל)
3. הסרט של סבתא / אילון קוטלר (סמינר הקיבוצים)
4. תפרים / דנה קידר (סם שפיגל)
5. חוטא / מני פיליפ (מנשר לאמנות)
6. מעמקים / הילה לוי (מכללת כנרת בעמק הירדן)
7. דואר רשום / ארז ברנהולץ (החוג לקו"ט אונ' ת"א)
8. מסע / אולגה קומוסקו (המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל)
9. שלט חוצות / שחק פז (מנשר לאמנות)
10. כולנא מעכ / ערן כהן (סמינר הקיבוצים)
11. שומר הברית / יוסף נובל (מעלה)
12. לילה של יום מפרך / ארז אבני (ביה"ס לתקשורת – המכללה למנהל)
13. גולה / ג'וליאן פדר (החוג לקו"ט אונ' ת"א)
14. דרך ארץ / דותן גולדווסר (המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל)
15. זה אני עוד שם / אימרי לברון (מכללת תל-חי)
16. גולדה אלופת אירופה / נתנאל פרץ (מנשר לאמנות)
17. 420 / אינגין צפצי (מכללת כנרת בעמק הירדן)
18. תיהמת / משה בנאברם (מוסררה)
19. תזכור את זה / עילית זקצר (החוג לקו"ט אונ' ת"א)
20. זנב / רוני קידר (המחלקה לקולנוע – המכללה האקדמית בית ברל)
21. אווה – שם זמני / דור פדלון (החוג לקו"ט אונ' ת"א)
22. כמו לרכב על אופניים / אחלאם חוסיסי, נעמה פארן ומורן פלגי (המרכז האקדמי ויצ"ו חיפה)
23. Revelation / גיא זינגר (חשיפה)
24. רגילה / אסף סבן (המחלקה לקולנוע – המכללה האקדמית בית ברל)
25. השליח / בן פארן (ביה"ס לתקשורת – המכללה למנהל)

26. Just a Matter of Time / רומן מלאך (המכללה האקדמית ספיר)

27. להציל את תקווה / אלה פוליצר (סמינר הקיבוצים)
28. כבוד אחרון / עמרי שנהר (החוג לקו"ט, אונ' ת"א)
29. חניה בדם / מני יעיש (מנשר לאמנות)
30. לונה פארק / מורט טורגאייב (מנשר לאמנות)
31. 71 מטר מרובע / אלירן מלכה (מעלה)

===============

בשבועות האחרונים יצר גיא חג'ג', איש "עונג שבת", ושותפיו ללייבל Hiss, כמה טיזרים לקראת חשיפתו של האמן החדש שהוחתם בלייבל ושאלבום הסולו שלו ייצא שם בקרוב. גם כאן בתגובות צץ לפני כמה שבועות אחד הטיזרים, בהבטחה שאנחנו יודעים מי האיש. אתמול נחשף שמו של אמן המיסתורין, ואנחנו אכן מכירים אותו: זהו ישי קיצ'לס, לשעבר מבקר הקולנוע של "העיר" ו"כל העיר", שעכשיו כותב מדי פעם ל"וואלה" מהולנד. קיצ'לס מוכר גם כחלק מההרכב יאפים עם ג'יפים. והנה סינגל הסולו הראשון שלו, ויה היס רקורדס, שנותנים אותו להורדה חינם. לשיר קוראים "איך אמרת שקוראים לך", מתוך הדיסק שייצא בקרוב וייקרא "מוזיקה למזמוזים".

מייל משני קיניסו, אחד מקוראי הבלוג הצעירים בנגב: "אתמול בצאתי מסינמטק שדרות, ראיתי כרזה שאומרת באלה המילים: פסטיבל קולנוע דרום גאה להודיע שסרט הפתיחה שלו הוא הקרנת טרום בכורה חגיגית של סרטו החדש של אבי נשר". אז הנה. ממש כמו שהיה עם "הסודות" ב-2007, גם "פעם הייתי" יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל דרום.

ואגב "פעם הייתי": הפימפום לקראת עליית הסרט עבר עכשיו ממני לוויינט, עם סדרת אייטמים שהם השיקו שם על הפקת הסרט. זה לא עניין של מה בכך: וויינט הוא חלק מ"ידיעות אחרונות", ו"ידיעות אחרונות" היו אנטי אבי נשר באופן מאוד מובהק ב"סוף העולם שמאלה" ו"הסודות". כנראה שהם קלטו שם משהו.

==============

פסטיבל קאן מתקרב ובינתיים אני יודע שחוץ מ"רובין הוד", סרט הפתיחה, שיופץ בארץ על ידי ג.ג ב-13 במאי, שגם הסרט החדש של מייק לי, "עוד שנה", כבר נמצא בידי קולנוע לב. וש"גן עדן שחור" של ז'יל מרשאן כבר נקנה על ידי יונייטד קינג.

===============

טוד מקארתי, שהיה מבקר הקולנוע הראשי של "וראייטי" ופוטר לפני כמה שבועות, השיק מעין-בלוג חדש (יותר "טור אינטרנטי") כחלק מ"אינדי-ווייר". הפוסט הראשון עלה בסוף השבוע, אבל הפירסום השוטף יתחיל ב-12 במאי, מפסטיבל קאן. חבל שמקארתי לא מעדכן כמה "אינדי-ווייר" משלמים לו בהשוואה למשכורתו ב"וראייטי". מצד שני, זה מבאס להיו מבקר קולנוע בלי מקום לכתוב בו רגע לפני פסטיבל קאן, לכן די ברור למה הוא הסכים להצטרף לידידתו אן תומפסון, שגם היא פוטרה מ"וראייטי" והעתיקה את בלוגה המוצלח ל"אינדי-ווייר".

===============

זוכרים שהתפעלתי ממהמרדף באיצטדיון הכדורגל שצולם בשוט ארוך-ארוך אחד מתוך "הסוד שבעיניים"?

אז הנה הוא (זהירות, ספוילר למי שלא ראה את "הסוד בעיניים". בעצם, זהירות, טיזר. השוט הזה יגרום לכם לרצות לרוץ לסרט):

אני לא חושב שמישהו מקוראיי יהיה בהלם לגלות שאלה בעצם שבעה שוטים נפרדים שחוברו יחד באמצעות מחשב, אבל הנה כתבה מאוד מפורטת – כוללת ברייקדאון מצולם – המראה איך בדיוק השוט הזה צולם והורכב. ומתברר שזה שוט ראשון מסוגו וממורכבותו לסרט ארגנטינאי.

=============

לפני שבוע כתבתי על התעוררות שאני חש מגזרת בלוגי המוזיקה (אפרופו הבלוגים החדשים של מני אבירם ויואב קוטנר). אבל שכחתי להזכיר את הבלוג של איה כורם. אז הנה הוא, עם דיווח עדדני. מפורט ומצולם, ממסע ההופעות והקניות בשיקגו.

ההילולה לזכרו של התנא ר' שמעון בר יוחאי – ככל הנראה ההילולה היחידה שגם האשכנזים מציינים באדיקות פלאית – היא תירוץ מצוין להיזכר בבסרט הקצר "ל"ג בעומר" שביים ב-1998 שרון עמרני ז"ל. מכיוון שב-33 הימים הראשונים לספירת העומר נוהגים מנהגי אבלות לזכר 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא שנפטרו במגיפה (ר' עקיבא אמר שזה קרה בגלל שהם לא נהגו כבוד זה בזה), לא נוהגים להתחתן בין פסח לל"ג בעומר. מל"ג בעומר מותר. ואכן, הסרט "ל"ג בעומר" עוסק בציפייה לקראת חתונה. מוריס, גבר מפגר בן 40, מחכה לחתונת אחיו הצעיר שאמורה להתקיים בערב ל"ג בעומר. יעקב כהן, בהופעת משחק שמזכירה לי את פיטר סלרס ב"להיות שם", ומרגשת בעיניי באותה מידה, מגלם את מוריס. אהוד בנאי חתום על המוזיקה. "ל"ג בעומר" מגלם תפקיד ראשי מאוד בסרט התיעודי שאני עובד עליו, ושעוסק בשרון עמרני. בקרוב. הנה הסרט במלואו. (או כאן).

איך הזמן טס. בדיוק בסוף השבוע הזה לפני שנתיים עלה בארץ "איירון מן" הראשון והיה לסרט הראשון בארץ שמוצג בהקרנה דיגיטלית. המון השתנה מאז. והנה מגיע "איירון מן 2 ". האמת, מי שמתאכזב מהסרט הזה מפונק. מצד שני, זה די ברור. "איירון מן" הראשון תפס את כולנו בהפתעה. "איירון מן 2 " – שהוא בבחינת more of the same – כבר מגיע עם נטל הרסני של ציפיות על גבו. אני מסכים עם המקטרגים שמבחינה עלילתית יש משהו מאוד חלש בסרט – ובעיקר בין מה שאמור להיות השואו-דאון בין איירון מן ובין הנבל שאמור לייצג את אותה טכנולוגיה אבל עם ערכים הפוכים (ובאותה הזדמנות להקים לתחייה את המלחמה הקרה בין אמריקה התעשיינית והקפיטליסטית ובין רוסיה החתרנית והאנטי-תאגידית). אבל יש בסרט הזה כל כך הרבה שארם חצוף שכלל לא קשור לעלילה, שקשה שלא להתמוגג ממנו. השיחות בין טוני סטארק והנשים סביבו, בהן הוא תמיד נכנס להן באמצע משפט, קוטע, עולה להן על המילים, הופכות את "איירון מן 2 " לגרסת גיבורי העל של "המדריך לחיים בכפר". מהבחינה הזאת, הבחירה הדי קינקית בג'אסטין תרו לתפקיד התסריטאי בסרט מעידה מראש על כוונות היוצרים: זה יותר "זולנדר" מ"איירון מן". בקיצור, די התענגתי. הנה הביקורת.

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.4.2010

לכל שבת יש מוצאי שבת. זה מה שמגלה טוני סטארק (רוברט דאוני ג'וניור) אחרי האופוריה הראשונית שלו בתור גיבור העל החדש של אמריקה, איירון מן. “איירון מן 2” מגיע למסכים בדיוק שנתיים אחרי ש"איירון מן" הראשון התגלה כהברקה הוליוודית מבדרת, שנונה ואולטרה-מצליחה, אבל עלילתו מתחילה בדיוק בנקודה בה הסרט הקודם נגמר. סטארק – תעשיין/יצרן נשק/אספן אמנות/פלייבוי – סיים לבנות את החליפה הסופר-הייטקית שמעניקה לו כוחות עצומים ויכולת מעוף, והוא כל כך מלא מעצמו עד שהוא לא מצליח לשמור בסוד את הזהות הסודית שלו וחושף אותה מול קהל צופי הטלוויזיה העולמי. גיבור העל הזה חי את חייו בפומבי. קאט לפרק 2: אחרי החגיגות, בא שלב ההתמודדות עם ההשלכות. ומתברר שחייו של גיבור העל, בייחוד זה שלא מצליח לשמור על דיסקרטיות ומעדיף שלא לחיות את חייו במערה, אינם כה פשוטים. כך, למשל, מרגע שנולד הגיבור, נולד מולו הרשע. אי שם ברוסיה, בנו של פיזיקאי גוסס בונה לעצמו מעין חליפת איירון מן, אבל שכולה הרס וארס, והוא מעוניין רק לחסל את טוני סטארק. והצרות אינן רק מהחזית הבינלאומית, אלא גם מבית: סנאטור אמריקאי (גארי שנדלינג) דורש להחיל רגולציה על חליפת איירון מן ושסטארק יעביר אותה לידי הצבא. ואם נדמה שהבעיות הן רק חיצוניות, מתברר שהן גם פנימיות: הווידג'ט שנעוץ בבית החזה של סטארק ושמניע את האנרגיה לגופו ולחליפתו מרעיל את דמו בחומר כימי בשם פלדיום, שלמעשה גורם לו לגסוס. בקיצור, מצבו של איירון מן בכי רע ולא ברור מה יחסל אותו קודם, אויביו מחוץ, או ההמצאות הטכנולוגיות שלו שמתבררות להיות יותר רעילות ממצילות.

וכאילו אלה לא צרות מספיקות, ל"איירון מן 2” יש גם תימה דרמטית מאחדת את כל הנראטיבים, העוסקת בקשר שבין בנים ואבותיהם. הגיבור והנבל בסרט למעשה ממשיכים סכסוך שהתחילו אבותיהם. הם לא מכירים זה את זה, אבל הם נזרקים לתוך זירת הקרב בגלל רצונם להגן על שם אביהם. ב"איירון מן" הראשון הקשר בין טוני סטארק ובין אביו, הווארד, האיש שהקים את תעשיות סטארק רק נרמז (בעיקר בקשר האדיפלי שבין סטארק ובין יד ימינו של אביו, ג'דדיה). בסרט השני הקשר הזה – שנקטע עם מותו של האב כשסטארק היה רק נער – זוכה להעמקה. הקשר המתוסבך (אך באותה נשימה, גם די צפוי) בין טוני ובין אביו אמור להסביר לנו איך קרה שהאיש הזה נהיה כמו שהוא נהיה: פזיז, חסר אחריות, נהנתן, עצלן. ההפך המוחלט מהדמות השקדנית והמסורה של אביו. הטראומות הקשורות באביו והנטל הנפשי והפיזי של המשך תפקודו כגיבור על, שבסך הכל רק רוצה לכייף, גורמים לסטארק להפנות עורף למה שנראה בסרט הראשון כמו הייעוד שלו: להיות הגיבור המושיע. מהבחינה הזאת, “איירון מן" התחיל אולי כמעין גרסת מארוול ל"באטמן" (של די.סי קומיקס) – תעשיין יתום משתמש בהונו ובטכנולוגיה שפיתח אביו המנוח כדי לייצר מכשור טכנולוגי שיאפשר לו להילחם בפושעי העולם – ובסרט ההמשך הוא לוקח דווקא מהמיתולוגיה של "סופרמן 2” (גם הוא של די.סי קומיקס) – הנבל שמנסה לסגור חשבון עם האבא באמצעות הבן, והגיבור שלמעשה מוותר על כוחותיו, כשהוא מבין כמה קשה להיות האחראי הבלעדי על השלום העולמי, ועד כמה הפכפכה הכרת התודה של העולם.

בשעה ש"איירון מן" הראשון היה הפתעה מענגת ומשמחת, “איירון מן 2” כבר מגיע עם נטל ציפיות. הוא עומד בהן לא רע. מצד אחד, הוא לא נרתע להיות סרט קומיקס קצת יותר צ'יזי וקלישאתי לרגעים מקודמו, מצד שני הוא שומר על הטון הסופר-קצבי והמאוד מחויך ומודע לעצמו שהפך את ראשון לכזה סרט מהנה. לצד "קיק-אס", סרט גיבורי העל נטולי כוחות-העל שגם מציג עכשיו בארץ, “איירון מן 2” מצליח להיות גם הפראפרזה וגם המקור, הוא גם מעין פרודיית גיבורי על, על דמות שמודעת למיתולוגיה של גיבורי העל ומנסה לשחק את המשחק, אבל גם להיות הדבר עצמו. סצינת האקשן הראשונה הגדולה, המתרחשת בזמן מירוץ הפורמולה 1 במונטה קרלו, מסמנת את הטריטוריה: בדיחות, ציטוטים ומחוות בצד, זה קודם כל פשוט סרט אקשן מלהיב למדי.

אמת, לא הכל עובד לחלוטין. לטעמי הפרטי, עלילת המשנה הקשורה בהתגבשות של צוות "האוונג'רס" (חבורת גיבורי העל שמקבצת לסופר-סופר-גרופ כמה מדמויות הקומיקס של חברת מארוול), קו עלילתי שהושק בסצינת הבונוס שהוספה לסוף הקרדיטים בסרט הראשון, נראית כאילו הולבשה על הסרט די בכוח בהוראת מפיקים, מו"לים ובעלי מניות, שמשתמשים ב"איירון מן 2” כדי להתחיל לפמפם לנו את סרט "האוונג'רס" שאמור להגיע אי שם ב-2012 (אבל קו העלילה הזה איכשהו מצדיק את עצמו בזכות בדיחה אחת לא רעה בכלל על חשבונו של קפטן אמריקה). וגם העלילה הראשית – בה מככב מיקי רורק בתור הנבל הרוסי שמנסה לחסל את איירון מן – מגיעה בשיאה למקום מעט משונה של קרב בשלט רחוק באמצעות מקלדות, שהופך את הסצינות של רורק מקליד במשקפיים לקצת מגוכחות.

אבל הקו הפמיניסטי של הסרט – בו גם גווינת פאלטרו וגם סקרלט ג'והנסון מגלמות נשים חזקות שלמעשה מנהלות את עולמו של טוני סטארק ומצילות את ישבנו – מאזן את הסרט היטב. הגברים נלחמים זה בזה בעצלתיים, ברישול, בריסוק שרירותי. הבנות מתקנות את הבלאגן שלהם באלגנטיות וביעילות ומעשה מצילות את העולם. כך שבין כל הברדק וחלקיקי העלילות הלא לגמרי גמורות, שוב מסתתר לו סרט קצבי, מבדר ושנון, שגם אם לא מתעלה על הסרט הראשון, לפחות נשאר נאמן לציפיות שנוצרו.

============

שלוש הערות:

1.
ג'ון פאברו, שהיה מוכר יותר כשחקן משנה עב לסת שמופיע לעיתים לצד וינס ווהן בקומדיות שטותיות, חתום בפעם השנייה על בימוי סרט "איירון מן", אחרי שהבריק יפה עם הטון הקליל ורב האנרגיה של הסרט הראשון (והוא גם עיבה כהוגן את תפקידו בסרט בתור האפי, הנהג של טוני סטארק, שבסרט הקודם כמעט ולא דיבר). אבל ההפתעה היא בקרדיט התסריט. את "איירון מן 2 “ כתב השחקן ג'סטין תרו, שמוכר בתור מי שגילם את הבמאי האקסצנטרי ב"מולהולנד דרייב" של דיוויד לינץ', ואולי מוכר יותר כשותפו של בן סטילר לכמה וכמה סרטים. “איירון מן 2” הוא התסריט השני שהוא כותב אחרי "רעם טרופי", הקומדיה של בן סטילר שזיכתה את רוברט דאוני ג'וניור במועמדות לאוסקר.

2.
באחת הסצינות בסרט, טוני סטארק מארגן לעצמו מסיבת יום הולדת, משתכר כהוגן והולך מכות עם חברו הטוב ביותר, רודס, כששהם בחליפות איירון מן שמרסקות את הבית שלו לרסיסים. ואת הקרב הזה הם מנהלים לצלילי מיקס של די.ג'יי איי.אם שמתחיל ב"עוד אחד נפל חלל" של קווין. די.ג'יי איי.אם, או בשמו האמיתי אדם גולדסטין, אחד הדיג.'ייאים המפורסמים באמריקה בשנים האחרונות, אפילו מופיע בסצינה הזאת בתור עצמו, וגם מקבל שורת דיאלוג: “מה אתה רוצה, מיסטר סטארק?”. אבל גולדסטין לא חי להגיע לפרמיירת הסרט השבוע. באוגוסט האחרון, כשהוא בן 36, הוא נמצא מת בדירתו ממנת יתר של סמים, שנה בדיוק אחרי ששרד התרסקות מטוס בה נהרגו ארבעה נוסעים, ושני נוסעים נוספים – גולדסטין וטראוויס ברקר מבלינק 182 – נפצעו קשה. בשנה שבין ההתרסקות ובין מנת היתר הוא הספיק לצלם את הסצינה הזאת.

3.

ואז טוני סטארק אומר לפפר פוטס איזשהו משהו שנון וחוזר להילחם בכמה מאות רובוטים מעופפים שמאיימים להשמיד את קווינס, ואז… המסך נהיה לבן. אופס. מה קרה? הגלגל האחרון של הסרט נתקע במכס ולא הגיע להקרנת העיתונאים המוקדמת של הסרט. את עשר הדקות האחרונות של הסרט לא ראיתי. הפינאלה. השואו-דאון. הכותרות. אני יכול לנחש בשלב הזה שטוני סטארק נשאר בחיים בסוף הסרט, מוכן ומזומן ל"איירון מן 3 ”, אבל אין לי כרגע דרך ממשית לדעת. הביקורת הנ"ל מתייחסת לפיכך ל-119 דקות מהסרט. אני בספק אם דקות העלילה האחרונות יהיו באופן משמעותי שונות ממה שקדם להם, אבל בכל זאת אהיה סקרן לדעת איך נגמר המפגש בין סטארק ואיוונקו ועם איזה משפט שנון נחתם הסרט. מישהו?

מתוך "דו קרב". סרטו החדש ודובר האנגלית של דובר קוסאשווילי

תראו תראו. בשעה שאנחנו מחכים בסבלנות ל"התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי, בניו יורק פתאום צץ אתמול – בלי הכנה מוקדמת – ההפקה הבריטית שקוסאשווילי ביים לפני שהתחיל לעבוד על "התגנבות יחידים": "דו קרב", על פי הנובלה מאת אנטון צ'כוב. דיווחתי כאן על צילומי "דו קרב" בדצמבר 2007. ומאז לא שמענו על הסרט כלום. אתמול יצא "דו קרב" להפצה מוגבלת בפילם פורום בניו יורק, בלי שעבר בדרך בשום פסטיבל. משונה. זה מעיד שמפיקי או מפיצי הסרט לא ממש האמינו בו או משהו כזה. אבל מאנולה דרגיס ב"ניו יורק טיימס" וג'יי הוברמן ב"ווילג' וויס" דווקא חיבבו את הסרט מאוד, וזוכרים את קוסאשווילי לטובה. (ואגב, למי שקורא וזוכר קומוניקטים כדאי להזכיר שקוסאשווילי גם מעורב בפרויקט הדוקומנטרי שאני עובד עליו. כך שזו תהיה שנה מאוד פוריה עבורו על המסכים).

==============

"תפסיק להתחנף לחנונים האלה", מפציר רוברט דאוני ג'וניור בג'ון פאברו. השניים צילמו קטע וידיאו שהוקרן לפני הבכורה של "איירון מן 2 " בקולנוע הדראפט-האוס באוסטין, טקסס, אולם שכבר הפך לשם נרדף בתעשייה ההוליוודית למעוזם של החנונים מעריצי סרטי בקומיקס וגיבורי העל. אם אתם רוצים להשיק סרט אולטרה-גיקי (כמו "קיק-אס" או כל דבר של טרנטינו), זה המקום. ובסוף הסרטון, יש להם גם הפתעה. דווקא חמוד. אני מת על השטויות האלה:

באופן משונה למדי, ולא ממש הבנתי למה, "איירון מן 2 " יוצא היום ברוב העולם, אבל רק בשבוע הבא באמריקה. זה איזשהו רמז שנועד לסמל לנו שאמריקה הופכת להיות החלק המשני בהפצה הגלובלית, ולא נקודת המוצא לכל?

ואגב, למרות שבהקרנה שאני הייתי בה "איירון מן 2 " נחתך לפני הסצינה האחרונה, אני ממש חיבבתי את הסרט הזה. הוא בידר אותי כהוגן. אני קורא מידידיי בטוויטר שאני כנראה די לבד בתחושה הזאת.

============

אם עשיתם סרט קצר שהצליח וזכה לפרסים וגרם לתעשייה לשים לב לב אליך, לתסריטאי ג'ון אוגוסט יש בשבילכם עצה חשובה: אל תתפתה להפוך אותו לפיצ'ר.

==============

הנה שתי בשורות ליהוק-במאים מאוד משונות:

1.

ביל קונדון נבחר לביים את הסרט הרביעי בסדרת "דמדומים" (אגב, התרגום העברי לספר הרביעי, "שחר מפציע", יצא בימים אלה). קונדון הוא בעיני במאי ותסריטאי נהדר. מאוד אהבתי את "אלים ומפלצות" (שעל התסריט שלו זכה באוסקר) ואת "קינסי". וגם "נערות החלומות" היה סביר (הוא גם כתב את התסריט ל"שיקגו"). אבל למרות שבתחילת דרכו קונדון ביים גם את "קנדימן 2 ", הוא נמצא הכי באלמנט שלו כשסרטיו עוסקים בזהות מינית או שיש בהם יותר מקמצוץ קמפיות. אמנם הייתי שמח לראות ואריאציה גיי-פרנדלית של "דמדומים", אבל אני בספק אם לשם מפיקי הסרט חותרים. מה שאומר שקונדון יצטרך לביים את הסרט במצב מודחק. כנראה מתוך רצון להוכיח שהוא יכול גם להיות במאי להשכיר. שזה קצת מבאס.

2.

אנג לי יתחיל לצלם בקיץ את העיבוד שלו ל"חיי פיי". והסרט יהיה בתלת מימד. כנראה שזה תחילת החזון של מרטין סקורסזי שאמר שמבחינתו גם סרט כמו "פרשס" היה צריך להיות בתלת מימד. כלומר, לא רק סרטי אקשן. מצד שני, אני קורא שהחיות בסרט – נמר וצבוע – יהיו באנימציה ממוחשבת. אז אולי בסוף זה בכלל יהיה סרט ילדים?

=========

כזכור (אם מישהו זוכר), יש לי רק חולשה אחת כשזה מגיע לתוכניות ריאליטי: "אמריקן איידול" ו"כוכב נולד". (שזה, למעשה, שתי חולשות, אבל מאותו סוג). לכן הבשורה שהעונה החדשה של "כוכב נולד" הוקדמה לשבוע הבא די מטרידה אותי. עד עכשיו "כוכב נולד" התחיל אחרי שהעונה של "אמריקן איידול" נגמרה וחוק הכלים השלובים של סדרת ריאליטי אחת בשבוע נשמר. אבל מהשבוע הבא זה אומר שבמשך ששת השבועות שנותרו עד גמר "אמריקן איידול" יהיה לי שתי תוכניות לעקוב אחריהן (כל אחת פעמיים בשבוע). סיוט. החדשות הטובות: עבר לי לגמרי מ"Glee".

1.

נחמד מאוד ומעודד למדי מה שקורה באמריקה עם "הדרקון הראשון שלי". הסרט התחיל בצורה סבירה, לא שיאים אגדיים, ומי שחיפש אקשן זול מיד רצה לתייג אותו כאכזבה לעומת להיטי תלת-מימד אחרים שיצאו השנה: "אליס בארץ הפלאות" ו"התנגשות הטיטאנים". אבל "הדרקון הראשון שלי" עובד לאט אבל בהתמדה והוא נותר יציב למדי. וכך בשבוע שעבר הוא כמעט היה במקום הראשון, והשבוע – בשבוע החמישי להפצתו – הוא שוב חזר למקום הראשון (לא מעט בזכות פתיחות מאכזבות לסרטים שיצאו באותו סוף שבוע). וככה לאט לאט, בלי יותר מדי רעש, הוא כבר הגיע ל-200 מיליון דולר. שזה הרגע להכריז על בואו של סרט המשך ב-2013.

2.

אם אתם הולכים מחר לראות את "איירון מן 2 "בבתי הקולנוע חכו לסוף הקרדיטים ותראו אם הגיעה סצינת הבונוס עליה מדווחים לנו ב"סלאשפילם". בהקרנות העיתונאים בישראל ובאמריקה היא לא היתה. קראו את תוכן הסצינה בלינק, אם אתם לא חוששים מספוילרים.

3.

נעה רון, מנהלת סינמטק הרצליה בשלוש השנים האחרונות (וידידת הבלוג שנים קודם), תעזוב את תפקידה ביולי לקראת נסיעה משפחתית ממושכת לחו"ל. עיריית הרצליה פרסמה שלשום מכרז למציאת מחליף או מחליפה? מישהו כאן מתכנן לגשת?

4.

בעקבות לינק שמישהו השאיר אתמול בתגובות הגעתי לקליפ החדש של MIA. אפוס אלים בן 9 דקות המתאר, אני מניח, את שואת הג'ינג'ים. זהירות, סקס ואלימות. וזהירות: השיר לא משהו והקליפ לא משהו. אבל בגלל התוכן הפרובוקטיבי שלו ביו-טיוב סרבו להעלות אותו. אז הנה הוא באתר חלופי.

5.

וטליה לביא, שאני עוקב אחריה מאז שפגשתי אותה בפסטיבל ברלין כשהקרינה בו את סרטה הקצר והנהדר, "חיילת בודדה" (שזכה בפרס הקהל באותו פסטיבל), תיסע לסדנת התסריטאים במכון סאנדאנס.

6.

מישהו כאן עוקב אחרי "טרמיי" (Treme), הסדרה החדשה של דיוויד סיימון ב-HBO העוסקת בחיי מוזיקאים (בעיקר) בניו אורלינס שאחרי הוריקן קטרינה? אם כן, אתם תתמוגגו מהאתר הבא, "שירים מ'טרמיי'", שמרכז כל שבוע את השירים שהושמעו בסדרה. ואם אתם לא עוקבים, יש סיכוי שהאזנה למוזיקה תגרום לכם לרצות להתחיל לעקוב. רוצים קריאת כיוון מאיפה להתחיל? תתחילו מכאן.

7.

ואת זה צריך לתייג תחת "אופס…": ניקיטה מיכאלקוב החליט לביים סרט המשך ל"שמש בוגדנית", הסרט הנפלא שלו שזכה באוסקר. כבר רעיון משונה. הוא יצר סרט מלחמה יקר ואלים, המתרחש בימי מלחמת העולם השנייה. ובסוף השבוע שעבר – כשהוא מגובה בקמפיין בסדר גודל לאומי שכלל פרמיירה עם פוטין – הוא יצא ברוסיה בהפצה הגדולה ביותר אי פעם שם. הכל כדי לזכות בתואר סרט הרוסי הגדול בכל הזמנים. אבל… הקהל נרתע והסרט זכה בסוף השבוע הראשון שלו להצלחה מאכזבת למדי. "הגרדיאן" מדווח, מתאר ומסביר. (תודה לסטיבי על הלינק).

מכיוון ששמעתי את זה כבר משלושה אנשים שונים, שכל אחד מהם אמר לי לא להגיד שהוא אמר לי את זה, אני מניח שאפשר כבר לפרסם את זה: הדיבור בתעשייה הוא שאמנון מטלון, הבעלים של חברת ההפצה א.ד מטלון, במגעים למכור את א.ד מטלון למוקי גרדינגר, הבעלים של חברת ההפצה פורום פילם ורשת בתי הקולנוע תיאטראות ישראל (רב חן, יס פלאנט). השניים פנו לממונה על ההגבלים העסקיים שיאשר את העסקה. אילן סטיינר, דובר הרשות להגבלים העסקיים, מאשר שהוגשה בקשת מיזוג שנבחנת בימים אלה ברשות. הוא מוסיף שטרם התגבשה עמדה בנושא.

למכור? עכשיו? אחרי הצלחת הענק של "אווטאר"? זה אשכרה לקחת את הכסף ולרוץ, אה? על פי "בוקס אופיס מוג'ו", "אווטאר" – שהופץ בארץ על ידי מטלון – הכניס בישראל קצת יותר מ-50 מיליון שקל. גם אם 50 אחוז מזה נשארו בידי בעלי בתי הקולנוע, זה עדיין רווח שנדיר להגיע אליו בעולם הפצת הסרטים (מאז סגירת קולנוע דקל בשיכון בבלי, לחברת מטלון לא היו בתי קולנוע בתל אביב. בית הקולנוע האחרון שהיה בבעלותם, קולנוע רענן ברעננה, מופעל כיום על ידי יונייטד קינג). והאמת, מבין אותו: בעולם שמשתנה כל כך מהר, יהיה מאוד נדיר להגיע לסכומים כאלה בתור חברה מפיצה. הכסף המשמעותי היחידי בעולם הקולנוע, בסופו של דבר, נמצא בידי בעלי בתי הקולנוע.

המכירה הזאת – אם אכן תקרה – גם מוציאה אל האור את מה שהיה כבר ממילא די גלוי וידוע, אבל מהוסה, בתחום הקולנוע בארץ: מזה שנים מטלון ופורום פילם עבדו בשיתוף פעולה צמוד. בין אם זו סתם חברות בין אנשי עסקים, או איזשהו הסכם רשמי או לא רשמי שנחתם בין הגופים, אבל מטלון ופורום פילם היו למעשה כמעט תאומים סיאמיים. בימים שלפני סינמה סיטי, כשהיתה הפרדה קתולית בין המפיצים ובין בתי הקולנוע וכל מפיץ הקרין רק בבתי הקולנוע של עצמו, סרטיו של מטלון הוקרנו כמעט תמיד אך ורק בבתי הקולנוע של תיאטראות ישראל (ולא אצל המתחרים בג.ג או בלב). שנות המגה-פלקסים אמנם עירבבו מחדש את כל ההסכמים הישנים, כי כולם היו זקוקים למסכים של כולם, והאגואים וחשבונות העבר הונחו בצד. מטלון ופורום פילם גם עובדים עם אותו משרד יחסי ציבור, מה שגורם לתופעה האבסורדית, והבלעדית לישראל, שכשסרט של דיסני (בהפצת פורום) וסרט של סוני (בהפצת מטלון) יוצאים באותו סוף שבוע ואמורים להתחרות זה בזה, הם למעשה משובצים לאותם בתי קולנוע ונלחמים על אינצ'ים בתקשורת באמצעות אותם יחצנים. לא ברור איך האולפנים בהוליווד נתנו לזה להמשיך, אבל ברור שהקהל בארץ קיבל מצב של תחרות מוחלשת. כשגרדינגר החליט להחרים את מבקרי הקולנוע ולמנוע פרסום של ביקורות על סרטיו בסוף השבוע הראשון לצאתם, מטלון ציית. הוא היחיד שהתמיד בצייתנותו עד היום.

את חברת א.ד מטלון הקים אלברט דוד מטלון ב-1943, כשחתם על הסכם ההפצה הבלעדי עם חברת קולומביה (כיום אולפני סוני). מ-1976 מטלון הם גם המפיצים של אולפני פוקס בארץ. בני משפחת מטלון עדיין מנהלים את החברה. בנו של אלברט, דיוויד מטלון, עבר בשנות ה-70 לתפקיד בכיר במחלקת ההפצה הבינלאומית של אולפני קולומביה ובשנות השמונים היה ממקימי אולפן הבת, טריי-סטאר. בשנים האחרונות הוא היה יו"ר חברת ההפקה של ארנון מילצ'ן, ניו ריג'נסי.

כדי להבין משהו מהמנטליות של דור ההפצה הישן, כדאי להיזכר בכתבת הווידיאו הזאת של "דה מרקר", מימי שיא הצלחת "אווטאר". אמנון מטלון מתראיין במערכת "דה מרקר" לכתבת אופיר בר-זוהר וכשהוא נשאל על הצלחות של סרטים, הוא מציין בתחילה שמכירת של 120-150 אלף כרטיסים זו הצלחה טובה בעיניו, אבל אז כשהוא רוצה לפרט הוא עוצר ואומר: "אני לא רוצה לגלות את כל סודות המקצוע?". סודות המקצוע? זהבסך הכל הפצת סרטים, תחום שבכל העולם מנוהל על ידי חברות ציבוריות שכל מספריהן חשופים ושקופים ונתונים לביקורת, וכל צעד – כלכלי, שיווקי ותוכני שלהם – מסוקר על ידי עיתונות התעשייה. אבל בארץ? "הפצת סרטים" זה סוד גדול. לומדים את זה בבית הספר לכישוף.

המטלונים והגרדינגרים הם נצר לדור העתיק של מפיצי הסרטים, דור שכבר כמעט ולא קיים בעולם פרט לישראל, דור שמנהל חברות הפצה קצת כמו חנות מכולת משפחתית ושכונתית (זה דווקא נאמר בחיבה והערכה) ולא כמו תאגיד ענק. אבל בעולם שנהיה יותר ויותר תאגידי, ובתרבות פופו שנהיית יותר ויותר מכווננת נעורים, לוותיקים כבר אין את החושים לדעת להמר על "הדבר הבטוח". למעשה, כבר אין דבר כזה "הדבר הבטוח" (חוץ מסרטי אנימציה. בארץ, סרטי אנימציה הם כמעט תמיד "הדבר הבטוח"). כך שלנהל חברת הפצה הנסמכת על הבלוקבאסטרים האמריקאים  – בה הלהיטים ה"בטוחים" שעולה המון כסף להפיץ לא תמיד עובדים על הקהל המקומי (ע"ע "ספיידרמן"), ובה כל עולם הקולנוע העצמאי (של פוקס סרצ'לייט וסוני פיקצ'רס קלאסיקס, שגם הם היו אמורים להיות מטופלים על ידי מטלון) כמעט ותמיד נגנז ולא הגיע ארצה, עולם ההפצה הפך לעסק יקר והפכפך, וקל להבין למה מישהו שחי את התחום הזה כל חייו רואה ב"אווטאר" את האקזיט שעליו הוא חלם, ושהוא לא רוצה לחכות יותר לעוד אחד כזה. ככה אני מפרש את ההחלטה הזאת (יש לציין: מעולם לא פגשתי את אמנון מטלון).

וכך קורה שעולם הקולנוע בארץ חוזר ומתכנס לשני מוקדי כוח. פעם זה היה רשתות הקולנוע רב חן מול ג.ג. ששלטו בשוק. עכשיו מוקי גרדינגר – עם אכן הדברים שסיפרו לי יקרו ויצאו אל הפועל ובהנחה שהם נכונים – ישלוט גם בחוזים של מטלון. ולא אתפלא אם הוא איכשהו גם יקבל לידיו את סרטי שפירא מתישהו. ומנגד, זה נראה די בלתי נמנע שמתישהו ג.ג יתאחדו עם יונייטד קינג, לא? זה משהו שכבר שנים נראה באופק. ובזכות שיתופי הפעולה בקולנוע מנדרין ובקולנוע פארק, אדרי וחברת יונייטד קינג נראים די קרובים עסקית לקולנוע לב. כך שהגושים החדשים מתחילים להתייצב.

פניתי ליחצנים של פורום פילם ומטלון לקבלת תגובה לידיעה. טרם קיבלתי תשובות. אמשיך לעדכן.

אז היה לנו סרט מד"ב קצר אתמול (תוצרת ישראל). הנה, ויה "סלאשפילם", עוד סרט מד"ב קצר תוצרת לוס אנג'לס. זה מתחיל להיראות כמו טרנד: במאים שיוצרים סרטי מד"ב קצרים בזול כדי למשוך את עיניהם של מפיקים בכירים. זה עבד לניל בלומקמפ עם "חי ביוהנסבורג", ועבד לפדריקו אלווארז עם "התקף פניקה". ועכשיו גם ריקרדו מונטריי רוצה למצוא לעצמו סוכן ולהשיג דיל. הוא צילם ברחובות לוס אנג'לס במצלמת RED את הסרט הקצר "העורב", השקיע בו 5,000 דולר לאפקטים והעלה לרשת. זה שוב הרעיון של "מחוז 9 " ושל "V" – עתיד בו חלליות מרחפות מעל הערים הגדולות והאנושות נמצאת במצור. והוא הוסיף לתוך זה דמות בשם "העורב", שנמצאת במנוסה ויש לה כוחות מיוחדים להילחם בכוחות השיטור שרודפים אותו. הנה הסרט, שנראה כמו טיזר למשהו גדול יותר. מצד אחד, הדז'ה-וו כבר מוגזם. מצד שני: וואו, די מדהים מה 5,000 דולר משיגים בימינו מבחינת ערכי הפקה.