ובינתיים, מאז אתמול, התפרסמו נתוני הקופה של סוף השבוע האחרון."איירון מן 2 " עדיין מוביל. הוא מכר כבר כ-40,000 כרטיסים. תהיה פילוסופית: האם כל סרט שמציג בקולנוע גת מצליח, או רק סרטים מצליחים (כלומר, להיטים בטוחים) מציגים בגת. בכל מקרה, "איירון מן 2 " ממשיך את הרצף של "אווטאר" ו"אליס בארץ הפלאות", של סרטים שהציגו בגת וצעדו בראש טבלת מכירת הכרטיסים השבועית. אני מניח ש"צעצוע של סיפור 3 "יהיה הבא בתור שם, וגורלו המסחרי יהיה דומה.

ובמקום השני, "דייט לילי". הסרט שכיכב השבוע בראש רשימת הסרטים שחיפשתם השבוע בבלוגי. 12,000 כרטיסים נמכרו, אבל רק ב-13 אולמות (לעומת 31 אולמות של "איירון מן 2 "), מה שהופך את "דייט לילי" לסרט שאולמותיו היו הכי מלאים סוף השבוע האחרון.

===========

בראד פיט היה אמור לככב ב"המעיין" שארן ארונופסקי, אבל פרש ברגע האחרון. כתוצאה מכך מממני הסרט חטפו רגליים קרות וארונופסקי היה צריך ללהק מחדש את הסרט ולהפק אותו בחצי הכסף. ואז בראד פיט היה אמור לככב ב"The Fighter" של דארן ארונופסקי, אבל פרש ברגע האחרון. אז גם ארונופסקי פרש. ועכשיו אנחנו מתבשרים שבראד פיט יככב בסרטו של ארונופסקי, "The Tiger". מה שמעלה את השאלה: תוך כמה זמן הוא יפרוש גם מהסרט הזה?

ואולי ארונופסקי מבין שפיט, בסופו של דבר, הוא הקמע שלו. הוא פרש מ"המעיין" ובזכות התקציב הנמוך יותר ניתנה לארונופסקי חירות גדולה יותר והוא יצר את אחד הסרטים היקרים והאבסטרקטיים והנפלאים של העשור האחרון. וגם: הוא התחתן עם השחקנית הראשית. פיט פרש מ"המתאגרף", ואז ארונופסקי החליט לעבור ל"המתאבק", עם התקציב הקטן יותר, שהפך להצלחה ביקורתית, והזניק מחדש את הקריירה של מיקי רורק (התפקיד שלו ב"איירון מן 2 "הוא רק בזכות "המתאבק"). כך שאולי ארונופסקי הבין שגם כשפיט פורש, הכל לטובה.

============

אן תומפסון מדווחת על בלוגרים, עיתונאים, מבקרים ובמאי אחד, על טיסה אחת מניו יורק לניס, בדרך לקאן. אותי ממש מבאס שאין אף דיווח בלוגי בעברית מקאן. אין שם אף אחד מקולנועני ישראל שיכול לספק דיווח שוטף, לפחות יומי? אני תורם את בלוגי למטרה, אבל מצידי שמישהו יפתח בלוג לא-משנה-איפה וידווח.

================

ויה "סינמטיקל": מכון הקולנוע האמריקאי העלה ליו-טיוב קטע שיחה עם וויליאם פרידקין המספר על צילומי סצינת המרדף ב"הקשר הצרפתי":

================

ואם אתם בירושלים הבוקר, אתם מוזמנים לקפוץ למרכז שזר ב-11:00, שם אני מרצה על "סלאח שבתי" ועל "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", ואנסה למה אלה שניים מהסרטים המבריקים, החכמים והחתרניים שנעשו בישראל.

הרבה זמן לא הצצנו מה קורה בקופות בארץ. ובכן, נראה שהמצב לא רע בכלל. בסוף השבוע הקודם, הצליח "איירון מן 2 " להיות הסרט הכי נצפה בארץ – גיבור על מצליח בקופות בארץ! לראשונה לדעתי! – עם מכירות של מעט יותר מ-20,000 כרטיסים. ומתברר שגם "התנגשות הטיטאנים" עובד לא רע והוא מכר כבר 70,000 כרטיסים. ו"הדרקון הראשון שלי" מתקדם לאט אבל בטוח גם בארץ, והגיע כבר ל-150,000 כרטיסים (נכון ליום ראשון שעבר, בעשרה ימים האחרונים הם בוודאי מכרו עוד). אבל הכי מפתיע: "אליס בארץ הפלאות" של טים ברטון עדיין הולך מצוין. הוא כבר הגיע להכנסות של 4.7 מיליון דולר, שזה יוצא בערך 430,000 כרטיסים. במילים אחרות: אם מתעלמים לרגע מ"אווטאר", שחורג מכל סטטיסטיקה הגיונית, הרי שהסרט הכי קופתי בישראל ב-2009 היה "למעלה" של פיקסאר, עם הכנסות של 3.6 מיליון דולר. והנה, "אליס בארץ הפלאות" כבר עוקף אותו ברבעון הראשון של 2010. וזה עוד לפני "שרק 4 " ו"צעצוע של סיפור 3 " ו"פעם הייתי" ו"זוהי סדום" שבוודאי גם ימכרו בין 200 ל-300 אלף כרטיסים כל אחד.

==============

משונה שהידיעה המפתיעה (לטובה) הזאת מסתתרת דווקא ב"וואלה! סלבס", ואני מקווה שהיא אמינה: מתברר שלוסי דובינצ'יק מתכננת להפוך את "החיים על פי אגפא" של אסי דיין להצגה בתיאטרון גשר. דובינצ'יק גם תגלם את אחת הדמויות (אני מניח שהיא תגלם או את דמות הצלמת שגילמה עירית פרנק, או את דמות הבחורה המעורערת שגילמה אביטל דיקר). שלומי שבן יגלם את צ'רניאק הפסנתרן (שגילם במקור דני ליטני).

אני די מחבב את הנטייה האופנתית הזאת לעבד סרטים להצגות (לרוב למיוזיקלס). אני סקרן, למשל, לראות מה ג'ולי טיימור תעשה ל"ספיידרמן" כמיוזיקל בברודוויי. ומכיוון שכל כך הרבה שנים הקולנוע עיבד הצגות, התנועה לכיוון ההפוך שמאפיינת את העשור וקצת האחרון דווקא מבדרת אותי. ואחרי "הלהקה" ו"החיים על פי אגפא" (ו"השוטר אזולאי"), אולי יהיה נכון להמשיך לחשוב על עיבודים נוספים. ואגב: אני מחכה בקוצר רוח לרימייקים ישראליים. גם זה צריך מתישהו להגיע. ויש לא מעט סרטים ישראליים שראויים להיגאל על ידי רימייק. כבר שוחחנו על זה כאן בעבר.

אז בואו נתחיל להעלות רעיונות: איזה עוד סרטים ישראליים יכולים להפוך להצגות? הקו המנחה, אני מניח, הוא שמדובר בעלילה שאפשר לרכז ב-2-3 לוקיישנים ושמתרחשת במסגרת זמן די מצומצמת. "אגפא", שמתרחש בעיקר בפאב במשך לילה אחד, הוא מהבחינה הזאת בחירה מושלמת. כמעט יוג'ין אוניל בתל אביב. אם מסורת המיוזיקל היתה יותר תוססת ושמחה בארץ, הייתי מדמיין בקלות את "סיפור גדול" הופך למיוזיקל. אבל אני לא בטוח שזה הולך ככה.

==========

הפרסים בדוק-אביב חולקו אמש (הפסטיבל ממשיך עד שבת). "גם כשעיניי פקוחות", סרט על המוזיקאי גבריאל בלחסן שביים אופיר טריינין, זכה במקום הראשון. הנה הפרטים וכל שאר הפרסים.

==============

דיוויד קרוננברג הולך לעבד את "קוסמופוליס" של דון דלילו לסרט עם קולין פארל ומריון קוטיאר בתפקידים הראשיים. בשורות טובות… אבל – "ארוחה ערומה" של קרוננברג הוא בעיניי אחד העיבודים הכי טובים שאי פעם נעשו לספר (של וויליאם בורוז). בית ספר באיך לעבד, להישאר נאמן לאווירה, אבל לקחת חירויות למטרות קולנוע. כך שדון דלילו אמור להיות נהדר בידיים של קרוננברג. נשאלת השאלה האם אחרי ההצלחות שלו עם "סימנים של כבוד" ו"היסטוריה של אלימות" האם קרוננברג יעיז ללכת לכיוון סוריאליסטי/ביזארי/תודעתי/לא-לגמרי-קוהרנטי, כמו שהוא העיז לעשות עם "ארוחה ערומה". ובכל אופן, פרויקט מסקרן.

============

כדאי לקרוא: ה"לוס אנג'לס טיימס" מעיין במגמה שאנחנו עוקבים אחריה כאן דרך סרטוני יו-טיוב למיניהם – על קולנוענים שעושים סרטים קצרים מרשימים שמופצים באופן ויראלי, מושכים תשומת לב בקהל, התקשורת והתעשייה, ועושים לעצמם קיצור דרך הישר לתוך הוליווד. את רוב הסרטים המוזכרים בכתבה ראינו כאן בבלוג בחודשים האחרונים.

===========

וויליאם לובצ'נסקי, הצלם הצרפתי שעבד עם גודאר, טריפו וריווט, בין השאר, הלך לעולמו לפני שבוע בגיל 72. ה"ניו יורק טיימס" מספיד. לגודאר הוא צילם, בין השאר, את "הגל החדש". לטריפו הוא צילם את "האשה ממול". לקלוד לנצמן הוא צילם את הסרט התיעודי "למה ישראל?". ולאנרי ז'ורז'-קלוזו הוא צילם את "אשה גיהנום".

לאחי רז, השכן שלי מהבלוג הסמוך, יש הקרנת בכורה עולמית לקליפ של השכן שלו, אדם ביזנסקי, שמצא שיר ישן של אלן ארקין והלביש אותו מחדש. צפו.

ו"ניו יורק מגזין" סוקר את הדור החדש של במאי הקליפים, במאים שאם.טי.וי זה כבר ענתיקה עבורם, והם הפכו לכוכבי יו-טיוב.

הבלוגרים האמריקאים עלו הלילה על טיסות בדרך לקאן, אחרי לא מעט עיכובים בשדות תעופה בגלל הענן הוולקני (סרט ההמשך ללהיט העולמי מלפני שבועיים). מישהו כאן טס היום או מחר לקאן? אם כן, אנא שלחו דיווחים (ותמונות) כאן בתגובות או ישירות למייל (yraveh@cinemascope.co.il).

לפני חמישה ימים הגיע קונן אובריאן להתארח במפקדת גוגל בקליפורניה והתיישב מול עובדי החברה לתת להם מעין מופע, ובעיקר לענות על שאלותיהם. פנו לכם 48 דקות לצפות במפגש:

מבקרת הקולנוע העצמאי של "סינמטיקל" ראתה השבוע ב"הוט דוקס", אחד הפסטיבלים הבכירים בעולם לקולנוע דוקומנטרי, את "שתיקת הארכיונים" של יעל חרסונסקי ואהדה. הנה ביקורתה. "שתיקת הארכיונים" זכה אתמול בפרס הסרט הזר של הפסטיבל.

==============

קיץ 2010 (בקולנוע) יצא רשמית לדרך ביום שישי עם הבכורה האמריקאית של "איירון מן 2 ", וזו הזדמנות מצוינת עבור אולפני הוליווד להתחיל לפמסמם… את קיץ 2011. בשבועיים האחרונים יצאו לא מעט הודעות רשמיות לעיתונים על סרטים שאושרו ושיגיעו למסכים בקיץ הבא. דיוויד פולנד מסכם אותם:

מאי: "ת'ור" (קנת בראנה מביים), "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס 2 ", "שודדי הקאריביים 4 ".

יוני: "קונגו פו פנדה 2 " (דרימוורקס, תלת מימד), "X מן: מחלקה ראשונה" (מתיו ווהן מביים), "גרין לנטרן" ("גרין הורנט" ייצא בתחילת 2011), "מכוניות 2 " (פיקסאר, תלת מימד), "עליית הקופים" – הפריקוול ל"כוכב הקופים" (הפעם עם קופים ממוחשבים).

יולי: "רובוטריקים 3 ", "הארי פוטר" הסופי בהחלט (בתלת מימד), "קפטן אמריקה", "קאובואים וחייזרים" (ג'ון פאברו, שחוגג השבוע את נצחון "איירון מן 2 ", מביים).

שלושה סרטים בתלת מימד. שלושה גיבורי על. ומכיוון שב-2010 אני מחכה רק ל"Inception" ול"טרון", אני בזאת מתחיל לחכות ל-2011.

============

וגם זה יגיע בקיץ 2011: הפרויקט העד-לפני-רגע-סודי של ג'יי.ג'יי אברמס וסטיבן ספילברג – הראשון כתב ומביים, השני מפיק. הסרט נקרא "סופר 8 " – כנראה לא רימייק למותחן הסנאף של ניקולס קייג' וג'ואל שומאכר – העוסק ב… חיזרים. יאמי. הטיזר הוצמד בסוף השבוע ל"איירון מן 2 " ומיד צולם במאות מצלמות סלולריות ברחבי אמריקה. למשל כאן:

ההקרנה של הסרט "Still Bill" (או בעברית "ביל וויתרז: סיפורה של אגדת סול"), עליו כתבתי הבוקר, שתתקיים הערב ב-22:00 במסגרת פסטיבל דוק-אביב, גרמה לי להיזכר בגעגוע בכמה מהשירים שלו שהכי אהבתי בסבנטיז. אז הנה פוסט מוזיקלי של המיטב של ביל וויתרז (לחצו על כל לינק כדי להפעיל את הנגן):

1.

כנראה ההמנון הכי מפורסם ומזוהה של ביל וויתרז, שחזר לתודעה לפני כעשור בזכות סצינה מקסימה של שנה שלמה בשוט אחד מתוך "נוטינג היל".

Bill Withers – Aint No Sunshine

2.

ר' נחמן אמר "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". ואיך עושים את זה? שומעים בכל בוקר את "Lovely Day" של ביל וויתרז, אחד משירי ההשכמה הגדולים של כל הזמנים, שיר שפשוט עושה מצב רוח, שיר שעושה חשק להגיד תודה. ובאופן מדהים, זה הסינגל הראשון שוויתרז הוציא בחייו, ב-1972. קלע בול בניסיון הראשון. שיר הפופ המושלם לטעמי.

Bill Withers – Lovely Day

3.

וזה, למעשה, השיר היחיד של וויתרז שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי. וגם הפך, עשור וחצי אחר כך, לשיר נושא של סרט באותו שם עם מורגן פרימן.

Bill Withers – Lean On Me

4.

הנה ביל וויתרז בשיר קצת יותר פאנקי (אבל עם גיטרה אקוסטית), שגם הופיע בדי הרבה סרטים.

Bill Withers – Use Me

5.

ועוד אחד אחרון.

Bill Withers – Who is He And What is He to You

לפני כמה חודשים כתבתי מסוקרן על חברת ההפצה של הסרט התיעודי "Still Bill", על ביל וויתרז, שמציעה די.וי.די להקרנות פומביות של הסרט ברחבי אמריקה. והנה הסרט מגיע להקרנה בפסטיבל דוק-אביב. ולצידו גם הסרט התיעודי המדובר למדי של טום דיצ'ילו, "When You Are Strange" על להקת הדלתות. הנה סקירה תמציתית של שניהם.

הסרט על ביל וויתרז יוקרן היום ובשישי הבא.

הסרט על הדלתות, עם הקריינות של ג'וני דפ, יוקרן מחר (מוצאי שבת) בראשון ב-20:30 בנמל תל אביב, בחינם. ושוב במוצאי שבת הבאה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 5.5.2010

1.
אחד הסרטים היותר מסקרנים שיוקרנו השבוע בפסטיבל דוק-אביב מגיע להקרנות בתל אביב הישר מסיבוב הקרנות קצר על מסכי ניו יורק. זהו "When You Are Strange", הסרט התיעודי על הדלתות. מסקרן כי ביים אותו טום דיצ'ילו (“רעש מצלמים"), מקריין אותו ג'וני דפ והפיק אותו דיק וולף (“חוק וסדר"). הסרט בנוי כמעט כולו אך ורק מקטעי ארכיון המתעדים את להקת הדלתות מרגע שהוקמה ב-1965 בלוס אנג'לס ועד מותו של ג'ים מוריסון ב-1971 בפריז. ובין לבין, אמריקה יורדת מהפסים עם תנועת תרבות-הנגד האנטי ממסדית, הסקס החופשי, התנועה לזכויות האדם, התנועה האנטי-מלחמתית, הסמים, הרוקנרול, רעידת האדמה של תרבות הנוער שמחתה בקולניות ובעירום ובמסטוליות נגד המלחמות של המבוגרים. הייתרון בלהקת הדלתות כמושא לסרט תיעודי הוא העובדה שרובם היו יוצאי בית ספר לקולנוע כך שהם עסקו לא מעט בלתעד את עצמם. הסרט מכיל כמות עצומה של חומרי גלם שבו הדלתות מצלמים את עצמם, ומצולמים בהופעות ובחזרות (וכולל כמה רגעי תיעוד עצמי של מוריסון שלדעתי לא נראו עד היום).

יש להזכיר: אמנם יוצרי הסרט מתגאים שזהו הסרט התיעודי הראשון באורך מלא שמופק על הדלתות, אבל כבר היה סרט תיעודי על הלהקה שחשף לא מעט מחדוות הצילום העצמי של הלהקה. למעשה, הסרט העלילתי שביים אוליבר סטון על הדלתות ב-1992, עם ואל קילמר בתפקיד ג'ים מוריסון, שיחזר לא מעט מחומרי הגלם האלה בכיכובם של שחקני הסרט.

אז אם כבר ראיתם משהו מהסרטים ההם, חלק מהסיפורים והחומרים כבר תכירו: כולל המפגש של מוריסון עם אנדי וורהול בניו יורק, עוד מתעד כפייתי. אבל נדמה שלטום דיצ'ילו יש גם אג'נדה מסוימת בסרט. הוא אמנם עורך מונטאז' די מסחרר ופוקח עיניים של חומרי גלם, ונותן לג'וני דפ לקריין את סיפורי המעללים של הלהקה, ושל סולנה, שמהר מאוד האלכוהול והסמים עלו לו לראש. אבל נדמה שהוא גם בא לבצע תיקון היסטורי. כולם מדברים על ג'ים מוריסון, אבל הוא שב ומזכיר שאת השירים הגדולים של הלהקה לא הוא כתב (או לפחות לא רק הוא כתב). דיצ'ילו אמנם לא מתכחש לכריזמה העצומה של מוריסון שגרמה ללהקה לפרוח, אבל הוא לא שותף לבניית המיתוס של המוריסוני, ומזכיר שלמרות יופיו ותכונותיו ככוכב, הדלתות נותרו נצחיים בזכות המוזיקה. האופן שבו דיצ'ילו מפרק את ההשפעה המוזיקלית של כל אחד מחברי הלהקה – זה בא מהעולם הקלאסי, זה בא מהג'ז, וכו' – היא רגע מבריק בסרט, לא רק כי הוא עוזר לשמוע את המוזיקה שלהם מחדש, אלא כי הוא מחדד את העובדה שהם היו אכן להקה, ולא נגני הליווי של איש אחד בשם מוריסון.

2.
ומן העבר השני של המנעד הדוקומנטרי נמצא הסרט "ביל וויתרז: ספורה של אגדה סול". סרט מסעיר פחות, על איש מסעיר פחות. סרט סביר, סימפטי, נחמד. עם עין יפה לפרטים, אבל בלי יותר מדי כריזמה. ממש כמו מושאה. הסיפור כמעט נהדר. למעשה – אולי מביך להודות – מבחינה מוזיקלית אני מעריץ הרבה יותר גדול של ביל וויתרז מאשר של הדלתות. וגם כאן יש תעלומה מסוימת: איך קרה שבגיל שלושים ומשהו החליט מכונאי מטוסים מגמגם לנטוש את העבודה הקבועה שלו ולהתמסר למוזיקה. ואז בפרץ עצום של יצירתיות הוא יצר בעשור אחד – מתחילת שנות השבעים עד תחילת שנות השמונים – כמה משירי הפופ-סול הכי נהדרים שהוקלטו באמריקה. ואז, באותה מהירות שבה הוא צץ, הוא גם נעלם. וויתרז עדיין חי. אבל באופן מודע פרש מעולם ההקלטות וההופעות. אין לו מה להוסיף. הוא שר את מה שהיה לו. והוא כבר בן 70. אין לו כוח להתרוצץ יותר. אבל מאיפה באו בבת אחת כל השירים הנפלאים אלה, ולאן הם נעלמו? וויתרז ויוצרי הסרט לא ממש מוצאים תשובה. אז בחלקו הראשון, כמו תוכנית נאה בערוץ VH1, הסרט מזכיר את כל הרגעים שבהם וויתרז היה בצמרות מצעדי הפזמונים, עם הופעותיו הפלגמטיות (לא היה בסרט, אבל אני זוכר בזמן אמת, מערכון של אדי מרפי מ"סאטרדיי נייט לייב" שירד על וויתרז וקרא לתרום לאגודה שתומכת ב"אחים ללא נשמה", כשמרפי מגלם זמר דמוי וויתרז שיושב עם קרדיגן על שרפרף ומחזיק את המיקרופון באופן רפוי. ההפך המוחלט מג'יימס בראון). בזכות שיריו המרגשים והעובדה שנעים לראות שהאיש הזה עדיין מסתובב וחי – להבדיל ממוריסון, הוא שרד את הסבנטיז ונשאר מקורקע לאדמה – יש בסרט הזה משהו חביב. כמו שיר נשמה נטול נשמה.

לפני כמה ימים, בעודי מחכה לתחילת סרט בסינמה סיטי, העברתי את הזמן בחנות הספרים במתחם וקראתי כמה מסיפוריו הקצרים של אתגר קרת מתוך ספרו החדש, "פתאום דפיקה בדלת". הסיפור הראשון – שיר הנושא של האלבום, כמו שאומרים במוזיקה – בידר אותי כהוגן. מטאפורה שנונה מאוד על תלאות הכתיבה, כשכל כך הרבה דברים – ציפיות, חוסר בטחון, חרדה, ושאר סוכנים חוץ-נפשיים (מו"לים, עורכים, קוראים) – מכוונים אקדח מטאפורי לרקתו של הסופר ודורשים ממנו שישעשע אותם. עכשיו. ובפקודה. (הנה ארבעה סיפורים מהספר כפי שפורסמו ב"מוסף הארץ" בסוף השבוע).

והנה, בשעה טובה, יוצא בארץ סוף "9.99", סרט האנימציה בהפקה אוסטרלית שביימה הישראלית תתיה רוזנטל, המבוסס על סיפוריו של קרת, כפי שעובדו לתסריט על ידי קרת ורוזנטל (ודובבו על ידי ג'פרי ראש ואנתוני לפאליה). לפעמים צריך להוציא ספר כדי להפיץ סרט. ואכן, אני רואה בפוסטר שרשת צומת ספרים משתפת פעולה בהפצת הסרט. הסרט ייצא ב-16.5 בסינמטקים בתל אביב ובירושלים.

=============

הנה מקבץ כותרות של דברים חשובים מהעולם שקו בימים האחרונים:

1.

סטיבן ספילברג מתחיל לעבוד על סרט חדש, "The War Horse" ("סוס מלחמה". אבל המפיצים יוכלו לקרוא לו "סיפורו של סוס", אני מניח). נשמע כמו שילוב בין "סייח השחור" ו"אמפריית השמש", לא? את התסריט – המבוסס על ספר שכבר עובד להצגה – כותבים לי הול וריצ'רד קרטיס, והסרט כבר מיועד ליציאה למסכים ב-11 באוגוסט 2011. ובמקביל, כמובן, ספילברג ממשיך לעבוד על האנימציה והאפקטים של "טין טין", שייצא ב-2012. נראה לי שהוא חותר למין תמהיל של סרט קטן/סרט גדול; סרט בפילם, דו-מימד/סרט דיגיטלי, תלת מימד. משהו כזה.

2.

והנה צילומים מהסט בניו מקסיקו בו מצלמים האחים כהן ברגעים אלה את הרימייק שלהם ל"True Grit", המערבון של ג'ון וויין מסוף שנות הששים.

3.

ביום ראשון, ברגע שבו הסתיים פרק הזמן שבו התחייב קונן אובריאן שלא לדבר על אן.בי.סי בתקשורת, שודרה כתבה עליו, כולל ראיון איתו, ב"60 דקות" של רשת סי.בי.אס. 15 דקות של קונן אובריאן עם זקן ועם וריד שמאיים לפקוע מתחת עין. צפו.

ומכיוון שקונן היה מאוד מאופק ודיפלומטי, חבריו ב"Funny Or Die" התגייסו יומיים אחר כך לקחת את קטעי הראיון שלו מהתוכנית ולהוסיף כתוביות שמסבירות מה הוא באמת חושב מבפנים אבל לא מעז להגיד.

(מעניין אם בבלוג החדש של דבורית ב"אייס" היא תוכל לאמבד קטעי וידיאו מכל אתר שיתחשק לה במקום ללנקק החוצה…).

===============

היום נפתח פסטיבל דוק-אביב. וזה עמוד הפייסבוק של הפסטיבל, בו תוכלו לעקוב אחרי מה שקורה, עדכונים ומבצעים.

=================

וההרשמה לפרויקט "48 שעות" הבא, שיתקיים ביוני, נפתחה לפני כשבועיים, השנה תתקיים התחרות לראשונה גם בשדרות (בשורות טובות לכל הסטודנטים בספיר). הפרסים השנה די מגניבים, אני חייב להגיד (מצלמת קנון EOS D7? בא לי גם אחת כזאת). בשנה שעברה שפטתי בשלב הגמר. היו שם דברים נחמדים מאוד.

עד עכשיו אלה היו שמועות, עכשיו זה רשמי. סרט הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום בסינמטק שדרות ב-30.5 יהיה "המדריך למהפכה" – הסרט העלילתי-דוקומנטרי של דורון צברי. סרט הנעילה של הפסטיבל, ב-3.6, יהיה "פעם הייתי" של אבי נשר.