ההילולה לזכרו של התנא ר' שמעון בר יוחאי – ככל הנראה ההילולה היחידה שגם האשכנזים מציינים באדיקות פלאית – היא תירוץ מצוין להיזכר בבסרט הקצר "ל"ג בעומר" שביים ב-1998 שרון עמרני ז"ל. מכיוון שב-33 הימים הראשונים לספירת העומר נוהגים מנהגי אבלות לזכר 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא שנפטרו במגיפה (ר' עקיבא אמר שזה קרה בגלל שהם לא נהגו כבוד זה בזה), לא נוהגים להתחתן בין פסח לל"ג בעומר. מל"ג בעומר מותר. ואכן, הסרט "ל"ג בעומר" עוסק בציפייה לקראת חתונה. מוריס, גבר מפגר בן 40, מחכה לחתונת אחיו הצעיר שאמורה להתקיים בערב ל"ג בעומר. יעקב כהן, בהופעת משחק שמזכירה לי את פיטר סלרס ב"להיות שם", ומרגשת בעיניי באותה מידה, מגלם את מוריס. אהוד בנאי חתום על המוזיקה. "ל"ג בעומר" מגלם תפקיד ראשי מאוד בסרט התיעודי שאני עובד עליו, ושעוסק בשרון עמרני. בקרוב. הנה הסרט במלואו. (או כאן).

איך הזמן טס. בדיוק בסוף השבוע הזה לפני שנתיים עלה בארץ "איירון מן" הראשון והיה לסרט הראשון בארץ שמוצג בהקרנה דיגיטלית. המון השתנה מאז. והנה מגיע "איירון מן 2 ". האמת, מי שמתאכזב מהסרט הזה מפונק. מצד שני, זה די ברור. "איירון מן" הראשון תפס את כולנו בהפתעה. "איירון מן 2 " – שהוא בבחינת more of the same – כבר מגיע עם נטל הרסני של ציפיות על גבו. אני מסכים עם המקטרגים שמבחינה עלילתית יש משהו מאוד חלש בסרט – ובעיקר בין מה שאמור להיות השואו-דאון בין איירון מן ובין הנבל שאמור לייצג את אותה טכנולוגיה אבל עם ערכים הפוכים (ובאותה הזדמנות להקים לתחייה את המלחמה הקרה בין אמריקה התעשיינית והקפיטליסטית ובין רוסיה החתרנית והאנטי-תאגידית). אבל יש בסרט הזה כל כך הרבה שארם חצוף שכלל לא קשור לעלילה, שקשה שלא להתמוגג ממנו. השיחות בין טוני סטארק והנשים סביבו, בהן הוא תמיד נכנס להן באמצע משפט, קוטע, עולה להן על המילים, הופכות את "איירון מן 2 " לגרסת גיבורי העל של "המדריך לחיים בכפר". מהבחינה הזאת, הבחירה הדי קינקית בג'אסטין תרו לתפקיד התסריטאי בסרט מעידה מראש על כוונות היוצרים: זה יותר "זולנדר" מ"איירון מן". בקיצור, די התענגתי. הנה הביקורת.

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.4.2010

לכל שבת יש מוצאי שבת. זה מה שמגלה טוני סטארק (רוברט דאוני ג'וניור) אחרי האופוריה הראשונית שלו בתור גיבור העל החדש של אמריקה, איירון מן. “איירון מן 2” מגיע למסכים בדיוק שנתיים אחרי ש"איירון מן" הראשון התגלה כהברקה הוליוודית מבדרת, שנונה ואולטרה-מצליחה, אבל עלילתו מתחילה בדיוק בנקודה בה הסרט הקודם נגמר. סטארק – תעשיין/יצרן נשק/אספן אמנות/פלייבוי – סיים לבנות את החליפה הסופר-הייטקית שמעניקה לו כוחות עצומים ויכולת מעוף, והוא כל כך מלא מעצמו עד שהוא לא מצליח לשמור בסוד את הזהות הסודית שלו וחושף אותה מול קהל צופי הטלוויזיה העולמי. גיבור העל הזה חי את חייו בפומבי. קאט לפרק 2: אחרי החגיגות, בא שלב ההתמודדות עם ההשלכות. ומתברר שחייו של גיבור העל, בייחוד זה שלא מצליח לשמור על דיסקרטיות ומעדיף שלא לחיות את חייו במערה, אינם כה פשוטים. כך, למשל, מרגע שנולד הגיבור, נולד מולו הרשע. אי שם ברוסיה, בנו של פיזיקאי גוסס בונה לעצמו מעין חליפת איירון מן, אבל שכולה הרס וארס, והוא מעוניין רק לחסל את טוני סטארק. והצרות אינן רק מהחזית הבינלאומית, אלא גם מבית: סנאטור אמריקאי (גארי שנדלינג) דורש להחיל רגולציה על חליפת איירון מן ושסטארק יעביר אותה לידי הצבא. ואם נדמה שהבעיות הן רק חיצוניות, מתברר שהן גם פנימיות: הווידג'ט שנעוץ בבית החזה של סטארק ושמניע את האנרגיה לגופו ולחליפתו מרעיל את דמו בחומר כימי בשם פלדיום, שלמעשה גורם לו לגסוס. בקיצור, מצבו של איירון מן בכי רע ולא ברור מה יחסל אותו קודם, אויביו מחוץ, או ההמצאות הטכנולוגיות שלו שמתבררות להיות יותר רעילות ממצילות.

וכאילו אלה לא צרות מספיקות, ל"איירון מן 2” יש גם תימה דרמטית מאחדת את כל הנראטיבים, העוסקת בקשר שבין בנים ואבותיהם. הגיבור והנבל בסרט למעשה ממשיכים סכסוך שהתחילו אבותיהם. הם לא מכירים זה את זה, אבל הם נזרקים לתוך זירת הקרב בגלל רצונם להגן על שם אביהם. ב"איירון מן" הראשון הקשר בין טוני סטארק ובין אביו, הווארד, האיש שהקים את תעשיות סטארק רק נרמז (בעיקר בקשר האדיפלי שבין סטארק ובין יד ימינו של אביו, ג'דדיה). בסרט השני הקשר הזה – שנקטע עם מותו של האב כשסטארק היה רק נער – זוכה להעמקה. הקשר המתוסבך (אך באותה נשימה, גם די צפוי) בין טוני ובין אביו אמור להסביר לנו איך קרה שהאיש הזה נהיה כמו שהוא נהיה: פזיז, חסר אחריות, נהנתן, עצלן. ההפך המוחלט מהדמות השקדנית והמסורה של אביו. הטראומות הקשורות באביו והנטל הנפשי והפיזי של המשך תפקודו כגיבור על, שבסך הכל רק רוצה לכייף, גורמים לסטארק להפנות עורף למה שנראה בסרט הראשון כמו הייעוד שלו: להיות הגיבור המושיע. מהבחינה הזאת, “איירון מן" התחיל אולי כמעין גרסת מארוול ל"באטמן" (של די.סי קומיקס) – תעשיין יתום משתמש בהונו ובטכנולוגיה שפיתח אביו המנוח כדי לייצר מכשור טכנולוגי שיאפשר לו להילחם בפושעי העולם – ובסרט ההמשך הוא לוקח דווקא מהמיתולוגיה של "סופרמן 2” (גם הוא של די.סי קומיקס) – הנבל שמנסה לסגור חשבון עם האבא באמצעות הבן, והגיבור שלמעשה מוותר על כוחותיו, כשהוא מבין כמה קשה להיות האחראי הבלעדי על השלום העולמי, ועד כמה הפכפכה הכרת התודה של העולם.

בשעה ש"איירון מן" הראשון היה הפתעה מענגת ומשמחת, “איירון מן 2” כבר מגיע עם נטל ציפיות. הוא עומד בהן לא רע. מצד אחד, הוא לא נרתע להיות סרט קומיקס קצת יותר צ'יזי וקלישאתי לרגעים מקודמו, מצד שני הוא שומר על הטון הסופר-קצבי והמאוד מחויך ומודע לעצמו שהפך את ראשון לכזה סרט מהנה. לצד "קיק-אס", סרט גיבורי העל נטולי כוחות-העל שגם מציג עכשיו בארץ, “איירון מן 2” מצליח להיות גם הפראפרזה וגם המקור, הוא גם מעין פרודיית גיבורי על, על דמות שמודעת למיתולוגיה של גיבורי העל ומנסה לשחק את המשחק, אבל גם להיות הדבר עצמו. סצינת האקשן הראשונה הגדולה, המתרחשת בזמן מירוץ הפורמולה 1 במונטה קרלו, מסמנת את הטריטוריה: בדיחות, ציטוטים ומחוות בצד, זה קודם כל פשוט סרט אקשן מלהיב למדי.

אמת, לא הכל עובד לחלוטין. לטעמי הפרטי, עלילת המשנה הקשורה בהתגבשות של צוות "האוונג'רס" (חבורת גיבורי העל שמקבצת לסופר-סופר-גרופ כמה מדמויות הקומיקס של חברת מארוול), קו עלילתי שהושק בסצינת הבונוס שהוספה לסוף הקרדיטים בסרט הראשון, נראית כאילו הולבשה על הסרט די בכוח בהוראת מפיקים, מו"לים ובעלי מניות, שמשתמשים ב"איירון מן 2” כדי להתחיל לפמפם לנו את סרט "האוונג'רס" שאמור להגיע אי שם ב-2012 (אבל קו העלילה הזה איכשהו מצדיק את עצמו בזכות בדיחה אחת לא רעה בכלל על חשבונו של קפטן אמריקה). וגם העלילה הראשית – בה מככב מיקי רורק בתור הנבל הרוסי שמנסה לחסל את איירון מן – מגיעה בשיאה למקום מעט משונה של קרב בשלט רחוק באמצעות מקלדות, שהופך את הסצינות של רורק מקליד במשקפיים לקצת מגוכחות.

אבל הקו הפמיניסטי של הסרט – בו גם גווינת פאלטרו וגם סקרלט ג'והנסון מגלמות נשים חזקות שלמעשה מנהלות את עולמו של טוני סטארק ומצילות את ישבנו – מאזן את הסרט היטב. הגברים נלחמים זה בזה בעצלתיים, ברישול, בריסוק שרירותי. הבנות מתקנות את הבלאגן שלהם באלגנטיות וביעילות ומעשה מצילות את העולם. כך שבין כל הברדק וחלקיקי העלילות הלא לגמרי גמורות, שוב מסתתר לו סרט קצבי, מבדר ושנון, שגם אם לא מתעלה על הסרט הראשון, לפחות נשאר נאמן לציפיות שנוצרו.

============

שלוש הערות:

1.
ג'ון פאברו, שהיה מוכר יותר כשחקן משנה עב לסת שמופיע לעיתים לצד וינס ווהן בקומדיות שטותיות, חתום בפעם השנייה על בימוי סרט "איירון מן", אחרי שהבריק יפה עם הטון הקליל ורב האנרגיה של הסרט הראשון (והוא גם עיבה כהוגן את תפקידו בסרט בתור האפי, הנהג של טוני סטארק, שבסרט הקודם כמעט ולא דיבר). אבל ההפתעה היא בקרדיט התסריט. את "איירון מן 2 “ כתב השחקן ג'סטין תרו, שמוכר בתור מי שגילם את הבמאי האקסצנטרי ב"מולהולנד דרייב" של דיוויד לינץ', ואולי מוכר יותר כשותפו של בן סטילר לכמה וכמה סרטים. “איירון מן 2” הוא התסריט השני שהוא כותב אחרי "רעם טרופי", הקומדיה של בן סטילר שזיכתה את רוברט דאוני ג'וניור במועמדות לאוסקר.

2.
באחת הסצינות בסרט, טוני סטארק מארגן לעצמו מסיבת יום הולדת, משתכר כהוגן והולך מכות עם חברו הטוב ביותר, רודס, כששהם בחליפות איירון מן שמרסקות את הבית שלו לרסיסים. ואת הקרב הזה הם מנהלים לצלילי מיקס של די.ג'יי איי.אם שמתחיל ב"עוד אחד נפל חלל" של קווין. די.ג'יי איי.אם, או בשמו האמיתי אדם גולדסטין, אחד הדיג.'ייאים המפורסמים באמריקה בשנים האחרונות, אפילו מופיע בסצינה הזאת בתור עצמו, וגם מקבל שורת דיאלוג: “מה אתה רוצה, מיסטר סטארק?”. אבל גולדסטין לא חי להגיע לפרמיירת הסרט השבוע. באוגוסט האחרון, כשהוא בן 36, הוא נמצא מת בדירתו ממנת יתר של סמים, שנה בדיוק אחרי ששרד התרסקות מטוס בה נהרגו ארבעה נוסעים, ושני נוסעים נוספים – גולדסטין וטראוויס ברקר מבלינק 182 – נפצעו קשה. בשנה שבין ההתרסקות ובין מנת היתר הוא הספיק לצלם את הסצינה הזאת.

3.

ואז טוני סטארק אומר לפפר פוטס איזשהו משהו שנון וחוזר להילחם בכמה מאות רובוטים מעופפים שמאיימים להשמיד את קווינס, ואז… המסך נהיה לבן. אופס. מה קרה? הגלגל האחרון של הסרט נתקע במכס ולא הגיע להקרנת העיתונאים המוקדמת של הסרט. את עשר הדקות האחרונות של הסרט לא ראיתי. הפינאלה. השואו-דאון. הכותרות. אני יכול לנחש בשלב הזה שטוני סטארק נשאר בחיים בסוף הסרט, מוכן ומזומן ל"איירון מן 3 ”, אבל אין לי כרגע דרך ממשית לדעת. הביקורת הנ"ל מתייחסת לפיכך ל-119 דקות מהסרט. אני בספק אם דקות העלילה האחרונות יהיו באופן משמעותי שונות ממה שקדם להם, אבל בכל זאת אהיה סקרן לדעת איך נגמר המפגש בין סטארק ואיוונקו ועם איזה משפט שנון נחתם הסרט. מישהו?

מתוך "דו קרב". סרטו החדש ודובר האנגלית של דובר קוסאשווילי

תראו תראו. בשעה שאנחנו מחכים בסבלנות ל"התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי, בניו יורק פתאום צץ אתמול – בלי הכנה מוקדמת – ההפקה הבריטית שקוסאשווילי ביים לפני שהתחיל לעבוד על "התגנבות יחידים": "דו קרב", על פי הנובלה מאת אנטון צ'כוב. דיווחתי כאן על צילומי "דו קרב" בדצמבר 2007. ומאז לא שמענו על הסרט כלום. אתמול יצא "דו קרב" להפצה מוגבלת בפילם פורום בניו יורק, בלי שעבר בדרך בשום פסטיבל. משונה. זה מעיד שמפיקי או מפיצי הסרט לא ממש האמינו בו או משהו כזה. אבל מאנולה דרגיס ב"ניו יורק טיימס" וג'יי הוברמן ב"ווילג' וויס" דווקא חיבבו את הסרט מאוד, וזוכרים את קוסאשווילי לטובה. (ואגב, למי שקורא וזוכר קומוניקטים כדאי להזכיר שקוסאשווילי גם מעורב בפרויקט הדוקומנטרי שאני עובד עליו. כך שזו תהיה שנה מאוד פוריה עבורו על המסכים).

==============

"תפסיק להתחנף לחנונים האלה", מפציר רוברט דאוני ג'וניור בג'ון פאברו. השניים צילמו קטע וידיאו שהוקרן לפני הבכורה של "איירון מן 2 " בקולנוע הדראפט-האוס באוסטין, טקסס, אולם שכבר הפך לשם נרדף בתעשייה ההוליוודית למעוזם של החנונים מעריצי סרטי בקומיקס וגיבורי העל. אם אתם רוצים להשיק סרט אולטרה-גיקי (כמו "קיק-אס" או כל דבר של טרנטינו), זה המקום. ובסוף הסרטון, יש להם גם הפתעה. דווקא חמוד. אני מת על השטויות האלה:

באופן משונה למדי, ולא ממש הבנתי למה, "איירון מן 2 " יוצא היום ברוב העולם, אבל רק בשבוע הבא באמריקה. זה איזשהו רמז שנועד לסמל לנו שאמריקה הופכת להיות החלק המשני בהפצה הגלובלית, ולא נקודת המוצא לכל?

ואגב, למרות שבהקרנה שאני הייתי בה "איירון מן 2 " נחתך לפני הסצינה האחרונה, אני ממש חיבבתי את הסרט הזה. הוא בידר אותי כהוגן. אני קורא מידידיי בטוויטר שאני כנראה די לבד בתחושה הזאת.

============

אם עשיתם סרט קצר שהצליח וזכה לפרסים וגרם לתעשייה לשים לב לב אליך, לתסריטאי ג'ון אוגוסט יש בשבילכם עצה חשובה: אל תתפתה להפוך אותו לפיצ'ר.

==============

הנה שתי בשורות ליהוק-במאים מאוד משונות:

1.

ביל קונדון נבחר לביים את הסרט הרביעי בסדרת "דמדומים" (אגב, התרגום העברי לספר הרביעי, "שחר מפציע", יצא בימים אלה). קונדון הוא בעיני במאי ותסריטאי נהדר. מאוד אהבתי את "אלים ומפלצות" (שעל התסריט שלו זכה באוסקר) ואת "קינסי". וגם "נערות החלומות" היה סביר (הוא גם כתב את התסריט ל"שיקגו"). אבל למרות שבתחילת דרכו קונדון ביים גם את "קנדימן 2 ", הוא נמצא הכי באלמנט שלו כשסרטיו עוסקים בזהות מינית או שיש בהם יותר מקמצוץ קמפיות. אמנם הייתי שמח לראות ואריאציה גיי-פרנדלית של "דמדומים", אבל אני בספק אם לשם מפיקי הסרט חותרים. מה שאומר שקונדון יצטרך לביים את הסרט במצב מודחק. כנראה מתוך רצון להוכיח שהוא יכול גם להיות במאי להשכיר. שזה קצת מבאס.

2.

אנג לי יתחיל לצלם בקיץ את העיבוד שלו ל"חיי פיי". והסרט יהיה בתלת מימד. כנראה שזה תחילת החזון של מרטין סקורסזי שאמר שמבחינתו גם סרט כמו "פרשס" היה צריך להיות בתלת מימד. כלומר, לא רק סרטי אקשן. מצד שני, אני קורא שהחיות בסרט – נמר וצבוע – יהיו באנימציה ממוחשבת. אז אולי בסוף זה בכלל יהיה סרט ילדים?

=========

כזכור (אם מישהו זוכר), יש לי רק חולשה אחת כשזה מגיע לתוכניות ריאליטי: "אמריקן איידול" ו"כוכב נולד". (שזה, למעשה, שתי חולשות, אבל מאותו סוג). לכן הבשורה שהעונה החדשה של "כוכב נולד" הוקדמה לשבוע הבא די מטרידה אותי. עד עכשיו "כוכב נולד" התחיל אחרי שהעונה של "אמריקן איידול" נגמרה וחוק הכלים השלובים של סדרת ריאליטי אחת בשבוע נשמר. אבל מהשבוע הבא זה אומר שבמשך ששת השבועות שנותרו עד גמר "אמריקן איידול" יהיה לי שתי תוכניות לעקוב אחריהן (כל אחת פעמיים בשבוע). סיוט. החדשות הטובות: עבר לי לגמרי מ"Glee".

1.

נחמד מאוד ומעודד למדי מה שקורה באמריקה עם "הדרקון הראשון שלי". הסרט התחיל בצורה סבירה, לא שיאים אגדיים, ומי שחיפש אקשן זול מיד רצה לתייג אותו כאכזבה לעומת להיטי תלת-מימד אחרים שיצאו השנה: "אליס בארץ הפלאות" ו"התנגשות הטיטאנים". אבל "הדרקון הראשון שלי" עובד לאט אבל בהתמדה והוא נותר יציב למדי. וכך בשבוע שעבר הוא כמעט היה במקום הראשון, והשבוע – בשבוע החמישי להפצתו – הוא שוב חזר למקום הראשון (לא מעט בזכות פתיחות מאכזבות לסרטים שיצאו באותו סוף שבוע). וככה לאט לאט, בלי יותר מדי רעש, הוא כבר הגיע ל-200 מיליון דולר. שזה הרגע להכריז על בואו של סרט המשך ב-2013.

2.

אם אתם הולכים מחר לראות את "איירון מן 2 "בבתי הקולנוע חכו לסוף הקרדיטים ותראו אם הגיעה סצינת הבונוס עליה מדווחים לנו ב"סלאשפילם". בהקרנות העיתונאים בישראל ובאמריקה היא לא היתה. קראו את תוכן הסצינה בלינק, אם אתם לא חוששים מספוילרים.

3.

נעה רון, מנהלת סינמטק הרצליה בשלוש השנים האחרונות (וידידת הבלוג שנים קודם), תעזוב את תפקידה ביולי לקראת נסיעה משפחתית ממושכת לחו"ל. עיריית הרצליה פרסמה שלשום מכרז למציאת מחליף או מחליפה? מישהו כאן מתכנן לגשת?

4.

בעקבות לינק שמישהו השאיר אתמול בתגובות הגעתי לקליפ החדש של MIA. אפוס אלים בן 9 דקות המתאר, אני מניח, את שואת הג'ינג'ים. זהירות, סקס ואלימות. וזהירות: השיר לא משהו והקליפ לא משהו. אבל בגלל התוכן הפרובוקטיבי שלו ביו-טיוב סרבו להעלות אותו. אז הנה הוא באתר חלופי.

5.

וטליה לביא, שאני עוקב אחריה מאז שפגשתי אותה בפסטיבל ברלין כשהקרינה בו את סרטה הקצר והנהדר, "חיילת בודדה" (שזכה בפרס הקהל באותו פסטיבל), תיסע לסדנת התסריטאים במכון סאנדאנס.

6.

מישהו כאן עוקב אחרי "טרמיי" (Treme), הסדרה החדשה של דיוויד סיימון ב-HBO העוסקת בחיי מוזיקאים (בעיקר) בניו אורלינס שאחרי הוריקן קטרינה? אם כן, אתם תתמוגגו מהאתר הבא, "שירים מ'טרמיי'", שמרכז כל שבוע את השירים שהושמעו בסדרה. ואם אתם לא עוקבים, יש סיכוי שהאזנה למוזיקה תגרום לכם לרצות להתחיל לעקוב. רוצים קריאת כיוון מאיפה להתחיל? תתחילו מכאן.

7.

ואת זה צריך לתייג תחת "אופס…": ניקיטה מיכאלקוב החליט לביים סרט המשך ל"שמש בוגדנית", הסרט הנפלא שלו שזכה באוסקר. כבר רעיון משונה. הוא יצר סרט מלחמה יקר ואלים, המתרחש בימי מלחמת העולם השנייה. ובסוף השבוע שעבר – כשהוא מגובה בקמפיין בסדר גודל לאומי שכלל פרמיירה עם פוטין – הוא יצא ברוסיה בהפצה הגדולה ביותר אי פעם שם. הכל כדי לזכות בתואר סרט הרוסי הגדול בכל הזמנים. אבל… הקהל נרתע והסרט זכה בסוף השבוע הראשון שלו להצלחה מאכזבת למדי. "הגרדיאן" מדווח, מתאר ומסביר. (תודה לסטיבי על הלינק).

מכיוון ששמעתי את זה כבר משלושה אנשים שונים, שכל אחד מהם אמר לי לא להגיד שהוא אמר לי את זה, אני מניח שאפשר כבר לפרסם את זה: הדיבור בתעשייה הוא שאמנון מטלון, הבעלים של חברת ההפצה א.ד מטלון, במגעים למכור את א.ד מטלון למוקי גרדינגר, הבעלים של חברת ההפצה פורום פילם ורשת בתי הקולנוע תיאטראות ישראל (רב חן, יס פלאנט). השניים פנו לממונה על ההגבלים העסקיים שיאשר את העסקה. אילן סטיינר, דובר הרשות להגבלים העסקיים, מאשר שהוגשה בקשת מיזוג שנבחנת בימים אלה ברשות. הוא מוסיף שטרם התגבשה עמדה בנושא.

למכור? עכשיו? אחרי הצלחת הענק של "אווטאר"? זה אשכרה לקחת את הכסף ולרוץ, אה? על פי "בוקס אופיס מוג'ו", "אווטאר" – שהופץ בארץ על ידי מטלון – הכניס בישראל קצת יותר מ-50 מיליון שקל. גם אם 50 אחוז מזה נשארו בידי בעלי בתי הקולנוע, זה עדיין רווח שנדיר להגיע אליו בעולם הפצת הסרטים (מאז סגירת קולנוע דקל בשיכון בבלי, לחברת מטלון לא היו בתי קולנוע בתל אביב. בית הקולנוע האחרון שהיה בבעלותם, קולנוע רענן ברעננה, מופעל כיום על ידי יונייטד קינג). והאמת, מבין אותו: בעולם שמשתנה כל כך מהר, יהיה מאוד נדיר להגיע לסכומים כאלה בתור חברה מפיצה. הכסף המשמעותי היחידי בעולם הקולנוע, בסופו של דבר, נמצא בידי בעלי בתי הקולנוע.

המכירה הזאת – אם אכן תקרה – גם מוציאה אל האור את מה שהיה כבר ממילא די גלוי וידוע, אבל מהוסה, בתחום הקולנוע בארץ: מזה שנים מטלון ופורום פילם עבדו בשיתוף פעולה צמוד. בין אם זו סתם חברות בין אנשי עסקים, או איזשהו הסכם רשמי או לא רשמי שנחתם בין הגופים, אבל מטלון ופורום פילם היו למעשה כמעט תאומים סיאמיים. בימים שלפני סינמה סיטי, כשהיתה הפרדה קתולית בין המפיצים ובין בתי הקולנוע וכל מפיץ הקרין רק בבתי הקולנוע של עצמו, סרטיו של מטלון הוקרנו כמעט תמיד אך ורק בבתי הקולנוע של תיאטראות ישראל (ולא אצל המתחרים בג.ג או בלב). שנות המגה-פלקסים אמנם עירבבו מחדש את כל ההסכמים הישנים, כי כולם היו זקוקים למסכים של כולם, והאגואים וחשבונות העבר הונחו בצד. מטלון ופורום פילם גם עובדים עם אותו משרד יחסי ציבור, מה שגורם לתופעה האבסורדית, והבלעדית לישראל, שכשסרט של דיסני (בהפצת פורום) וסרט של סוני (בהפצת מטלון) יוצאים באותו סוף שבוע ואמורים להתחרות זה בזה, הם למעשה משובצים לאותם בתי קולנוע ונלחמים על אינצ'ים בתקשורת באמצעות אותם יחצנים. לא ברור איך האולפנים בהוליווד נתנו לזה להמשיך, אבל ברור שהקהל בארץ קיבל מצב של תחרות מוחלשת. כשגרדינגר החליט להחרים את מבקרי הקולנוע ולמנוע פרסום של ביקורות על סרטיו בסוף השבוע הראשון לצאתם, מטלון ציית. הוא היחיד שהתמיד בצייתנותו עד היום.

את חברת א.ד מטלון הקים אלברט דוד מטלון ב-1943, כשחתם על הסכם ההפצה הבלעדי עם חברת קולומביה (כיום אולפני סוני). מ-1976 מטלון הם גם המפיצים של אולפני פוקס בארץ. בני משפחת מטלון עדיין מנהלים את החברה. בנו של אלברט, דיוויד מטלון, עבר בשנות ה-70 לתפקיד בכיר במחלקת ההפצה הבינלאומית של אולפני קולומביה ובשנות השמונים היה ממקימי אולפן הבת, טריי-סטאר. בשנים האחרונות הוא היה יו"ר חברת ההפקה של ארנון מילצ'ן, ניו ריג'נסי.

כדי להבין משהו מהמנטליות של דור ההפצה הישן, כדאי להיזכר בכתבת הווידיאו הזאת של "דה מרקר", מימי שיא הצלחת "אווטאר". אמנון מטלון מתראיין במערכת "דה מרקר" לכתבת אופיר בר-זוהר וכשהוא נשאל על הצלחות של סרטים, הוא מציין בתחילה שמכירת של 120-150 אלף כרטיסים זו הצלחה טובה בעיניו, אבל אז כשהוא רוצה לפרט הוא עוצר ואומר: "אני לא רוצה לגלות את כל סודות המקצוע?". סודות המקצוע? זהבסך הכל הפצת סרטים, תחום שבכל העולם מנוהל על ידי חברות ציבוריות שכל מספריהן חשופים ושקופים ונתונים לביקורת, וכל צעד – כלכלי, שיווקי ותוכני שלהם – מסוקר על ידי עיתונות התעשייה. אבל בארץ? "הפצת סרטים" זה סוד גדול. לומדים את זה בבית הספר לכישוף.

המטלונים והגרדינגרים הם נצר לדור העתיק של מפיצי הסרטים, דור שכבר כמעט ולא קיים בעולם פרט לישראל, דור שמנהל חברות הפצה קצת כמו חנות מכולת משפחתית ושכונתית (זה דווקא נאמר בחיבה והערכה) ולא כמו תאגיד ענק. אבל בעולם שנהיה יותר ויותר תאגידי, ובתרבות פופו שנהיית יותר ויותר מכווננת נעורים, לוותיקים כבר אין את החושים לדעת להמר על "הדבר הבטוח". למעשה, כבר אין דבר כזה "הדבר הבטוח" (חוץ מסרטי אנימציה. בארץ, סרטי אנימציה הם כמעט תמיד "הדבר הבטוח"). כך שלנהל חברת הפצה הנסמכת על הבלוקבאסטרים האמריקאים  – בה הלהיטים ה"בטוחים" שעולה המון כסף להפיץ לא תמיד עובדים על הקהל המקומי (ע"ע "ספיידרמן"), ובה כל עולם הקולנוע העצמאי (של פוקס סרצ'לייט וסוני פיקצ'רס קלאסיקס, שגם הם היו אמורים להיות מטופלים על ידי מטלון) כמעט ותמיד נגנז ולא הגיע ארצה, עולם ההפצה הפך לעסק יקר והפכפך, וקל להבין למה מישהו שחי את התחום הזה כל חייו רואה ב"אווטאר" את האקזיט שעליו הוא חלם, ושהוא לא רוצה לחכות יותר לעוד אחד כזה. ככה אני מפרש את ההחלטה הזאת (יש לציין: מעולם לא פגשתי את אמנון מטלון).

וכך קורה שעולם הקולנוע בארץ חוזר ומתכנס לשני מוקדי כוח. פעם זה היה רשתות הקולנוע רב חן מול ג.ג. ששלטו בשוק. עכשיו מוקי גרדינגר – עם אכן הדברים שסיפרו לי יקרו ויצאו אל הפועל ובהנחה שהם נכונים – ישלוט גם בחוזים של מטלון. ולא אתפלא אם הוא איכשהו גם יקבל לידיו את סרטי שפירא מתישהו. ומנגד, זה נראה די בלתי נמנע שמתישהו ג.ג יתאחדו עם יונייטד קינג, לא? זה משהו שכבר שנים נראה באופק. ובזכות שיתופי הפעולה בקולנוע מנדרין ובקולנוע פארק, אדרי וחברת יונייטד קינג נראים די קרובים עסקית לקולנוע לב. כך שהגושים החדשים מתחילים להתייצב.

פניתי ליחצנים של פורום פילם ומטלון לקבלת תגובה לידיעה. טרם קיבלתי תשובות. אמשיך לעדכן.

אז היה לנו סרט מד"ב קצר אתמול (תוצרת ישראל). הנה, ויה "סלאשפילם", עוד סרט מד"ב קצר תוצרת לוס אנג'לס. זה מתחיל להיראות כמו טרנד: במאים שיוצרים סרטי מד"ב קצרים בזול כדי למשוך את עיניהם של מפיקים בכירים. זה עבד לניל בלומקמפ עם "חי ביוהנסבורג", ועבד לפדריקו אלווארז עם "התקף פניקה". ועכשיו גם ריקרדו מונטריי רוצה למצוא לעצמו סוכן ולהשיג דיל. הוא צילם ברחובות לוס אנג'לס במצלמת RED את הסרט הקצר "העורב", השקיע בו 5,000 דולר לאפקטים והעלה לרשת. זה שוב הרעיון של "מחוז 9 " ושל "V" – עתיד בו חלליות מרחפות מעל הערים הגדולות והאנושות נמצאת במצור. והוא הוסיף לתוך זה דמות בשם "העורב", שנמצאת במנוסה ויש לה כוחות מיוחדים להילחם בכוחות השיטור שרודפים אותו. הנה הסרט, שנראה כמו טיזר למשהו גדול יותר. מצד אחד, הדז'ה-וו כבר מוגזם. מצד שני: וואו, די מדהים מה 5,000 דולר משיגים בימינו מבחינת ערכי הפקה.

אז מה קורה?

1.

ארבעה ימים חלפו מאז שיצא "אווטאר" בדי.וי.די באמריקה וגם כאן הוא שובר את כל השיאים: למרות שהדי.וי.די נטול בונוסים ונטול תלת מימד. בארבעה ימים נמכרו 2.5 מיליון חתיכות בלו-ריי, שזה כמעט כל מה שמחזיק השיא הקודם, "האביר האפל", מכר אי פעם. בארבעת הימים האלה נמכרו גם 4 מיליון די.וי.דיאים רגילים. וזה רק באמריקה. קמרון מתכנן להוציא מהדורה חגיגית של "אווטאר" בדי.וי.די ובבלו-ריי בנובמבר, עם בונוסים ועוד כשמונה דקות נוספות של סצינות. וב-2011 הוא מתכנן להוציא את "אווטאר" בדי.וי.די בפעם שלישית, הפעם בתלת מימד.

2.

וכנראה שרידלי סקוט התקנא ב"אווטאר" וגם הוא רוצה להחזיר את סיגורני וויבר לחלל בתלת מימד. רק בלי סיגורני וויבר. סקוט, שמתראיין בימים אלה לקראת צאת "רובין הוד" (בעוד שבועיים בכל העולם וגם בישראל), מספר שהסרט הבא שהוא עובד עליו יהיה פריקוול ל"הנוסע השמיני", ושיהיו למעשה שני סרטים, שמקדימים את עלילת הסרט המקורי שהוא ביים ב-1979. והם יהיו – כמובן – בתלת מימד.

3.

"רובין הוד" יהיה, כזכור, סרט הפתיחה של פסטיבל קאן ב-12 במאי. וכזכור, גם סרטו החדש של וודי אלן, "You'll Meet A Tall Dark Stranger" יוקרן בקאן, מחוץ לתחרות. ויש להניח שכשהוא יהיה בקאן הוא גם יהיה עסוק בסגירת המימון ובסקירת לוקיישנים כבר לסרט הבא שלו, שיתחיל להצטלם בצרפת בקיץ ויקרא "חצות בפריז". זה הסרט שבו קרלה ברוני-סרקוזי הפסידה את התפקיד הראשי למריון קוטיאר (אבל עדיין תשתתף בתפקיד משנה). לצד קוטיאר: אוון ווילסון ורייצ'ל מקאדמס.

4.

אדם קימל, הצלם של "טרומן קפוטה" ושל סרט הרובוטים הקצר של ספייק ג'ונז, "I'm Here", נעצר ביום חמישי. למה? שלא נדע.

5.

ולכל חובבי אפליקציות האיי-פון שכבר התקינו לעצמם את "פורסקוור" – האפליקציה שמעדכנת את העולם בכל רגע איפה אתם נמצאים – קבלו אפליקציה חדשה בשם Miso, שעושה בערך אותו דבר, אבל לסרטים ולסדרות שאתם צופים בהם כרגע.

דן סחר ביים בשנה ב' במכללת ספיר את הסרט הפוסט-אפוקליפטי הקצר "כשיהיה דומם", שיוקרן בסוף השבוע בפסטיבל המדע בדיוני של לונדון. האתר Twitch עשה לסרט כבוד. אז גם אני רוצה. ואיזה כיף שסחר העלה את הסרט במלואו לצפייה באינטרנט. למה לא כל הסטודנטים עושים את זה לסרטיהם? הנה התרגיל שלו. האם ש עוד סרטים עם ניחוחות מד"ביים/פוסט-אפוקליפטיים שהופקו בעת האחרונה בבתי הספר לקולנוע בארץ?

פסטיבל דוק-אביב מתחיל בעוד שבועיים, ואני מנסה לצפות בשבועות האחרונים בכמה מהסרטים שיוצגו בו, קודם כל מהסרטים הזרים שבו. שלושה מתוך חמשת הסרטים שהיו מועמדים השנה לאוסקר יוקרנו בפסטיבל: "מזון בע"מ" (שכבר יצא בדי.וי.די מתורגם לעברית), "האיש הכי מסוכן באמריקה: דניאל אלסברג ומסמכי הפנטגון" ו"הלגונה הסודית" ("The Cove"), הסרט שלבסוף זכה באוסקר. (סרט רביעי מהאוסקרים, "בורמה VJ" הוקרן בשנה שעברה בפסטיבל ירושלים וזכה בפרס "ברוח החופש"). באופן משונה, "הלגונה הסודית" ישודר מחר (שני, 26.4) בערוץ יס דוקו ב-22:00. הנה דיווח שלי על שניים מהסרטים שכבר ראיתי: "דניאל אלסברג" ו"הלגונה הסודית".

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.4.2010

1.
מדי שנה, בסביבות אפריל, מגיעה לביתי ערימת סרטים תיעודיים לסיקור לקראת פסטיבל דוק-אביב. השנה אותה ערימה הגיעה בשעה שאני ספון בחדר עריכה מנסה לסיים, לראשונה בחיי, סרט תעודה שאני עובד עליו. בסך הכל שעה של מסך, אבל קרוב לשנה של עבודה, עם המון המון שותפים לדרך. את ערימת הסרטים הזאת ראיתי כעת בעיניים אחרות לחלוטין: משתאות, מקנאות, מלאות ענווה. פתאום אני מודע לכמות העבודה וכמויות ההחלטות שעומדות מאחורי כל שוט, כל קאט, כל משפט קריינות. הסרט שלי, שמתישהו יהיה גמור, עוסק בקולנוע (הפתעה, אה?), אבל שניים מהסרטים שיוקרנו בפסטיבל דוק-אביב הקרוב (שייפתח ב-6 במאי בסינמטק תל אביב) עוסקים בחיים האמיתיים: הם עוסקים באנשים שהיו מוכנים להקריב את חייהם ואת חירותם כדי לשנות את העולם, כדי להציל חיים, כדי לחשוף שקרים. התוצאה היא שני סרטים מופתיים שמגיעים לדוק-אביב אחרי שכבר היו מועמדים לאוסקר. אחד מהם זכה.

2.
עזבו את תוכניות הריאליטי. סרט תעודה טוב, כזה העוסק באופן משכנע ובהיר באנשים אידיאליסטיים, נחושים, שמעשיהם השנויים במחלוקת, הגבוליים מבחינת החוק, נעשו מתוך מטרה להביא שינוי, אמור באמת להעמיד מראה מול פניכם ולגרום לעצמכם להתבונן פנימה ולתהות "מה אני הייתי עושה?”. בימינו נדמה שעשיית סרט תיעודי היא אחת הדרכים להביא לשינוי בעולם, בחשיפת שקרים או אמת על קנווס גדול. שבעולם שבו אפתיות ועצלנות היא מחלה ממארת, נדמה שקולנוע תיעודי הפך לכלי אקטיביסטי ראשון במעלה, בכך שהוא לא רק חושף עוולות וטיוחים ואי-צדק ופשעים, אלא שעצם הכנסת מצלמה לאיזור של ניצול ודיכוי והסתרה מביאה לשינוי בהתנהגות של אלה שנתפסו בקלקלתם ושל הרשויות שעמדו חסרי אונים מנגד.

3. 
סרט כזה, שעשוי ממש באופן מצוין, ומותח כמו מותחן ביון פוליטי עלילתי, הוא "דניאל אלסברג: האיש הכי מסוכן באמריקה". לכל מי שלא חי בסוף שנות הששים באמריקה, ולא עקב אחרי הסיפור הזה כפי שנפרש בעיתונות היומית בזמן אמת, הסרט הזה עמוס פרטים וטוויסטים עלילתיים שלא מפסיקים להפתיע, למתוח ולרגש. אבל הסרט הזה מגיע לישראל בתזמון יוצא דופן שהופך אותו לצפיית חובה. דניאל אלסברג היה איש אקדמיה שעבד בפנטגון בימי מלחמת וייטנאם וב-1969 הוא הדליף ל"ניו יורק טיימס" דו"ח שסווג "סודי ביותר" שמוכיח שבניגוד לכל מה שהמדינה והצבא דיווחו לאומה האמריקאית, אין לאמריקה סיכוי לנצח את המלחמה בווייטנאם. ובכלל, שכל המעורבות האמריקאית בווייטנאם בכלל איננה כמו שהממשל עדכן את העם. האף.בי.איי והנשיא (ניקסון) וכל צוות הבית לבן התחילו לרדוף את אלסברג, הוא כונה בוגד, והוא הועמד לדין. 41 שנה אחרי וכיום הפרספקטיבה כבר נמצאת במקומה: אלסברג מוגדר כגיבור, כמי שהאומץ נטול האנוכיות שלו אולי עזר לזרז את סיומה של מלחמת וייטנאם, ואם לא ממש זירז (לקח למלחמה ארבע שנים להסתיים אחרי ההדלפה של אלסברג), אז הוא לפחות בהחלט עזר לקצר את הקדנציה של ריצ'רד ניקסון (בטוויסט מפתיע בעלילה מתברר שלפרשת אלסברג יש חיבור ישיר לפרשת ווטרגייט, ושהמידע שנחשף במשפטו של אלסברג הוא זה שמוטט סופית את חומת השקרים של ממשל ניקסון בניסיונות הטיוח שלו בפרשת ווטרגייט). בדיעבד מתברר שהדו"ח סווג "סודי ביותר" לא בגלל שהפנטגון לא רצה שהוא לא יגיע לידי הווייטנאמים או הקומוניסטים, אלא כי הוא לא רצה שהוא יגיע לידיו של הנשיא בימי חיבור הדו"ח, לינדון ג'ונסון.

41 שנה אחר כך. חיילת ישראלית בשם ענת קם מדליפה מאות דפים של דוחות מסווגים לעיתון "הארץ", שבאמצעותם מוכיח בתחקיר (שפורסם, אושר לפרסום, ושהמדינה לא קרסה, התמוטטה או אפילו נרעשה בעקבות פרסומו) שצה"ל עובר על החוק ועל פסיקת בג"ץ באופן בו הוא מורה על חיסול מבוקשים בשטחים ללא משפט. המדינה מטילה עליה מעצר בית ומונעת מהתקשורת לאזכר את עצם קיומם של המעצר והחקירה. עיתונאית ישראלית נעלמת מעל פני האדמה באור יום. כשהסיפור נחשף, הטוקבקיסטים – במדינה שהולכת ומימינה – קוראים לה "בוגדת", בקוצר רואי משווע, אבל די עקבי במחוזותינו. כשם שאייבי נתן נחשב פושע כשטס למצרים, כמה שנים לפני שראש ממשלה לחץ את ידו של סאדאת. כשם שאורי אבנרי ופעילי שמאל נוספים הואשמו בבגידה בשנות השמונים כשנסעו להיפגש עם יאסר עראפת, עשור לפני שראש ממשלה ישראלי נפגש איתו רשמית, וכן הלאה – אירועים שבזמן אמת המדינה שטופת המוח שלנו אימצה את עמדת גורמי הבטחון כאילו הם מהווים סכנה ברורה ומיידית לבטחוננו, וכעבור כמה שנים מתברר שהם די בפשטות הקדימו את זמנם, ואולי אפילו עזרו לשנות משהו מהמדיניות הרשמית ולזרז את שינויה. אם בישראל היתה מסורת תיעודית של סרטים כמו "דניאל אלסברג: האיש המסוכן באמריקה", קל לדמיין את הסרט על פרשת ענת קם שאמור להיות בלתי נמנע.

(הערה: יש להבהיר. בצירוף מקרים משונה צפיתי בסרט על דניאל אלסברג בדיוק ביום בו הוסר צו איסור הפרסום מעל פרשת ענת קם. התחושה שהסרט עוסק בנושא שהוא למעשה מאוד מאוד אקטואלי, והוא שב ומחזק ומאשש את התפקיד החיוני של העיתונות בחשיפת שקרי המדינה, ושגם בשם בטחון המדינה לא הכל מותר. בגלל הדד-ליינים המוקדמים של פסח, הטקסט הזה נכתב ממש בסמוך לפרסום הפרשה. מאז שכתבתי את הקטע ועד היום מתנהלת בתקשורת מלחמת ספינים מופלאה. ואני מודה, היא מצליחה לבלבל גם אותי. עיתוני הימין ואנשי התביעה טוענים שאין כאן שום אידיאולוגיה ושום רצון לחשוף שקרים ופשעי מלחמה אלא מעשה פשוט של גניבה ורשלנות שנועדו להזיק לבטחון המדינה. אפילו הטיעון המקורי של קם, כמעשה אידיאולוגי, הלך והועלם על ידי עורכי דינה לטובת סוג של "טעות", כדי לא לסבך את מרשתם באשמת ריגול. אז מי היא באמת ענת קם ומה עמד מאחורי הדלפת המסמכים שלה? אין לי מושג. אבל אין לי ספק שגם אם עורכי דינה וגם אם תובעיה יצפו ב"האיש הכי מסוכן באמריקה" זה יעזור להם לראות גם את הפרשה הזאת באיזשהו קונטקסט היסטורי – ושבמרחק 41 שנה הכל נראה אחרת, אירוני ומפוקח יותר. האם קם היא אלסברג הישראלית? כבר אין לי מושג. הספינים של שני הצדדים סבסבו אותי כהוגן).

4.
דניאל אלסברג היה אחד מבכירי האנליסטים שעבדו במשרד הבטחון תחת שר ההגנה האמריקאי בשנות הששים, רוברט מקנמרה. הסיפור שלו, שיכול היה להפוך לסרט עלילתי בבימוי סידני פולאק או אלן ג'יי פאקולה, משתלב בין האירועים שכבר תועדו בסרט התיעודי "ערפל מלחמה" ובין האירועים שכבר מוכרים היטב ב"כל אנשי הנשיא". חשיפתן מלפני כמה שנים של ההקלטות הסודיות שהקליט ריצ'רד ניקסון בחדר הסגלגל בבית הלבן עוזרות להשלים את התמונה, על האופן שבו רצה ניקסון לשכנע את קיסינג'ר להטיל פצצת אטום על וייטנאם, ובהמשך הרצון שלו למעוך את קיומו של אלסברג וחבריו העיתונאים, שמקלקלים לו את השקרים שהוא מכר לציבור האמריקאי על התקדמות המלחמה בווייטנאם. בתחילת דרכו נדמה היה שאלסברג הוא חייל נאמן בצבא הביון, אוסף פרטי מידע לדו"חות המודיעין שמגיעים לנשיא ומשכנעים אותו שיש להגביר את הנוכחות הצבאית בדרום-מזרח אסיה. דו"חות, שבדיעבד הוא הודה, לקו בלא מעט הפרזות ואי דיוקים, מתוך רצון להיראות מצטיין, ומעניק הכשר מוסרי להמשך המלחמה. וכמו בסרט אמריקאי טיפוסי, זו פגישה עם בחורה, והתאהבות בה, שגורמת לו לפקוח עיניים ולהבין מה באמת קורה בווייטנאם. התפכחות איטית שהופכת אותו מפעיל פסיבי באירועי תמיכה בסיום המלחמה, למי שמבין שכדי לסיים את המלחמה הוא מוכן לשלם כל מחיר. אחרי פגישה עם חייל לשעבר שהפך לפעיל אנטי-מלחמה הבין אלסברג ש"הדבר הטוב ביותר שאדם יכול לעשות למען המדינה שלו זה ללכת לכלא”. חברו את זה לציטוט נודע שטבע ההיסטוריון הווארד זין, שהיה בן בריתו של אלסברג (ושרואיין לסרט כשנה לפני מותו), ש"פעילות מחאתית היא הביטוי הכי נעלה של פטריוטיות", ותקבלו את הטרנספורמציה שעוברת דמותו של אלסברג, ממי שמייצר את הדו"חות שמגבירים את המלחמה, למי שמדליף אותם כדי להביא לסופה.

5.
ובדרך, סיפורו של אלסברג הוא גם סיפורה של העיתונות האמריקאית. אחרי פעמיים שפרסם עמודים מתוך הדו"ח שהדליף אלסברג, הוצא נגדו צו מניעה פדרלי שמנע ממנו להמשיך את הפרסום. זו היתה הפעם הראשון שהוא צו מניעה נגד פרסום עיתונאי באמריקה. אלסברג העביר אז את המשך הדו"ח ל"וושינגטון פוסט", שפרסם את ההמשך במשך יום אחד לפני שקיבל גם הוא צו מניעה. ואז פורסם ההמשך בעיתונים מלוס אנג'לס, שיקגו ובוסטון. בסך הכל 17 עיתונים שיחקו חתול ועכבר עם משרד המשפטים. עד ששאר הדו"ח הועבר לידיו של אחד הסנאטורים שהתנגדו למלחמה ובפיליבאסטר התחיל לקרוא את הדו"ח כולו מעל דוכן מליאת בית הנבחרים, ובכך הכניס את תוכן הדו"ח לפרוטוקול של הסנאט ומאותו רגע הוא היה מצוי בנחלת הציבור כולו. פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי, שהסירה את צווי המניעה מעל העיתונים, הפכה לרגע תקדימי והיסטורי בתולדות העיתונות האמריקאית, שמאותו רגע זכתה לחיסיון חסר תקדים.
ובארץ?

6.
מבחינה קולנועית אני מעדיף סרט כמו "דניאל אלסברג" על פני סרט כמו "הלגונה הסודית". אני אוהב סרטי תעודה מצולמים היטב, עם שיחזורים דרמטיים, ותככנות פוליטית המגובה בחומרי ארכיון למרות שהיא נראית מתוסרטת. “הלגונה הסודית" נמצא בצד השני של הספקטרום התיעודי: הוא לא משחזר מה שקרה בעבר, אלא משתמש בקולנוע כדי ללכוד מה שקורה ברגע זה. הקולנוע הזה לא בא לספר סיפור, הוא בא לצוד פיסת מציאות בזמן אמת שבלעדי הסרט הזה לא היתה נחשפת כלל.

גיבור "הלגונה הסודית" הוא למעשה דמות שמאוד דומה לדניאל אלסברג. ריק אובארי היה מאמן הדולפינים הכי מפורסם באמריקה בשנות הששים. הוא האיש שאילף את הדולפינה שגילמה את "פליפר" בסדרת הטלוויזיה המפורסמת שהפכה את הדולפינים לטירוף עולמי. אובארי לא רק אילף אותה, הוא גם גידל אותה וגר איתה כל שנות צילומי הסדרה (בה הוא אפילו הופיע כשחקן). למעשה, בגלל ההצלחה של "פליפר" כל עיר אמריקאית רצתה דולפינריום משלה. רק בשלב מאוחר יותר הוא הבין מה הוא עשה. רק אחרי שהסתיימו הצילומים והדולפינה הועברה לפארק מים בו הוחזקה כחיית שעשוע בשבי, הוא הבין עד כמה איומים חיי השבי לדולפינים. מאותו רגע התעורר מצפונו והוא החליט שאחרי שהקדיש עשר שנים מחייו לדולפינים בשבי, הוא יקדיש את שארית חייו לשיחרור דולפינים משביים. את השנים האחרונות מעביר אובארי בעיירה יפנית בשם טאיג'י. אם יש לכם 150 אלף דולר ואתם רוצים לקנות דולפין, זה המקום להגיע אליו. אבל אובארי יודע שבלגונה נסתרת בפאתי העיר, באיזור מגודר ושמור היטב, מתנהל מדי יום טבח דולפינים מאסיבי. כל הדולפינים שלא נקנו לקרקסים ופארקי השעשועים מובלים ללגונה והרחק מעיני בני האדם – ובעיקר פעילי איכות הסביבה – הדולפינים האלה נרצחים. 23,000 דולפינים נרצחים בלגונה הזאת בשנה. למה? שאלה טובה. בשר הדולפינים, מתברר, אינו נחשב מעדן. ומקסימום הוא נמכר לפתיים בתור בשר הלווייתנים היקר יותר. ולמרות שהיפנים ניסו להפוך את בשר הדולפינים למעדן מקומי, מתברר שבשר הדולפינים ספוג כספית, בגלל הזיהום של האוקיינוסים, אז אכילת דולפין היא גם עסק מרעיל.

אז למה הם נרצחים? אין לזה תשובה, מלבד העובדה שהיפנים (חלק מהם, בואו נהיה הוגנים) פשוט אוהבים להרוג דולפינים (ולווייתנים). לאובארי יש משימה: כשם שתיעוד מצולם של רצח לווייתנים הביא לחקיקה מסיבית ברוב העולם והפסקת (רוב) דיג הלווייתנים (חוץ מיפן), הוא מאמין שאם הוא יצליח להשיג תיעוד של מה שקורה בלגונה האדומה – אדומה מדם הדולפינים – זה ייצר לממשלת יפן כזה נזק תדמיתי שהיא מיד תורה על הפסקת מעשי הרצח. אבל דייגי טאיג'י, כשהמשטרה והרשויות לצידם, יודעים איך לנטרל את האופוזיציה. הם מצליחים להביא למעצרם ולגירושם של רוב האקטיביסטים שמנסים לתעד את המקום או לבלום את מעשיהם בגופם. לכן פונה אובארי אל הצלם והצוללן לואי סיהויוס, שמגייס צוות מומחים מסוגים שונים: אנשי אפקטים, צוללנים, ספורטאי אקסטרים, ומקבץ לעצמו מעין חבורת "אושן 11” שתפקידה לתעד את רצח הדולפינים בזמן אמת. האופן שבו המשימה הזאת יוצאת לדרך, ותוצאותיאה, הופכות את "הלגונה הסודית" לסוג של קולנוע שאי אפשר אלא להתגאות בעשייתו, קולנוע ששם את עצמו בחזית, שמגיע במטרה להתחמש במצלמה ככלי נשק לחשוף מציאות של עוולה ובאמצעות החשיפה להביא לתיקונה. אם רצח הדולפינים בטאיג'י יפסק, זה יהיה בזכות החומר המפליל – והתיעוד של השגתו שנראה כמו סרט שודים מותח – שהם השיגו.

הדברים שמגלים כשמסתכלים על מודעות לסרטים בעיתוני סוף השבוע: א. זה רק נדמה לי או שכמות הפרסום לסרטים בעיתונים ירד פלאים בעת האחרונה? ראיתי פחות מודעות מבדרך כלל. ב. המודעה ל"התנגשות הטיטאנים" הפתיעה אותי. לא רק העובדה התמוהה למדי שהסרט מוצג בארץ רק בתלת מימד (עניין שדווח עליו כאן בתגובות), שזה – נדמה לי – הפעם הראשונה שסרט כלשהו מציג בארץ אך ורק בתלת מימד (אפילו "אווטאר" הוצג גם בגרסה דו מימדית בכמה בתי קולנוע), אבל משונה כפליים: הסרט הזה לא מציג בכלל בתל אביב. לג.ג אין בית קולנוע בתל אביב מאז סגירת עזריאלי. רב חן עדיין בשיפוצים. גת תפוס עם "אליס בארץ הפלאות" (ואהיה מאוד מופתע לראות סרט של ג.ג מוצג בקולנוע של תיאטראות ישראל) ובלב הוא איננו (כי אנשי ג.ג לא ניסו להכניס אותו לשם בכלל, או כי לאנשי לב יש קווים אדומים?). בכל מקרה, הסרט הזה לא קיים בתל אביב. תקדים.

===============

מעניין… אורי אביב, מנהל פסטיבל אייקון, יזם תחרות וסדנה לפיתוח תסריטים ישראליים לסרטי מדע בדיוני ואימה. הוא קרה שישית מהסינופסיסים שהוגשו (הוגשו 184 הצעות), וסיכם בפוסט שלו בפייסבוק כמה מהתימות החוזרות שנחשפו בין כל התקצירים שקרא. אם אתם גם הגשתם סינופסיס, האם גם הרעיון שלכם נופל לתוך אחת הקטגוריות שהוא הבחין בהן בקריאתו?

הצצה אל מאחורי הקלעים של הבלוג. כזכור, בימים אלה הייתי אמור להיות באירופה בחופשונת קצרה שקורקעה בגלל אותו ענן אבק וולקני (שמי זוכר אותו היום, אה? רק אני ממשיך לחפש דיווחים על מעשיו בימים אלה ונתיב נדודיו? אתם כבר הדחקתם את קיומו). כפי שאני נוהג, אני מכין לפני כל חופשה שלי כמה פוסטים שיעלו בהיעדרי, למקרה שלא אצליח למצוא מחשב או זמן או נושאים לדיווח כשאני בחו"ל. וכך הכנתי לי ארבעה ימי סטוק מראש עם הפסקול לסרט של אבי נשר. אני מאושר שהצלחתי לשכנע את נשר ואת אנשיו לתת את הקטעים האלה לי ולא לאחד האתרים הגדולים יותר. ולמרות הציניות של כמה מהמגיבים כאן, גוגל אנליטיקס הראה שהפוסטים האלה היו פופולריים מאוד (וחכו מה יקרה איתם דרך חיפושי גוגל כשהסרט יעלה), אבל אני מוקסם שבבלוג הקטן שלי יש השמעת בכורה עולמית לפסקול חדש של פיליפ סארד.

הבעיה היא, שמן הסתם בקרוב אצא לחופשונת הקטנה שהיתה אמורה להתקיים השבוע אלא שבזבזתי את כל מה שהכנתי, ועכשיו אין לי שום דבר בקנה להשאיר בבלוג. יש למישהו רעיונות?

==============

אני רוצה לארגן כאן בצד רשימה של כל הבלוגים לקולנוע שפועלים בעברית. אם יש לכם בלוג, או אם יש בלוג לקוולנוע שאתם מכירים, אנא הזכירו לי בתגובות, ואעדכן לינקים מסודרים לכולם.

=============

ובינתיים, בלוגים למוזיקה נמצאים בפריחה. לפני כשבועיים השיק יואב קוטנר בלוג (בשעה טובה!) המוקדש בעיקר למוזיקה ישראלית. והיום – טה-דם! – משיק מני אבירם (עורך "רייטינג" בעבר, השכן מלמעלה בהווה) את בלוג המוזיקה הרוקנרולי שלו, "קורדרוי". בימינו המשותפים ב"העיר", וגם אחרי, מני היה אחד מספסרי המוזיקה החביבים עליי, וטעם הגיטרה-בס-תופים שלו חביב עליי. הוספתי את "קורדרוי" למועדפים.