בכל אשמה מרינה מקסימיליאן בלומין. בגללה התמכרתי לכוכב נולד. כמו כולם גם אני זלזלתי בתוכנית הזאת בה מייצרים כוכבי פלסטיק מתכלים, רובוטים עם קול רדיופוני ופנים שנראים טוב בכרום מרוטש. ואז הגיעה מרינה ובעודי מציץ באודישנים – אני מחבב את שלב האודישנים – פתאום הבנתי שבעונה הזאת (זו החמישית, של שנה שעברה) יש גם מתחרים עם אופי, עם אישיות שלא מגיעה ארוזה בקופסה.
והשנה מרינה הכפילה את עצמה בשלוש. המרינה שלי העונה היתה, מהאודישן הראשון, כרמל אקמן. עם הכינור בגבול הצפון. מאותו רגע ועד אתמול רציתי שהיא תזכה. אבל מהפרומואים הראשונים של האודישנים היה ברור שההפקה נדלקה על ישראל בר-און. ובצדק: טיפוס כזה, שלא מסוגל לבטא את עצמו אלא בשירה, נדמה שהוא ההפך ממה שערוץ 2 מחפש לשים בפריים טיים.
והשנה, עם ספיישלים נהדרים ליצחק קלפטר, שלמה ארצי, יהודית רביץ ועברי לידר, סוף סוף התוכנית עברה מסתם פס יצור לבובות חלון ראווה לתוכנית של מוזיקאים. תוכנית שמאתגרת את המתמודדים עם השאלה: למה אתם רוצים את זה? ועד כמה.
ועכשיו, כשהתחרות הסתיימה (אמש, למי שלא ראה. אני ראיתי בהרצות מהירות ביס מקס כי גם עם חיבתי לתוכנית היא עדיין נורא נורא ארוכה ומתישה לצפייה רצופה. בכל אופן, בר-און ניצח), הגיע הזמן שאתן בהם סימנים שגם ינסו לחזות: איפה הם יהיו בעוד 20 שנה.
כרמל אקמן. כמו מרינה היא יכולה ללכת או לכיוון הבדה-בדה-בם של יעל לוי או לכיוון הקצת יותר פופי-תיאטרלי. היא המאופסת והמדויקת מבין השלושה. ומה שההפקה עשתה לה בשיער לאורך העונה היה בלתי נסלח. בכלל, לטלוויזיה בארץ יש משהו נגד שיער קש שאטני, שכה חביב עליי. וכך הפכה אקמן מקיבוצניקית מקסימה למבזקנית: שיערה הואדם, קוצץ, קופל, נמתח ונאסף. אני מקווה שהיא תשוב במהרה למראה נערת הטבע עם נקודות החן החצופות שמנקדות את מצחה ומגרות את הפוטושופיסטים לרטש אותן. כשהיא שרה את "שלח את עמי" עם מעיין חג'בי, נפל לי האסימון את מי היא מזכירה לי. קרירה, דקה, צנומה, עם שיער שכל רגע משתנה, פנים צרות, אבל קול אדיר שיכול ללכת לבלדות, לנשמה ולפופ, למועדוני הקברטים ולפארקים? הרי היא אנני לנוקס.
לי (ליבי) בירן. מבחינתי הוא יזהר אשדות. והאמת, לא הבנתי את ההשתפכות עליו. כן, סוף סוף הגיע ל"כוכב נולד" מישהו שכנראה אוהב את פלאסיבו, ונדמה לי שליבי יכול להיות מבקר מוזיקה מצוין. נדמה לי שטעמו הוא המעודכן, הבינלאומי והמשובח מבין השלושה. אבל היה לו שטיק מוזיקלי אחד בעיבוד (להתחיל חלש ואז עלק-לכסח) וגימיק קולי אחד (הפלצט שיורד טון במקום הלא צפוי). זה היה מפתיע לטובה בתחילה, ומעיק לבסוף. אבל כמו יזהר אשדות, שגם את קסמו מעולם לא הבנתי (אלא כמפיק), נדמה לי שליבי יהיה הראשון מהחבורה שיצליח לפצח את נוסחת תקליט הזהב ויביא רצף להיטים, אבל אז בהמשך יתמזג אל אחורי הקלעים ויהיה מעבד ומפיק מוצלח בהרבה מכוכב שעומד בפרונט.
ישראל בר-און. האיש הזה הוא חידה. נדמה שהוא סובל מבעיית תקשורת אקוטית ואוסף טראומות לא מטופלות, אבל כשהוא שר אי אפשר שלא לקרוס מולו. השילוב של כריזמה וכנות הוא שוב משהו שנראה פוגעני מדי לפריים-טיים. בר-און שפך את הנשמה על הבמה, שר את חייו, ועטה סביבו קרום שאין לי מושג איך יסתדר עם הסטטוס החדש שלו בתור "כוכב". נראה לי שבר-און יהיה זוכה "כוכב נולד" הראשון שיתחרפן ויהיה זה שירדוף אחרי הפפראצי, ולא שהפפראצי ירדפו אחריו. האמת, אני מודאג, כי מבין השלושה בר-און נמצא בסכנת התפרקות. היו שראו בו מעין שלמה ארצי צעיר – ויש איזשהו דמיון בנוכחות המבוישת של בר-און לזו של ארצי מימי להקת חיל הים. אבל אני חושב שלבר-און יש חיוך כובש שבזכותו הנערות מתות עליו והבנים לא מאוימים ממנו, אבל בלי החיוך הזה הוא לא היה מגיע להיות זוכה "כוכב נולד" אלא הומלס שמנגן ברחובות בנואשות, מבקש מהעוברים השבים להאזין לסיפוריו המרים בשיר. צריך לשמור עליו טוב טוב, כי לדעתי הוא בכלל לא שלמה ארצי, אלא יותר אסי דיין.
תגובות אחרונות