מחר (חמישי) ומחרתיים, הברידרז יופיעו במועדון הזאפה, ואני די נרגש לראות את התאומות קים וקלי דיל על הבמה. בהופעה בוובסטר הול בניו יורק לפני חודשיים הם ניגנו את סט השירים הבא (על פי האתר הזה, ממנו גם התמונה). יום לפני כן, הם ניגנו בבוסטון אותו סט בדיוק, חוץ משיר אחד. אז אני מניח שמי שרוצה להתכונן להופעה, זה פחות או יותר הכיוון. הנה רשימת השירים בהופעה, וקליפים, קטעים מהופעות חיות ושאר פרטים:
החופשה מתקרבת לסיומה. עוד קצת מארכיוני 2001 לפני שחוזרים לשגרה. הפעם: "יומן מעודכן" של דוד פרלוב, ועוד משהו על "מרס תורכי", הסרט והשיווק, בהמשך לפוסט מאתמול.
זהו זה. ככה זה התחיל ב-17 ביוני 2006. שנתיים וחודשיים אחר כך הסדרה הזאת מגיעה לסיומה. תודה על סבלנותכם. תודה לטום סאטפן על הבלוג הארכיוני המופלא שלו ממנו הרמתי את ההקלטות האלה. ואם מישהו מניח את ידיו על שאר שעות ההקלטה בין היצ'קוק וטריפו (ההקלטות האלה מכסות כחמישית מכלל השיחות ביניהם), שיישלח.
הנה הפרק האחרון:
(ויה Tom Sutpen)
ומחר, באותה שעה, כאן: הברידרז בהופעה חיה.
"מותה של רקדנית דיסקו" היה אחד הפרויקטים היותר משונים שהייתי מעורב בהם. התסריט נכתב בסוף שבוע אחד, וחמשת ימי הצילום לא הספיקו כדי לצלם את כולו. ובכל זאת, בזכות הבימוי של אמנון וינר, הצילום של טובי הוכשטיין והנוכחות של שלמה בראבא בכל סצינה, יש בסרט הזה משהו שהוא הרבה יותר מסעיר מהמילים שלו. יש בו אווירה, סגנון, איזשהו עומק שהוא צורני ולא מילולי. אני כתבתי הומאז' ל"הנץ ממלטה", וינר ביים הומאז' ל"סטאלקר", החיבור יצא מסחרר, עם כמה סצינות שמה שהמצלמה עושה בהן סביב השחקנים הותיר אותי משתאה (ולכן אני מסרב להתקטנן על זה שחלקים מהתסריט המקורי שלי – כמו למשל… הסוף! – בכלל לא הגיעו למסך). ממילא בפילם נואר העלילה אינה העיקר, אלא הנואר, על אחת כמה וכמה כשזה הופך בלי שום קשר אליי לסרט הבלשים שטרקובסקי היה יכול לביים.
כל מה שהיה לנו בתחילת הדרך הוא השם, שגנבנו משיר של הסמיתס, והתחלה של רעיון ישן שהיה לי לסרט שעוסק בשדרן רדיו (יש לי חיבה לשדרני רדיו). התמונה שהיתה לי בראש היא עטיפת "The Nightfly" של דונלד פייגן (באחד השוטים בסרט היא משוחזרת אחד לאחד, כולל עטיפת התקליט של סוני רולינס שמונחת ליד הפטפון). ומשם התחלנו. כמה ימים לפני הצילומים צירפתי לעסק את רועי צהר, אז תסריטאי בתחילת דרכו, שהכניס לתסריט כמה מהמשפטים היותר שנונים בסרט. חוץ מבראבא מופיעים בסרט גם סשה דמידוב (בסצינת וואן-שוט שאני הכי אוהב בסרט), איגור מירקורבנוב, שלום אסייג ויאנה חודריקר בתפקיד הגופה.
הסרט שודר בערוץ 3 של הכבלים פעם אחת לפני עשור ומאז נעלם. אני חושב שהם די שנאו אותו. אבל מדי פעם אני משום מה שומע אנשים שמדברים עליו בחיבה. והנה, במלאת עשור לבכורתו החד פעמית מארגנים באוזן השלישית עוד הקרנה חד-פעמית (שתתקיים פעמיים) של הסרט, שאורכו 45 דקות. אני כמובן חושש שזה יקלקל את הרושם הראשוני החיובי אצל אלה שזוכרים אותו בחיבה, אבל ניחא. זה יקרה מחר, רביעי, ב-19:30 בחדרי ההקרנה של האוזן השלישית. כרטיס עולה 20 שקל.
נוסף על "מותה של רקדנית דיסקו" יוקרן גם לקט של המיטב של "ברונו", הפינות שאותו צוות – וינר, בראבא ואני – יצר לפני 15 שנה (את שלוש הפינות הראשונות של "ברונו" כתב אבי שמש, את הפינה האחרונה כתבו רשף ורגב לוי וביים שחר סגל, אבל הן לא נכללות בלקט). את פינת "לילה של יום מפרך" וקטעים מתוך "הקרב על הפוטאש" אני גם צילמתי. כל אלה יוקרנו גם.
אגב, ב-1998 הופקה עונה שנייה ל"ברונו" לרגל חגיגות ה-50 למדינה. אלא שבעוד שבסיבוב הראשון אנשי טלעד היו בהלם ולא התערבו בכלל בתכנים (לכן הפינות הלכו ונהיו אזוטריות משבוע לשבוע), בנגלה השנייה הזכיין כבר היה מעורב הרבה יותר. מבחינת תסריטים אני די משוכנע שוינר, בראבא ואני כתבנו כמה מהדברים הכי מבריקים שהייתי שותף להם, אבל איש מלבדנו לא יודע את זה. אני את שלי סיימתי אחרי לילות הכתיבה, ומשם זה היה העסק של וינר ובראבא לצלם ולהפיק את הכל, ואז לערוך. אבל את הסיפורים בדיעבד שמעתי בזמן אמת: מנהל התוכניות של טלעד דאז היה נכנס לחדרי העריכה ורוב החומרים היותר סאטיריים, טיפה יותר חריפים, יותר גיקיים, פחות עממיים, מעולם לא הגיעו למסך. נמחק מראשי לגמרי מי היה האיש ההוא ואיפה הוא כיום. למרבה הטרגדיה, אף אחד לא מוצא את הגרסאות המקוריות (גרסאות הבמאי), לפני הצנזורה, של הפינות האלה, עם כל מיני בדיחות "מסע בין כוכבים" ו"גברים בשחור", כך שהן לא נכללות בלקט. את הגרסאות הערוכות על ידי הזכיין איש לא רוצה לראות שוב.
בקיצור, מחר, רביעי, 19:30, חדרי ההקרנה של האוזן השלישית בקינג ג'ורג' 48. שעה ורבע עם בראבא. אירוע משעשע ומשונה שיהיה מעניין לראות איך אנשים יגיבו אליו כיום. האם הסרט יכול לתפקד כסרט פולחן ששווה צפיות חוזרות? אין לי מושג. אם אתם הולכים, ספרו כאן איך היה לכם.
אני עדיין בחופשה. והנה עוד קצת פשפושים בארכיון. הפעם: "כמעט מפורסמים", הסרט שהביא לקמרון קרואו את האוסקר על התסריט. וכבונוס, אני מוסיף גם את שאר המדור (המדורים שלי ב"העיר" היו ארוכים ואסוציאטיביים).
אגב, היום אחרי הצהריים: ספיישל ברידרז. כאן.
אני לוקח לי כמה ימי חופש בהם אבקר את הבלוג רק מאוחר בלילה. וזו הזדמנות להציץ בארכיון ולהיזכר בסרטים שאהבתי ובביקורות שכתבתי. הנה, מתוך הארכיון שלי ב"העיר", דיון ב"רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי שנפרש על פני שבועיים.
היום, מחר ומחרתיים בשעה 16:00 אעלה את שלושת הפרקים האחרונים של הסדרה "היצ'קוק/טריפו". כזכור, אלה ההקלטות המקוריות של הראיון הארוך שערך פרנסואה טריפו עם אלפרד היצ'קוק בתחילת שנות הששים ושממנו תומלל הספר הנפלא "היצ'קוק/טריפו" (אותו אתם יכולים לקנות בעברית או באנגלית). הקולות בהקלטה הם של טריפו, בשלב זה של חייו כבר הבמאי של "400 המלקות", "ז'יל וג'ים" ו"תירו בפסנתרן"; אלפרד היצ'קוק, הבמאי הכי מצליח והכי מסחרי בעולם באותו רגע שזכה ליחס מזלזל מצד הביקורת האמריקאית אבל שהפך למופת של תיאוריית האוטר בקרב מבקרי הקולנוע הצרפתיים, תחילה בספר מאת קלוד שברול וז'אק ריווט; והלן סקוט, מזכירתו של טריפו והמתרגמת.
פרק 23: "פסיכו", 1960
ht23.mp3(ויה Tom Sutpen)
אם אתם נתקלים בסדרה הזאת בפעם הראשונה, הנה כל הפרקים הקודמים.
ביום חמישי נשלחו ל-750 חברי האקדמיה הטפסים להצבעה לסיבוב השני בפרס אופיר, ההצבעה שתקבע מי הזוכה מבין חמשת המועמדים הסופיים בכל קטגוריה. בסיבוב הראשון, מוסרת אילנה שרון מנכ"לית האקדמיה, אחוז ההשתתפות עמד על שישים אחוז: כלומר 450 מצביעים.
בשבוע האחרון ניסיתי ליצור קשר עם כמה שיותר חברי אקדמיה – הגעתי לרשימה של 80 אנשים, יותר מעשרה אחוז מכלל בעלי זכות הבחירה – ופניתי אליהם כדי שיגלו לי למי הם עומדים להצביע. רק כמחצית מהם ענו לי – כלומר מדגם של כעשרה אחוז מהמצביעים בפועל – אבל התוצאה היתה חד משמעית וגורפת: "ואלס עם בשיר" מוביל בענק. לא צמוד, לא קרוב, בפער עצום.
אבל האמת צריכה להיאמר: זה בשום אופן לא דומה ולא קרוב למדגם מדעי אמיתי או מייצג. חברי האקדמיה שיש בידיי את הדרך ליצור איתם קשר הם, באופן גס, קבוצה די הומוגנית. היא לא כוללת מספיק שחקנים, למשל. ויש בה מעט מאוד מהגווארדיה הוותיקה. כמו כן, הקפדתי שלא לפנות לאף אחד שאני יודע שעבד באחד הסרטים. העובדה של"איים אבודים" יש את הצוות הגדול ביותר מקרב חברי אקדמיה עשויה לשנות את התוצאה הסופית (הצוות של "בשיר" הרי קטנטן ואני מניח שרק בודדים ממנו הם חברי אקדמיה).
תוצאת הסקר הלא מייצג ולא רציני שלי היא:
62 אחוזים: "ואלס עם בשיר"
20 אחוזים: "לא מצביע/ה השנה כי לא ראיתי את הסרטים"
8 אחוזים: "שבעה"
5 אחוזים: "איים אבודים"
5 אחוזים: "אצבע אלוהים"
"כמו אבא שלך" במדגם שלי קיבל אפס קולות.
כמה תובנות שהתעוררו מהשיחות עם האנשים:
1. אחד מוותיקי התעשייה ששוחחתי איתם ענה לשאלתי "למי תצביע" בתשובה "'ואלס עם בשיר' הוא הסרט הכי טוב אבל בתור סרט תיעודי הוא יפסל באוסקר האמריקאי". ומדובר במישהו פעיל ובקיא, רק מנותק לגמרי מהאינטרנט, שנאחז בכותרת שגויה בעיתון. שמעתי ממישהו אחר שגם הוא שמע את קשישי האקדמיה עונים דבר דומה. אם קשישי האקדמיה הם כמות נכבדת ומישהו דואג להזין אותם בדיסאינפורמציה הזאת, הרי שהמדגם שלי לא תקף כלל. (למי שיש ספק: הנה הפוסט שלי בו אני קובע שבניגוד למה שנכתב ב"מעריב" ל"בשיר" ול"שבעה" אין שום בעיה תקנונית להתמודד על האוסקר הזר, ושממילא אף אחד מהחמישייה לא יגיע השנה למועמדות לאוסקר הזר, כך שהשיקול הזה ממילא מיותר).
2. וכמובן שזה שוב מעלה את השאלה: למה אנשים בוחרים בפרס אופיר? לסרט הכי טוב של השנה או לסרט שהם חושבים שיוכל להגיע לאוסקר. ואיך הנהלת האקדמיה – ששומעת את זה שוב ושוב ושוב כבר כל כך הרבה שנים – כל כך אטומה לבעיה הכה מהותית בתחרות של עצמה?
3. כמות עצומה של אנשים שפניתי אליהם בישרה לי ש"השנה אני לא חבר אקדמיה". ומדובר באנשים שהיו מועמדים ואף זוכים בפרסי אופיר בעבר. גם זה כישלון ניהולי: לא צריך רק לגייס חברים חדשים לאקדמיה, אלא לדאוג שהוותיקים נשארים חברים גם בשנים שאין להם סרטים. תכלס מה שיוצא הוא שחוץ מהאנשים שביימו, הפיקו או ערכו סרט השנה לכל השאר די לא אכפת מהאקדמיה ומהפרסים שלה.
4. אני ביקשתי רק לדעת לאיזה סרט הם מצביעים, אבל היו כאלה שצירפו את רשימת כל הבחירות שלהם. כאן זה לא מדגם, אלה היו בודדים, אבל זה יצר תחושה כללית שארי פולמן יזכה גם בפרס הבימוי ושפרסי המשחק ילכו לצוות של "שבעה".
5. אחד מבכירי התעשייה, שמקיים מעין מדגם פרטי משל עצמו, עידכן אותי שהסקר שלי אפילו לא קרוב למציאות ושהקרב האמיתי בקרב חברי האקדמיה הוא בין "שבעה" ל"איים אבודים", כשכרגע "שבעה" מוביל בקצת. "בשיר", בכל מקרה, נמצא רק במקום השלישי, הוא אמר לי.
נותר שבוע עד שהקלפיות ננעלות. האם מפיקי הסרטים המועמדים יתחילו לקיים קמפיין לשכנע מצביעים? האם הם יגררו מצביעים בכוח? אני נותרתי במתח. האם התוצאות הסופיות יהיו דומות לתמונה המצטיירת כאן?
ובעיקר: אם אתם חברי אקדמיה ולא השתתפתם במשאל שלי, אנא הוסיפו בתגובות את הבחירה שלכם.
פוסטים קודמים בנושא:
האם "בשיר" כשיר?
המועמדים לאופיר
תגובות אחרונות