ראיתי אמש את "מסע אל בטן האדמה" בגרסה התלת מימדית ביס פלאנט. הסרט מחורבן מעבר לכל תקנה – ולא עזר השכתוב שהעניקו לתסריט ג'ניפר פלאקט ומארק לווין, שכתבו וביימו את "האי של נים" שכה חיבבתי – אבל ההקרנה הדיגיטלית התלת מימדית באולם יס 3 היה מעולה ומשמחת. חדה, צלולה, מושלמת. הטריילר התלת מימדי ל"בולט" נראה כיפי. והכי פוקח עיניים: ראיתי את הטריילר הדיגיטלי ל"טרמפ לירח" והייתי בשוק: הסרט צבעוני! יום לפני כן ראיתי אותו בגרסת התלת-מימד המיושנת, זו עם משקפי הקרטון, והוא היה כמעט מונוכרומטי, עכור ודל בפרטים. והנה, בהקרנה הדיגיטלית, עם המשקפיים המקטבים של דולבי, רואים מצוין.

שנים שאחד הדברים שהכי עיצבנו אותי בחוויית הצפייה בסרטים בארץ היו השקופיות שהוצגו לפני הסרט בהן היה כתוב משהו בסגנון "ברוכים הבאים לקולנוע זה וזה. השקענו בקולנוע בציוד, אנא שמרו עליו". זה כמובן היה מנוסח באופן מרוח ועילג, אבל הנימה היתה קבועה: אנא, ברברים שכמותכם, אל תקלקלו את הקולנוע היקר שאנחנו, בעלי האדמה העשירים, בנינו בכפר הנחשל שלכם למען בידורכם.

השקופיות האלה די נעלמו. אבל אתמול ראיתי שהן שבו, בגרסה קצת אחרת. ללמדנו שהגווארדיה הוותיקה – ורוב בעלי בתי הקולנוע כיום הם בדיוק אותם אלה שהיו בעלי בתי קולנוע לפני 20 ומשהו שנים – עדיין חושבת שהקהל הוא עדר בהמות שצריך לחנך אותו בפטרונות. הנה שלט שמפוזר כעת ברחבי יס פלאנט:

שוחרי השפה העברית: האם תוכלו לאתר את כל טעויות הכתיב, הניסוח והלשון בכרזה האיומה, המתנשאת והמשפילה הנ"ל? ומה עם האחדה: משקפי או משקפיי? להנות או ליהנות?

המסר ברור: אנחנו קנינו, אנחנו מחטאים את המשקפיים אחרי שנגעתם בהם, אנחנו השקענו (גם אם מעולם לא למדנו להתנסח באופן רהוט). אתם, קהל יקר, מתבקשים א) להריע לנו ולטוב ליבנו הפטרוני. ו-ב) לא לגנוב את המשקפיים.

והשלט אינו מספיק: באולם עמלו לא פחות מארבעה סדרנים באיסוף המשקפיים ובעמידה על המשמר ביציאה, ליד גלאי גניבות אלקטרוני, שאיש לא גונב אותן. שזה דבר טוב: כי אם יתקינו מערכת דיגיטלית תלת מימדית בכל אולמות הקולנוע בארץ, כוח העבודה שיעבוד במשימת איסוף ושיטור יקטין משמעותית את האבטלה בארץ.

הבנו: המשקפיים יקרים. אתם רוצים לשמור עליהם. הם מכילים תג אנטי גניבה בתוכן שמצפף במעבר ליד גלאי, מהסוג שנמצא ביציאה מחנויות. סבבה. אז למה צריכים את השלט הדוחה הזה?

בעלי בתי הקולנוע: זה שקניתם, הבאתם, התקנתם, חיטאתם והשקעתם, זה לא כי אתם עושים לנו טובה, לנייטיבז הישראליים שהואלתם בטובכם להרעיף עלינו מטוב ליבכם. זה אנחנו שעושים לכם טובה, לא ההפך. זה כדי לשכנע אותנו לבוא להשקיע כסף בכרטיסים המופקעים שלכם ולא בכרטיסים המופקעים של המתחרים שלכם. אז אנא, קצת יותר כבוד ונימוס ללקוחות שלכם, שצריכים לשלם 5 שקלים יותר לכרטיס בתלת מימד, רק כדי שאתם תוכלו לממן את מערכות האנטי-גניבה מפני אותו קהל שאתם כה בזים לו, אבל שמחים לדפוק לו מחיר שערורייתי בקופה. אם כבר, אז הלשון בפוסטר צריכה להיות קצת יותר אסירת תודה, יותר צנועה.

ואני עדיין חושב שעם משקפי התלת מימד של דולבי, כולם נראים ככה:

טבלת שוברי הקופות בישראל: 7-10.8.2008

לאן נעלמו בבת אחת 33 אלף איש? בסוף השבוע שעבר, אחד החזקים של השנה, נרכשו 173,000 כרטיסים לעשרת הסרטים הנצפים ביותר. השבוע: 140,000. שלוש תשובות אפשריות: כולם נסעו לחו"ל; כולם רואים אולימפיאדה; או שזה אפקט ט' באב, שסגר את בתי הקולנוע להצגות הערב במוצאי שבת. ואולי פשוט, אחרי ש"האביר האפל" ו"קונג פו פנדה" יצאו, אין אף סרט שמריץ את הצופים לאולמות. או גם וגם וגם.

ו"האביר האפל", עדיין בראש, אבל מתחיל לרדת: הוא רשם ירידה של 42 אחוזים בהשוואה לסוף השבוע שעבר. אבל זו לא הירידה הכי גדולה: "הנקוק" צנח ב-55 אחוזים, ובכך ככל הנראה איבד את סיכוייו להגיע לקו 200,000 הכרטיסים, ו"מסע אל בטן האדמה" נפל ב-43 אחוזים.

ומי כוכב השבוע? ברנדן פרייזר. את הית לדג'ר ב"האביר האפל" ראו בסוף השבוע 24,000 איש. אבל את ברנדן פרייזר ראו 30,000 איש: 22,000 ב"המומיה 3" ועוד 8,000 ב"מסע אל בטן האדמה".

הנה הטבלה:

1. "האביר האפל": 24,745 כרטיסים. שבוע שלישי. 30 עותקים. 159,822 כרטיסים סך הכל.
2. "המומיה 3": 22,072 כרטיסים. שבוע ראשון. 28 עותקים.
3. "מאמא מיה!": 18,816 כרטיסים. שבוע שני. 31 עותקים. 68,010 כרטיסים סך הכל.
4. "טרמפ לירח": 14,693 כרטיסים. שבוע ראשון. 24 עותקים
5. "קונג פו פנדה": 14,464 כרטיסים. שבוע שישי. 41 עותקים. 257,872 כרטיסים סך הכל.
6. "וול-אי": 11,180 כרטיסים. שבוע חמישי. 35 עותקים. 162,421 כרטיסים סך הכל.
7. "איים אבודים": 11,311 כרטיסים. שבוע שישי. 35 עותקים.
8. "קופים בחלל": 10,527 כרטיסים. שבוע שני. 26 עותקים. 30,319 כרטיסים סך הכל.
9. "מסע אל בטן האדמה": 7,915 כרטיסים. שבוע שלישי. 17 עותקים. 52,600 סך הכל.
10. "הנקוק": 4,552 כרטיסים. שבוע שישי. 21 עותקים. 166,567 כרטיסים סך הכל.

אחרי הבכורה בפסטיבל טורונטו, יוקרן "ואלס עם בשיר" בפסטיבל ניו יורק, עדיין אחד הפסטיבלים הכי איכותיים בעולם, ומקום מצוין להשקה אמריקאית. כך מתואר הסרט בפסטיבל:

Israeli filmmaker Ari Folman's haunting autobiographical memory piece about his experiences as a soldier during the 1982 war in Lebanon are given a hyper-real spin by state-of-the-art animation.

המילה "דוקומנטרי" לא נמצאת שם.

=======

מהפצת "ואלס עם בשיר" מוסרים לי שעד כה נמכרו לסרט 70,000 כרטיסים. ממקור אחר, שלא מחויב ליחסי הציבור של הסרט, אני שומע שהמספר המדויק יותר הוא כ-60,000 כרטיסים (ושוב, אני שואל לגבי כרטיסים ולא לגבי צופים. יכול להיות שאת "בשיר" ראו 70,000 צופים כש-10,000 מהם נכחו בהקרנות סגורות ומכורות, להרצאות, חברות ושאר ימי עיון). בתל אביב, אני שומע, הסרט עדיין מצליח מאוד. בכל מקרה, זו כמות נאה מאוד ומכובדת – לא היסטורית, לא שוברת קופות, לא פנומנלית, אבל בהחלט נאה – לסרט שמופץ בפחות מעשרה עותקים. אני מניח שאחרי פרסי אופיר המספר הזה עוד יזנק.

ובכלל, המפיצים אוהבים להקדים את זמנם בכל המגיע לספירת כרטיסים: בשבוע שעבר, כשמונה הכרטיסים נקש 175,000, ערך משה אדרי מסיבה לצוות "איים אבודים" כדי לחגוג את הגעתם ל-200,000 כרטיסים. הם יגיעו, אין ספק, אבל המסיבה הקדימה את זמנה בכ-14-20 יום.

==========

"האביר האפל" היה גם בסוף השבוע האחרון במקום הראשון בארץ, זה סוף השבוע השלישי ברציפות שלו שם. הוא ניצח בסוף השבוע האחרון את "המומיה 3". אני מקווה להביא נתונים רשמיים ומדויקים מאוחר יותר.

1. אפילו בת ה-6 שלי התפלאה: באותו שבוע היא ראתה סרט על קופים שטסים בחללית, על רובוט שטס בחללית והיום על זבובים שטסים בחללית. משונה אף יותר: "קופים בחלל" ו"טרמפ לירח" הם סרטים כמעט תאומים, שניהם מספרים מבעד לעיניהם של בעלי חיים את סיפורו של כיבוש החלל האמריקאי. שניהם גם הופקו מחוץ לאולפני האנימציה המוכרים. התוצאה מורגשת: הם נראים פחות מושקעים ומוקפדים, לא רק ויזואלית – שניהם נראים כמו תוכניות לילדים בערוץ הופ – אלא גם רעיונאית. הסרטים האלה לא מאוד מפותחים מבחינה מחשבתית.

2. – ב"קופים בחלל" לאחד הקופים קוראים יוסטון. ומתישהו מישהו אומר לו "יוסטון, יש לנו בעיה". ב"טרמפ לירח" אומרים האסטרונאוטים "יוסטון, יש לנו בעיה". ובאחת הסצינות, אני כמעט בטוח, שמעתי פראזה מוזיקלית מ"אפולו 13" של רון הווארד.
– ב"טרמפ לירח" הזבובים מרחפים באפס כבידה לצלילי "הדנובה הכחולה". ב"וול-אי" הקפטן מבצע את צעדיו הראשונים לצלילי "כה אמר זראטוסטרה". שניהם מחוות ל"2001: אודיסיאה בחלל".

2א': ב"וול-אי" שני הרובוטים משתוללים וגורמים לפיצוץ במספנה שגורמת לשורה של ספינות להפיל האחת את השנייה כמו אבני דומינו. ב"קופים בחלל" הגיבור משתולל עם תרמיל סילוני וגורם לשורה של טילים ליפול, כשהאחד מפיל את השני, כמו דומינו.

3. ידעתי של"טרמפ לירח" קוראים במקור "Fly Me To The Moon"' על שם שירו של פרנק סינטרה. רק כשהתחיל הסרט, והבנתי שהוא עוסק בשלושה זבובים הגרים בקייפ קנוורל, פלורידה, שמתפלחים לטיסה של אפולו 11 לירח, הבנתי שב-fly הם מתכוונים גם לזבוב. משחק מילים מביך.

4. משונה נורא: "טרמפ לירח" הוא סרט בלגי, אבל הוא מלא התרפסות משונה לאמריקה, לדגלה ולאתוס כיבוש הפרונטיר האמריקאי. הכי מתמיה: הסרט, שמתרחש ב-1969, מחייה את המלחמה הקרה בין אמריקה לרוסיה, ובשיאו האנטגוניסטים הרוסיים מחליטים לערוק לאמריקה, שהרי שם האושר האמיתי. ועוד יותר משונה: בכותרות הסיום של הסרט מגיח לפתח באז אולדרין, מטייסי אפולו 11, כדי להבהיר לצופים שלא, לא היו באמת זבובים שהסתננו לחללית ונחתו איתם על הירח. אבל מכיוון שהוא לא אמר דבר על זה שהזבובים בסרט דיברו, אני תוהה מה זה אומר. אולי הוא יודע משהו שאנחנו לא.

5. בכרזות מפורסם "טרמפ לירח" כסרט בתלת מימד. באתר של רב חן לא כתוב כלום על תלת מימד. בישרתי לבתי שנדמה לי שברב חן הסרט לא בתלת מימד. הלכנו בכל זאת. על הפוסטר בכניסה לקולנוע היה כתוב שהסרט מוקרן בתלת מימד. שאלתי את הקופאית. ענתה כן. הופתעתי. התלת מימד הגיע לרב חן? הפתעה. על הכרזה בכניסה צוירו משקפי התלת מימד של דולבי 3D, משקפיים עבי מסגרת, כמו של סמי עופר, ופיתוח טכנולוגי חדש יחסית, בו עדשות מקטבות (פולרייזר) מחליפות קיטוב בתדר ההקרנה של הסרט. עוד לא ראיתי בהם סרט ושמחתי שתינתן לי כעת ההזדמנות. אלא שאתם יכולים לסמוך על קולנוע רב חן שהוא יצליח לחרב את המסיבה. בכניסה לאולם חולקו משקפי תלת מימד מקרטון, עם עדשה כחולה ועדשה אדומה, המשקפיים שגורמים לכך שהסרט אף פעם לא יהיה באמת צבעוני, אלא תמיד קצת שטוף בסגול. ובעיקר, במקום חידוש טכנולוגי קיבלתי אנכרוניזם מביך. רק ברב חן תראו סרט שנוצר ב-2008, המתרחש ב-1969 ומוקרן באיכות של 1955.
(בת ה-6, תחי נשמתה הזכה, לא ראתה מימיה לפני כן סרט בתלת מימד, וזו היתה הפעם הראשונה בשבילה, כך שהיא לא היתה במצוקה מהפער בין ההבטחות למימוש. ואני מניח שעל זה בונים ברב חן: שילדים שאין להם עדיין סטנדרטים מפותחים לא יתלוננו, לא על איכות ההקרנה ולא על איכות הסרט הדי נחותה). הסרט, אם אתם לא בני 6, די אידיוטי.

4. מילה טובה: הקטעים בהם משחזר הסרט בתלת מימד את שלבי השיגור, הטיסה והנחיתה של אפולו 11 לירח עובדים נורא יפה.

"טרמפ לירח": שעות הקרנה
"קופים בחלל": שעות הקרנה

שניים מהמצולמים בתמונה הזאת מתו ב-48 השעות האחרונות. אם הייתי סמיואל ל' ג'קסון הייתי נלחץ

לפני מותם גם אייזק הייז וגם ברני מק הצטלמו לסרט "Soul Men", בו מק וסמיואל ג'קסון מגלמים זמרי נשמה שעושים קאמבק אחרי שנים של פירוד. הייז מגלם בסרט את עצמו בתפקיד אורח קטן. מלקולם לי, הבמאי, מספר בראיון ל"אי!" על הפגישה האחרונה שלו עם מק, ועל העובדה שמתברר שהוא גם ידע לשיר לא רע. הסרט ייצא בנובמבר.

========

אני רואה ב"עין הדג" ש"ויקי כריסטינה ברצלונה" של וודי אלן מסומן לעלייה בארץ ב-16 באוקטובר, מה שמעלה את את השאלה: האם זהו סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה שיתחיל יומיים לפני כן?

========

פסטיבל האנימציה (שיש כאלה שמכנים אותו פסטיבל הקומיקס) מתחיל מחר, ואני בפיגור היסטרי אחרי הניסיונות שלי לראות כמה מתוכניותיו מבעוד מועד ולהמליץ עליהן. אבל אל ייאוש: טל לוטן, מקבועות הבלוג, השיקה בלוג אנימציה חדש והיא מתחילה אותו בהצצה לכמה מתוכניות הפסטיבל. בשתיים מהן היא אף משתתפת כיוצרת.

========

זה פריים מתוך הסרט החדש של מאמורו אושי ("Ghost in the Shell") שלקוח מאתר המציג תמונות נאות ממקבץ סרטי פסטיבל ונציה המתקרב.

========

"לקרוא ולשרוף" של האחים כהן יוקרן בבכורה בסוף החודש בפסטיבל ונציה, אבל שבוע אחר כך, ב-8 בספטמבר, האחים כבר יהיו עסוקים בצילום סרטם הבא (שיהיה השלישי שלהם בשלוש שנים), "אדם רציני" ("A Serious Man"). "סטאר טריביון", העיתון של מינאפוליס, בה גדלו האחים כהן, מדווח שסרטם הבא יעסוק בחוויות ילדותם משנות השישים ויצולם בפרבר סמוך, הנראה כיום כפי שנראתה שכונת מגוריהם אז. חברת מועצת העיר, שקיבלה את התסריט לקריאה, מדווחת ל"טריביון" שלמרות שאחת הדמויות הראשיות בסרט הוא מרצה באוניברסיטה, כפי שהיה אביהם של איתן וג'ואל, הסרט אינו אוטוביוגרפי ועלילתו בדיונית. היא גם מרגיעה את תושבי הפרבר שהסרט הזה יהיה שונה מ"לא ארץ לזקנים": "זה סרט לבבי ואף אחד לא מת בו. אין דם".

=========

רוצים לקחת חלק בפרויקט שיווד "מבצע סבתא"? זה יקרה ב-22.8 וזקוקים לכם. הנה הפרטים. רגע, לא יודעים מה זה לשווד סרט?

========

ומתנה אדירה לסיום: אמש הושק עוד אתר שמטרתו להפיץ קולנוע עצמאי ובינלאומי באינטרנט. שמו iArthouse. והכי כיף, יש בו סקציה נאה של סרטים שניתנים לצפייה בסטרימינג בחינם. רובם סרטים אילמים, כמו "הגנרל", "שבע הזדמנויות" ו"שלושה עידנים" של באסטר קיטון. או את "מטריות שרבור" של ז'אק דמי. או את "אמא" של פודובקין. וגם "חומה" התיעודי של סימון ביטון (ובעבור שמונה דולר תוכלו להוריד עותק די.וי.די לצריבה של "מכתבים לאמריקה" של חנן פלד).
ועם כל השמחה בדפדוף, אני לא יכול שלא לתהות, כפי שתהיתי עם שלל אתרי הסטרימינג שצצו באמריקה בשנה האחרונה: כמה זמן הם ישרדו כבודדים, לפני שיפשטו את הרגל או עד שיבוא תאגיד אחד גדול ויקנה את הקטלוגים של כולם.

הקייטנות הסתיימו. הילדים בבית. וזה הזמן להתחיל להדביק את הפערים של סרטי הקיץ. הנה, בתמצית, סיכום סרטי הקיץ שיצאו כאן (ממש במקביל לאמריקה) מיוני ועד סוף יולי. בראשם, סרטי הקיץ שאתם צריכים להזדרז אליהם, ומולם סרטי הקיץ שעליהם לדעתי מאוד כדאי לכם לדלג. שתפו בתגובות: מה הדירוג שלכם?

ההברקות:

“וול-E”. אולפני פיקסאר אמנם כמעט תמיד עושים סרטים נורא יפים, אבל גם להם יש עליות ("משפחת סופר על") וירידות ("מכוניות"). בשנה שעברה "רטטוי" המופתי שלהם היה הסרט הקופתי ביותר בישראל. לכן, הציפייה, שלי לפחות, היתה שהסרט הבא בתור יהיה מהחלשים שלהם. מה גם שהוא בוים ונכתב על ידי אנדרו סטנטון, הבמאי של "מוצאים את נמו", הסרט שאני הכי פחות מחבב של פיקסאר. לכן נשמטה לסתי אל מול ההברקה האדירה הזאת. באמצעות הומור דק אבחנות ורב ניואנסים, חזון עתידני מצמרר ושימוש בקולנוע טהור של מוזיקה, תמונות ותנועה, ועם מינימום מילים, סטנטון ושות' יצרו סרט חכם ונוגע ללב שגורם לצופים לדמוע מול גמלוניותו של רובוט חבוט, מיושן וחובב מיוזיקלס. בימי קיץ כל-משפחתיים בהם הקולנוע אמור להיות לא יותר מבידור עשוי היטב, “וול-E” הוא יצירת אמנות מקסימה, נוגעת ללב ומעוררת מחשבה, שמושפעת במידה שקולה מסטנלי קובריק ומדאגלס אדמס.
“האביר האפל". ציפינו לגיבור על, לאקשן, לסרט המשך מסקרן ל”באטמן מתחיל”. ומה קיבלנו? פאקינג יצירת מופת שלא קשורה בכלל לגיבורי על או לפעולה או לבניינים מתפוצצים, אלא דיון מורכב, סבוך, אפל, ומצמרר בעוצמתו ובאינטנסיביות שלו על מוסר, חופש הבחירה, מעשים והשלכותיהם. "האביר האפל" מציג עולם השרוי במצב של כאוס תמידי ואת גיבור העל, זה שאמור להושיע, כמי שדווקא מוסיף שמן למדורה. "האביר האפל" פונה גם למי שגיבורי על לא מעניינים אותו, בזכות העובדה שהבמאי, כריסטופר נולן (“ממנטו", “יוקרה"), הוא לגמרי במקרה גם אחד התסריטאים הכי מבריקים כרגע בשטח, והוא משתמש בגיבורי הקומיקס כדי להגיד דברים פולמוסיים על העולם שבו אנחנו חיים ועל טיבה המעורער של נפש האדם.
“אל תתעסקו עם הזוהן". הסרט המצחיק של הקיץ, וכנראה הסרט הכי ישראלי שהופק בהוליווד מאז "אקסודוס". אדם סנדלר בתור חייל קומנדו ישראלי שמביים את מותו, הופך לספר בניו יורק, ומרסס בדיחות בעברית במה שבקלות יכול להיחשב ל"גבעת חלפון 2”. "אל תתעסקו עם הזוהן" יצא באמריקה בשנה בה המניות של ישראל באמריקה נמצאות בשיא: מועמדות לאוסקר ל"בופור", הצלחה קופתית מרשימה ל"ביקור התזמורת", איילת זורר מצטלמת לסרט ההמשך ל”צופן דה וינצ'י”, "בטיפול" הופכת לסדרה מדוברת ב-HBO. ועכשיו החיבור בין החרמנות החיננית של סנדלר וג'אד אפאטו (המפיק והשותף לכתיבה שחתום בשנה האחרונה גם על "הדייט שתקע אותי", "סופרבד" ו"קח את זה כמו גבר") ובין ההומור הצבאי הישראלי יצר זהב קומי. ולמרות שהסרט עושה חוכא ואיטלולא מהסממנים הישראליים והשפה הגרונית, הוא גם מצליח להיות די נבון באבחנותיו על אופי המקום המטורלל הזה.
“איים אבודים". הברקה תוצרת הארץ: ציפינו לאוסף בדיחות סטייל "אהבה קולומביאנית" וקיבלנו את הסרט המרגש של העונה (פלוס בדיחות). רשף לוי, בסרטו הראשון כבמאי, במסע נוסטלגי אל שנות השמונים, קצת שמאלה מהמציאות, בסיפור שנראה קליל בתחילה והופך למטען צד רגשי עד סופו. סקס ומוזיקה בחצי הראשון, שכול ואובדן בחצי השני. הסרט הזה מצליח להפתיע ללא הרף גם בצפייה שניה. (ובל נשכח: גם "ואלס עם בשיר", יצירת המופת הגדולה של השנה מתוצרת הארץ, עדיין בבתי הקולנוע).
“הנקוק". וויל סמית בתור גיבור-על כלומניק, בטלן ושיכור בברדק אטומי של סרט, שקיבל ביקורות איומות, חלקן מוצדקות. אבל רגע רגע: הוא מהנה בצורה בלתי רגילה.
וגם ראויים: "האי של נים" ו"השכן שלי טוטורו".

הפדיחות:

"מאמא מיה". קיווינו ל"היירספריי" של 2008 וקיבלנו סרט מפלצתי, צווחני וחסר חן. הייתם מצפים שבגרסה הקולנעית למיוזיקל הבימתי, המבוסס על שירי להקת אבבא, יהיה קצב, גרוב ושמחת חיים. בפועל יש תיאטרליות מוגזמת, שימוש אפסי בקולנוע, וכמה מהביצועים הווקליים המצמררים ביותר שנשמעו על המסך. למרות ליהוק די מבריק (מריל סטריפ, פירס ברוסנן, קולין פירת בתפקידים קלילים מאוד) ולמרות שקשה לעמוד בפני הקצב המידבק, או הקיטש המתקתק, של היורו-פופ של אבבא, “מאמא מיה" הוא סרט שטובח בשירים, מוציא מהם את הכיף ואת הקאמפ ונותר עייף, בלה ומיושן.
"ספיד רייסר". האחים וושאובסקי, האדמו"רים ממטריקס, התעצלו לשוב ולביים בשנים האחרונות, מאז שחתמו את טרילוגיית "מטריקס". בסרטים בהם היו מעורבים מאז הם הסתתרו מאחורי באי כוחם. לכן, כשהאחים בכבודם ובעצמם החליטו לביים את "ספיד רייסר", הגרסה שלהם לסדרת אנימציה יפנית פולחנית על נהג מרוצים, הסקרנות גאתה. זה בטח יהיה מרהיב, קיווינו.וגם אם לא נתלהב, לפחות הסרט יהיה גדוש מרוצי מכוניות. דבר לא הכין אותי – גדול מעריצי "מטריקס" והאחים – לשברון הלב שהם בישלו לי. שעתיים ורבע של קקופוניה לא ברורה, על נער שמנסה לברר מה עלה בגורל אחיו הנעדר, ועל קוף המחמד של המשפחה שמשליך גללים על האנשים הרעים. ולמרות שבתחילה נדמה שהסרט אכן מרהיב בצבעוניותו, גם קטעי המירוצים התגלו כבלתי מלהיבים. איפשהו מתחת ל-135 דקות הסרט מסתתר אולי סרט מתוק ונמרץ בן 80 דקות, שנקבר תחת מפולת יומרנות שלא תיאמן.
"מבוקש". הסרט הזה, עם אנג'לינה ג'ולי וג'יימס מקאבוי, כבר צבר לעצמו לא מעט מעריצים, אבל חוששני שצריך להגיד את האמת: כדי לחבב אותו צריך לבוא עם סטנדרטים די נמוכים. העלילה כוללת נול טוויה בעל כוחות על טבעיים שמחליט מי ימות ומי יחיה בעולם, ואפשר היה להתעלם ממנה בכיף אם רק קטעי האקשן לא היו כה בלתי-מבריקים. חוץ מסצינה טובה אחת על רכבת, אין כאן שום קטע פעולה שהוא לא חיקוי לסרטים שחיקו את "מטריקס".
"סקס והעיר הגדולה". תודו שזה סתם סרט. תודו.

(פורסם ב"7 לילות", 8.8.08)

שלשום בגורי, גיאורגיה

מתוך "מטאל ג'אקט" של סטנלי קובריק

(ויה ג'ף וולס)

הגלגולים של אייזק הייז, שמת אמש בגיל 65.

הייז מלחין ושר את נעימת הנושא של "שאפט" מ-1971. הוא זכה עליה באוסקר

הייז מחדש את "Walk On By" של דיון וורוויק ב-1969טריי פרקר ומט סטון מחסלים את שף בעונה העשירית של "סאות פארק"מתוך "סאות פארק": קייל מספיד את שף

שני בלוגרי קולנוע הופיעו בשבוע האחרון בטלוויזיה האמריקאית שלא בענייני קולנוע:

ג'ון וויט כתב מאמר ב"וושינגטון טיימס" נגד ברק אובמה. ג'פרי וולס ירד עליו. ושלל בלוגרים ופרשנים מהימין תקפו את וולס (במה שבטח הפך לשבוע החזק שלו מבחינת רייטינג) על כך שהוא קורא לשים את וויט (ושחקנים המזוהים עם הימין) ברשימה שחורה המזכירה את ימי מקארתי. שלשום הגיע וולס לאולפן של ביל אוריילי, מהבולטים בעיתונאי הימין, כדי להיצלב:

ודיוויד קאר, בלוגר האוסקרים של ה"ניו יורק טיימס" שכתב ספר על ימי כמכור לקראק, הגיע לקדם את ספרו אצל סטיבן קולבר, שרוצה לדעת מה יותר מסוכן לחברה: מכורים לקראק או עיתונאים של ה"ניו יורק טיימס":(ויה סקוט פיינברג)

===========

בראשית היה איתי שטרן ופרשת "The Onion", והנה אני נתקל באייטם בוויינט מלפני ארבעה ימים, על סרטון התשובה של פריס הילטון לקמפיין של ג'ון מקיין שמשווה את ברק אובמה להילטון ולבריטני ספירס. ובשום מקום לא מצוין בקטע שהסרטון הזה הוא מערכון, בדיחה. אמנם זה לא איום כמו לתרגם ידיעה מפוברקת כאמיתית, ואולי זו סתם בעיה ניסוחית, אבל כשיצחק בן חורין כותב "יורשת אימפריית בתי המלון השיבה הלילה (יום ד') בתשדיר משלה, שבו הכריזה על רצונה לערוך קמפיין נגד 'האיש המקומט עם השיער הלבן'", האם הוא מבין שהילטון לא באמת השיבה בתשדיר "משלה", אלא שיחקה את עצמה במערכון מתוסרט שהופק לאתר של וויל פארל, funny or die? תמהני.

==========

אני מניח שהסכסוך בין איתן ראובן ויאיר הוכנר הגיע לכדי פתרון, כי הוכנר כבר לא קורא להחרים את סרטו "אנטרקטיקה" אלא מזמין את כולם לסרט, שעולה להקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב ב-21 באוגוסט. "לכול מי ששואל הקדימון ירד ואני מקווה שיעלה חדש וראוי ולכן עכשיו מגיע המבחן האמיתי, מה-21 באוגוסט בשעה עשר בערב בסינמטק תל אביב. קנו כרטיסים מראש", הוא כותב בדף האירוע שפתח בפייסבוק.

==========

רותי דירקטור השיקה בלוג. היא מבקרת אמנות שאני אוהב לקרוא ואהבתי לערוך, אבל יש לה שם של במאית.

===========

ג'ון בדהאם היה פעם במאי שנורא אהבתי: "שיגעון המוזיקה", "רעם כחול", "משחקי מלחמה", "תקלה מופלאה". ואז הוא ד נעלם (בשנים האחרונות הוא מביים פרקים לטלוויזיה: "המגן" ו"גיבורים", למשל). במלאת 25 שנה ל"משחקי מלחמה", אחד הסרטים שהכי אהבתי כילד (בחוג מחשבים), הוא מתראיין ומספר שהוא בכלל לא היה אמור להיות הבמאי: מרטין ברסט ("השוטר מבוורלי הילס", "מרדף חצות") צילם כבר שבועיים של חומרים לפני שהסתכסך עם המפיקים. מתיו ברודריק ואלי שידי התגלו בסרט, לפני שהפכו לכוכבים בסרטיו של ג'ון יוז: הוא ב"שמתי ברז למורה", היא ב"מועדון ארוחת הבוקר".

זה די הלם: ברני מק, קומיקאי נהדר ששיחק אצל האחים כהן ("אכזריות בלתי נסבלת") טרי זוויגוף ("סנטה בשקל") וסטיבן סודרברג ("אושן 11-13") מת היום במפתיע מסיבוכים מדלקת ריאות. הוא היה בן 50.
מק התחיל מאוחר כסטנדאפיסט והתפרסם ב-Def Comedy Jam ובתפקידי משנה קטנים בסרטים כמו "יום שישי" עם אייס קיוב. בשנת 2000 הוא חרש את אמריקה כאחד מארבעה קומיקאים שחורים (לצד סדריק הבדרן, ד.ל יוגלי, סטיב הארווי) בסיבוב ההופעות "The Original Kings of Comedy", שב-2001 הונצח בסרט הופעה שביים ספייק לי. 27 הדקות של מאק הן הכי מצחיקות בסרט והקאץ'-פרייז שלו "יו סוממאביץ'" קורע אותי מצחוק, ומזכיר לי את ימיו הטובים של אדי מרפי כסטנדאפיסט משנות השמונים. הנה הקטע שלו במלואו, לזכרו:

======

וגם ברני ברילסטין מת שלשום, בגיל 77. ברילסטין התחיל כמנג'ר שאחראי לקריירות של ג'ון בלושי, דן אקרויד וג'ים הנסון, ובהמשך גארי שנדלינג, אדם סנדלר וג'ים קארי. הוא מהאנשים שהמציאו ושכללו את הרעיון למכור להוליווד חבילות: סרטים בהם משתתפים שחקניו, שנכתבים על ידי התסריטאים שהוא מייצג, ומבוימים על ידי לקוחותיו וכך להפוך למעשה למפיק אחראי (מי שהפך את העסק הזה של מכירת חבילות של טאלנטים היה מייקל אוביץ, שכנראה למד את השיטה מברילסטין. הם הסתכסכו מרות אחר כך. ברילסטין, למשל, ארז ומכר את "האחים בלוז" ו"מכסחי השדים". בפאזה שלו כמפיק טלוויזיה הוא אחראי לסדרות כמו "אלף", "המופע של גארי שנדלינג" ו"תהרוג אותי וזהו". הוא גם חתום כמפיק אחראי על "גילמור המאושר" של אדם סנדלר ו"כייבל גאי". ניקי פינק מספידה אותו, והתגובות בבלוגה הפכו לדף זכרון אד-הוק למפיק שכנראה, לפי מה שכותבים עליו, היה מענטש אמיתי עם חוש הומור משובח.