מתוך ההופעה בקייב מלפני חודשיים: "ג'ט".

הפוסט מוקדש, מן הסתם, לירון לונדון, נורית הירש וליאור ייני ("בשיער פרוע/שפרע הרוח/אני סרוח לי כמו לטאה/כמו דולפין אשר נפלט/מעמקי מפרץ אילת").

=======

הרהורים ודיווחים מחמש שעות נסיעה הלוך, חמש שעות נסיעה חזור וחמישה ימים ביניהן, באילת.

======

אני מחבב את קולדפליי כלהקת רדיו עם להיטים חמודים מאוד שלא עושים חשק להעביר תחנה, אבל אף פעם לא ממש התאהבתי בהם. עד עכשיו. "Viva la Vida", האלבום החדש שלהם, אותו טחנתי בנסיעות הלוך ושוב, הוא חתיכת עונג. אני מודה: אני משוחד. קולדפליי החליטו להתבגר, להפגין רצון להשפר כמנים וכמוזיקאים והביאו את בריאן אינו שיפיק להם את הדיסק. ואני הרי שפוט של כל מה שבריאן אינו עושה. אני חושב שהאיש גאון. ו(כמעט)לא התאכזבתי. את ההפקות של בריאן אינו צריך לשמוע בווליום גבוה. האופן שבו הוא פורס את הצלילים על פני הספקטרום הנשמע, וההפתעות הקטנות שהוא מחביא עמוק מתחת למלודיות הופכות כל תקליט שהוא מעורב בו למסע מופלא של התעמקות וצלילה לתוך ההאזנה. המון דברים קורים שם בפנים.

==========

לפני שבועיים קראתי שיורם גלובוס מישכן את האיימקס באילת כדי לממן תשלום של אגרות חוב שהוא הנפיק. כדי לעזור לו לשלם את המשכנתא הלכנו שני מבוגרים ושתי ילדות לראות סרט באיימקס. מחיר כרטיס למבוגר: 79 שקל. לסרט הנמשך 40 דקות. בדיוק אותו מחיר הנגבה בכניסה למצפה התת ימי באילת, בו שורפים בכיף שלוש-ארבע שעות. גם שיט בן שעתיים בספינה עם קרקעית שקופה לצפייה באלמוגים עולה 79 שקל. אז למה שמישהו ירצה להשקיע בחופשתו סכום כזה על 40 דקות בלבד, לא משנה מה גודל המסך.

מה שכן: ראינו את "תחנת חלל", סרט איימקס תלת מימדי תיעודי מ-2002 שהוא סרט האיימקס השני הכי קופתי בכל הזמנים (ולמעשה הסרט הכי קופתי של חברת איימקס עצמה). במקור הקריין הוא טום קרוז (הקריין בגרסה העברית היה לא מזוהה), ומדובר בסרט תיעודי נורא מרשים בו האסטרונאוטים עצמם, מתוכנית החלל הבינלאומית, צילמו את עצמם באימונים, בשיגורים ובשגרת החיים בתחנת החלל עצמה, במצב של אפס כבידה. די מדהים.

==========

היה נחמד לראות דווקא באילת את שחר צוברי זוכה במדליית ארד באולימפיאדה. אלא שבאותו יום, אחרי שבשעות הבוקר המוקדמות הוא זכה במדליה, לא היה אפילו זכר לרוח בחוף הדרומי באילת כך שאם ציפיתי לראות מאות גולשי רוח רצים לים לחגוג ולפנטז שהם השחר צוברי הבא גיליתי מול ים שטוח וריק.

===========

ומי שנוסע לאילת, שיעצור להתרעננות בפונדק של נאות סמדר הנמצא בצומת שיזפון ומגיש משקאות וארוחות קלות ממוצרים אורגניים שהישוב הזה מגדל בעצמו.

==========

עד כאן פינת הטיולים של "סינמסקופ".

הגעתי אתמול להקרנה של "מותה של רקדנית דיסקו" בחדרי ההקרנה של האוזן השלישית ובצירוף מקרים מוחלט באותה שעה בחדר ההקרנות הסמוך היתה הקרנה פרטית לגרסת הראף-קאט של "סיפור גדול" של ארז תדמור ושרון מימון. חשבתי בתחילה לוותר על ההקרנה שלי ולהסתנן לשלהם, אבל ויתרתי. אז מי היה שם? אנא דיווחים והדלפות.

(ויה IMDb): אתר ההומור Cracked, נכדו של מגזין ההומור באותו שם שהיה המתחרה של Mad, ריכז רשימה משעשעת של עשרה קטעים עם השימוש הכי בוטה בפרסום סמוי או Product Placements (המצבת מוצר, כך אני קורא לזה). מ"אי.טי" ועד סרט במימון מקדונלדס.

"אי.טי" מ-1982 הוא הסיפור המפורסם ביותר שפרסומאים נותנים כדי להדגים את האפקטיביות של product placement. בסרט מוביל אליוט הילד את אי.טי החייזר אל חדרו כשהוא מפזר מהחצר אל תוך הבית שביל של עדשי שוקולד. בתסריט היה כתוב שאלה עדשים מתוצרת M&M, המותג המפורסם לממתק זה. בארצות הברית אי אפשר להשתמש במותג שהוא סימן רשום בלי קבלת אישור מבעליו, וחברת הרשי, יצרנית M&M אסרה על אולפני יוניברסל להשתמש במותג שלה בסרט. הם חשבו שהעובדה שחיזר אוכל את הממתק שלהם תעשה להם נזק. המוצר המתחרה, Reese's Pieces, הסכים. התוצאה: הצלחת הסרט גרמה לעלייה עצומה במכירות של הממתק המתחרה. אבל יש צדדים לסיפור שאותם מומחים לשיווק ולפירסום לא מזכירים. 1. שיוניברסל לא קיבלו כסף מ-Reese's Pieces, רק הסכמה להשתמש במוצר שלהם. 2. שהשם המפורש של המותג מעולם לא מוזכר. כלומר שכדי שהמצבת מוצר תעבוד היטב המיזוג שלו לתוך העלילה צריך להיות מושלם, בלתי מורגש, ואינטגרלי לחיים ולאופי של הדמות. מה שעבד ב"אי.טי" והפך לסוג של סטנדרט מאז הוא שכשם שהאולפן מקבל רשות להשתמש במוצר המוצג, כך החברה המייצרת את המוצר מקבלת רשות להשתמש בסרט כדי לקדם את מוצריה. וכך פרסומת בעיתונים, בשלטי חוצות ובטלוויזיה, של הממתק – וכאן שמו מודגש מאוד – לצד שם הסרט, מקדמת גם את הסרט וגם את המוצר. זו השיטה בה נוקטים מפיקי ג'יימס בונד מאז ומתמיד. שלטי החוצות לסרטי ג'יימס בונד כמעט תמיד יהיו למעשה פרסומות לשעונים או למכוניות, המשלבים פנימה את לוגו הסרט. כך חוסך המפיץ את עלויות הפרסום.

ומן העבר השני, הדוגמה הכי מזעזעת שאני זוכר להמצבת מוצר התחוללה בסרט "זמן אמת" של אורי ברבש, בו מגלם אסי דיין קצין צבא בימי מלחמת יום כיפור. כנראה שרשת המסעדות "נרגילה" – "ארומה" של האייטיז-תחילת הניינטיז – עזרה במימון או סתם תרמה את הקייטרינג לסט, וכך שולבה בסרט סצינה שלמה בין אסי דיין והנהג-בוס שלו, בחור תימני בשם נרי (כשמו של בעלי רשת "נרגילה") ששולף מעדן תימני שהכינה אמו, זיוה (שעל שמה נקרא המאכל הזה בתפריטי הרשת), ומכבד בו את המפקד שלו. אסי דיין טועם ואומר משהו בסגנון "בוא'נה נרי, אתה חייב לפתוח מסעדה". נדמה לי שהשיחה הזאת נמשכת לפחות עוד 2-3 רפליקות לפני שהפסקת הפרסומות מסתיימת וחוזרים לעלילה.

מישהו כאן זוכר עוד דוגמאות בוטות במיוחד של פרסום "סמוי", שלמעשה כפה את עצמו על העלילה, בסרטים ישראליים?

יאללה, למה לא. מהיום (כלומר, אתמול) ועד יום חמישי, 25.9, נתחיל את הבוקר עם שיר של פול מקרטני. והראשון בתור: "Dance Tonight"' אחד משני השירים הבודדים שמקרטני שר בהופעותיו מתוך אלבומו האחרון, "Memory Almost Full". הקליפ בבימויו של מישל גונדרי, ולצד מקרטני מופיעים מקנזי קרוק (מ"המשרד" הבריטי) ונטלי פורטמן:

בשבוע שעבר סיפרתי כאן על חוויות מהניינטיז עם פרויקטים טלוויזיוניים שהייתי מעורב בהם: "מותה של רקדנית דיסקו" ו"ברונו". בינתיים התברר שהטראומות מההפקות האלה כנראה שיבשו את זכרוני לגמרי ו"מותה של רקדנית דיסקו" בכלל שודר בסוף 1996 ולא בתחילת 1998. כך שהשנה אנחנו לא חוגגים עשור לסרט, אלא בת מצווה. מזל טוב. הערב ב-19:30 באוזן השלישית יש הזדמנות אחרונה לצפות בהם. פרטים כאן.

=============

בוויינט פרסמו שלשום אייטם מביך נורא: מצעד עשר הספורטאיות הכי יפות באולימפיאדה. זה רעיון סקסיסטי, שובניסטי, נצלני ומשפיל, ואני הייתי מזועזע ממנו. בעיקר כי טעמו הקלישאתי של הכותב בנשים לא הבחין ששתי הספורטאיות הכי יפות באולימפיאדה היו טיה הלבאוט, הקופצת לגובה הבלגית, ושין וואנג, הקופצת למים הסינית.

טיה הלבאוט

וואנג שין

===============

הנה אתר שאחד הקוראים שלח לי במייל: עשרות ספרי קולנוע להורדה כקובץ PDF. למשל, הספר המשובח הזה: "לפסל בזמן" מאת אנדריי טרקובסקי.

=========

עידן אלתרמן מציג בבלוגו מוזיקומיקאי אוסטרלי בשם טים מינצ'ין, שבין השאר דחס את כל עלילת "דוני דארקו" לשיר של דקה ו-20 שניות (זהירות, ספוילרים):

שאלתי את יחצנית פרס אופיר האם ישנו את תאריך הטקס, או אפילו את השעה, כדי לא להתנגש עם ההופעה של פול מקרטני והיא ענתה: "לא, תאריך הטקס נשאר וכן גם השעה".
אבל אתמול כמה חברי אקדמיה סימסו לי שאין סיכוי בחיים שהם יחמיצו את ההופעה של מקרטני. אחד מהם כתב לי "שלא יבנו על הקלוז אפ שלי". והוא מועמד!
אני מהמר שאם יתברר שההיענות למכירת הכרטיסים של מקרטני תהיה ערה, שהטקס – שממילא לא מועבר בשידר חי בערוץ 10, אלא בשידור מושהה – יוקדם לשעות אחר הצהריים כך שייגמר עד המופע של מקרטני. אבל זה רק הימור שלי.
ואם הייתי מנכ"ל ערוץ 10 הייתי רץ לחתום עם מפיקי פול מקרטני ולהעביר בשידור חי 2-3 שירים ראשונים מההופעה ומשם לעבור לשידור פרס אופיר. אני חושב שהטירוף התקשורתי סביב ההופעה הזאת, מרגע שמקרטני ינחת בארץ, יהיה עצום.

הנה שני שירים של פול מקרטני (מקריירת הסולו) שאני נורא-נורא אוהב ושלא מופיעים בסט-ליסט שהוא ניגן בהופעותיו האחרונות בקוויבק, קייב וליברפול. אז אני מפצה את עצמי:

בכל אשמה מרינה מקסימיליאן בלומין. בגללה התמכרתי לכוכב נולד. כמו כולם גם אני זלזלתי בתוכנית הזאת בה מייצרים כוכבי פלסטיק מתכלים, רובוטים עם קול רדיופוני ופנים שנראים טוב בכרום מרוטש. ואז הגיעה מרינה ובעודי מציץ באודישנים – אני מחבב את שלב האודישנים – פתאום הבנתי שבעונה הזאת (זו החמישית, של שנה שעברה) יש גם מתחרים עם אופי, עם אישיות שלא מגיעה ארוזה בקופסה.

והשנה מרינה הכפילה את עצמה בשלוש. המרינה שלי העונה היתה, מהאודישן הראשון, כרמל אקמן. עם הכינור בגבול הצפון. מאותו רגע ועד אתמול רציתי שהיא תזכה. אבל מהפרומואים הראשונים של האודישנים היה ברור שההפקה נדלקה על ישראל בר-און. ובצדק: טיפוס כזה, שלא מסוגל לבטא את עצמו אלא בשירה, נדמה שהוא ההפך ממה שערוץ 2 מחפש לשים בפריים טיים.

והשנה, עם ספיישלים נהדרים ליצחק קלפטר, שלמה ארצי, יהודית רביץ ועברי לידר, סוף סוף התוכנית עברה מסתם פס יצור לבובות חלון ראווה לתוכנית של מוזיקאים. תוכנית שמאתגרת את המתמודדים עם השאלה: למה אתם רוצים את זה? ועד כמה.

ועכשיו, כשהתחרות הסתיימה (אמש, למי שלא ראה. אני ראיתי בהרצות מהירות ביס מקס כי גם עם חיבתי לתוכנית היא עדיין נורא נורא ארוכה ומתישה לצפייה רצופה. בכל אופן, בר-און ניצח), הגיע הזמן שאתן בהם סימנים שגם ינסו לחזות: איפה הם יהיו בעוד 20 שנה.

כרמל אקמן. כמו מרינה היא יכולה ללכת או לכיוון הבדה-בדה-בם של יעל לוי או לכיוון הקצת יותר פופי-תיאטרלי. היא המאופסת והמדויקת מבין השלושה. ומה שההפקה עשתה לה בשיער לאורך העונה היה בלתי נסלח. בכלל, לטלוויזיה בארץ יש משהו נגד שיער קש שאטני, שכה חביב עליי. וכך הפכה אקמן מקיבוצניקית מקסימה למבזקנית: שיערה הואדם, קוצץ, קופל, נמתח ונאסף. אני מקווה שהיא תשוב במהרה למראה נערת הטבע עם נקודות החן החצופות שמנקדות את מצחה ומגרות את הפוטושופיסטים לרטש אותן. כשהיא שרה את "שלח את עמי" עם מעיין חג'בי, נפל לי האסימון את מי היא מזכירה לי. קרירה, דקה, צנומה, עם שיער שכל רגע משתנה, פנים צרות, אבל קול אדיר שיכול ללכת לבלדות, לנשמה ולפופ, למועדוני הקברטים ולפארקים? הרי היא אנני לנוקס.

לי (ליבי) בירן. מבחינתי הוא יזהר אשדות. והאמת, לא הבנתי את ההשתפכות עליו. כן, סוף סוף הגיע ל"כוכב נולד" מישהו שכנראה אוהב את פלאסיבו, ונדמה לי שליבי יכול להיות מבקר מוזיקה מצוין. נדמה לי שטעמו הוא המעודכן, הבינלאומי והמשובח מבין השלושה. אבל היה לו שטיק מוזיקלי אחד בעיבוד (להתחיל חלש ואז עלק-לכסח) וגימיק קולי אחד (הפלצט שיורד טון במקום הלא צפוי). זה היה מפתיע לטובה בתחילה, ומעיק לבסוף. אבל כמו יזהר אשדות, שגם את קסמו מעולם לא הבנתי (אלא כמפיק), נדמה לי שליבי יהיה הראשון מהחבורה שיצליח לפצח את נוסחת תקליט הזהב ויביא רצף להיטים, אבל אז בהמשך יתמזג אל אחורי הקלעים ויהיה מעבד ומפיק מוצלח בהרבה מכוכב שעומד בפרונט.

ישראל בר-און. האיש הזה הוא חידה. נדמה שהוא סובל מבעיית תקשורת אקוטית ואוסף טראומות לא מטופלות, אבל כשהוא שר אי אפשר שלא לקרוס מולו. השילוב של כריזמה וכנות הוא שוב משהו שנראה פוגעני מדי לפריים-טיים. בר-און שפך את הנשמה על הבמה, שר את חייו, ועטה סביבו קרום שאין לי מושג איך יסתדר עם הסטטוס החדש שלו בתור "כוכב". נראה לי שבר-און יהיה זוכה "כוכב נולד" הראשון שיתחרפן ויהיה זה שירדוף אחרי הפפראצי, ולא שהפפראצי ירדפו אחריו. האמת, אני מודאג, כי מבין השלושה בר-און נמצא בסכנת התפרקות. היו שראו בו מעין שלמה ארצי צעיר – ויש איזשהו דמיון בנוכחות המבוישת של בר-און לזו של ארצי מימי להקת חיל הים. אבל אני חושב שלבר-און יש חיוך כובש שבזכותו הנערות מתות עליו והבנים לא מאוימים ממנו, אבל בלי החיוך הזה הוא לא היה מגיע להיות זוכה "כוכב נולד" אלא הומלס שמנגן ברחובות בנואשות, מבקש מהעוברים השבים להאזין לסיפוריו המרים בשיר. צריך לשמור עליו טוב טוב, כי לדעתי הוא בכלל לא שלמה ארצי, אלא יותר אסי דיין.

הסבלנות משתלמת. בהיעדר תחרות ועם קהל מבוגר (ההורים שלי, למשל) שכנראה באמת מתמוגג מחגיגת הקקופוניה הזאת, "מאמא מיה!" הצליח להגיע למקום הראשון השבוע. אבל הכותרות היותר מרעישות: "קונג פו פנדה" חצה את קו ה-300,000 כרטיסים, ו"האביר האפל" ו"וול-E", חצו את רף 200,000 הכרטיסים ("וול-E" עשה את זה אתמול). אבל ההיחלשות בקופות נמשכת. בסוף השבוע הזה צפו בעשרת הסרטים הקופתיים ביותר בארץ רק 133,000 איש.

טבלת מכירות כרטיסים בישראל, 21-24.8.2008

1. "מאמא מיה!": 19,993 כרטיסים. שבוע רביעי. 31 עותקים. 136,603 כרטיסים סך הכל.
2. "האביר האפל": 18,538 כרטיסים. שבוע חמישי. 30 עותקים. 224,347 כרטיסים סך הכל.
3. "שחק אותה סמארט": 19,243 כרטיסים. שבוע שני. 28 עותקים. 52,584 סך הכל.
4. "איים אבודים": 13,605 כרטיסים. שבוע שמיני. 33 עותקים. 238,000 סך הכל.
5. "קונג פו פנדה": 12,742 כרטיסים. שבוע שמיני. 32 עותקים. 307,937 סך הכל.
6. "המומיה 3 ": 10,320 כרטיסים. שבוע שלישי. 28 עותקים. 64,806 סך הכל.
7. "טרמפ לירח": 11,084 כרטיסים. שבוע שלישי. 24 עותקים. 42,268 סך הכל.
8. "קופים בחלל": 10,967 כרטיסים. שבוע רביעי. 26 עותקים. 73,766 סך הכל.
9. "וול-אי": 8,447 כרטיסים. שבוע שביעי. 47 עותקים. 199,094 סך הכל.
10. "אמריקן קולג'": 8,819 כרטיסים. שבוע ראשון. ארבעה עותקים.

"המסע אל בטן האדמה" הוא הסרט הכי צ'יזי שראיתי בבית קולנוע בארץ מאז שהוקרן בקולנוע אורלי "אוצר ארבעת הכתרים", סרט התלת מימד האיטלקי של גולן-גלובוס. ויום הדאבל-פיצ'ר שעשיתי לי עם ברנדן פרייזר הכה חביב עליי התברר כסוג של טראומה. יצא מזה טקסט בכייני קטן:

continue reading…