נמאס לי מאוגוסט. תביאו את השלט, אריץ קדימה.

========

שלושה דברים שפיספסתי השבוע:

1: "אדם בן כלב" של פול שריידר, על פי ספרו של יורם קניוק, יוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו. ההפקה הישראלית/גרמנית צולמה ברומניה ובישראל, על התסריט חתום נח סטולמן ("מישהו לרוץ איתו"), השחקנים הם ג'ף גולדבלום, ווילם דפו, דרק ג'קובי, איילת זורר, חנה לסלאו ועידן אלתרמן. זה מביא לחמישה את מספר הסרטים הישראלים בטורונטו, יחד עם "9.99", "ואלס עם בשיר", "חסר מנוחה" והסרט התיעודי "הגילגול".

2. מני פרבר, מבקר הקולנוע שקטל משנות הארבעים עד השבעים את אורסון וולס ואת אלפרד היצ'קוק, מת בגיל 91.

3. כבר שנתיים מדברים עליה, אבל עכשיו "Wired" מכריז שהמצלמה הדיגיטלית Red סוף סוף מושקת באופן רשמי ואמורה לחולל מהפכה טכנית באיכות ובנוחות של צילום הסרטים. ההכרזה על קיומה של המצלמה התרחשה כבר לפני שנתיים, ומזה שנה שפרוטוטיפים שלה מסתובבים בעולם, ואני יודע שבישראל יש כבר אחת כזאת. אבל כנראה שעכשיו מדובר בגרסה המסחרית הסופית או משהו כזה, לפחות עד מהדורת ה-5k שתושק בשנה הבאה. ה-Red מתגאה באיכות של פילם בצילום של וידיאו היי-דפינישן (היי-רזולושן) ובמארז קטן וקל משקל. משום מה הייתי בטוח שראיתי באתר של החברה לפני כמה חודשים ש"מבוקש", של טימור בקממטוב, צולם במצלמה, אבל או שטעיתי או שזה לא קרה לבסוף. "ג'אמפר" של דאג ליימן צולם במצלמה הזאת, כמו גם שני סרטי "צ'ה" של סטיבן סודרברג.
הצלמים ואנשי הצוות שמסתובים כאן מתבקשים לעדכן: מה צולם בישראל באמצעות ה-Red? והאם היא באמת משהו-משהו?

===========

אורן שי, במאי בדרך כלל, ראיין ארוכות את מנחם גולן לאתר Films in Review שהוא שותף להקמתו/עיצובו. רוב הסיפורים (למשל על רוג'ר קורמן ופרנסיס פורד קופולה) כבר מוכרים, אבל עדיין יש שם ריכוז נאה מהאנקדוטות המופלאות של הקריירה המשונה של גולן, כולל העובדה שהזכויות על "ספיידרמן" היו בידיו. ומי שלא רואה את סרטיו של גולן בשני העשורים האחרונים לא יכול שלא להתפעל מהתעשייתיות הבלתי נלאית שלו. הכותרת האקטואלית: גולן עומד להתחיל לצלם את העיבוד שלו ל"באדנהיים" של אהרון אפלפלד. הוא בשלבים האחרונים של גיוס תקציב של 15 מיליון דולר והוא מקווה להתחיל את הצילומים באוקטובר.

===========

איזה כיף! פול מקארטני יופיע בארץ. ראיתי ביום חמישי הופעה שלו בערוץ 24 והתבאסתי מזה שהשמועות האחרונות היו שהוא לא יגיע. ולמרות שלא נוח לי שהוא שר שירים של הביטלס – שירים של ווינגס ושירי הסולו שלו היו מספיקים לי, שיניח לביטלס – עדיין המחשבה לראות אותו בהופעה ולעבור איזושהי חוויה קבוצתית על-דורית מול האיש שכתב כמה מהשירים הכי גדולים של המאה ה-20 מצליחה לצמרר אותי. אני שוקל ברצינות לקחת לשם את בת השש שלי, שבאותו שבוע תהפוך לבת השבע.

==========

ובינתיים, בצד האחר של הרוקנרול. היתה הופעה חמודה מאוד של הברידרז אמש.
משונה: היתה לי תחושה שאני צופה בהופעת בכורה של הרכב חדש, פאנקי, כמעט מחתרתי, כזה שלא דופק חשבון אם השירים מנוגנים כמו שצריך, אם הוא מזייף או מדייק, רק האם הוא מכייף על הבמה, ומופיע במרתף מעושן ואפלולי. רק מה: ההרכב הזה לא היה חדש כלל אלא כבר כמעט בן 20, והמרתף האפלולי היה בגובה הקרקע, עשן לא היה בו, ולא היה שם שום דבר מחתרתי: התפאורה ההיי-טקית, העשירה, של הבניינים בהם שוכן הזאפה, שמתאימה ללא מעט מההופעות הסולידיות והמנומסות שראיתי שם, היתה צורמת ומשונה כשעל הבמה הופיעו קים וקלי דיל, שנראה שהחיים שלהם זה כמו "ממנטו", הזכרון לטווח קצר שלהן מחוק, וכל הופעה שלהן היא הופעת בכורה בה הן נדמה שהן מתמודדות עם השירים שלהן בפעם הראשונה ועדיין קצת מתקשות באקורדים.
אבל עדיין היה אחלה. כי רוקנרול, אני מניח, זה עסק של אנרגיה ולא של ניקיון. וקים דיל, שנראתה אבודה ומחוקה ב"רועש-שקט-רועש", הסרט המצוין על הפיקסיז, נראתה יחסית מאופסת, והחזיקה את ההופעה ואת הנוכחות על כתפיה הצחקקניות. ובעיקר, ניווטה את 23 השירים שנוגנו, היטב אל רגעי השיא של פצצות העבר המושלמות שלהן, ומולם רגעי האקשן הפחות מלודיים, אבל לא פחות אנרגטיים, של האלבום האחרון (שיש בו כמה שירים מצוינים). לאורך הערב דיל חזרה ודיברה על דייטון, אוהיו, עיר הולדתן (והמקום בו הן עדיין גרות כיום), ועל אמה חולת האלצהיימר (שכנראה אוהבת את קלי יותר), אבל מבחינתי קים דיל תמיד תהיה דווקא נציגת הרוק מניו אינגלנד (הפיקסיז מבוסטון, ות'רואינג מיוזז מרוד איילנד).

לא הופעה לספרי ההיסטוריה, אבל נהניתי מאוד, ואני יכול לדווח כעת בחדווה שעמדתי מרחק שלושה מטרים מגברת ג'ון מרפי, הבסיסטית של הפיקסיז, אחת הלהקות האהובות עליי בכל הזמנים. וכשהיא שרה את "אושר הוא אקדח חם", הרגשתי את רוחו של ג'ון לנון מחייכת מלמעלה. לא בטוח שהיא תחייך בהופעה של פול מקארטני.

הנה הסט ליסט שהן ניגנו ביום שישי, שהיה מאוד דומה לסט-ליסט עליו דיווחתי ביום רביעי. (את "רגלמה אסטה נוצ'ה" בהדרן השני הן לא ביצעו לבסוף):

והנה צילום סלולרי עכור פרי טלפוני האידיוטי:

בפליקר מצאתי את הסט הזה, ואת זה שתיעדו את ההופעה באופן חד ומושקע יותר. מי שצילם, שיוסיף לינקים בתגובות.

בשבוע שעבר פורסם ששני בתי ספר חדשים לקולנוע יושקו בקרוב, האחד מהם יהיה בחיפה בניהולו של עמוס גיתאי, מקרה יוצא דופן ומבורך לדעתי בו קולנוען שזכה להצלחה בינלאומית שב לעיר הולדתו ומשקיע בה ממרצו. אבל בשובי מחופשתי חיכה לי מייל מאת ניסים נוטריקה שמסביר בפירוט ובידענות מדוע מדינת ישראל לא זקוקה לעוד בתי ספר לקולנוע. כשהתחלתי ללמד בסם שפיגל לפני כארבע שנים נוטריקה היה מנהל ההפקות של בית הספר. כיום הוא מתמקד בהוראה, מנחה קורסים באוניברסיטה הפתוחה ועורך וכותב את תוכנית הלימודים להנדסאי קולנוע וטלוויזיה למכללות.
בטקסט שהוא כתב הוא פורס היטב את מפת בתי הספר לקולנוע בארץ ומראה שיש יותר מדי מהם. יותר מדי? ייתכן בהחלט, אבל לדעתי זה מבורך. אם כולם יכולים לשגשג זה לצד זה, הרי שבוודאי שיש מקום לכולם, ואם לא, ממילא המספר הזה ילך ויצטמצם. כל עוד בתי הספר החדשים אינם מזימה של יזמיהם לשאיבת כספי ציבור, אלא מפעלים פרטיים שמאמינים שיש מקום – בין אם בדגשים התוכניים/סגנוניים, או במילוי צרכיו של איזור שאין בו בית ספר כזה – אין לי שום בעיה עם זה, להפך.

אבל הנימוקים של נוטריקה, כמו גם שפע הדוגמאות שהוא מביא, ראויים להרהור ולוויכוח. אז הנה מכתבו אליי בו הוא טוען שכל בית ספר חדש לקולנוע מיותר הוא. מה דעתכם?

continue reading…

חזרתי.
אני עמל עכשיו בקריאת כל התגובות שנכתבו כאן ושלא הספקתי לקרוא בזמן החופשה. תודה רבה על היענות ערה ונוכחות מלאה שלכם גם כשאני נמצא בהספק חלקי, ותודה כרגיל לצוות הסתרים שעוזר לי לוודא שהכל יתנהל מאחורי הקלעים באופן חלק. טובלרון מהדיוטי-פרי מחכה לכם במזכירות.
אבל תגידו: האם לא קרה כלום בעולם הקולנוע בשבוע האחרון? שום בשורה מרעישה? שערוריה קולנית? מוות מסעיר? בכורה מהוללת? כלום? בארץ? בעולם? שום עדכון שלא קשור להוסיין בולט? נאדה?

והיום: דאבל פיצ'ר של רוברט זמקיס מ-2000-2001. היום החופשה מגיעה לסיומה. מהערב עסקים כרגיל.

continue reading…

מחר (חמישי) ומחרתיים, הברידרז יופיעו במועדון הזאפה, ואני די נרגש לראות את התאומות קים וקלי דיל על הבמה. בהופעה בוובסטר הול בניו יורק לפני חודשיים הם ניגנו את סט השירים הבא (על פי האתר הזה, ממנו גם התמונה). יום לפני כן, הם ניגנו בבוסטון אותו סט בדיוק, חוץ משיר אחד. אז אני מניח שמי שרוצה להתכונן להופעה, זה פחות או יותר הכיוון. הנה רשימת השירים בהופעה, וקליפים, קטעים מהופעות חיות ושאר פרטים:

continue reading…

החופשה מתקרבת לסיומה. עוד קצת מארכיוני 2001 לפני שחוזרים לשגרה. הפעם: "יומן מעודכן" של דוד פרלוב, ועוד משהו על "מרס תורכי", הסרט והשיווק, בהמשך לפוסט מאתמול.

continue reading…

זהו זה. ככה זה התחיל ב-17 ביוני 2006. שנתיים וחודשיים אחר כך הסדרה הזאת מגיעה לסיומה. תודה על סבלנותכם. תודה לטום סאטפן על הבלוג הארכיוני המופלא שלו ממנו הרמתי את ההקלטות האלה. ואם מישהו מניח את ידיו על שאר שעות ההקלטה בין היצ'קוק וטריפו (ההקלטות האלה מכסות כחמישית מכלל השיחות ביניהם), שיישלח.

הנה הפרק האחרון:

היצ'קוק/טריפו, פרק 25

(ויה Tom Sutpen)

הפרקים הקודמים.

לקניית הספר באנגלית. ובעברית.

ומחר, באותה שעה, כאן: הברידרז בהופעה חיה.

"מותה של רקדנית דיסקו" היה אחד הפרויקטים היותר משונים שהייתי מעורב בהם. התסריט נכתב בסוף שבוע אחד, וחמשת ימי הצילום לא הספיקו כדי לצלם את כולו. ובכל זאת, בזכות הבימוי של אמנון וינר, הצילום של טובי הוכשטיין והנוכחות של שלמה בראבא בכל סצינה, יש בסרט הזה משהו שהוא הרבה יותר מסעיר מהמילים שלו. יש בו אווירה, סגנון, איזשהו עומק שהוא צורני ולא מילולי. אני כתבתי הומאז' ל"הנץ ממלטה", וינר ביים הומאז' ל"סטאלקר", החיבור יצא מסחרר, עם כמה סצינות שמה שהמצלמה עושה בהן סביב השחקנים הותיר אותי משתאה (ולכן אני מסרב להתקטנן על זה שחלקים מהתסריט המקורי שלי – כמו למשל… הסוף! – בכלל לא הגיעו למסך). ממילא בפילם נואר העלילה אינה העיקר, אלא הנואר, על אחת כמה וכמה כשזה הופך בלי שום קשר אליי לסרט הבלשים שטרקובסקי היה יכול לביים.

כל מה שהיה לנו בתחילת הדרך הוא השם, שגנבנו משיר של הסמיתס, והתחלה של רעיון ישן שהיה לי לסרט שעוסק בשדרן רדיו (יש לי חיבה לשדרני רדיו). התמונה שהיתה לי בראש היא עטיפת "The Nightfly" של דונלד פייגן (באחד השוטים בסרט היא משוחזרת אחד לאחד, כולל עטיפת התקליט של סוני רולינס שמונחת ליד הפטפון). ומשם התחלנו. כמה ימים לפני הצילומים צירפתי לעסק את רועי צהר, אז תסריטאי בתחילת דרכו, שהכניס לתסריט כמה מהמשפטים היותר שנונים בסרט. חוץ מבראבא מופיעים בסרט גם סשה דמידוב (בסצינת וואן-שוט שאני הכי אוהב בסרט), איגור מירקורבנוב, שלום אסייג ויאנה חודריקר בתפקיד הגופה.
הסרט שודר בערוץ 3 של הכבלים פעם אחת לפני עשור ומאז נעלם. אני חושב שהם די שנאו אותו. אבל מדי פעם אני משום מה שומע אנשים שמדברים עליו בחיבה. והנה, במלאת עשור לבכורתו החד פעמית מארגנים באוזן השלישית עוד הקרנה חד-פעמית (שתתקיים פעמיים) של הסרט, שאורכו 45 דקות. אני כמובן חושש שזה יקלקל את הרושם הראשוני החיובי אצל אלה שזוכרים אותו בחיבה, אבל ניחא. זה יקרה מחר, רביעי, ב-19:30 בחדרי ההקרנה של האוזן השלישית. כרטיס עולה 20 שקל.

נוסף על "מותה של רקדנית דיסקו" יוקרן גם לקט של המיטב של "ברונו", הפינות שאותו צוות – וינר, בראבא ואני – יצר לפני 15 שנה (את שלוש הפינות הראשונות של "ברונו" כתב אבי שמש, את הפינה האחרונה כתבו רשף ורגב לוי וביים שחר סגל, אבל הן לא נכללות בלקט). את פינת "לילה של יום מפרך" וקטעים מתוך "הקרב על הפוטאש" אני גם צילמתי. כל אלה יוקרנו גם.

אגב, ב-1998 הופקה עונה שנייה ל"ברונו" לרגל חגיגות ה-50 למדינה. אלא שבעוד שבסיבוב הראשון אנשי טלעד היו בהלם ולא התערבו בכלל בתכנים (לכן הפינות הלכו ונהיו אזוטריות משבוע לשבוע), בנגלה השנייה הזכיין כבר היה מעורב הרבה יותר. מבחינת תסריטים אני די משוכנע שוינר, בראבא ואני כתבנו כמה מהדברים הכי מבריקים שהייתי שותף להם, אבל איש מלבדנו לא יודע את זה. אני את שלי סיימתי אחרי לילות הכתיבה, ומשם זה היה העסק של וינר ובראבא לצלם ולהפיק את הכל, ואז לערוך. אבל את הסיפורים בדיעבד שמעתי בזמן אמת: מנהל התוכניות של טלעד דאז היה נכנס לחדרי העריכה ורוב החומרים היותר סאטיריים, טיפה יותר חריפים, יותר גיקיים, פחות עממיים, מעולם לא הגיעו למסך. נמחק מראשי לגמרי מי היה האיש ההוא ואיפה הוא כיום. למרבה הטרגדיה, אף אחד לא מוצא את הגרסאות המקוריות (גרסאות הבמאי), לפני הצנזורה, של הפינות האלה, עם כל מיני בדיחות "מסע בין כוכבים" ו"גברים בשחור", כך שהן לא נכללות בלקט. את הגרסאות הערוכות על ידי הזכיין איש לא רוצה לראות שוב.

בקיצור, מחר, רביעי, 19:30, חדרי ההקרנה של האוזן השלישית בקינג ג'ורג' 48. שעה ורבע עם בראבא. אירוע משעשע ומשונה שיהיה מעניין לראות איך אנשים יגיבו אליו כיום. האם הסרט יכול לתפקד כסרט פולחן ששווה צפיות חוזרות? אין לי מושג. אם אתם הולכים, ספרו כאן איך היה לכם.

דף האירוע באתר האוזן השלישית
דף האירוע בפייסבוק

אני עדיין בחופשה. והנה עוד קצת פשפושים בארכיון. הפעם: "כמעט מפורסמים", הסרט שהביא לקמרון קרואו את האוסקר על התסריט. וכבונוס, אני מוסיף גם את שאר המדור (המדורים שלי ב"העיר" היו ארוכים ואסוציאטיביים).

אגב, היום אחרי הצהריים: ספיישל ברידרז. כאן.

continue reading…