מהיום ועד טקס פרסי אופיר שיתקיים ב-25.9, אעלה מדי שבת (ובימים שלפני הטקס עצמו, מדי יום), את הטקסט המקדים לטקס שכתבתי בכל שנה מאז שנת 2000. זו גם דרך טובה לראות איך התפתח הקולנוע הישראלי בשמונה השנים האחרונות, וגם כדי להראות איך, לעומת הזינוקים במעמדו ובאיכותו של הקולנוע הישראלי, עד כמה מעט התפתחו פרסי האקדמיה, שהיו ונותרו המופע הקולנועי הכי מבורדק בעיר.
הנה הקטע הראשון (תזכורת: השם "פרס אופיר" הומצא רק ב-2004). בשבת הבאה: שנת 2001
פורסם ב"העיר", 9.11.2000
יש עדכון.
לידיעת מיקי רוזנטל: מיום שני, 1.9.2008, ועד יום אחרי הבחירות לנשיאות האמריקאית בנובמבר, הסרט התיעודי המשובח של צ'רלס פרגוסון "אין לזה סוף", על הברדק האמריקאי בעירק, יהיה זמין לצפייה בחינם ביו-טיוב (כאן). פרגוסון מוכן לוותר על הכנסות ותמלוגים מסרטו, כי הוא רוצה שסרטו יהיה נגיש, זמין וחופשילכל אמריקאי שרוצה לראות אותו, לפני שהוא הולך לקלפי לבחור בין הרפובליקנים והדמוקרטים.
מיקי רוזנטל יציג מאותו יום ממש את סרטו "שיטת השקשוקה" בסינמטק תל אביב, אחרי שגם יס וגם ערוץ 1 ויתרו על הקרנתו, בעקבות חשש מתביעה של סמי עופר, שהסרט עוסק בעסקיו ובקשריו. אבל מה יהא על הסרט אחר כך? האם יהיה לרוזנטל חשוב יותר לנסות להחזיר את ההשקעה המאסיבית שלו בסרט על ידי מכירתו, או שיעדיף להוציא אותו להפצה חינם באינטרנט. לא שאני רואה סיכוי שרוזנטל אי פעם יראה הכנסות מהסרט הזה, והרעיון לעשות רווח מסרט שעוסק בהון ושלטון נראה אפעס פרדוקסלי. אז אולי הפצה חינמית באינטרנט עדיפה כאן. כסף לא יהיה, אבל נדמה לי שהאינטגריטי של לוחם הצדק שמוכן להפיץ את האמונה והאמת שלו לכל עבר, ולזרוק לעזאזל את האחריות הפיננסית, זו שמבדילה בין הרוזנטלים והעופרים, ואולי מתוך הבנה – ספיריטואלית, או סתם תחושת צדק – שדווקא מעשה כזה יביא בסופו של דבר לפרנסה עתידית בשפע, בפרויקטים עתידים.
גיורא יהלום, מנהל הפקות המקור של יס, מוסיף: "עלי להעמיד אותך על טעות בעניין "שיטת השקשוקה" שנראה כי הולכת ותופסת תאוצה ומאמינים. יס לא ויתרה על הסרט בגלל לחצים מטעמם של האחים עופר אלא מפני שמיקי לא היה מוכן לתקן מספר סצינות מהסרט שעליהן (ועליו) היינו מתקשים להגן עליהן בבית המשפט. לא נערך בינינו לבין האחים עופר או עורך דינם שום דיון ולא הופעלו שום לחצים שלהם נדרשנו להכנע. מיקי בחר שלא להוריד את הסצינות ואנחנו בחרנו לוותר על הסרט. זה הכל. אגב, בניגוד למה שמאפשר לנו החוזה עימו, החלטנו להשאיר בידיו את הסכום הניכר שתרמנו להפקת הסרט בכדי להתחשב במצבו הקשה (זה אגב עניין שהוא אינו מזכיר). אני נורא מעריך את מיקי ופועלו אבל חייבים לבדוק עובדות שכאלו לפני שמפרסמים אותן, רק מפני שזה מה שמיקי אומר".
ואיך "שיטת השקשוקה"? אראה ביום ראשון ואדווח.
========
"אדם בן כלב" של פול שריידר ו"ואלס עם בשיר" של ארי פולמן יוקרנו בסוף השבוע בפסטיבל טלורייד בקולורדו. מדובר באחד הפסטיבלים היוקרתיים והנחשבים ביותר מנקודת המבט של הבוסים בהוליווד, מקום להשקת קמפיינים לאוסקרים, אפילו לפני טורונטו או פסטיבל ניו יורק. הרעיון של הפסטיבל הוא שהוא לא מוכר כרטיסים לסרטים, אלא אישורי כניסה לחבילות סרטים, ושהמכירה מתבצעת לפני שמתפרסמת תוכנייה. התוכנייה עצמה היא הפתעה מוחלטת ומתפרסמת רק ביום פתיחת הפסטיבל, אחרי שממילא כל הכרטיסים נמכרו. מטלורייד רוב המפיקים והבוסים ממשיכים ישר לטורונטו. בזכות העובדה שהפסטיבל לא מפרסם את תוכנייתו מראש הוא מצליח להשיג סרטים המוצגים במקביל גם בוונציה וגם בטורונטו, כשכל אחד מתגאה בבכורה, והם מעלימים עין מהפסטיבל הזה, שהוא קטן מדי כדי לאיים עליהם, אבל יוקרתי מדי כדי שהם יתנגשו בו חזיתית. שאר סרטי הפסטיבל. ג'פרי וולס מבואס מהרשימה, אבל בתגובות מזכירים לו שיהיו לא מעט הפתעות שיצוצו תוך כדי הפסטיבל עצמו, שלא פורסמו אפילו כעת. יאללה, מי מקים פסטיבל דומה במושב אמירים?
=========
וטוד סולונדז מצא חברת הפקה קטנה ופראיירית שמסכימה לממן את סרטו הבא, שיהיה מעין המשך ל"אושר". אה, סליחה, יש כאן לא מעט מחובבי סולונדז. ובכן, אשריכם. אני תיעבתי את "אושר", אבל בהשוואה לסרטיו של סולונדז שהגיעו אחריו הוא היה יצירת מופת.
==========
הפוסט מוקדש, מן הסתם, לירון לונדון, נורית הירש וליאור ייני ("בשיער פרוע/שפרע הרוח/אני סרוח לי כמו לטאה/כמו דולפין אשר נפלט/מעמקי מפרץ אילת").
=======
הרהורים ודיווחים מחמש שעות נסיעה הלוך, חמש שעות נסיעה חזור וחמישה ימים ביניהן, באילת.
======
אני מחבב את קולדפליי כלהקת רדיו עם להיטים חמודים מאוד שלא עושים חשק להעביר תחנה, אבל אף פעם לא ממש התאהבתי בהם. עד עכשיו. "Viva la Vida
==========
לפני שבועיים קראתי שיורם גלובוס מישכן את האיימקס באילת כדי לממן תשלום של אגרות חוב שהוא הנפיק. כדי לעזור לו לשלם את המשכנתא הלכנו שני מבוגרים ושתי ילדות לראות סרט באיימקס. מחיר כרטיס למבוגר: 79 שקל. לסרט הנמשך 40 דקות. בדיוק אותו מחיר הנגבה בכניסה למצפה התת ימי באילת, בו שורפים בכיף שלוש-ארבע שעות. גם שיט בן שעתיים בספינה עם קרקעית שקופה לצפייה באלמוגים עולה 79 שקל. אז למה שמישהו ירצה להשקיע בחופשתו סכום כזה על 40 דקות בלבד, לא משנה מה גודל המסך.
מה שכן: ראינו את "תחנת חלל", סרט איימקס תלת מימדי תיעודי מ-2002 שהוא סרט האיימקס השני הכי קופתי בכל הזמנים (ולמעשה הסרט הכי קופתי של חברת איימקס עצמה). במקור הקריין הוא טום קרוז (הקריין בגרסה העברית היה לא מזוהה), ומדובר בסרט תיעודי נורא מרשים בו האסטרונאוטים עצמם, מתוכנית החלל הבינלאומית, צילמו את עצמם באימונים, בשיגורים ובשגרת החיים בתחנת החלל עצמה, במצב של אפס כבידה. די מדהים.
==========
היה נחמד לראות דווקא באילת את שחר צוברי זוכה במדליית ארד באולימפיאדה. אלא שבאותו יום, אחרי שבשעות הבוקר המוקדמות הוא זכה במדליה, לא היה אפילו זכר לרוח בחוף הדרומי באילת כך שאם ציפיתי לראות מאות גולשי רוח רצים לים לחגוג ולפנטז שהם השחר צוברי הבא גיליתי מול ים שטוח וריק.
===========
ומי שנוסע לאילת, שיעצור להתרעננות בפונדק של נאות סמדר הנמצא בצומת שיזפון ומגיש משקאות וארוחות קלות ממוצרים אורגניים שהישוב הזה מגדל בעצמו.
==========
עד כאן פינת הטיולים של "סינמסקופ".
הגעתי אתמול להקרנה של "מותה של רקדנית דיסקו" בחדרי ההקרנה של האוזן השלישית ובצירוף מקרים מוחלט באותה שעה בחדר ההקרנות הסמוך היתה הקרנה פרטית לגרסת הראף-קאט של "סיפור גדול" של ארז תדמור ושרון מימון. חשבתי בתחילה לוותר על ההקרנה שלי ולהסתנן לשלהם, אבל ויתרתי. אז מי היה שם? אנא דיווחים והדלפות.
(ויה IMDb): אתר ההומור Cracked, נכדו של מגזין ההומור באותו שם שהיה המתחרה של Mad, ריכז רשימה משעשעת של עשרה קטעים עם השימוש הכי בוטה בפרסום סמוי או Product Placements (המצבת מוצר, כך אני קורא לזה). מ"אי.טי" ועד סרט במימון מקדונלדס.
"אי.טי" מ-1982 הוא הסיפור המפורסם ביותר שפרסומאים נותנים כדי להדגים את האפקטיביות של product placement. בסרט מוביל אליוט הילד את אי.טי החייזר אל חדרו כשהוא מפזר מהחצר אל תוך הבית שביל של עדשי שוקולד. בתסריט היה כתוב שאלה עדשים מתוצרת M&M, המותג המפורסם לממתק זה. בארצות הברית אי אפשר להשתמש במותג שהוא סימן רשום בלי קבלת אישור מבעליו, וחברת הרשי, יצרנית M&M אסרה על אולפני יוניברסל להשתמש במותג שלה בסרט. הם חשבו שהעובדה שחיזר אוכל את הממתק שלהם תעשה להם נזק. המוצר המתחרה, Reese's Pieces, הסכים. התוצאה: הצלחת הסרט גרמה לעלייה עצומה במכירות של הממתק המתחרה. אבל יש צדדים לסיפור שאותם מומחים לשיווק ולפירסום לא מזכירים. 1. שיוניברסל לא קיבלו כסף מ-Reese's Pieces, רק הסכמה להשתמש במוצר שלהם. 2. שהשם המפורש של המותג מעולם לא מוזכר. כלומר שכדי שהמצבת מוצר תעבוד היטב המיזוג שלו לתוך העלילה צריך להיות מושלם, בלתי מורגש, ואינטגרלי לחיים ולאופי של הדמות. מה שעבד ב"אי.טי" והפך לסוג של סטנדרט מאז הוא שכשם שהאולפן מקבל רשות להשתמש במוצר המוצג, כך החברה המייצרת את המוצר מקבלת רשות להשתמש בסרט כדי לקדם את מוצריה. וכך פרסומת בעיתונים, בשלטי חוצות ובטלוויזיה, של הממתק – וכאן שמו מודגש מאוד – לצד שם הסרט, מקדמת גם את הסרט וגם את המוצר. זו השיטה בה נוקטים מפיקי ג'יימס בונד מאז ומתמיד. שלטי החוצות לסרטי ג'יימס בונד כמעט תמיד יהיו למעשה פרסומות לשעונים או למכוניות, המשלבים פנימה את לוגו הסרט. כך חוסך המפיץ את עלויות הפרסום.
ומן העבר השני, הדוגמה הכי מזעזעת שאני זוכר להמצבת מוצר התחוללה בסרט "זמן אמת" של אורי ברבש, בו מגלם אסי דיין קצין צבא בימי מלחמת יום כיפור. כנראה שרשת המסעדות "נרגילה" – "ארומה" של האייטיז-תחילת הניינטיז – עזרה במימון או סתם תרמה את הקייטרינג לסט, וכך שולבה בסרט סצינה שלמה בין אסי דיין והנהג-בוס שלו, בחור תימני בשם נרי (כשמו של בעלי רשת "נרגילה") ששולף מעדן תימני שהכינה אמו, זיוה (שעל שמה נקרא המאכל הזה בתפריטי הרשת), ומכבד בו את המפקד שלו. אסי דיין טועם ואומר משהו בסגנון "בוא'נה נרי, אתה חייב לפתוח מסעדה". נדמה לי שהשיחה הזאת נמשכת לפחות עוד 2-3 רפליקות לפני שהפסקת הפרסומות מסתיימת וחוזרים לעלילה.
מישהו כאן זוכר עוד דוגמאות בוטות במיוחד של פרסום "סמוי", שלמעשה כפה את עצמו על העלילה, בסרטים ישראליים?
יאללה, למה לא. מהיום (כלומר, אתמול) ועד יום חמישי, 25.9, נתחיל את הבוקר עם שיר של פול מקרטני. והראשון בתור: "Dance Tonight"' אחד משני השירים הבודדים שמקרטני שר בהופעותיו מתוך אלבומו האחרון, "Memory Almost Full". הקליפ בבימויו של מישל גונדרי, ולצד מקרטני מופיעים מקנזי קרוק (מ"המשרד" הבריטי) ונטלי פורטמן:
בשבוע שעבר סיפרתי כאן על חוויות מהניינטיז עם פרויקטים טלוויזיוניים שהייתי מעורב בהם: "מותה של רקדנית דיסקו" ו"ברונו". בינתיים התברר שהטראומות מההפקות האלה כנראה שיבשו את זכרוני לגמרי ו"מותה של רקדנית דיסקו" בכלל שודר בסוף 1996 ולא בתחילת 1998. כך שהשנה אנחנו לא חוגגים עשור לסרט, אלא בת מצווה. מזל טוב. הערב ב-19:30 באוזן השלישית יש הזדמנות אחרונה לצפות בהם. פרטים כאן.
=============
בוויינט פרסמו שלשום אייטם מביך נורא: מצעד עשר הספורטאיות הכי יפות באולימפיאדה. זה רעיון סקסיסטי, שובניסטי, נצלני ומשפיל, ואני הייתי מזועזע ממנו. בעיקר כי טעמו הקלישאתי של הכותב בנשים לא הבחין ששתי הספורטאיות הכי יפות באולימפיאדה היו טיה הלבאוט, הקופצת לגובה הבלגית, ושין וואנג, הקופצת למים הסינית.
טיה הלבאוט
וואנג שין
===============
הנה אתר שאחד הקוראים שלח לי במייל: עשרות ספרי קולנוע להורדה כקובץ PDF. למשל, הספר המשובח הזה: "לפסל בזמן" מאת אנדריי טרקובסקי.
=========
עידן אלתרמן מציג בבלוגו מוזיקומיקאי אוסטרלי בשם טים מינצ'ין, שבין השאר דחס את כל עלילת "דוני דארקו" לשיר של דקה ו-20 שניות (זהירות, ספוילרים):
שאלתי את יחצנית פרס אופיר האם ישנו את תאריך הטקס, או אפילו את השעה, כדי לא להתנגש עם ההופעה של פול מקרטני והיא ענתה: "לא, תאריך הטקס נשאר וכן גם השעה".
אבל אתמול כמה חברי אקדמיה סימסו לי שאין סיכוי בחיים שהם יחמיצו את ההופעה של מקרטני. אחד מהם כתב לי "שלא יבנו על הקלוז אפ שלי". והוא מועמד!
אני מהמר שאם יתברר שההיענות למכירת הכרטיסים של מקרטני תהיה ערה, שהטקס – שממילא לא מועבר בשידר חי בערוץ 10, אלא בשידור מושהה – יוקדם לשעות אחר הצהריים כך שייגמר עד המופע של מקרטני. אבל זה רק הימור שלי.
ואם הייתי מנכ"ל ערוץ 10 הייתי רץ לחתום עם מפיקי פול מקרטני ולהעביר בשידור חי 2-3 שירים ראשונים מההופעה ומשם לעבור לשידור פרס אופיר. אני חושב שהטירוף התקשורתי סביב ההופעה הזאת, מרגע שמקרטני ינחת בארץ, יהיה עצום.
הנה שני שירים של פול מקרטני (מקריירת הסולו) שאני נורא-נורא אוהב ושלא מופיעים בסט-ליסט שהוא ניגן בהופעותיו האחרונות בקוויבק, קייב וליברפול. אז אני מפצה את עצמי:
תגובות אחרונות