28 אוגוסט 2008 | 10:00 ~ 20 Comments | תגובות פייסבוק

עושים שוק

(ויה IMDb): אתר ההומור Cracked, נכדו של מגזין ההומור באותו שם שהיה המתחרה של Mad, ריכז רשימה משעשעת של עשרה קטעים עם השימוש הכי בוטה בפרסום סמוי או Product Placements (המצבת מוצר, כך אני קורא לזה). מ"אי.טי" ועד סרט במימון מקדונלדס.

"אי.טי" מ-1982 הוא הסיפור המפורסם ביותר שפרסומאים נותנים כדי להדגים את האפקטיביות של product placement. בסרט מוביל אליוט הילד את אי.טי החייזר אל חדרו כשהוא מפזר מהחצר אל תוך הבית שביל של עדשי שוקולד. בתסריט היה כתוב שאלה עדשים מתוצרת M&M, המותג המפורסם לממתק זה. בארצות הברית אי אפשר להשתמש במותג שהוא סימן רשום בלי קבלת אישור מבעליו, וחברת הרשי, יצרנית M&M אסרה על אולפני יוניברסל להשתמש במותג שלה בסרט. הם חשבו שהעובדה שחיזר אוכל את הממתק שלהם תעשה להם נזק. המוצר המתחרה, Reese's Pieces, הסכים. התוצאה: הצלחת הסרט גרמה לעלייה עצומה במכירות של הממתק המתחרה. אבל יש צדדים לסיפור שאותם מומחים לשיווק ולפירסום לא מזכירים. 1. שיוניברסל לא קיבלו כסף מ-Reese's Pieces, רק הסכמה להשתמש במוצר שלהם. 2. שהשם המפורש של המותג מעולם לא מוזכר. כלומר שכדי שהמצבת מוצר תעבוד היטב המיזוג שלו לתוך העלילה צריך להיות מושלם, בלתי מורגש, ואינטגרלי לחיים ולאופי של הדמות. מה שעבד ב"אי.טי" והפך לסוג של סטנדרט מאז הוא שכשם שהאולפן מקבל רשות להשתמש במוצר המוצג, כך החברה המייצרת את המוצר מקבלת רשות להשתמש בסרט כדי לקדם את מוצריה. וכך פרסומת בעיתונים, בשלטי חוצות ובטלוויזיה, של הממתק – וכאן שמו מודגש מאוד – לצד שם הסרט, מקדמת גם את הסרט וגם את המוצר. זו השיטה בה נוקטים מפיקי ג'יימס בונד מאז ומתמיד. שלטי החוצות לסרטי ג'יימס בונד כמעט תמיד יהיו למעשה פרסומות לשעונים או למכוניות, המשלבים פנימה את לוגו הסרט. כך חוסך המפיץ את עלויות הפרסום.

ומן העבר השני, הדוגמה הכי מזעזעת שאני זוכר להמצבת מוצר התחוללה בסרט "זמן אמת" של אורי ברבש, בו מגלם אסי דיין קצין צבא בימי מלחמת יום כיפור. כנראה שרשת המסעדות "נרגילה" – "ארומה" של האייטיז-תחילת הניינטיז – עזרה במימון או סתם תרמה את הקייטרינג לסט, וכך שולבה בסרט סצינה שלמה בין אסי דיין והנהג-בוס שלו, בחור תימני בשם נרי (כשמו של בעלי רשת "נרגילה") ששולף מעדן תימני שהכינה אמו, זיוה (שעל שמה נקרא המאכל הזה בתפריטי הרשת), ומכבד בו את המפקד שלו. אסי דיין טועם ואומר משהו בסגנון "בוא'נה נרי, אתה חייב לפתוח מסעדה". נדמה לי שהשיחה הזאת נמשכת לפחות עוד 2-3 רפליקות לפני שהפסקת הפרסומות מסתיימת וחוזרים לעלילה.

מישהו כאן זוכר עוד דוגמאות בוטות במיוחד של פרסום "סמוי", שלמעשה כפה את עצמו על העלילה, בסרטים ישראליים?

Categories: כללי

20 Responses to “עושים שוק”

  1. יצחק 28 אוגוסט 2008 at 10:21 Permalink

    אוף טופיק:
    כרגע ביקרתי באתר האינטרנט urbancinefile.com.au, אתר אוסטרלי, ודי הופתעתי לראות באנר פרסומת לוואלס עם באשיר. הסרט יוצא באוסטרליה ב11 בספטמבר.
    אם אני לא טועה הסרט מכר כבר יותר מ440 אלף כרטיסים בצרפת: http://www.allocine.fr/boxoffice/boxofficedetail.html?date=13%2F08%2F2008&ville=&pays=5001

  2. ניר נ. 28 אוגוסט 2008 at 11:08 Permalink

    אבא גנוב 3 :
    הערב אוכלים פסטה בארילה

  3. דן 28 אוגוסט 2008 at 11:20 Permalink

    במכת שמש של יקי יושע יש קטע בו הנערים יורים על בקבובי בירה של בירה מכבי.
    השוט מתחיל מקלוז אפ עצבני על התווית ועולה אל הנערים, כשהתוויות, רובן אם לא כולן, מופנות למצלמה ואל הקהל הצמא.
    חוצמזה, בשנים האלה היה מקובל יותר שגופים פרטיים מסחריים תמכו בסרטים (מעריב תמכו למשל ב"לילסדה"), יוזמה שצריכה לקרות גם היום, לא?

  4. אורי 1 28 אוגוסט 2008 at 12:13 Permalink

    בכלל ב"אבא גנוב 3" יש הרבה פרסומות כולל ל"נרגילה"

  5. אופיר זמר 28 אוגוסט 2008 at 13:01 Permalink

    ב-"הלהקה" יש פרסומת לטוויסט

  6. יניב אידלשטיין 28 אוגוסט 2008 at 13:14 Permalink

    אני זוכר שב"דרך הנשר", החומוס של סלטי שמיר בולט על שולחן האוכל, שזה עוד איכשהו סביר…
    אבל אחר כך יש איזה שיא דרמטי, בו אלי דנקר ממריא אל מותו או משהו כזה, ובשדה התעופה, בקצה מסלול ההמראה, חונה בנונשלנטיות משאית של סלטי שמיר.

  7. אור 28 אוגוסט 2008 at 13:21 Permalink

    ב"בלק הוק דאון" יש המון בקבוקי מים ישראלים על השולחנות במאהלים של האמריקאים. אני לא זוכר אם זה נביעות או מי עדן או משהו אחר.

  8. אופיר זמר 28 אוגוסט 2008 at 14:46 Permalink

    לא בדיוק סרט, אבל פרסומת (לא כל-כך) סמויה ל-"נרגילה" הייתה גם ב-"העולם הערב" (באחת מהוורסיות של המערכון עם המלצר, זה עם ה-"מיץ בוטנים סחוט טרי" וכו')

  9. דרורית 28 אוגוסט 2008 at 15:18 Permalink

    אם אני לא טועה, ב"נישואים פיקטיביים" היה איזה קטע עם במבה, אבל אני לא ממש זוכרת.
    ולא קשור לפרסומת סמויה, אבל השבוע שידרו את "בחינת בגרות" של אסי דיין, מ-1983 (אני מתה על הסרט הזה, הוא אחד הגילטי פלז'רס שלי) ולא יאומן כמה מיושן הכל נראה – במיוחד בקטע אחד שרואים את האבא משחק עם הבת שלו בפקמן, אבל בעצם, הסרט הזה הוא כבר בן 25. לא יאומן.

  10. עדן 28 אוגוסט 2008 at 16:41 Permalink

    ב"העולם הערב" היה גם את חטיף העולם הערב…

  11. יואב 28 אוגוסט 2008 at 19:37 Permalink

    שלוש מילים – "ילדי קניון הזהב".

  12. אסף 28 אוגוסט 2008 at 22:44 Permalink

    גם הסרט "כבלים" הוא פרסומת אחת גדולה.

  13. ניר 28 אוגוסט 2008 at 23:02 Permalink

    בואו נתעלם רגע מסרטי הילדים הקנויים על ידי חברות החטיפים. כשיוצרים סרט המתרחש בזמן הזה, בעיר גדולה בעולם – האם הגיוני לצפות שלא נראה ברחוב אף מותג? שהגיבור ייסע במכונית שהיצרן שלה הוא בלתי מוכר?
    לי זה נראה מופרך, וגם לא תורם לאמינות הסרט, כשהעולם של הגיבורים (שאמור להיות עכשווי בעיר תרבותית, כאמור) לא דומה לעולם בו אנו חיים.
    אז הם שותים קולה ונוסעים באאודי. אז החברות הללו אפילו, רחמנא ליצלן, שילמו כסף על זה. איפה העוול?

  14. יובל 29 אוגוסט 2008 at 0:37 Permalink

    "חמש דקות בהליכה": הם אוכלים בדאנקן דונטס (יש עדיין בארץ?) ואחד שואל: טעים לך?, השני עונה בזמן שהוא נוגס בהנאה: טעים מאד מאד. יש לנו הרבה ללמוד מאמריקה.

    וכמובן שאותו סרט הוא גם פרסומת אחת גדולה לפאב השופטים.

  15. אמלץ לבן 29 אוגוסט 2008 at 8:58 Permalink

    בכל סרטי אבי ביטר יש פרסומות בוטות במיוחד לכל מני מקומות שעשו לו טובה . כך למשל ביצירת המופת "קורבן האהבה" אבי יושב עם חברו במסעדת "הסוכה הלבנה" ואוכל להנאתו. חברו אומר לו "תשמע זה מקום ברמה – הסוכה הלבנה" ואבי חוזר ושואל "מה פה זה הסוכה הלבנה?"
    מהתגובות פה נתן לראות שהתופעה של פרודקט פלייסמנט בוטה היתה נפוצה בקולנוע הישראלי (והעולמי) בעיקר בשנות ה80-תחילת ה90 , כיום כבר יש מודעות ואם קיימות פרסומות סמויות הן נעשות בצורה מעודנת יותר . בקולנוע הבין לאומי ידוע הסיפור של הסרט "להתחיל מחדש" עם תום הנקס, שמומן בחלקו ע"י חברת המשלוחים פד-אקס. בסרט מנהל הנקס מערכת יחסים שלמה עם כדור-עף שעליו הלוגו של פד-אקס, כך שהמוצר לא רק מופיע כדרך אגב, אלא דמות של ממש בסרט!!

    רוה לאמלץ: הכדור הוא מתוצרת ווילסון, וזה גם שמו בסרט (אחרי שהתסריטאי החליט שווילסון הוא שם טוב יותר מספולדינג). ובניגוד למה שטענת פד-אקס לא מימנה את הסרט אלא רק איפשרה להפקה להשתמש בשמה, ונתנה להם שימוש במטוסיה. כמו כן, וזה כאמור הכי חשוב, עזרה רבות בפרסום הסרט, כולל פרסומת הסופרבול המפורסמת ההיא.

  16. ברווז גומי 29 אוגוסט 2008 at 9:56 Permalink

    פרסומת הסופרבול של פד-אקס הייתה כשנה שנתיים אחרי שהסרט הוקרן ברחבי העולם.

    ולגבי השמת מוצרים ישראלית, בקומנטרי של "בלוז לחופש הגדול" סיפרו יוצריו איך הכניסו בכוח פרסומת לכדורים נגד כאב ראש בסצנה אחרי הלילה הלבן בחוף הים.

  17. ניר 29 אוגוסט 2008 at 10:54 Permalink

    לרוה ולאמלץ:

    ב"מדגסקר", כשאלקס בונה את פסל החירות, הוא אומר "שקט, ספולדינג!" ורואים כדורעף מצוייץ שנראה נזוף.

  18. הברמן 29 אוגוסט 2008 at 14:08 Permalink

    לא ישראלי אבל כל פעם שאומרים תוכן שיווקי מיד קופץ לי לראש "אני רובוט" עם וויל סמית'. כבר על ההתחלה מקדישים סצינה לנעלי האול סטאר החדשות שהוא קיבל בהזמנה מיוחדת. האימה.

  19. עידית 29 אוגוסט 2008 at 16:48 Permalink

    יש הרבה אדידס בסרטים של ווס אנדרסון – החליפות התואמות של אדידס של בן סטילר ובניו ארי ועוזי בטטנבאומס, והנעלי אדידס-זיסו בעמוק במים.

    אבל יש הבדל עצום בין מוצרים שהם אינטגרליים בסרט, כמו האסטון מרטין של בונד, הריי באן של גברים בשחור וכו', לבין הדוגמאות המצחיקות/גסות של החדרת פרסום ישראלי כמו נרגילה בדוגמאות מעל.

    ולסיום, אין מלכה יותר מטינה פיי בעניינים האלו:
    http://www.youtube.com/watch?v=d36wUmJGzvA

  20. עידית 29 אוגוסט 2008 at 16:52 Permalink

    ואם כבר, הנה Product Placement Top 100

    http://www.youtube.com/results?search_query=Product+Placement+Top+100&search_type=


Leave a Reply