27 אוגוסט 2008 | 14:00 ~ 21 תגובות | תגובות פייסבוק

אולימפיה

bruno

בשבוע שעבר סיפרתי כאן על חוויות מהניינטיז עם פרויקטים טלוויזיוניים שהייתי מעורב בהם: “מותה של רקדנית דיסקו” ו”ברונו”. בינתיים התברר שהטראומות מההפקות האלה כנראה שיבשו את זכרוני לגמרי ו”מותה של רקדנית דיסקו” בכלל שודר בסוף 1996 ולא בתחילת 1998. כך שהשנה אנחנו לא חוגגים עשור לסרט, אלא בת מצווה. מזל טוב. הערב ב-19:30 באוזן השלישית יש הזדמנות אחרונה לצפות בהם. פרטים כאן.

=============

בוויינט פרסמו שלשום אייטם מביך נורא: מצעד עשר הספורטאיות הכי יפות באולימפיאדה. זה רעיון סקסיסטי, שובניסטי, נצלני ומשפיל, ואני הייתי מזועזע ממנו. בעיקר כי טעמו הקלישאתי של הכותב בנשים לא הבחין ששתי הספורטאיות הכי יפות באולימפיאדה היו טיה הלבאוט, הקופצת לגובה הבלגית, ושין וואנג, הקופצת למים הסינית.

tia hellebaut
טיה הלבאוט

wang xin
וואנג שין

===============

הנה אתר שאחד הקוראים שלח לי במייל: עשרות ספרי קולנוע להורדה כקובץ PDF. למשל, הספר המשובח הזה: “לפסל בזמן” מאת אנדריי טרקובסקי.

=========

עידן אלתרמן מציג בבלוגו מוזיקומיקאי אוסטרלי בשם טים מינצ’ין, שבין השאר דחס את כל עלילת “דוני דארקו” לשיר של דקה ו-20 שניות (זהירות, ספוילרים):

נושאים: כללי

21 תגובות ל - “אולימפיה”

  1. יניב אידלשטיין 27 אוגוסט 2008 ב - 14:30 קישור ישיר

    למי שלא הבין את השורה האחרונה בסוף השיר (כמוני):
    http://en.wikipedia.org/wiki/Myxomatosis

  2. יניב אידלשטיין 27 אוגוסט 2008 ב - 15:16 קישור ישיר

    הייתה בדיחה בתכנית של ג’יי לנו (שתשודר הערב ביס):
    Some people said that Chinese gymnast was way too young. Actually, that was her name – Way Too Young.

  3. דרורית 27 אוגוסט 2008 ב - 15:21 קישור ישיר

    וואו. הטיה הזו מדהימה.

  4. עומר 27 אוגוסט 2008 ב - 15:37 קישור ישיר

    יש עוד המלצות על ספרי קולנוע, כאלה שמופיעים באתר וגם כאלה שלא? על איזה ספרים הייתם ממליצים למתחילים או למתקדמים?

  5. אודי 27 אוגוסט 2008 ב - 16:57 קישור ישיר

    התייחותי לעומר: ספר מצויין נקרא “עושים סרטים” הוצאת עמל. בנוסף ספר אחר מומלץ “לדעת לצפות” של הלגה קלר.עוד ספרים: “מסך הקסם” של ענר פרמינגר, ו”אמנות הסרט” של אילן אבישר.

  6. דרורית 27 אוגוסט 2008 ב - 17:04 קישור ישיר

    ועוד תהיה לגבי ההופעה של פול מקרטני: מישהו/הם ישראליים יחממו? ואם כן, מעניין מי…

  7. רותם 27 אוגוסט 2008 ב - 18:21 קישור ישיר

    היצ’קוק טריפו מלמד לדעתי יותר מכל הספרים הללו יחדיו.
    פשוט ולעניין.
    וטיה ממש דומה לטינה פיי.

  8. רותם 27 אוגוסט 2008 ב - 19:09 קישור ישיר

    ממש חכמה לעשות שיר מדוני דארקו.
    נראה אותו גבר עושה אותו הדבר עם סיפורי סאות’לאנד

  9. אורי 1 27 אוגוסט 2008 ב - 19:24 קישור ישיר

    המלצות ספרים:
    אני בעיקר רוצה להמליץ על ספרים שמנתחים סרטים ישראלים. ישנם שני ספרים מצוינים של קובי ניב: “על מה הסרט הזה” שמנתח את “זוהר”, “שחור”, “אגפא”, “חולה אהבה בשיכון ג” ו”הבחור של שולי”; והספר על כתיבת תסריטים שמנתח את “חתונה מאוחרת” וגם את “שתיקת הכבשים”, “משחק הדמעות” ועוד.

    ספר מצוין נוסף הוא “הרגישות החדשה” של אריאל שוייצר שמתעסק בסרטים אומנותיים שהופקו בארץ בשנות ה60 וה70 בין השאר של יוצרים כמו יקי יושע, נסים דיין ועוד.

    אבל הספר שהכי השפיע עליי ויצא לאחרונה הוא ספרו המעולה של משה צימרמן “הסמויים מן העין” שמנתח שורה ארוכה של סרטים ישראלים עם דגש על “אגפא”, “סיפורי תל אביב” וגם “צ’רלי וחצי”.

    אם למישהו יש עוד המלצות לספרים בסגנון הזה אשמח לשמוע.

  10. ניר 27 אוגוסט 2008 ב - 19:33 קישור ישיר

    למה סקסיסטי?אפשר לחשוב שבמגזיני נשים לא מדרגים את הספורטאים החתיכים ביותר.
    ואכן הספורטאיות שם לא נראות טוב ולטיה יש שיניים עקומות אז כולם מפסידים.

  11. רותם 27 אוגוסט 2008 ב - 19:41 קישור ישיר

    זה לא הופך את זה לבסדר.
    זה טרפה וזה נבלה.

  12. ניר 27 אוגוסט 2008 ב - 19:45 קישור ישיר

    אבל חייבים לזכור שהמשיכה של גברים לנשים יפות היא טבעית כמו שהמשיכה של נשים לגברים נאים היא טבעית(רק שהמשיכה הנשית נחשבת ליותר מותרת בגלל הדיכוי שהן סבלו עד עכשיו).אין סיבה לדכא את הרגש הטבעי הזה רק כדי להיות פוליטיקלי קורקט.

  13. רותם 27 אוגוסט 2008 ב - 19:53 קישור ישיר

    זה כל העניין של פוליטקלי קורקט: לדכא רגש טבעי.
    כולנו רוצים לקרוא לאנשים מאותגרים אנכית בשמות אחרים. זה טבעי, שיט, זה מה שהם. אבל החברה עם החוקים והכללים שלה.

  14. ניר 27 אוגוסט 2008 ב - 20:01 קישור ישיר

    אני אישית לא נעלב מלהיקרא נמוך,כמו שאחרים לא נעלבים מלהיקרא שמנים(אלא אם כן הם ממש נטולי אופי).אנשים נעלבים יותר מ”מאותגר משקלית” מ”שמן” בגלל שכינויים כאלה גורמים להם להרגיש כמו נכים.תקינות פוליטית זה אחד הדברים הגרועים ביותר שקמו עלינו.רק לפני 40 שנה אנשים יכלו לקרוא לילד בשמו(וללכת לאופרה מבלי לפחד מלראות עיצוב “חדשני” ו”נועז” שמסית את תשומת הלב מהזמרים שגם היום אי אפשר להתלהב מהם.אבל אני סוטה מהנושא.)

  15. סיון פ 27 אוגוסט 2008 ב - 20:10 קישור ישיר

    מבין כל הפרויקטים הסקסיסטיים של ויינט, דבר מצעד הספורטאיות היפות הוא הקטן שבהם, מהסיבה הפשוטה שאחת מהסיבות שאנשים רואים ספורט זה בשביל לראות את הגוף היפה של הספורטאים, וזה עתיק כמו יוון העתיקה.
    בגלל זה גם אין טעם להתפלא על כך שהבחירות היו קלישאתיות, ולא שיקפו ספורטאים בעלי חן כמו הטיה הזו, שנראית כמו חומד של בחורה בתמונה, אבל איפה הגוף שלה? רבאק, להסתכל בספורטאים זה כמו בפסלים יווניים, רק שבפסלים היווניים אנו מהללים את האמן, ובבני אדם מהללים את האל (בתאוריה).

  16. איתן 27 אוגוסט 2008 ב - 21:25 קישור ישיר

    בתוך המדבר יש בכל זאת כמה סרטים מעניינים. חזרתי עכשיו מהסינמטק, שם ראיתי את “משחקים”, במסגרת הפסטיבל הברזילאי.

    לבמאי היה רעיון נפלא. הוא פרסם מודעה בה קרא לנשים לבוא ולספר את סיפורן האישי מול מצלמה, ולאחר מכן הוא הראה את התוצאה לשחקניות, שחזרו על הטקסט בוריאציה משלהן. האספקט הזה של הסרט מפוספס. החלק החלש ביותר של הסרט הם הרגעים בהם מנסה הבמאי להבין את תהליך העבודה של השחקניות על הטקסט. לעומת זאת, הסיפורים עצמם, והדרך בה הם מוגשים מאוד יפים ומרגשים. יש לבמאי דרך אנושית וחמה בה מצליח להביא את המרואינות שלו לשיאים רגשיים מבלי שזה נראה מלאכותי. הבחירה שלו בנשים בלבד מסייעת. העולם המצטייר הוא של סיפורי מערכות יחסים של אמהות ובנים/בנות, סיפורי אהבה לא ממושמשים, ועוני.

    כך יוצא שהסרט שראיתי היום לא מצליח לממש את המשימה שלו – לחקור את הקשר בין מציאות לבדיה, אבל למרות “חוסר קולנועיותו” (כל הסרט בנוי ממה שנקרא “ראשים מדברים”), הוא יפה ומרגש בפשטותו ובאנושיותו.

  17. דרורית 27 אוגוסט 2008 ב - 21:44 קישור ישיר

    מאוד נהניתי מ”ברונו” ו”מותה של רקדנית דיסקו”.
    כמה דברים שעלו לי תוך כדי הצפייה בברונו:
    א. הממשיך הטבעי של הבראבא הברונואי הוא תומש (לדוגמא – התוכנית “איגי” בערוץ לוגי. תוכנית מעולה לגמרי, גם לילדים, גם להורים).
    ב. חבל מאוד שביילין ורפי רשף לא קיבלו הזמנות vip לראות את הקטעים – נראה לי שהיו נהנים הרבה. (וגם קובריק וטרקובסקי לא היו סובלים).
    ג. האם יוצרי “הישרדות” הישראלית ראו קודם את הקטע הראשון בברונו, ומשם גנבו את נעימת הפתיחה?
    ולגבי “מותה של” – היה נפלא, כמו שכבר אמרתי לך. הצילום, המוזיקה, האווירה – וגם – כמה טוב לראות את ברבאבא ב-under. למרות שאני יודעת מקריאה פה שאתה שונא את “נישואים פיקטיביים” – אני עדיין חושבת שזה היה רעיון גדול לתת שם לבראבא לשחק אילם. ברגע שהוא יורד ממניירות הסוס הצוהל, והעצבים הרגילים שלו, מתגלה משהו מאוד עמוק, מהפנט ממש – ואת זה הסרט הצליח ללכוד בצורה מושלמת. לא פלא שמחאו כפיים בסוף. שאפו גדול לך ולאמנון וינר (וכל שאר העושים במלאכה).
    ומה שמעניין הוא שגם בברונו וגם במותה של – יש משהו מאוד אפוקליפטי, מאוד אפל – בברונו זה כמובן מתובל בהמון הומור שחור, וגם הומור סתם, כיפי – אבל גם הצילום והמוזיקה, והאווירה הכללית יש בה מין אווירת doomsday – האחת טרום-רצח-רבין, השניה, לאחר.
    (בנוסף להופעה של יורי וגגרין בשתי היצירות 🙂 )

  18. עומר 28 אוגוסט 2008 ב - 0:07 קישור ישיר

    תודה רבה לממליצים על ספרי קולנוע. אני אשמח לקבל המלצות גם על ספרי קולנוע באנגלית.
    קראתי את הספר טריפו/היצ’קוק והוא באמת מוצלח מאוד.

  19. דורון 28 אוגוסט 2008 ב - 1:22 קישור ישיר

    גם אני נהניתי מאוד היום מברונו וממותה של רקדנית הדיסקו. בברונו היו קטעים מבריקים לחלוטין שכמובן חמקו מעיני בן ה-11 שלי בזמנו, ו”מותה של” היה מהנה ביותר ושנון מאוד, זה סרט שמראה על הרבה כשרון של היוצרים. (אגב, אשמח לדעת מה היה הסוף שלך לסרט, כי הסוף של “הסיפור” היה החלק הפחות טוב בסרט לדעתי).
    ועוד מחמאה אחת, יאיר – ראיתי היום את אפוקליפטו (סרט מטופש להחריד, אבל עשוי נהדר), וקראתי את כל הביקורות המרכזיות כמעט, עם שלך הכי הסכמתי.

  20. ניר4819 28 אוגוסט 2008 ב - 8:54 קישור ישיר

    אני קניתי אתמול דרך אמאזון את ספרו החדש של רוג’ר אברט, מבקר הקולנוע האהוב עלי, שעוסק בסקורסזה, הבמאי האהוב עלי.

    הספר מאגד את כל הביקורות שאברט כתב לאורך השנים של סרטיו של סקורסזה (והוא כתב על כל סרט שלו והתלהב מכל אחד מהם. לא חושב שנתקלתי בסרט של סקורסזה שקיבל אצלו פחות מ-3.5 כוכבים), בתוספת הרחבות על נהג מונית, השור הזועם ורחובות זועמים (שהוא, ביחד עם מלך הקומדיה, היחיד של סקורסזה שלא ראיתי), את כל הראיונות שאברט קיים עם סקורסזה, והכי נחמד – הקדמה של האיש והגבות בעצמו. הנה הלינק:

    http://www.amazon.com/gp/product/0226182029

  21. אורון 28 אוגוסט 2008 ב - 11:00 קישור ישיר

    הממ..נדמה שהפסדתי חתיכת אירוע אתמול 🙁

    ניר – עם כל הכבוד ל”נהג מונית”, “השור הזועם” ושאר הסרטים המוערכים של מרטי, “רחובות זועמים” הוא החביב עליי באופן אישי – ואני יותר מאשר ממליץ לך להשלים את החסר. מעבר לכך שזה סרט מוקדם שיסמל את כל מה שסקורסזה בסקורסזה, יש בו הופעת ענק גונבת הצגה של דה-נירו הצעיר מהארווי קייטל בתפקיד הראשי (ובאופן מעניין הדבר קרה גם במציאות, כאשר מרטי זנח את קרטל כשחקנו הקבוע לטובת דה-נירו, בדיוק בזמן ל”נהג מונית”).


השאירו תגובה