הופה, "ואלס עם בשיר" נתקל במתחרה הכי חזק שלו עד כה במירוץ לפרס אופיר. לא "שבעה", לא "איים אבודים", אלא פול מקרטני.

ההופעה של פול מקרטני תתקיים בדיוק היום עוד חודש – יום חמישי, 25.9 – ובדיוק ביום בו יתקיים טקס חלוקת פרסי אופיר. כזכור, הטקס היה אמור להתקיים ב-23 בספטמבר אלא שאז ערוץ 2 חזר בו מכוונתו לשדר אותו, ערוץ 10 הרים את הכפפה ונכנס כגוף משדר במקומו, אבל הזיז את תאריך הטקס ביומיים. אם אני ארי פולמן או אושרי כהן, אהיה בדילמה די קיצונית: האם להיות במתח שמא אזכה בפרס, ללבוש בגדים יפים ולהכין נאום זכייה, או ללכת למה שעשויה להיות ההופעה החיה הגדולה ביותר בישראל אי פעם, בוודאי מאז הדייר סטרייטס ב-1985.
והאם 50,000 האיש שאני מעריך שיגיעו להופעה של מקרטני במקום לצפות בפרס אופיר בערוץ 10, ישפיעו איכשהו על הרייטינג?

ואולי אין קשר בכלל. אבל אם אני בהנהלת האקדמיה הייתי מרים טלפונים לוודא שהמועמדים יגיעו, או שוקל להזיז את הטקס לצהריים ואז גם להעניק לזוכים צ'ופר: כרטיס וי.אי.פי בשווי 1500 שקל לפול מקרטני באותו ערב.

אם הדיווח היום בדה מרקר נכון ועולה 30 מיליון שקל להביא את מקרטני ארצה, הרי שמפיקיו צריכים למכור כמעט 70,000 כרטיסים, במחיר ממוצע של 450 שקל, כדי לכסות את ההשקעה. יש סיכוי? או שייכנסו לאירוע מספיק נותני חסויות כדי להקטין את הוצאות ההפקה ולאפשר החזר של ההשקעה עם כמות נמוכה, והגיונית יותר של רוכשי כרטיסים. כמה כרטיסים בכלל מוצעים למכירה? ואני בדילמה: האם להיות נלהב ולהידחף מחר בתור הווירטואלי כשתפתח המכירה באינטרנט בחצות ולקנות כרטיס, או לסמוך על זה שהישראלים לא חובבים קניית כרטיסים מראש, שלא תהיה התנפלות (ושאין סיכוי שבתוך שעה ימכרו כל הכרטיסים) וששבוע אחר כך יהיה אפשר למצוא כרטיסים במבצעים שונים ובמחירים נמוכים יותר. אם יש למישהו שני כרטיסים ב-400 שקל האחד, אני קונה על המקום.

continue reading…

continue reading…

נמאס לי מאוגוסט. תביאו את השלט, אריץ קדימה.

========

שלושה דברים שפיספסתי השבוע:

1: "אדם בן כלב" של פול שריידר, על פי ספרו של יורם קניוק, יוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו. ההפקה הישראלית/גרמנית צולמה ברומניה ובישראל, על התסריט חתום נח סטולמן ("מישהו לרוץ איתו"), השחקנים הם ג'ף גולדבלום, ווילם דפו, דרק ג'קובי, איילת זורר, חנה לסלאו ועידן אלתרמן. זה מביא לחמישה את מספר הסרטים הישראלים בטורונטו, יחד עם "9.99", "ואלס עם בשיר", "חסר מנוחה" והסרט התיעודי "הגילגול".

2. מני פרבר, מבקר הקולנוע שקטל משנות הארבעים עד השבעים את אורסון וולס ואת אלפרד היצ'קוק, מת בגיל 91.

3. כבר שנתיים מדברים עליה, אבל עכשיו "Wired" מכריז שהמצלמה הדיגיטלית Red סוף סוף מושקת באופן רשמי ואמורה לחולל מהפכה טכנית באיכות ובנוחות של צילום הסרטים. ההכרזה על קיומה של המצלמה התרחשה כבר לפני שנתיים, ומזה שנה שפרוטוטיפים שלה מסתובבים בעולם, ואני יודע שבישראל יש כבר אחת כזאת. אבל כנראה שעכשיו מדובר בגרסה המסחרית הסופית או משהו כזה, לפחות עד מהדורת ה-5k שתושק בשנה הבאה. ה-Red מתגאה באיכות של פילם בצילום של וידיאו היי-דפינישן (היי-רזולושן) ובמארז קטן וקל משקל. משום מה הייתי בטוח שראיתי באתר של החברה לפני כמה חודשים ש"מבוקש", של טימור בקממטוב, צולם במצלמה, אבל או שטעיתי או שזה לא קרה לבסוף. "ג'אמפר" של דאג ליימן צולם במצלמה הזאת, כמו גם שני סרטי "צ'ה" של סטיבן סודרברג.
הצלמים ואנשי הצוות שמסתובים כאן מתבקשים לעדכן: מה צולם בישראל באמצעות ה-Red? והאם היא באמת משהו-משהו?

===========

אורן שי, במאי בדרך כלל, ראיין ארוכות את מנחם גולן לאתר Films in Review שהוא שותף להקמתו/עיצובו. רוב הסיפורים (למשל על רוג'ר קורמן ופרנסיס פורד קופולה) כבר מוכרים, אבל עדיין יש שם ריכוז נאה מהאנקדוטות המופלאות של הקריירה המשונה של גולן, כולל העובדה שהזכויות על "ספיידרמן" היו בידיו. ומי שלא רואה את סרטיו של גולן בשני העשורים האחרונים לא יכול שלא להתפעל מהתעשייתיות הבלתי נלאית שלו. הכותרת האקטואלית: גולן עומד להתחיל לצלם את העיבוד שלו ל"באדנהיים" של אהרון אפלפלד. הוא בשלבים האחרונים של גיוס תקציב של 15 מיליון דולר והוא מקווה להתחיל את הצילומים באוקטובר.

===========

איזה כיף! פול מקארטני יופיע בארץ. ראיתי ביום חמישי הופעה שלו בערוץ 24 והתבאסתי מזה שהשמועות האחרונות היו שהוא לא יגיע. ולמרות שלא נוח לי שהוא שר שירים של הביטלס – שירים של ווינגס ושירי הסולו שלו היו מספיקים לי, שיניח לביטלס – עדיין המחשבה לראות אותו בהופעה ולעבור איזושהי חוויה קבוצתית על-דורית מול האיש שכתב כמה מהשירים הכי גדולים של המאה ה-20 מצליחה לצמרר אותי. אני שוקל ברצינות לקחת לשם את בת השש שלי, שבאותו שבוע תהפוך לבת השבע.

==========

ובינתיים, בצד האחר של הרוקנרול. היתה הופעה חמודה מאוד של הברידרז אמש.
משונה: היתה לי תחושה שאני צופה בהופעת בכורה של הרכב חדש, פאנקי, כמעט מחתרתי, כזה שלא דופק חשבון אם השירים מנוגנים כמו שצריך, אם הוא מזייף או מדייק, רק האם הוא מכייף על הבמה, ומופיע במרתף מעושן ואפלולי. רק מה: ההרכב הזה לא היה חדש כלל אלא כבר כמעט בן 20, והמרתף האפלולי היה בגובה הקרקע, עשן לא היה בו, ולא היה שם שום דבר מחתרתי: התפאורה ההיי-טקית, העשירה, של הבניינים בהם שוכן הזאפה, שמתאימה ללא מעט מההופעות הסולידיות והמנומסות שראיתי שם, היתה צורמת ומשונה כשעל הבמה הופיעו קים וקלי דיל, שנראה שהחיים שלהם זה כמו "ממנטו", הזכרון לטווח קצר שלהן מחוק, וכל הופעה שלהן היא הופעת בכורה בה הן נדמה שהן מתמודדות עם השירים שלהן בפעם הראשונה ועדיין קצת מתקשות באקורדים.
אבל עדיין היה אחלה. כי רוקנרול, אני מניח, זה עסק של אנרגיה ולא של ניקיון. וקים דיל, שנראתה אבודה ומחוקה ב"רועש-שקט-רועש", הסרט המצוין על הפיקסיז, נראתה יחסית מאופסת, והחזיקה את ההופעה ואת הנוכחות על כתפיה הצחקקניות. ובעיקר, ניווטה את 23 השירים שנוגנו, היטב אל רגעי השיא של פצצות העבר המושלמות שלהן, ומולם רגעי האקשן הפחות מלודיים, אבל לא פחות אנרגטיים, של האלבום האחרון (שיש בו כמה שירים מצוינים). לאורך הערב דיל חזרה ודיברה על דייטון, אוהיו, עיר הולדתן (והמקום בו הן עדיין גרות כיום), ועל אמה חולת האלצהיימר (שכנראה אוהבת את קלי יותר), אבל מבחינתי קים דיל תמיד תהיה דווקא נציגת הרוק מניו אינגלנד (הפיקסיז מבוסטון, ות'רואינג מיוזז מרוד איילנד).

לא הופעה לספרי ההיסטוריה, אבל נהניתי מאוד, ואני יכול לדווח כעת בחדווה שעמדתי מרחק שלושה מטרים מגברת ג'ון מרפי, הבסיסטית של הפיקסיז, אחת הלהקות האהובות עליי בכל הזמנים. וכשהיא שרה את "אושר הוא אקדח חם", הרגשתי את רוחו של ג'ון לנון מחייכת מלמעלה. לא בטוח שהיא תחייך בהופעה של פול מקארטני.

הנה הסט ליסט שהן ניגנו ביום שישי, שהיה מאוד דומה לסט-ליסט עליו דיווחתי ביום רביעי. (את "רגלמה אסטה נוצ'ה" בהדרן השני הן לא ביצעו לבסוף):

והנה צילום סלולרי עכור פרי טלפוני האידיוטי:

בפליקר מצאתי את הסט הזה, ואת זה שתיעדו את ההופעה באופן חד ומושקע יותר. מי שצילם, שיוסיף לינקים בתגובות.

בשבוע שעבר פורסם ששני בתי ספר חדשים לקולנוע יושקו בקרוב, האחד מהם יהיה בחיפה בניהולו של עמוס גיתאי, מקרה יוצא דופן ומבורך לדעתי בו קולנוען שזכה להצלחה בינלאומית שב לעיר הולדתו ומשקיע בה ממרצו. אבל בשובי מחופשתי חיכה לי מייל מאת ניסים נוטריקה שמסביר בפירוט ובידענות מדוע מדינת ישראל לא זקוקה לעוד בתי ספר לקולנוע. כשהתחלתי ללמד בסם שפיגל לפני כארבע שנים נוטריקה היה מנהל ההפקות של בית הספר. כיום הוא מתמקד בהוראה, מנחה קורסים באוניברסיטה הפתוחה ועורך וכותב את תוכנית הלימודים להנדסאי קולנוע וטלוויזיה למכללות.
בטקסט שהוא כתב הוא פורס היטב את מפת בתי הספר לקולנוע בארץ ומראה שיש יותר מדי מהם. יותר מדי? ייתכן בהחלט, אבל לדעתי זה מבורך. אם כולם יכולים לשגשג זה לצד זה, הרי שבוודאי שיש מקום לכולם, ואם לא, ממילא המספר הזה ילך ויצטמצם. כל עוד בתי הספר החדשים אינם מזימה של יזמיהם לשאיבת כספי ציבור, אלא מפעלים פרטיים שמאמינים שיש מקום – בין אם בדגשים התוכניים/סגנוניים, או במילוי צרכיו של איזור שאין בו בית ספר כזה – אין לי שום בעיה עם זה, להפך.

אבל הנימוקים של נוטריקה, כמו גם שפע הדוגמאות שהוא מביא, ראויים להרהור ולוויכוח. אז הנה מכתבו אליי בו הוא טוען שכל בית ספר חדש לקולנוע מיותר הוא. מה דעתכם?

continue reading…

חזרתי.
אני עמל עכשיו בקריאת כל התגובות שנכתבו כאן ושלא הספקתי לקרוא בזמן החופשה. תודה רבה על היענות ערה ונוכחות מלאה שלכם גם כשאני נמצא בהספק חלקי, ותודה כרגיל לצוות הסתרים שעוזר לי לוודא שהכל יתנהל מאחורי הקלעים באופן חלק. טובלרון מהדיוטי-פרי מחכה לכם במזכירות.
אבל תגידו: האם לא קרה כלום בעולם הקולנוע בשבוע האחרון? שום בשורה מרעישה? שערוריה קולנית? מוות מסעיר? בכורה מהוללת? כלום? בארץ? בעולם? שום עדכון שלא קשור להוסיין בולט? נאדה?

והיום: דאבל פיצ'ר של רוברט זמקיס מ-2000-2001. היום החופשה מגיעה לסיומה. מהערב עסקים כרגיל.

continue reading…

מחר (חמישי) ומחרתיים, הברידרז יופיעו במועדון הזאפה, ואני די נרגש לראות את התאומות קים וקלי דיל על הבמה. בהופעה בוובסטר הול בניו יורק לפני חודשיים הם ניגנו את סט השירים הבא (על פי האתר הזה, ממנו גם התמונה). יום לפני כן, הם ניגנו בבוסטון אותו סט בדיוק, חוץ משיר אחד. אז אני מניח שמי שרוצה להתכונן להופעה, זה פחות או יותר הכיוון. הנה רשימת השירים בהופעה, וקליפים, קטעים מהופעות חיות ושאר פרטים:

continue reading…

החופשה מתקרבת לסיומה. עוד קצת מארכיוני 2001 לפני שחוזרים לשגרה. הפעם: "יומן מעודכן" של דוד פרלוב, ועוד משהו על "מרס תורכי", הסרט והשיווק, בהמשך לפוסט מאתמול.

continue reading…