ביום חמישי נשלחו ל-750 חברי האקדמיה הטפסים להצבעה לסיבוב השני בפרס אופיר, ההצבעה שתקבע מי הזוכה מבין חמשת המועמדים הסופיים בכל קטגוריה. בסיבוב הראשון, מוסרת אילנה שרון מנכ"לית האקדמיה, אחוז ההשתתפות עמד על שישים אחוז: כלומר 450 מצביעים.

בשבוע האחרון ניסיתי ליצור קשר עם כמה שיותר חברי אקדמיה – הגעתי לרשימה של 80 אנשים, יותר מעשרה אחוז מכלל בעלי זכות הבחירה – ופניתי אליהם כדי שיגלו לי למי הם עומדים להצביע. רק כמחצית מהם ענו לי – כלומר מדגם של כעשרה אחוז מהמצביעים בפועל – אבל התוצאה היתה חד משמעית וגורפת: "ואלס עם בשיר" מוביל בענק. לא צמוד, לא קרוב, בפער עצום.

אבל האמת צריכה להיאמר: זה בשום אופן לא דומה ולא קרוב למדגם מדעי אמיתי או מייצג. חברי האקדמיה שיש בידיי את הדרך ליצור איתם קשר הם, באופן גס, קבוצה די הומוגנית. היא לא כוללת מספיק שחקנים, למשל. ויש בה מעט מאוד מהגווארדיה הוותיקה. כמו כן, הקפדתי שלא לפנות לאף אחד שאני יודע שעבד באחד הסרטים. העובדה של"איים אבודים" יש את הצוות הגדול ביותר מקרב חברי אקדמיה עשויה לשנות את התוצאה הסופית (הצוות של "בשיר" הרי קטנטן ואני מניח שרק בודדים ממנו הם חברי אקדמיה).

תוצאת הסקר הלא מייצג ולא רציני שלי היא:

62 אחוזים: "ואלס עם בשיר"
20 אחוזים: "לא מצביע/ה השנה כי לא ראיתי את הסרטים"
8 אחוזים: "שבעה"
5 אחוזים: "איים אבודים"
5 אחוזים: "אצבע אלוהים"
"כמו אבא שלך" במדגם שלי קיבל אפס קולות.

כמה תובנות שהתעוררו מהשיחות עם האנשים:

1. אחד מוותיקי התעשייה ששוחחתי איתם ענה לשאלתי "למי תצביע" בתשובה "'ואלס עם בשיר' הוא הסרט הכי טוב אבל בתור סרט תיעודי הוא יפסל באוסקר האמריקאי". ומדובר במישהו פעיל ובקיא, רק מנותק לגמרי מהאינטרנט, שנאחז בכותרת שגויה בעיתון. שמעתי ממישהו אחר שגם הוא שמע את קשישי האקדמיה עונים דבר דומה. אם קשישי האקדמיה הם כמות נכבדת ומישהו דואג להזין אותם בדיסאינפורמציה הזאת, הרי שהמדגם שלי לא תקף כלל. (למי שיש ספק: הנה הפוסט שלי בו אני קובע שבניגוד למה שנכתב ב"מעריב" ל"בשיר" ול"שבעה" אין שום בעיה תקנונית להתמודד על האוסקר הזר, ושממילא אף אחד מהחמישייה לא יגיע השנה למועמדות לאוסקר הזר, כך שהשיקול הזה ממילא מיותר).

2. וכמובן שזה שוב מעלה את השאלה: למה אנשים בוחרים בפרס אופיר? לסרט הכי טוב של השנה או לסרט שהם חושבים שיוכל להגיע לאוסקר. ואיך הנהלת האקדמיה – ששומעת את זה שוב ושוב ושוב כבר כל כך הרבה שנים – כל כך אטומה לבעיה הכה מהותית בתחרות של עצמה?

3. כמות עצומה של אנשים שפניתי אליהם בישרה לי ש"השנה אני לא חבר אקדמיה". ומדובר באנשים שהיו מועמדים ואף זוכים בפרסי אופיר בעבר. גם זה כישלון ניהולי: לא צריך רק לגייס חברים חדשים לאקדמיה, אלא לדאוג שהוותיקים נשארים חברים גם בשנים שאין להם סרטים. תכלס מה שיוצא הוא שחוץ מהאנשים שביימו, הפיקו או ערכו סרט השנה לכל השאר די לא אכפת מהאקדמיה ומהפרסים שלה.

4. אני ביקשתי רק לדעת לאיזה סרט הם מצביעים, אבל היו כאלה שצירפו את רשימת כל הבחירות שלהם. כאן זה לא מדגם, אלה היו בודדים, אבל זה יצר תחושה כללית שארי פולמן יזכה גם בפרס הבימוי ושפרסי המשחק ילכו לצוות של "שבעה".

5. אחד מבכירי התעשייה, שמקיים מעין מדגם פרטי משל עצמו, עידכן אותי שהסקר שלי אפילו לא קרוב למציאות ושהקרב האמיתי בקרב חברי האקדמיה הוא בין "שבעה" ל"איים אבודים", כשכרגע "שבעה" מוביל בקצת. "בשיר", בכל מקרה, נמצא רק במקום השלישי, הוא אמר לי.

נותר שבוע עד שהקלפיות ננעלות. האם מפיקי הסרטים המועמדים יתחילו לקיים קמפיין לשכנע מצביעים? האם הם יגררו מצביעים בכוח? אני נותרתי במתח. האם התוצאות הסופיות יהיו דומות לתמונה המצטיירת כאן?

ובעיקר: אם אתם חברי אקדמיה ולא השתתפתם במשאל שלי, אנא הוסיפו בתגובות את הבחירה שלכם.

פוסטים קודמים בנושא:
האם "בשיר" כשיר?
המועמדים לאופיר

שתי ביקורות קצרצרות על סרטים חביבים, שהיו יכולים להיות יותר טובים.
continue reading…

את "משחקי שעשוע" המקורי של מיכאל האנקה ראיתי בקומפלקס הקולנוע "ששת המופלאים", שמשפחת שני הקימה בתחנה המרכזית החדשה לפני 11 שנה וששרד שם זמן קצר מאוד. הרעיון היה ליצור קולנוע בו אפשר לשוטט בין האולמות בכרטיס אחד. אבל הסרטים שהוצגו שם בפתיחה היו המירע של חברת "ניו אימג'", כולל "מאקרנה" של בועז דוידזון, ושאר סרטי הרפתקאות זולים ונחותים. וביניהם, כמה משונה, "משחקי שעשוע". שנאתי את הסרט.
עכשיו מגיע "משחקי שעשוע" האמריקאי. הוא טוב יותר מ"משחקי שעשוע" האוסטרי, ולכן גרוע יותר. למה? ככה:
continue reading…

עוד סרט ישראלי (למחצה) בפסטיבל טורונטו: "9.99", סרט אנימציית הסטופ-מושן של טטיה רוזנטל המבוסס על סיפוריו של אתגר קרת, יוצג בטורונטו בבכורה עולמית.
רוזנטל, ילידת ישראל שעובדת באוסטרליה, ביימה את הסרט כקו-פרודוקציה ישראלית-אוסטרלית. המפיק בישראל הוא אמיר הראל מ"למה הפקות" וקרן הקולנוע הישראלי השקיעה בסרט. ג'פרי ראש ואנתוני לפאליה האוסטרליים מדבבים.

המדהים הוא שנכון לעכשיו יוצגו בטורונטו רק שני סרטים ישראליים. אבל שניהם סרטי אנימציה. כאילו שישראל היא מעצמת אנימציה ותיקה. "9.99" יוצג שם לצד "ואלס עם בשיר".

בשנה שעברה קרת היה בפסטיבל טורונטו עם "מדוזות", סרטו המשותף עם שירה גפן.

"9.99" הוא פרויקט האנימציה השלישי של רוזנטל על פי סיפוריו של קרת. קדמו לו שני סרטים קצרים, "דבק מושגע" וזה:

A Buck's Worth

אם ההערכות שלי נכונות, היום ימכר הכרטיס ה-200,000 ל"איים אבודים".
זה קורה שבועיים מוקדם יותר ממה שצפיתי בתחילה.

זו בשורה מעולה: הקולנוע הישראלי ממשיך להביא קהל.
זו בשורה בעייתית: בשנה שעברה היו ארבעה סרטים שמכרו יותר מ-200,000 כרטיסים ("בופור", "ביקור התזמורת", "הסודות", "נודל"), והשנה יהיה רק אחד. "ואלס עם בשיר" יגיע בדוחק ל-90,000 ול"שבעה" יש פוטנציאל (להערכתי) להביא 120,000 צופים אבל בשביל זה הוא צריך עבודת שיווק מאוד מסיבית כדי להביא לקולנוע קהל מרוקאי מבוגר. אחרת הוא יתפס כסרט ארט-האוס קטן, מוזיאוני או קולנוע לב-י, וייעצר באיזור ה-40,000-50,000. כדי להביא קהל, את "שבעה" צריך למכור בלי בושה כסרט בורקס עדתי. ונדמה לי שככזה הוא יגיע לקהל שלא מרבה לבקר בסרטים ישראליים ושיתמוגג ממנו.
אף סרט אחר – ואל תאמינו למה שמפיקי "סוף שבוע בתל אביב" (סרט חביב מאוד לכשעצמו) יגידו לכם – לא יגיע השנה ל-100,000, שלא לדבר על ה-200,000.

(אגב, אם אני ממפיצי "ואלס עם בשיר" בארץ, הייתי דוחה את היציאה בדי.וי.די למועד כמה שיותר רחוק ומנסה להשאיר את הסרט על המסכים עד נובמבר. יש סיכוי שאחרי שהסרט ייצא באמריקה, ואם הוא יהפוך שם לסנסציה ביקורתית וקופתית, שהקהל ירצה לגלות אותו מחדש, בין אם בצפייה חוזרת או בצפייה ראשונה אצל קהל שגר מחוץ לתל אביב שבכלל לא מודע שהסרט הזה קיים כרגע בבתי הקולנוע. יהיה קל יותר והגיוני יותר במצב כזה להעביר את הסרט מהאולמות הקטנים חזרה לאולמות הגדולים במקום לארגן "הוצאה מחודשת" שאף פעם לא באמת עובדת).

זה פשוט הסיפור הכי משונה. טוני ג'ה הוא כוכב האקשן הכי גדול כרגע בתאילנד אחרי שהתגלה ב"אונג באק" ואז ב"טום יום גונג". את שני הסרטים האלה ביים מי שגילה אותו, פראצ'יה פינקאו. אבל ג'ה הרגיש שהוא יכול להמשיך הלאה בכוחות עצמו לכן את "אונג באק 2" הוא הכריז שהוא יביים בעצמו. חיכה העולם לסרט ההמשך. חיכה וחיכה. והסרט לא הגיע. ויותר מזה: טוני ג'ה נעלם. לפני כחודשיים ג'ה עזב את אתר הצילומים של "אונג באק 2" ונעלם לכמה שבועות מבלי להודיע לאיש איפה הוא ומתי ישוב. השמועות התחילו להתרוצץ שהמתח הנפשי שבבימוי הכריע אותו והוא פרש לאשראם של הגורו שלו לעשות מדיטציה ואפילו, טענה שמועה אחת, להתאמן בסודות המאגיה השחורה. ואז התברר שמדובר בכלל בסכסוך כלכלי בין הכוכב ומפיקי הסרט, שבוודאי תרם גם הוא למתח הנפשי. אבל בתחילת אוגוסט ג'ה חזר לבנגקוק. בסוף יולי הוא הופיע בתוכנית טלוויזיה תאילנדית, כשעורך דינו לצידו, וסיפר – תוך שהוא פורץ בבכי – על העומס שהוא היה שרוי בו ועל כך שהמפיקים מטרפדים לו את החזון של "אונג באק 2". אחרי השידור הוא נראה מובל ללימוזינה שחורה והתחילו להתעופף שמועות שהמפיקים חטפו אותו, כדי לאלץ אותו לסיים את הסרט. ואז בתחילת אוגוסט ג'ה פרסם הודעה לעיתונות בה הוא מכחיש שהוא נחטף, או שעסק בלימודי מאגיה שחורה, וצירף רשימה של דרישות מהמפיקים כדי שהוא ישוב לסט להשלים את העבודה על "אונג באק 2". רוב התנאים עסקו ברצונו לקבל עוד כסף להשלמת הסרט ועצמאות מוחלטת בכל החלטותיו. אם לא יתקבלו תנאיו, איים ג'ה, הוא יעלם בשנית והפעם לא יימצא לעולם. איך זה נגמר? ג'ה נכנס לתחנת משטרה והגיש תלונה נגד מפיק הסרט בטענה שהוא שלח אנשי קומנדו שיעקבו אחריו. המפיק הגיע לתחנת המשטרה, התעמת עם ג'ה בארבע עיניים ובסיום הפגישה ג'ה הכריז שהוא מסיר את כל דרישותיו ומבטיח להשלים את הסרט בזמן.
עכשיו נשאר רק לחכות ולראות מה תהיה האפיזודה הבאה: בכורת הסרט או מציאת גופתו של ג'ה בנהר בנגקוקי?

הנה, סתם כדי להראות שלפני שהאיש ירד מהפסים והתעסק עם האנשים הלא נכונים, הוא באמת היה אליל נדיר בשמי האקשן האסיאתי, אבל גם מישהו שההצלחה המהירה כנראה גם חירפנה אותו כהוגן די בזריזות.

סצינת המרדף הרגלי מ"אונג באק"

המיטב של "טום יום גונג"

אחרי הדיווחים מאתמול על כך שסינמטק תל אביב גבה מקהל כסף כדי להקרין בפניו סקרינר לשימוש פנימי באיכות ירודה, ובשעה שסינמטק תל אביב בקצב הזה עוד עשוי חס וחלילה לגבות תשלום על אירועים בפסטיבלי אנימציה ואז להקרין סרטים מיו-טיוב, במקביל לכל הצמרמורות האלה הוקמו באוגוסט שני סינמטקים חדשים. האחד, בחולון, פועל בשקט כבר שלושה שבועות. השני, בהרצליה, יתחיל את ההרצה שלו היום. (דיווח ראשון על סינמטק הרצליה היה כאן. ועל סינמטק חולון כאן).
והסינמטקים החדשים גם מכניסים לעסק כוחות חדשים וצעירים ונמרצים של אנשים שיהיה מעניין לראות האם יצליחו ליצור מהפכה בתחום שסובל מסטגנציה מייאשת. את סינמטק חולון מנהלת מור אלדר, ומנהל התוכנייה הוא פבלו אוטין. בהרצליה המנהלת היא נעה רון ומנהל התוכנייה הוא ניר נאמן. חוץ מאת אלדר, שאני לא מכיר, את כל השאר אני מכיר היטב, חלקם אפילו חברים. (ואני יכול לספר שמסוף ספטמבר, אם לא יהיו תקלות, יושק איזשהו שיתוף פעולה אוף-לייני מעניין בין סינמטק הרצליה ובין "סינמסקופ" בו פעם בחודש קוראי הבלוג יוכלו להתכנס באולם ולראות סרט על פי בחירתי ב-35 מ"מ. נראה אם זה יקרה ואיך ומתי, העדכונים יהיו פה כמובן).

שני הסינמטקים נמצאים בשלבי הרצה, לבדוק שהכל עובד. בחולון גובים 30 שקלים, בהרצליה 25 שקלים. חולון מקרינים סרט אחד בערב, בהרצליה יתחילו בשלב זה רק בסופי שבוע (חמישי-שישי-שבת). בחולון משלבים אוצרות ארכיונים לצד סרטים עכשויים בהזדמנות שנייה, ואפילו בכורה אחת ("שבעה"), בהרצליה הולכים על תוכנית ארכיונית לגמרי, שכוללת לפחות הברקה אחת אדירה לטעמי: "הלילה של סן לורנצו", סרט אדיר של האחים טאביאני (שישי, 22.8, 22:00, בדיוק כשאני בברידרז). ושניהם שיבצו בחודש הראשון שלהם את "טיטאניק" של ג'יימס קמרון.

היום בחולון (שד' גולדה מאיר 6) ב-21:00 "אורות הכרך" של צ'פלין. היום בהרצליה (רחוב סוקולוב 29) ב-21:00: "לילות כביריה" של פליני. שניהם ב-35 מ"מ.

זו תוכניית השבוע הקרוב בסינמטק חולון.

זו תוכניית אוגוסט, החל מהערב, בהרצליה.

מי שמבקר שם, שידווח מה קורה ואיך זה נראה.

ראיתי אמש את "מסע אל בטן האדמה" בגרסה התלת מימדית ביס פלאנט. הסרט מחורבן מעבר לכל תקנה – ולא עזר השכתוב שהעניקו לתסריט ג'ניפר פלאקט ומארק לווין, שכתבו וביימו את "האי של נים" שכה חיבבתי – אבל ההקרנה הדיגיטלית התלת מימדית באולם יס 3 היה מעולה ומשמחת. חדה, צלולה, מושלמת. הטריילר התלת מימדי ל"בולט" נראה כיפי. והכי פוקח עיניים: ראיתי את הטריילר הדיגיטלי ל"טרמפ לירח" והייתי בשוק: הסרט צבעוני! יום לפני כן ראיתי אותו בגרסת התלת-מימד המיושנת, זו עם משקפי הקרטון, והוא היה כמעט מונוכרומטי, עכור ודל בפרטים. והנה, בהקרנה הדיגיטלית, עם המשקפיים המקטבים של דולבי, רואים מצוין.

שנים שאחד הדברים שהכי עיצבנו אותי בחוויית הצפייה בסרטים בארץ היו השקופיות שהוצגו לפני הסרט בהן היה כתוב משהו בסגנון "ברוכים הבאים לקולנוע זה וזה. השקענו בקולנוע בציוד, אנא שמרו עליו". זה כמובן היה מנוסח באופן מרוח ועילג, אבל הנימה היתה קבועה: אנא, ברברים שכמותכם, אל תקלקלו את הקולנוע היקר שאנחנו, בעלי האדמה העשירים, בנינו בכפר הנחשל שלכם למען בידורכם.

השקופיות האלה די נעלמו. אבל אתמול ראיתי שהן שבו, בגרסה קצת אחרת. ללמדנו שהגווארדיה הוותיקה – ורוב בעלי בתי הקולנוע כיום הם בדיוק אותם אלה שהיו בעלי בתי קולנוע לפני 20 ומשהו שנים – עדיין חושבת שהקהל הוא עדר בהמות שצריך לחנך אותו בפטרונות. הנה שלט שמפוזר כעת ברחבי יס פלאנט:

שוחרי השפה העברית: האם תוכלו לאתר את כל טעויות הכתיב, הניסוח והלשון בכרזה האיומה, המתנשאת והמשפילה הנ"ל? ומה עם האחדה: משקפי או משקפיי? להנות או ליהנות?

המסר ברור: אנחנו קנינו, אנחנו מחטאים את המשקפיים אחרי שנגעתם בהם, אנחנו השקענו (גם אם מעולם לא למדנו להתנסח באופן רהוט). אתם, קהל יקר, מתבקשים א) להריע לנו ולטוב ליבנו הפטרוני. ו-ב) לא לגנוב את המשקפיים.

והשלט אינו מספיק: באולם עמלו לא פחות מארבעה סדרנים באיסוף המשקפיים ובעמידה על המשמר ביציאה, ליד גלאי גניבות אלקטרוני, שאיש לא גונב אותן. שזה דבר טוב: כי אם יתקינו מערכת דיגיטלית תלת מימדית בכל אולמות הקולנוע בארץ, כוח העבודה שיעבוד במשימת איסוף ושיטור יקטין משמעותית את האבטלה בארץ.

הבנו: המשקפיים יקרים. אתם רוצים לשמור עליהם. הם מכילים תג אנטי גניבה בתוכן שמצפף במעבר ליד גלאי, מהסוג שנמצא ביציאה מחנויות. סבבה. אז למה צריכים את השלט הדוחה הזה?

בעלי בתי הקולנוע: זה שקניתם, הבאתם, התקנתם, חיטאתם והשקעתם, זה לא כי אתם עושים לנו טובה, לנייטיבז הישראליים שהואלתם בטובכם להרעיף עלינו מטוב ליבכם. זה אנחנו שעושים לכם טובה, לא ההפך. זה כדי לשכנע אותנו לבוא להשקיע כסף בכרטיסים המופקעים שלכם ולא בכרטיסים המופקעים של המתחרים שלכם. אז אנא, קצת יותר כבוד ונימוס ללקוחות שלכם, שצריכים לשלם 5 שקלים יותר לכרטיס בתלת מימד, רק כדי שאתם תוכלו לממן את מערכות האנטי-גניבה מפני אותו קהל שאתם כה בזים לו, אבל שמחים לדפוק לו מחיר שערורייתי בקופה. אם כבר, אז הלשון בפוסטר צריכה להיות קצת יותר אסירת תודה, יותר צנועה.

ואני עדיין חושב שעם משקפי התלת מימד של דולבי, כולם נראים ככה:

טבלת שוברי הקופות בישראל: 7-10.8.2008

לאן נעלמו בבת אחת 33 אלף איש? בסוף השבוע שעבר, אחד החזקים של השנה, נרכשו 173,000 כרטיסים לעשרת הסרטים הנצפים ביותר. השבוע: 140,000. שלוש תשובות אפשריות: כולם נסעו לחו"ל; כולם רואים אולימפיאדה; או שזה אפקט ט' באב, שסגר את בתי הקולנוע להצגות הערב במוצאי שבת. ואולי פשוט, אחרי ש"האביר האפל" ו"קונג פו פנדה" יצאו, אין אף סרט שמריץ את הצופים לאולמות. או גם וגם וגם.

ו"האביר האפל", עדיין בראש, אבל מתחיל לרדת: הוא רשם ירידה של 42 אחוזים בהשוואה לסוף השבוע שעבר. אבל זו לא הירידה הכי גדולה: "הנקוק" צנח ב-55 אחוזים, ובכך ככל הנראה איבד את סיכוייו להגיע לקו 200,000 הכרטיסים, ו"מסע אל בטן האדמה" נפל ב-43 אחוזים.

ומי כוכב השבוע? ברנדן פרייזר. את הית לדג'ר ב"האביר האפל" ראו בסוף השבוע 24,000 איש. אבל את ברנדן פרייזר ראו 30,000 איש: 22,000 ב"המומיה 3" ועוד 8,000 ב"מסע אל בטן האדמה".

הנה הטבלה:

1. "האביר האפל": 24,745 כרטיסים. שבוע שלישי. 30 עותקים. 159,822 כרטיסים סך הכל.
2. "המומיה 3": 22,072 כרטיסים. שבוע ראשון. 28 עותקים.
3. "מאמא מיה!": 18,816 כרטיסים. שבוע שני. 31 עותקים. 68,010 כרטיסים סך הכל.
4. "טרמפ לירח": 14,693 כרטיסים. שבוע ראשון. 24 עותקים
5. "קונג פו פנדה": 14,464 כרטיסים. שבוע שישי. 41 עותקים. 257,872 כרטיסים סך הכל.
6. "וול-אי": 11,180 כרטיסים. שבוע חמישי. 35 עותקים. 162,421 כרטיסים סך הכל.
7. "איים אבודים": 11,311 כרטיסים. שבוע שישי. 35 עותקים.
8. "קופים בחלל": 10,527 כרטיסים. שבוע שני. 26 עותקים. 30,319 כרטיסים סך הכל.
9. "מסע אל בטן האדמה": 7,915 כרטיסים. שבוע שלישי. 17 עותקים. 52,600 סך הכל.
10. "הנקוק": 4,552 כרטיסים. שבוע שישי. 21 עותקים. 166,567 כרטיסים סך הכל.