אני מקווה לראות בחמישי את "המומיה 3" וחשבתי לעצמי שזה יהיה משעשע לתת לביקורת על הסרט את הכותרת "Mummy Mia", שתעבוד מצוין בין אם אוהב את הסרט או לא. אבל הסרט כבר עלה באמריקה אז תהיתי לעצמי: הרי בוודאי מישהו חשב על השנינה הזאת לפניי, לא? מתברר שכן. וכן. וכן. וכןןןןןןןןןןןןןן.

=========

אני צריך להתחיל להיערך לשבועות הקרובים, בהם הילדים משוחררים מקייטנותיהם ודורשים תשומת לב הורית. אלה הסרטים שאשמח להראות לבנותיי, לפי סדר העדיפויות:

1. "השכן שלי טוטורו". זה הימור מבחינתי, אבל נדמה לי שהן אמורות להינות מהסרט הזה. קודם כל כי הוא על שתי אחיות, בדיוק בגילן. והדינמיקה הבין-אחותית בסרט זהה לזו שהן מכירות מעצמן. ובכלל, זה מבוא מופלא לסרטיו של מיאזאקי, שהלכו ונהיו סבוכים, הזויים וסוריאליסטיים בהמשך, ובוודאי שלא מתאימים לילדות בנות 7 ו-4. הסרט הזה, נדמה לי, יקסים אותן, וכעבור שנים כשהם ייראו סוף סוף את "המסע המופלא" הם כבר יזהו את העולם התרבותי והרוחני שבו הסרט מתקיים.

2. "וול-E". אני מקווה שהן ייהנו מהסרט, למרות שהוא לא עשיר במילים ובסלפסטיק.

3. "האי של נים". סרט מושלם ליום בילוי של אב ובנותיו.

הגדולה רוצה את "קונג פו פנדה", ואני מניח שאעתר, למרות שהסרט הזה לא הותיר בי חותם, או הנאה גדולה מדי. היה חמוד, ותו לא.

בתוך כך, אני צריך להזכיר לעצמי שבגיל שבע הסטנדרטים רק מתחילים להתגבש. הן ראו את "קופים בחלל" בשבוע שעבר. אני חשבתי שזה ממש סרט אידיוטי, שמתייחס לניסויים בבעלי חיים בקלות דעת לא אופיינית לתקופה, ומצמיד לה תווית פטריוטית. אבל בת השבע חשבה שזה סרט מבדר מאוד, ואני נמנעתי להמטיר על הקרנבל שלה. נדמה לי, אם כך, שזה סרט שיצליח להקסים את צופיו עד גיל 8 בלבד. גג 9. אחרי זה הוא כבר נהיה ילדותי מדי.

מחר (רביעי) יצולם בישראל קליפ לשיר חדש של עידו מוסרי. השיר, "פונתחת", הוקלט בלוס אנג'לס כשמוסרי היה שם בצילומי "אל תתעסקו עם הזוהן". המילה "פונתחת" – הגרסה של זוהן ל"ואז'ין" של בוראט – חוזרת בסרט לא מעט. רוב שניידר, שגילם ב"זוהן" את נהג המונית שרוצה להיות הטרוריסט שיחסל את זוהן, הגיע ארצה ויופיע בקליפ לצד מוסרי. מביימים תום שובל ואורן שי, והקליפ יצורף לבונוסים של הדי.וי.די של "הזוהן".
תודה לד', קורא ותיק, על העדכון הראשון במייל.

במדור השבוע תכננתי לכתוב על "לאב גורו", סרטו החדש של מייק מאיירס. רציתי לתהות ולנסות להסביר איך סרט שאין בו אפילו בדיחה אחת מצחיקה מצליח בכל זאת להצחיק על ידי שימוש בלתי נלאה בבדיחות לא מצחיקות. רציתי להראות איך הצירוף "מרישקה הרגיטיי" הופך, בכוח, לבדיחה שעובדת בסרט. אבל "לאב גורו", שהיה אמור לצאת בשבוע שעבר, לא יוצא. הכשלון הקולוסלי שלו באמריקה גרם לאולפן ההוליוודי למסור לנציגים המקומיים: הגלו את הסרט הזה לדי.וי.די.
לא נורא. אם כך, החלטתי, אכתוב על סרטו החדש של דיוויד מאמט. “חגורה אדומה", שהוקרן בפסטיבל ירושלים כשמפיץ ישראלי לצידו, הוא סרטו התשיעי של מאמט כבמאי. אמנם הסרט לא מאוד הצליח באמריקה (נגיד זאת כך: "ביקור התזמורת" הכניס באמריקה יותר ממנו), אבל זה לא אמור לשנות כי מאמט הוא במאי אהוב בישראל, עם קהל אוהדים קבוע, וכל סרטיו הקודמים הוקרנו בארץ מסחרית. מה גם, שאת הסרט החדש צילם רוברט אלסוויט, חתן האוסקר דהשנה על "זה יגמר בדם". וסרטיו של מאמט – שעוסקים תדיר בעולם של אשליות ורמאויות – תמיד מרתקים לדיון. אבל, לא. גם הסרט הזה, שהיה אמור לעלות לבתי הקולנוע השבוע, נגנז. קהל יקר: המפיצים לא מאמינים בכם.
"חגורה אדומה" – שיגיע בטח לדי.וי.די תוך חודש-חודשיים – הוא סרט משונה של מאמט, אבל רק לכאורה. לכאורה זה סרט על אמנויות לחימה, על ג'יו-ג'יטסו. אבל עד מהרה מתחוור לנו למה מאמט עשה אותו. כשמאמן הג'יו-ג'יטסו נפגש עם כוכב טלוויזיה המככב בסדרה מלחמתית, אי אפשר שלא לראות את "חגורה אדומה" כמעין נספח צדדי ל"היחידה", הסדרה שמאמט יצר. הרעיון ב"חגורה אדומה" הוא כזה: מה יקרה כשאדם שמנהל את חייו מתוך קוד מוסרי וערכים של כבוד נכנס לעולם בו אין קוד, אין מוסר, אין ערכים ואין כבוד, רק רמיה, אחיזת עיניים ובצע כסף. האם כדי להביס את אויביו הוא יצטרך לבגוד בערכיו. או האם ישאר נאמן לערכיו ובכך להפסיד כל מה שיש לו. או שימצא דרך גם לנצח וגם להישאר נאמן לעצמו. העלילה הזאת מוגשת באופן שנראה כאילו מאמט ביים את הבי-מובי הראשון שלו, בו הוא מוקסם מטקסי הגבריות והמכות ופחות מדייקנות תסריטאית. לי זה נראה כמו סרט שוולטר היל היה צריך לביים.

ועוד:

את הגניזה של "Into the Wild" בארץ, מעדכנים אותי מג.ג, הכתיב האולפן האמריקאי. לא מבין למה ואיך. דווקא ג.ג נלחמו, והצליחו, להשאיר בארץ עותק מתורגם לעברית. הוא יוקרן בחודשים הקרובים בסינמטקים.

"סינקדוכה, ניו יורק", אני שומע ממקורבי פורום פילם, נגנז סופית. אני איכשהו עדיין לא מאמין לזה. בעיקר כי נדמה לי שכשהסרט ייצא באמריקה יהיה סביבו דיבור עוצמתי שאפילו לפורום פילם יהיה קשה להתעלם ממנו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 31.7.2008

"הדבר" של ג'ון קרפנטר ברימייק מושקע עם בובות

==========

בנואה לסטאן, שהיה המאפר הראשי ב"הפרפ ופעמון הצלילה", "אל תגלה", "סוד", "אחוות הזאבים", "עיר הילדים האבודים", "36 תחנת משטרה" ו"המגדלור", התאבד בשבוע שעבר בגיל 44. לותר דיוויס, שכתב את התסריט ל"מעבר לרחוב 110" (ההוא עם השיר הזה) ואת הליברית למיוזיקל "קיסמט", מת בגיל 91. ואלכסנדר סולז'ניצין, שזכה בנובל ב-1970, מת בגיל 89.

============

בכתבה בוויינט על מינויו של יורם הוניג למנהל הקרן הקולנוע הירושלמית של רנן שור כתוב במשנה "בינתיים, ישנם אלה בתעשיית הקולנוע שחוששים מההשלכות של קרן אזורית הממומנת על-ידי האוצר". בכתבה עצמה יש פסקה אחת שמתחילה במשפט "בשטח מעוררת הקמת הקרן מחלוקת" ואז פסקה אחת שמתחילה ב"מצד שני נשמעים לא מעט קולות שתומכים בשחקן החדש שניכנס לזירת תקצוב העשייה הקולנועית". כלומר, הכתבה מציירת תמונה מוזנת של מתנגדים ותומכים, אבל המשנה יוצר תחושה של אנטי. מה גם שאני אשכרה לא מבין את "גורמים בכירים בתעשייה" שממורמרים מהקמת הקרן (כמו גם את הניסוח: אם אלה "גורמים בכירים" אבל למה יש "להם" רק ציטוט אחד. זה לא מיד מסגיר את העובדה שזה "גורם" בודד או שכמה ציטוטים של כמה אנשים הותכו לציטוט אחד?).
הייתי באירוע ההשקה של הקרן הירושלמית – ובחיבה, הקרנן – בפסטיבל ירושלים. הבנתי מהאירוע שני דברים: האחד, אף אחד בקרן עצמה עדיין לא ממש יודע באילו סרטים הם יתמכו, אבל נדמה שהמנדט שלה מספיק אמורפי כדי לאפשר לה לעשות מה שבא לה, לטובת השקעה בסרטים שראשי הקרן יאהבו, וכדי לקדם איזשהו דימוי ירושלמי שהם חפצים בו. נשמע לי לגיטימי לגמרי. הם הקימו את העסק, הם עדיין מנסחים לעצמם את האג'נדה. השני, זו ברכה גדולה שהקרן הזאת הוקמה. שור ושות' גייסו כסף מחוץ לחוק הקולנוע ובכך הגדילו את תקציב הקולנוע הישראלי. הם עשו מה שכל התעשייה רק מדברת עליו: להביא כסף מחוץ לחוק הקולנוע. על כך מגיעות לקרן תשואות ולא חשדות ומחלוקות. (להזכירכם, עיריית חיפה הקדימה את העסק והיא תומכת פעם בשנה בהפקת סרט שמתרחש בחיפה עליו מוכרז במסגרת פסטיבל הקולנוע בעיר). לו היו שור ושות' מנסים לנגוס בעוגת תקציב הקולנע הקיים ולדלל אותו, הרי שאז המחלוקת היתה מוצדקת, אבל הם לא. לכם כל "חשש" שמובע על ידי "גורם בכיר" הוא, בשלב הזה, בגדר צרות עין ופרנויה לשמה. עם 7 מיליון שקלים נוספים לקולנוע, תקציב הקולנוע השנתי בישראל זינק ביותר מעשרה אחוז. זה אקט מבורך. זה אומר שהקרן הזו לבדה, בהיותה פטורה מהקריטריונים המגבילים של מועצת הקולנוע, תוכל לממן, אם תרצה, 3-4 סרטים במלואם, או לתמוך בתקציבם של סרטים אחרים, שכבר נתמכו על ידי קרנות אחרות. איך מישהו יכול לחשוב אחרי זה ש"קיומה של קרן נוספת מעורר דאגה"?

שבוע טוב. חודש טוב.

מי שנכנס לאתר של "עיתון תל אביב" בכתובת tam.co.il מופנה מהשבוע אוטומטית לאתר המקומוני החדש של ynet. שזה סבבה, אבל רק מעלה את השאלה: לאן נעלמו כל הביקורות של יקיר אלקריב שהיו באתר הישן? איפה, למשל, הביקורת בה הוא תוהה האם וול-E הומו? נעלמה. מבטיחים לי שמדובר בבאג שיתוקן בקרוב ושביקורותיו של אלקריב יחזרו בקרוב לרשת.

ועכשיו אני פונה לנטע אלכסנדר, עורכת הקולנוע החדשה של "עכבר העיר אונליין": יש ל"עכבר העיר" המודפס מבקר קולנוע חדש, אבנר שביט (שמחליף את מקומה של מאיה פנחסי המעולה, שאשמח לדעת לאן עברה). שביט מבין בקולנוע יותר ממני, מדובדבני ומשניצר מגולגלים יחד לרולדה אחת. האין זו הזדמנות להיפטר מחשבונות העבר ולהתחיל לפרסם את ביקורות "עכבר" הדפוס באתר האינטרנט? כך, עם זכויות לביקורות של אורי קליין מ"הארץ", עילם וולמן מ"העיר", אבנר שביט מ"עכבר העיר" ועם התוצרת המקורית של אורון שמיר ושות', "עכבר העיר אונליין" יכול להפוך לאימפריית ביקורות קולנוע. חבל שמלחמות טריטוריה יעמדו בדרך לעתיד כזה.

========

לאוניברסיטה העברית יש כתב עת אקדמי חדש לקולנוע בשם "סליל". ביום שני יושק כתב העת עם הקרנת "מחבואים" של מיכאל האנקה בסינמטק ירושלים.

=========

גבירתי ראש העיר במרכז

ובינתיים, באנגליה: סו ג'ונס-דיוויס, שגילמה ב"בריאן כוכב עליון" את יהודית איש קריות, חברתו של בריאן (והיחידה בסרט שהופיעה בעירום), היא כעת ראש העיר של העיירה הוולשית אבריסטווית. הכותרת הזאת לבדה כבר מצחיקה. אבל יש עוד: כשנכנסה לתפקידה היא גילתה ש"בריאן כוכב עליון" אסור להקרנה כבר 30 שנה, בהוראת הכומר המקומי. עכשיו היא צריכה לשכנע את מועצת העיר להצביע נגד מועצת הכמרים ולבטל את האיסור. אני מריח כאן פולו-אפ אפשרי: חברי מונטי פייתון הנותרים – מינוס בריאן עצמו, גרהם צ'פמן המנוח – מגיעים לעיירה לשכנע את הכומר המקומי שהם מתים על ישו, ומפייסים אותו בביצוע השיר "כל זרע קדוש" מתוך "טעם החיים". אם הוא יאסור עליהם גם לשיר ולרקוד ג'ון קליז וחבורתו יוכלו לצלם שם את "פוטלוס 2".

=========

ואין כמו הכתבה המתבדחת התקופתית – הפעם של יו.אס.איי טודיי – על האופן בו מעוותים בחו"ל שמות של סרטים הוליוודיים. זה עצוב, רבותי, עצוב.

הייתי בטוח שזה יהיה סרט שיהיה קשה לעמוד בפני הגרוב שלו, משהו שקרה לי עם "היירספריי" לפני שנה. מפח הנפש היה טוטלי. הנה הביקורת המבואסת שלי על "מאמא מיה!", חורבן טוטלי של פוטנציאל כביר. התפתיתי לתת לביקורת את הכותרת "אי של רעש", כהומאז' לסרט החינני יותר שיצא בסוף השבוע לצידו, אבל לבסוף הלכתי על הצפוי יותר, פשוט כי כמה הזדמנויות יש בחיים להשתמש בצירוף הנדוש הזה, שרק בעברית ורק לסרט הזה הוא מתאים.

תוספת קטנה: למרות שאני לא מת על ז'אנר השאלות-תשובות שהפך נפוץ מדי שם, הביקורת של אהרון קשלס על הסרט אקסטרה-משעשעת ומדויקת. והוא צרף לה מקבץ קליפים של אבבא (לי יש רק אחד בהמשך) ובעודי צופי בקליפים עמוסי התנופה מהסבנטיז נזכרתי שכתבתי פעם שאת הקליפים המוקדמים שלהם ביים לאסה האלסטרום. לא יודע איזה בדיוק. לא שהאלסטרום הוא הבמאי המועדף עליי בימים אלה, אבל אני משוכנע שהוא היה מביים את "מאמא מיה!" עם יותר שאר רוח. אבל מי שהיה יכול להיות מושלם כבמאי? ג'ון קמרון מיטשל. Heck, הוא אפילו היה יכול לגלם את התפקיד של מריל סטריפ.

continue reading…

אפשר לקרוא לזה "תסמונת פאולו סורנטינו". הבמאי הכי מופלא כרגע באיטליה העיר שם תעשייה שלמה בבעיטה. ל"אי של שקט" שעולה בסוף השבוע בארץ אין שום קשר לסורנטינו. או האמנם? אחד הדברים שסורנטינו עושה זה שימוש בולט ומופגן בפופ ורוק אלטרנטיבי, אמריקאי או בריטי לרוב, בפסקולי סרטיו. צינה גדולה בתמונה וחום עז משימוש מפתיע בשיר שלכאורה אן לו שום קשר למה שקורה על המסך. והנה מגיע "אי של שקט", הסרט הכי צנוע, הכי פשוט, הכי איטלקי, ופתאום בפסקול צץ לו רופוס וויינרייט עם "סיגריות ושוקו":

ואחרי וויינרייט האמריקאי יש בפסקול גם את סטארז הקנדיים ורדיוהד הבריטיים. בסרט איטלקי.

הנה הביקורת שלי על "אי של שקט" של אנטונלו גרימלדי. סרט נורא נורא מתוק, שמתחיל נהדר ומרגש מאוד, אבל קצת – וזה ביאס אותי – ממסמס את עוצמתו בהמשך. המיסמוס הזה חושף גם את חולשותיו. ובכל זאת, כדאי.

continue reading…

הו, התחלנו. אתמול בבוקר העירה אותי מפיקה מהתוכנית של לינוי בר גפן ברדיו 99 והעלתה אותי לשידור לדבר על המועמדויות לפרס אופיר. שם בשידור בר גפן שאלה אותי אם זה נכון ששלושה מהסרטים המועמדים בכלל לא יכולים להתחרות באוסקר הזה. עניתי שזה לא נכון. היא אמרה שהיה כתוב באחד העיתונים שהם לא עומדים בתקנון. עניתי שלא ראיתי אבל זה נשמע לי קשקוש מוחלט. ואז בהמשך היום עלה בנרג' האייטם הזה. קראתי אותו ומילמתי שוב: "קשקוש מוחלט". חוסר הבנה טוטאלי.

אבל לפני כן: עצם העובדה שהשאלות האלה מתעוררות מוכיחה את מה שאני אומר שנים – השיטה של האקדמיה הישראלית לא עובדת. אם חברי האקדמיה רוצים לדעת איזה מהסרטים המועמדים כשירים להתחרות באוסקר לפני שהם מצביעים הרי continue reading…

את מוריסי ראיתי בפעם הראשון בקיץ 1991 בבריקסטון אקדמי ליד לונדון. קריירת הסולו שלו היתה ממש בראשיתה ואני הייתי המום שהוא לא ביצע בהופעה ולו שיר אחד של הסמיתס (בדיעבד הבנתי שזה היה כנראה קשור לסכסוך תמלוגים בינו ובין שאר חברי הלהקה, סכסוך שיושב כמה שנים אחר כך). אבל בהופעה היה אירוע אחד שנחרט בזכרוני: באחד ההדרנים ניסה מעריץ לזנק לבמה, אבל אנשי בטחון גברתנים בלמו אותו. מוריסי – מוז בקרב מעריציו ממנצ'סטר – הפסיק את ההופעה וירד מהבמה. כעבור כמה דקות הוא חזר לבמה לבד וכעוס וניגש למיקרופון. הייתם מצפים שכאן תגיע גערה כלפי המעריצים שמתבקשים לכבד את הספייס של האמן ולהתנהג יפה ולא להשתולל. במקום זאת פנה מוריסי למנהלי האולם ומארגני האירוע ואמר שהוא לא מוכן שהשומרים יפגעו במעריצים, ושעד שהם לא יתודרכו שלא לזנק על הצופים הוא לא ימשיך. כמה דקות אחר כך, לקול תשואות המעריצים, הוא חזר.

17 שנים אחרי. מודה שהייתי ספקטי, כמו לא מעט מבני דורי. הוא הזדקן, הוא השמין, האלבום האחרון שלו לא היה משהו. אבל דבר אחד היה ברור בהופעה של מוריסי אתמול, מהרגע הראשון: לא ראיתי עוד הרבה רוקרים, סטארים, כוכבי רוק בסדר גודל של איצטדיונים, שכל כך דואגים לקהל שלהם, למעריצים. מוריסי מקשיב לקהל שלו, מתעניין בו. לא סתם פונה אליו, אלא מגיב אליו. לא במילים, בשפת גוף, במחוות, ברגש. במשך ההופעה החזיקו כמה ממעריציו שלט, מצד ימין של הבמה, ועליו כתוב "You Are Our Light That Never Goes Out". בסיום ההופעה, רגע לפני חצות, שעה וחמישים דקות אחרי תחילתה, הוא חזר לבמה עם נגניו, לקח את השלט, החזיק אותו ופנה לקהל ואמר "האור האמיתי שלעולם לא כבה הוא אתם". הרגשתי כנות אמיתית בדבריו. וכשהוא המשיך משם לשיר את השיר ההוא, המופלא, של הסמיתס שהשלט הוא הפראפרזה עליו, הגיעה התרגשותי לשיא (כאן הוא בקליפ שביים דרק ג'רמן). זו היתה אחת ההופעות הנפלאות שראיתי מימיי. כולל ההיא מבריקסטון אקדמי.

הנה כמה תמונות שצילמתי בטלפון סלולרי:
continue reading…