אם ההערכות שלי נכונות, היום ימכר הכרטיס ה-200,000 ל"איים אבודים".
זה קורה שבועיים מוקדם יותר ממה שצפיתי בתחילה.

זו בשורה מעולה: הקולנוע הישראלי ממשיך להביא קהל.
זו בשורה בעייתית: בשנה שעברה היו ארבעה סרטים שמכרו יותר מ-200,000 כרטיסים ("בופור", "ביקור התזמורת", "הסודות", "נודל"), והשנה יהיה רק אחד. "ואלס עם בשיר" יגיע בדוחק ל-90,000 ול"שבעה" יש פוטנציאל (להערכתי) להביא 120,000 צופים אבל בשביל זה הוא צריך עבודת שיווק מאוד מסיבית כדי להביא לקולנוע קהל מרוקאי מבוגר. אחרת הוא יתפס כסרט ארט-האוס קטן, מוזיאוני או קולנוע לב-י, וייעצר באיזור ה-40,000-50,000. כדי להביא קהל, את "שבעה" צריך למכור בלי בושה כסרט בורקס עדתי. ונדמה לי שככזה הוא יגיע לקהל שלא מרבה לבקר בסרטים ישראליים ושיתמוגג ממנו.
אף סרט אחר – ואל תאמינו למה שמפיקי "סוף שבוע בתל אביב" (סרט חביב מאוד לכשעצמו) יגידו לכם – לא יגיע השנה ל-100,000, שלא לדבר על ה-200,000.

(אגב, אם אני ממפיצי "ואלס עם בשיר" בארץ, הייתי דוחה את היציאה בדי.וי.די למועד כמה שיותר רחוק ומנסה להשאיר את הסרט על המסכים עד נובמבר. יש סיכוי שאחרי שהסרט ייצא באמריקה, ואם הוא יהפוך שם לסנסציה ביקורתית וקופתית, שהקהל ירצה לגלות אותו מחדש, בין אם בצפייה חוזרת או בצפייה ראשונה אצל קהל שגר מחוץ לתל אביב שבכלל לא מודע שהסרט הזה קיים כרגע בבתי הקולנוע. יהיה קל יותר והגיוני יותר במצב כזה להעביר את הסרט מהאולמות הקטנים חזרה לאולמות הגדולים במקום לארגן "הוצאה מחודשת" שאף פעם לא באמת עובדת).

זה פשוט הסיפור הכי משונה. טוני ג'ה הוא כוכב האקשן הכי גדול כרגע בתאילנד אחרי שהתגלה ב"אונג באק" ואז ב"טום יום גונג". את שני הסרטים האלה ביים מי שגילה אותו, פראצ'יה פינקאו. אבל ג'ה הרגיש שהוא יכול להמשיך הלאה בכוחות עצמו לכן את "אונג באק 2" הוא הכריז שהוא יביים בעצמו. חיכה העולם לסרט ההמשך. חיכה וחיכה. והסרט לא הגיע. ויותר מזה: טוני ג'ה נעלם. לפני כחודשיים ג'ה עזב את אתר הצילומים של "אונג באק 2" ונעלם לכמה שבועות מבלי להודיע לאיש איפה הוא ומתי ישוב. השמועות התחילו להתרוצץ שהמתח הנפשי שבבימוי הכריע אותו והוא פרש לאשראם של הגורו שלו לעשות מדיטציה ואפילו, טענה שמועה אחת, להתאמן בסודות המאגיה השחורה. ואז התברר שמדובר בכלל בסכסוך כלכלי בין הכוכב ומפיקי הסרט, שבוודאי תרם גם הוא למתח הנפשי. אבל בתחילת אוגוסט ג'ה חזר לבנגקוק. בסוף יולי הוא הופיע בתוכנית טלוויזיה תאילנדית, כשעורך דינו לצידו, וסיפר – תוך שהוא פורץ בבכי – על העומס שהוא היה שרוי בו ועל כך שהמפיקים מטרפדים לו את החזון של "אונג באק 2". אחרי השידור הוא נראה מובל ללימוזינה שחורה והתחילו להתעופף שמועות שהמפיקים חטפו אותו, כדי לאלץ אותו לסיים את הסרט. ואז בתחילת אוגוסט ג'ה פרסם הודעה לעיתונות בה הוא מכחיש שהוא נחטף, או שעסק בלימודי מאגיה שחורה, וצירף רשימה של דרישות מהמפיקים כדי שהוא ישוב לסט להשלים את העבודה על "אונג באק 2". רוב התנאים עסקו ברצונו לקבל עוד כסף להשלמת הסרט ועצמאות מוחלטת בכל החלטותיו. אם לא יתקבלו תנאיו, איים ג'ה, הוא יעלם בשנית והפעם לא יימצא לעולם. איך זה נגמר? ג'ה נכנס לתחנת משטרה והגיש תלונה נגד מפיק הסרט בטענה שהוא שלח אנשי קומנדו שיעקבו אחריו. המפיק הגיע לתחנת המשטרה, התעמת עם ג'ה בארבע עיניים ובסיום הפגישה ג'ה הכריז שהוא מסיר את כל דרישותיו ומבטיח להשלים את הסרט בזמן.
עכשיו נשאר רק לחכות ולראות מה תהיה האפיזודה הבאה: בכורת הסרט או מציאת גופתו של ג'ה בנהר בנגקוקי?

הנה, סתם כדי להראות שלפני שהאיש ירד מהפסים והתעסק עם האנשים הלא נכונים, הוא באמת היה אליל נדיר בשמי האקשן האסיאתי, אבל גם מישהו שההצלחה המהירה כנראה גם חירפנה אותו כהוגן די בזריזות.

סצינת המרדף הרגלי מ"אונג באק"

המיטב של "טום יום גונג"

אחרי הדיווחים מאתמול על כך שסינמטק תל אביב גבה מקהל כסף כדי להקרין בפניו סקרינר לשימוש פנימי באיכות ירודה, ובשעה שסינמטק תל אביב בקצב הזה עוד עשוי חס וחלילה לגבות תשלום על אירועים בפסטיבלי אנימציה ואז להקרין סרטים מיו-טיוב, במקביל לכל הצמרמורות האלה הוקמו באוגוסט שני סינמטקים חדשים. האחד, בחולון, פועל בשקט כבר שלושה שבועות. השני, בהרצליה, יתחיל את ההרצה שלו היום. (דיווח ראשון על סינמטק הרצליה היה כאן. ועל סינמטק חולון כאן).
והסינמטקים החדשים גם מכניסים לעסק כוחות חדשים וצעירים ונמרצים של אנשים שיהיה מעניין לראות האם יצליחו ליצור מהפכה בתחום שסובל מסטגנציה מייאשת. את סינמטק חולון מנהלת מור אלדר, ומנהל התוכנייה הוא פבלו אוטין. בהרצליה המנהלת היא נעה רון ומנהל התוכנייה הוא ניר נאמן. חוץ מאת אלדר, שאני לא מכיר, את כל השאר אני מכיר היטב, חלקם אפילו חברים. (ואני יכול לספר שמסוף ספטמבר, אם לא יהיו תקלות, יושק איזשהו שיתוף פעולה אוף-לייני מעניין בין סינמטק הרצליה ובין "סינמסקופ" בו פעם בחודש קוראי הבלוג יוכלו להתכנס באולם ולראות סרט על פי בחירתי ב-35 מ"מ. נראה אם זה יקרה ואיך ומתי, העדכונים יהיו פה כמובן).

שני הסינמטקים נמצאים בשלבי הרצה, לבדוק שהכל עובד. בחולון גובים 30 שקלים, בהרצליה 25 שקלים. חולון מקרינים סרט אחד בערב, בהרצליה יתחילו בשלב זה רק בסופי שבוע (חמישי-שישי-שבת). בחולון משלבים אוצרות ארכיונים לצד סרטים עכשויים בהזדמנות שנייה, ואפילו בכורה אחת ("שבעה"), בהרצליה הולכים על תוכנית ארכיונית לגמרי, שכוללת לפחות הברקה אחת אדירה לטעמי: "הלילה של סן לורנצו", סרט אדיר של האחים טאביאני (שישי, 22.8, 22:00, בדיוק כשאני בברידרז). ושניהם שיבצו בחודש הראשון שלהם את "טיטאניק" של ג'יימס קמרון.

היום בחולון (שד' גולדה מאיר 6) ב-21:00 "אורות הכרך" של צ'פלין. היום בהרצליה (רחוב סוקולוב 29) ב-21:00: "לילות כביריה" של פליני. שניהם ב-35 מ"מ.

זו תוכניית השבוע הקרוב בסינמטק חולון.

זו תוכניית אוגוסט, החל מהערב, בהרצליה.

מי שמבקר שם, שידווח מה קורה ואיך זה נראה.

ראיתי אמש את "מסע אל בטן האדמה" בגרסה התלת מימדית ביס פלאנט. הסרט מחורבן מעבר לכל תקנה – ולא עזר השכתוב שהעניקו לתסריט ג'ניפר פלאקט ומארק לווין, שכתבו וביימו את "האי של נים" שכה חיבבתי – אבל ההקרנה הדיגיטלית התלת מימדית באולם יס 3 היה מעולה ומשמחת. חדה, צלולה, מושלמת. הטריילר התלת מימדי ל"בולט" נראה כיפי. והכי פוקח עיניים: ראיתי את הטריילר הדיגיטלי ל"טרמפ לירח" והייתי בשוק: הסרט צבעוני! יום לפני כן ראיתי אותו בגרסת התלת-מימד המיושנת, זו עם משקפי הקרטון, והוא היה כמעט מונוכרומטי, עכור ודל בפרטים. והנה, בהקרנה הדיגיטלית, עם המשקפיים המקטבים של דולבי, רואים מצוין.

שנים שאחד הדברים שהכי עיצבנו אותי בחוויית הצפייה בסרטים בארץ היו השקופיות שהוצגו לפני הסרט בהן היה כתוב משהו בסגנון "ברוכים הבאים לקולנוע זה וזה. השקענו בקולנוע בציוד, אנא שמרו עליו". זה כמובן היה מנוסח באופן מרוח ועילג, אבל הנימה היתה קבועה: אנא, ברברים שכמותכם, אל תקלקלו את הקולנוע היקר שאנחנו, בעלי האדמה העשירים, בנינו בכפר הנחשל שלכם למען בידורכם.

השקופיות האלה די נעלמו. אבל אתמול ראיתי שהן שבו, בגרסה קצת אחרת. ללמדנו שהגווארדיה הוותיקה – ורוב בעלי בתי הקולנוע כיום הם בדיוק אותם אלה שהיו בעלי בתי קולנוע לפני 20 ומשהו שנים – עדיין חושבת שהקהל הוא עדר בהמות שצריך לחנך אותו בפטרונות. הנה שלט שמפוזר כעת ברחבי יס פלאנט:

שוחרי השפה העברית: האם תוכלו לאתר את כל טעויות הכתיב, הניסוח והלשון בכרזה האיומה, המתנשאת והמשפילה הנ"ל? ומה עם האחדה: משקפי או משקפיי? להנות או ליהנות?

המסר ברור: אנחנו קנינו, אנחנו מחטאים את המשקפיים אחרי שנגעתם בהם, אנחנו השקענו (גם אם מעולם לא למדנו להתנסח באופן רהוט). אתם, קהל יקר, מתבקשים א) להריע לנו ולטוב ליבנו הפטרוני. ו-ב) לא לגנוב את המשקפיים.

והשלט אינו מספיק: באולם עמלו לא פחות מארבעה סדרנים באיסוף המשקפיים ובעמידה על המשמר ביציאה, ליד גלאי גניבות אלקטרוני, שאיש לא גונב אותן. שזה דבר טוב: כי אם יתקינו מערכת דיגיטלית תלת מימדית בכל אולמות הקולנוע בארץ, כוח העבודה שיעבוד במשימת איסוף ושיטור יקטין משמעותית את האבטלה בארץ.

הבנו: המשקפיים יקרים. אתם רוצים לשמור עליהם. הם מכילים תג אנטי גניבה בתוכן שמצפף במעבר ליד גלאי, מהסוג שנמצא ביציאה מחנויות. סבבה. אז למה צריכים את השלט הדוחה הזה?

בעלי בתי הקולנוע: זה שקניתם, הבאתם, התקנתם, חיטאתם והשקעתם, זה לא כי אתם עושים לנו טובה, לנייטיבז הישראליים שהואלתם בטובכם להרעיף עלינו מטוב ליבכם. זה אנחנו שעושים לכם טובה, לא ההפך. זה כדי לשכנע אותנו לבוא להשקיע כסף בכרטיסים המופקעים שלכם ולא בכרטיסים המופקעים של המתחרים שלכם. אז אנא, קצת יותר כבוד ונימוס ללקוחות שלכם, שצריכים לשלם 5 שקלים יותר לכרטיס בתלת מימד, רק כדי שאתם תוכלו לממן את מערכות האנטי-גניבה מפני אותו קהל שאתם כה בזים לו, אבל שמחים לדפוק לו מחיר שערורייתי בקופה. אם כבר, אז הלשון בפוסטר צריכה להיות קצת יותר אסירת תודה, יותר צנועה.

ואני עדיין חושב שעם משקפי התלת מימד של דולבי, כולם נראים ככה:

טבלת שוברי הקופות בישראל: 7-10.8.2008

לאן נעלמו בבת אחת 33 אלף איש? בסוף השבוע שעבר, אחד החזקים של השנה, נרכשו 173,000 כרטיסים לעשרת הסרטים הנצפים ביותר. השבוע: 140,000. שלוש תשובות אפשריות: כולם נסעו לחו"ל; כולם רואים אולימפיאדה; או שזה אפקט ט' באב, שסגר את בתי הקולנוע להצגות הערב במוצאי שבת. ואולי פשוט, אחרי ש"האביר האפל" ו"קונג פו פנדה" יצאו, אין אף סרט שמריץ את הצופים לאולמות. או גם וגם וגם.

ו"האביר האפל", עדיין בראש, אבל מתחיל לרדת: הוא רשם ירידה של 42 אחוזים בהשוואה לסוף השבוע שעבר. אבל זו לא הירידה הכי גדולה: "הנקוק" צנח ב-55 אחוזים, ובכך ככל הנראה איבד את סיכוייו להגיע לקו 200,000 הכרטיסים, ו"מסע אל בטן האדמה" נפל ב-43 אחוזים.

ומי כוכב השבוע? ברנדן פרייזר. את הית לדג'ר ב"האביר האפל" ראו בסוף השבוע 24,000 איש. אבל את ברנדן פרייזר ראו 30,000 איש: 22,000 ב"המומיה 3" ועוד 8,000 ב"מסע אל בטן האדמה".

הנה הטבלה:

1. "האביר האפל": 24,745 כרטיסים. שבוע שלישי. 30 עותקים. 159,822 כרטיסים סך הכל.
2. "המומיה 3": 22,072 כרטיסים. שבוע ראשון. 28 עותקים.
3. "מאמא מיה!": 18,816 כרטיסים. שבוע שני. 31 עותקים. 68,010 כרטיסים סך הכל.
4. "טרמפ לירח": 14,693 כרטיסים. שבוע ראשון. 24 עותקים
5. "קונג פו פנדה": 14,464 כרטיסים. שבוע שישי. 41 עותקים. 257,872 כרטיסים סך הכל.
6. "וול-אי": 11,180 כרטיסים. שבוע חמישי. 35 עותקים. 162,421 כרטיסים סך הכל.
7. "איים אבודים": 11,311 כרטיסים. שבוע שישי. 35 עותקים.
8. "קופים בחלל": 10,527 כרטיסים. שבוע שני. 26 עותקים. 30,319 כרטיסים סך הכל.
9. "מסע אל בטן האדמה": 7,915 כרטיסים. שבוע שלישי. 17 עותקים. 52,600 סך הכל.
10. "הנקוק": 4,552 כרטיסים. שבוע שישי. 21 עותקים. 166,567 כרטיסים סך הכל.

אחרי הבכורה בפסטיבל טורונטו, יוקרן "ואלס עם בשיר" בפסטיבל ניו יורק, עדיין אחד הפסטיבלים הכי איכותיים בעולם, ומקום מצוין להשקה אמריקאית. כך מתואר הסרט בפסטיבל:

Israeli filmmaker Ari Folman's haunting autobiographical memory piece about his experiences as a soldier during the 1982 war in Lebanon are given a hyper-real spin by state-of-the-art animation.

המילה "דוקומנטרי" לא נמצאת שם.

=======

מהפצת "ואלס עם בשיר" מוסרים לי שעד כה נמכרו לסרט 70,000 כרטיסים. ממקור אחר, שלא מחויב ליחסי הציבור של הסרט, אני שומע שהמספר המדויק יותר הוא כ-60,000 כרטיסים (ושוב, אני שואל לגבי כרטיסים ולא לגבי צופים. יכול להיות שאת "בשיר" ראו 70,000 צופים כש-10,000 מהם נכחו בהקרנות סגורות ומכורות, להרצאות, חברות ושאר ימי עיון). בתל אביב, אני שומע, הסרט עדיין מצליח מאוד. בכל מקרה, זו כמות נאה מאוד ומכובדת – לא היסטורית, לא שוברת קופות, לא פנומנלית, אבל בהחלט נאה – לסרט שמופץ בפחות מעשרה עותקים. אני מניח שאחרי פרסי אופיר המספר הזה עוד יזנק.

ובכלל, המפיצים אוהבים להקדים את זמנם בכל המגיע לספירת כרטיסים: בשבוע שעבר, כשמונה הכרטיסים נקש 175,000, ערך משה אדרי מסיבה לצוות "איים אבודים" כדי לחגוג את הגעתם ל-200,000 כרטיסים. הם יגיעו, אין ספק, אבל המסיבה הקדימה את זמנה בכ-14-20 יום.

==========

"האביר האפל" היה גם בסוף השבוע האחרון במקום הראשון בארץ, זה סוף השבוע השלישי ברציפות שלו שם. הוא ניצח בסוף השבוע האחרון את "המומיה 3". אני מקווה להביא נתונים רשמיים ומדויקים מאוחר יותר.

1. אפילו בת ה-6 שלי התפלאה: באותו שבוע היא ראתה סרט על קופים שטסים בחללית, על רובוט שטס בחללית והיום על זבובים שטסים בחללית. משונה אף יותר: "קופים בחלל" ו"טרמפ לירח" הם סרטים כמעט תאומים, שניהם מספרים מבעד לעיניהם של בעלי חיים את סיפורו של כיבוש החלל האמריקאי. שניהם גם הופקו מחוץ לאולפני האנימציה המוכרים. התוצאה מורגשת: הם נראים פחות מושקעים ומוקפדים, לא רק ויזואלית – שניהם נראים כמו תוכניות לילדים בערוץ הופ – אלא גם רעיונאית. הסרטים האלה לא מאוד מפותחים מבחינה מחשבתית.

2. – ב"קופים בחלל" לאחד הקופים קוראים יוסטון. ומתישהו מישהו אומר לו "יוסטון, יש לנו בעיה". ב"טרמפ לירח" אומרים האסטרונאוטים "יוסטון, יש לנו בעיה". ובאחת הסצינות, אני כמעט בטוח, שמעתי פראזה מוזיקלית מ"אפולו 13" של רון הווארד.
– ב"טרמפ לירח" הזבובים מרחפים באפס כבידה לצלילי "הדנובה הכחולה". ב"וול-אי" הקפטן מבצע את צעדיו הראשונים לצלילי "כה אמר זראטוסטרה". שניהם מחוות ל"2001: אודיסיאה בחלל".

2א': ב"וול-אי" שני הרובוטים משתוללים וגורמים לפיצוץ במספנה שגורמת לשורה של ספינות להפיל האחת את השנייה כמו אבני דומינו. ב"קופים בחלל" הגיבור משתולל עם תרמיל סילוני וגורם לשורה של טילים ליפול, כשהאחד מפיל את השני, כמו דומינו.

3. ידעתי של"טרמפ לירח" קוראים במקור "Fly Me To The Moon"' על שם שירו של פרנק סינטרה. רק כשהתחיל הסרט, והבנתי שהוא עוסק בשלושה זבובים הגרים בקייפ קנוורל, פלורידה, שמתפלחים לטיסה של אפולו 11 לירח, הבנתי שב-fly הם מתכוונים גם לזבוב. משחק מילים מביך.

4. משונה נורא: "טרמפ לירח" הוא סרט בלגי, אבל הוא מלא התרפסות משונה לאמריקה, לדגלה ולאתוס כיבוש הפרונטיר האמריקאי. הכי מתמיה: הסרט, שמתרחש ב-1969, מחייה את המלחמה הקרה בין אמריקה לרוסיה, ובשיאו האנטגוניסטים הרוסיים מחליטים לערוק לאמריקה, שהרי שם האושר האמיתי. ועוד יותר משונה: בכותרות הסיום של הסרט מגיח לפתח באז אולדרין, מטייסי אפולו 11, כדי להבהיר לצופים שלא, לא היו באמת זבובים שהסתננו לחללית ונחתו איתם על הירח. אבל מכיוון שהוא לא אמר דבר על זה שהזבובים בסרט דיברו, אני תוהה מה זה אומר. אולי הוא יודע משהו שאנחנו לא.

5. בכרזות מפורסם "טרמפ לירח" כסרט בתלת מימד. באתר של רב חן לא כתוב כלום על תלת מימד. בישרתי לבתי שנדמה לי שברב חן הסרט לא בתלת מימד. הלכנו בכל זאת. על הפוסטר בכניסה לקולנוע היה כתוב שהסרט מוקרן בתלת מימד. שאלתי את הקופאית. ענתה כן. הופתעתי. התלת מימד הגיע לרב חן? הפתעה. על הכרזה בכניסה צוירו משקפי התלת מימד של דולבי 3D, משקפיים עבי מסגרת, כמו של סמי עופר, ופיתוח טכנולוגי חדש יחסית, בו עדשות מקטבות (פולרייזר) מחליפות קיטוב בתדר ההקרנה של הסרט. עוד לא ראיתי בהם סרט ושמחתי שתינתן לי כעת ההזדמנות. אלא שאתם יכולים לסמוך על קולנוע רב חן שהוא יצליח לחרב את המסיבה. בכניסה לאולם חולקו משקפי תלת מימד מקרטון, עם עדשה כחולה ועדשה אדומה, המשקפיים שגורמים לכך שהסרט אף פעם לא יהיה באמת צבעוני, אלא תמיד קצת שטוף בסגול. ובעיקר, במקום חידוש טכנולוגי קיבלתי אנכרוניזם מביך. רק ברב חן תראו סרט שנוצר ב-2008, המתרחש ב-1969 ומוקרן באיכות של 1955.
(בת ה-6, תחי נשמתה הזכה, לא ראתה מימיה לפני כן סרט בתלת מימד, וזו היתה הפעם הראשונה בשבילה, כך שהיא לא היתה במצוקה מהפער בין ההבטחות למימוש. ואני מניח שעל זה בונים ברב חן: שילדים שאין להם עדיין סטנדרטים מפותחים לא יתלוננו, לא על איכות ההקרנה ולא על איכות הסרט הדי נחותה). הסרט, אם אתם לא בני 6, די אידיוטי.

4. מילה טובה: הקטעים בהם משחזר הסרט בתלת מימד את שלבי השיגור, הטיסה והנחיתה של אפולו 11 לירח עובדים נורא יפה.

"טרמפ לירח": שעות הקרנה
"קופים בחלל": שעות הקרנה

שניים מהמצולמים בתמונה הזאת מתו ב-48 השעות האחרונות. אם הייתי סמיואל ל' ג'קסון הייתי נלחץ

לפני מותם גם אייזק הייז וגם ברני מק הצטלמו לסרט "Soul Men", בו מק וסמיואל ג'קסון מגלמים זמרי נשמה שעושים קאמבק אחרי שנים של פירוד. הייז מגלם בסרט את עצמו בתפקיד אורח קטן. מלקולם לי, הבמאי, מספר בראיון ל"אי!" על הפגישה האחרונה שלו עם מק, ועל העובדה שמתברר שהוא גם ידע לשיר לא רע. הסרט ייצא בנובמבר.

========

אני רואה ב"עין הדג" ש"ויקי כריסטינה ברצלונה" של וודי אלן מסומן לעלייה בארץ ב-16 באוקטובר, מה שמעלה את את השאלה: האם זהו סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה שיתחיל יומיים לפני כן?

========

פסטיבל האנימציה (שיש כאלה שמכנים אותו פסטיבל הקומיקס) מתחיל מחר, ואני בפיגור היסטרי אחרי הניסיונות שלי לראות כמה מתוכניותיו מבעוד מועד ולהמליץ עליהן. אבל אל ייאוש: טל לוטן, מקבועות הבלוג, השיקה בלוג אנימציה חדש והיא מתחילה אותו בהצצה לכמה מתוכניות הפסטיבל. בשתיים מהן היא אף משתתפת כיוצרת.

========

זה פריים מתוך הסרט החדש של מאמורו אושי ("Ghost in the Shell") שלקוח מאתר המציג תמונות נאות ממקבץ סרטי פסטיבל ונציה המתקרב.

========

"לקרוא ולשרוף" של האחים כהן יוקרן בבכורה בסוף החודש בפסטיבל ונציה, אבל שבוע אחר כך, ב-8 בספטמבר, האחים כבר יהיו עסוקים בצילום סרטם הבא (שיהיה השלישי שלהם בשלוש שנים), "אדם רציני" ("A Serious Man"). "סטאר טריביון", העיתון של מינאפוליס, בה גדלו האחים כהן, מדווח שסרטם הבא יעסוק בחוויות ילדותם משנות השישים ויצולם בפרבר סמוך, הנראה כיום כפי שנראתה שכונת מגוריהם אז. חברת מועצת העיר, שקיבלה את התסריט לקריאה, מדווחת ל"טריביון" שלמרות שאחת הדמויות הראשיות בסרט הוא מרצה באוניברסיטה, כפי שהיה אביהם של איתן וג'ואל, הסרט אינו אוטוביוגרפי ועלילתו בדיונית. היא גם מרגיעה את תושבי הפרבר שהסרט הזה יהיה שונה מ"לא ארץ לזקנים": "זה סרט לבבי ואף אחד לא מת בו. אין דם".

=========

רוצים לקחת חלק בפרויקט שיווד "מבצע סבתא"? זה יקרה ב-22.8 וזקוקים לכם. הנה הפרטים. רגע, לא יודעים מה זה לשווד סרט?

========

ומתנה אדירה לסיום: אמש הושק עוד אתר שמטרתו להפיץ קולנוע עצמאי ובינלאומי באינטרנט. שמו iArthouse. והכי כיף, יש בו סקציה נאה של סרטים שניתנים לצפייה בסטרימינג בחינם. רובם סרטים אילמים, כמו "הגנרל", "שבע הזדמנויות" ו"שלושה עידנים" של באסטר קיטון. או את "מטריות שרבור" של ז'אק דמי. או את "אמא" של פודובקין. וגם "חומה" התיעודי של סימון ביטון (ובעבור שמונה דולר תוכלו להוריד עותק די.וי.די לצריבה של "מכתבים לאמריקה" של חנן פלד).
ועם כל השמחה בדפדוף, אני לא יכול שלא לתהות, כפי שתהיתי עם שלל אתרי הסטרימינג שצצו באמריקה בשנה האחרונה: כמה זמן הם ישרדו כבודדים, לפני שיפשטו את הרגל או עד שיבוא תאגיד אחד גדול ויקנה את הקטלוגים של כולם.

הקייטנות הסתיימו. הילדים בבית. וזה הזמן להתחיל להדביק את הפערים של סרטי הקיץ. הנה, בתמצית, סיכום סרטי הקיץ שיצאו כאן (ממש במקביל לאמריקה) מיוני ועד סוף יולי. בראשם, סרטי הקיץ שאתם צריכים להזדרז אליהם, ומולם סרטי הקיץ שעליהם לדעתי מאוד כדאי לכם לדלג. שתפו בתגובות: מה הדירוג שלכם?

ההברקות:

“וול-E”. אולפני פיקסאר אמנם כמעט תמיד עושים סרטים נורא יפים, אבל גם להם יש עליות ("משפחת סופר על") וירידות ("מכוניות"). בשנה שעברה "רטטוי" המופתי שלהם היה הסרט הקופתי ביותר בישראל. לכן, הציפייה, שלי לפחות, היתה שהסרט הבא בתור יהיה מהחלשים שלהם. מה גם שהוא בוים ונכתב על ידי אנדרו סטנטון, הבמאי של "מוצאים את נמו", הסרט שאני הכי פחות מחבב של פיקסאר. לכן נשמטה לסתי אל מול ההברקה האדירה הזאת. באמצעות הומור דק אבחנות ורב ניואנסים, חזון עתידני מצמרר ושימוש בקולנוע טהור של מוזיקה, תמונות ותנועה, ועם מינימום מילים, סטנטון ושות' יצרו סרט חכם ונוגע ללב שגורם לצופים לדמוע מול גמלוניותו של רובוט חבוט, מיושן וחובב מיוזיקלס. בימי קיץ כל-משפחתיים בהם הקולנוע אמור להיות לא יותר מבידור עשוי היטב, “וול-E” הוא יצירת אמנות מקסימה, נוגעת ללב ומעוררת מחשבה, שמושפעת במידה שקולה מסטנלי קובריק ומדאגלס אדמס.
“האביר האפל". ציפינו לגיבור על, לאקשן, לסרט המשך מסקרן ל”באטמן מתחיל”. ומה קיבלנו? פאקינג יצירת מופת שלא קשורה בכלל לגיבורי על או לפעולה או לבניינים מתפוצצים, אלא דיון מורכב, סבוך, אפל, ומצמרר בעוצמתו ובאינטנסיביות שלו על מוסר, חופש הבחירה, מעשים והשלכותיהם. "האביר האפל" מציג עולם השרוי במצב של כאוס תמידי ואת גיבור העל, זה שאמור להושיע, כמי שדווקא מוסיף שמן למדורה. "האביר האפל" פונה גם למי שגיבורי על לא מעניינים אותו, בזכות העובדה שהבמאי, כריסטופר נולן (“ממנטו", “יוקרה"), הוא לגמרי במקרה גם אחד התסריטאים הכי מבריקים כרגע בשטח, והוא משתמש בגיבורי הקומיקס כדי להגיד דברים פולמוסיים על העולם שבו אנחנו חיים ועל טיבה המעורער של נפש האדם.
“אל תתעסקו עם הזוהן". הסרט המצחיק של הקיץ, וכנראה הסרט הכי ישראלי שהופק בהוליווד מאז "אקסודוס". אדם סנדלר בתור חייל קומנדו ישראלי שמביים את מותו, הופך לספר בניו יורק, ומרסס בדיחות בעברית במה שבקלות יכול להיחשב ל"גבעת חלפון 2”. "אל תתעסקו עם הזוהן" יצא באמריקה בשנה בה המניות של ישראל באמריקה נמצאות בשיא: מועמדות לאוסקר ל"בופור", הצלחה קופתית מרשימה ל"ביקור התזמורת", איילת זורר מצטלמת לסרט ההמשך ל”צופן דה וינצ'י”, "בטיפול" הופכת לסדרה מדוברת ב-HBO. ועכשיו החיבור בין החרמנות החיננית של סנדלר וג'אד אפאטו (המפיק והשותף לכתיבה שחתום בשנה האחרונה גם על "הדייט שתקע אותי", "סופרבד" ו"קח את זה כמו גבר") ובין ההומור הצבאי הישראלי יצר זהב קומי. ולמרות שהסרט עושה חוכא ואיטלולא מהסממנים הישראליים והשפה הגרונית, הוא גם מצליח להיות די נבון באבחנותיו על אופי המקום המטורלל הזה.
“איים אבודים". הברקה תוצרת הארץ: ציפינו לאוסף בדיחות סטייל "אהבה קולומביאנית" וקיבלנו את הסרט המרגש של העונה (פלוס בדיחות). רשף לוי, בסרטו הראשון כבמאי, במסע נוסטלגי אל שנות השמונים, קצת שמאלה מהמציאות, בסיפור שנראה קליל בתחילה והופך למטען צד רגשי עד סופו. סקס ומוזיקה בחצי הראשון, שכול ואובדן בחצי השני. הסרט הזה מצליח להפתיע ללא הרף גם בצפייה שניה. (ובל נשכח: גם "ואלס עם בשיר", יצירת המופת הגדולה של השנה מתוצרת הארץ, עדיין בבתי הקולנוע).
“הנקוק". וויל סמית בתור גיבור-על כלומניק, בטלן ושיכור בברדק אטומי של סרט, שקיבל ביקורות איומות, חלקן מוצדקות. אבל רגע רגע: הוא מהנה בצורה בלתי רגילה.
וגם ראויים: "האי של נים" ו"השכן שלי טוטורו".

הפדיחות:

"מאמא מיה". קיווינו ל"היירספריי" של 2008 וקיבלנו סרט מפלצתי, צווחני וחסר חן. הייתם מצפים שבגרסה הקולנעית למיוזיקל הבימתי, המבוסס על שירי להקת אבבא, יהיה קצב, גרוב ושמחת חיים. בפועל יש תיאטרליות מוגזמת, שימוש אפסי בקולנוע, וכמה מהביצועים הווקליים המצמררים ביותר שנשמעו על המסך. למרות ליהוק די מבריק (מריל סטריפ, פירס ברוסנן, קולין פירת בתפקידים קלילים מאוד) ולמרות שקשה לעמוד בפני הקצב המידבק, או הקיטש המתקתק, של היורו-פופ של אבבא, “מאמא מיה" הוא סרט שטובח בשירים, מוציא מהם את הכיף ואת הקאמפ ונותר עייף, בלה ומיושן.
"ספיד רייסר". האחים וושאובסקי, האדמו"רים ממטריקס, התעצלו לשוב ולביים בשנים האחרונות, מאז שחתמו את טרילוגיית "מטריקס". בסרטים בהם היו מעורבים מאז הם הסתתרו מאחורי באי כוחם. לכן, כשהאחים בכבודם ובעצמם החליטו לביים את "ספיד רייסר", הגרסה שלהם לסדרת אנימציה יפנית פולחנית על נהג מרוצים, הסקרנות גאתה. זה בטח יהיה מרהיב, קיווינו.וגם אם לא נתלהב, לפחות הסרט יהיה גדוש מרוצי מכוניות. דבר לא הכין אותי – גדול מעריצי "מטריקס" והאחים – לשברון הלב שהם בישלו לי. שעתיים ורבע של קקופוניה לא ברורה, על נער שמנסה לברר מה עלה בגורל אחיו הנעדר, ועל קוף המחמד של המשפחה שמשליך גללים על האנשים הרעים. ולמרות שבתחילה נדמה שהסרט אכן מרהיב בצבעוניותו, גם קטעי המירוצים התגלו כבלתי מלהיבים. איפשהו מתחת ל-135 דקות הסרט מסתתר אולי סרט מתוק ונמרץ בן 80 דקות, שנקבר תחת מפולת יומרנות שלא תיאמן.
"מבוקש". הסרט הזה, עם אנג'לינה ג'ולי וג'יימס מקאבוי, כבר צבר לעצמו לא מעט מעריצים, אבל חוששני שצריך להגיד את האמת: כדי לחבב אותו צריך לבוא עם סטנדרטים די נמוכים. העלילה כוללת נול טוויה בעל כוחות על טבעיים שמחליט מי ימות ומי יחיה בעולם, ואפשר היה להתעלם ממנה בכיף אם רק קטעי האקשן לא היו כה בלתי-מבריקים. חוץ מסצינה טובה אחת על רכבת, אין כאן שום קטע פעולה שהוא לא חיקוי לסרטים שחיקו את "מטריקס".
"סקס והעיר הגדולה". תודו שזה סתם סרט. תודו.

(פורסם ב"7 לילות", 8.8.08)

שלשום בגורי, גיאורגיה

מתוך "מטאל ג'אקט" של סטנלי קובריק

(ויה ג'ף וולס)