הקייטנות הסתיימו. הילדים בבית. וזה הזמן להתחיל להדביק את הפערים של סרטי הקיץ. הנה, בתמצית, סיכום סרטי הקיץ שיצאו כאן (ממש במקביל לאמריקה) מיוני ועד סוף יולי. בראשם, סרטי הקיץ שאתם צריכים להזדרז אליהם, ומולם סרטי הקיץ שעליהם לדעתי מאוד כדאי לכם לדלג. שתפו בתגובות: מה הדירוג שלכם?

ההברקות:

“וול-E”. אולפני פיקסאר אמנם כמעט תמיד עושים סרטים נורא יפים, אבל גם להם יש עליות ("משפחת סופר על") וירידות ("מכוניות"). בשנה שעברה "רטטוי" המופתי שלהם היה הסרט הקופתי ביותר בישראל. לכן, הציפייה, שלי לפחות, היתה שהסרט הבא בתור יהיה מהחלשים שלהם. מה גם שהוא בוים ונכתב על ידי אנדרו סטנטון, הבמאי של "מוצאים את נמו", הסרט שאני הכי פחות מחבב של פיקסאר. לכן נשמטה לסתי אל מול ההברקה האדירה הזאת. באמצעות הומור דק אבחנות ורב ניואנסים, חזון עתידני מצמרר ושימוש בקולנוע טהור של מוזיקה, תמונות ותנועה, ועם מינימום מילים, סטנטון ושות' יצרו סרט חכם ונוגע ללב שגורם לצופים לדמוע מול גמלוניותו של רובוט חבוט, מיושן וחובב מיוזיקלס. בימי קיץ כל-משפחתיים בהם הקולנוע אמור להיות לא יותר מבידור עשוי היטב, “וול-E” הוא יצירת אמנות מקסימה, נוגעת ללב ומעוררת מחשבה, שמושפעת במידה שקולה מסטנלי קובריק ומדאגלס אדמס.
“האביר האפל". ציפינו לגיבור על, לאקשן, לסרט המשך מסקרן ל”באטמן מתחיל”. ומה קיבלנו? פאקינג יצירת מופת שלא קשורה בכלל לגיבורי על או לפעולה או לבניינים מתפוצצים, אלא דיון מורכב, סבוך, אפל, ומצמרר בעוצמתו ובאינטנסיביות שלו על מוסר, חופש הבחירה, מעשים והשלכותיהם. "האביר האפל" מציג עולם השרוי במצב של כאוס תמידי ואת גיבור העל, זה שאמור להושיע, כמי שדווקא מוסיף שמן למדורה. "האביר האפל" פונה גם למי שגיבורי על לא מעניינים אותו, בזכות העובדה שהבמאי, כריסטופר נולן (“ממנטו", “יוקרה"), הוא לגמרי במקרה גם אחד התסריטאים הכי מבריקים כרגע בשטח, והוא משתמש בגיבורי הקומיקס כדי להגיד דברים פולמוסיים על העולם שבו אנחנו חיים ועל טיבה המעורער של נפש האדם.
“אל תתעסקו עם הזוהן". הסרט המצחיק של הקיץ, וכנראה הסרט הכי ישראלי שהופק בהוליווד מאז "אקסודוס". אדם סנדלר בתור חייל קומנדו ישראלי שמביים את מותו, הופך לספר בניו יורק, ומרסס בדיחות בעברית במה שבקלות יכול להיחשב ל"גבעת חלפון 2”. "אל תתעסקו עם הזוהן" יצא באמריקה בשנה בה המניות של ישראל באמריקה נמצאות בשיא: מועמדות לאוסקר ל"בופור", הצלחה קופתית מרשימה ל"ביקור התזמורת", איילת זורר מצטלמת לסרט ההמשך ל”צופן דה וינצ'י”, "בטיפול" הופכת לסדרה מדוברת ב-HBO. ועכשיו החיבור בין החרמנות החיננית של סנדלר וג'אד אפאטו (המפיק והשותף לכתיבה שחתום בשנה האחרונה גם על "הדייט שתקע אותי", "סופרבד" ו"קח את זה כמו גבר") ובין ההומור הצבאי הישראלי יצר זהב קומי. ולמרות שהסרט עושה חוכא ואיטלולא מהסממנים הישראליים והשפה הגרונית, הוא גם מצליח להיות די נבון באבחנותיו על אופי המקום המטורלל הזה.
“איים אבודים". הברקה תוצרת הארץ: ציפינו לאוסף בדיחות סטייל "אהבה קולומביאנית" וקיבלנו את הסרט המרגש של העונה (פלוס בדיחות). רשף לוי, בסרטו הראשון כבמאי, במסע נוסטלגי אל שנות השמונים, קצת שמאלה מהמציאות, בסיפור שנראה קליל בתחילה והופך למטען צד רגשי עד סופו. סקס ומוזיקה בחצי הראשון, שכול ואובדן בחצי השני. הסרט הזה מצליח להפתיע ללא הרף גם בצפייה שניה. (ובל נשכח: גם "ואלס עם בשיר", יצירת המופת הגדולה של השנה מתוצרת הארץ, עדיין בבתי הקולנוע).
“הנקוק". וויל סמית בתור גיבור-על כלומניק, בטלן ושיכור בברדק אטומי של סרט, שקיבל ביקורות איומות, חלקן מוצדקות. אבל רגע רגע: הוא מהנה בצורה בלתי רגילה.
וגם ראויים: "האי של נים" ו"השכן שלי טוטורו".

הפדיחות:

"מאמא מיה". קיווינו ל"היירספריי" של 2008 וקיבלנו סרט מפלצתי, צווחני וחסר חן. הייתם מצפים שבגרסה הקולנעית למיוזיקל הבימתי, המבוסס על שירי להקת אבבא, יהיה קצב, גרוב ושמחת חיים. בפועל יש תיאטרליות מוגזמת, שימוש אפסי בקולנוע, וכמה מהביצועים הווקליים המצמררים ביותר שנשמעו על המסך. למרות ליהוק די מבריק (מריל סטריפ, פירס ברוסנן, קולין פירת בתפקידים קלילים מאוד) ולמרות שקשה לעמוד בפני הקצב המידבק, או הקיטש המתקתק, של היורו-פופ של אבבא, “מאמא מיה" הוא סרט שטובח בשירים, מוציא מהם את הכיף ואת הקאמפ ונותר עייף, בלה ומיושן.
"ספיד רייסר". האחים וושאובסקי, האדמו"רים ממטריקס, התעצלו לשוב ולביים בשנים האחרונות, מאז שחתמו את טרילוגיית "מטריקס". בסרטים בהם היו מעורבים מאז הם הסתתרו מאחורי באי כוחם. לכן, כשהאחים בכבודם ובעצמם החליטו לביים את "ספיד רייסר", הגרסה שלהם לסדרת אנימציה יפנית פולחנית על נהג מרוצים, הסקרנות גאתה. זה בטח יהיה מרהיב, קיווינו.וגם אם לא נתלהב, לפחות הסרט יהיה גדוש מרוצי מכוניות. דבר לא הכין אותי – גדול מעריצי "מטריקס" והאחים – לשברון הלב שהם בישלו לי. שעתיים ורבע של קקופוניה לא ברורה, על נער שמנסה לברר מה עלה בגורל אחיו הנעדר, ועל קוף המחמד של המשפחה שמשליך גללים על האנשים הרעים. ולמרות שבתחילה נדמה שהסרט אכן מרהיב בצבעוניותו, גם קטעי המירוצים התגלו כבלתי מלהיבים. איפשהו מתחת ל-135 דקות הסרט מסתתר אולי סרט מתוק ונמרץ בן 80 דקות, שנקבר תחת מפולת יומרנות שלא תיאמן.
"מבוקש". הסרט הזה, עם אנג'לינה ג'ולי וג'יימס מקאבוי, כבר צבר לעצמו לא מעט מעריצים, אבל חוששני שצריך להגיד את האמת: כדי לחבב אותו צריך לבוא עם סטנדרטים די נמוכים. העלילה כוללת נול טוויה בעל כוחות על טבעיים שמחליט מי ימות ומי יחיה בעולם, ואפשר היה להתעלם ממנה בכיף אם רק קטעי האקשן לא היו כה בלתי-מבריקים. חוץ מסצינה טובה אחת על רכבת, אין כאן שום קטע פעולה שהוא לא חיקוי לסרטים שחיקו את "מטריקס".
"סקס והעיר הגדולה". תודו שזה סתם סרט. תודו.

(פורסם ב"7 לילות", 8.8.08)

שלשום בגורי, גיאורגיה

מתוך "מטאל ג'אקט" של סטנלי קובריק

(ויה ג'ף וולס)

הגלגולים של אייזק הייז, שמת אמש בגיל 65.

הייז מלחין ושר את נעימת הנושא של "שאפט" מ-1971. הוא זכה עליה באוסקר

הייז מחדש את "Walk On By" של דיון וורוויק ב-1969טריי פרקר ומט סטון מחסלים את שף בעונה העשירית של "סאות פארק"מתוך "סאות פארק": קייל מספיד את שף

שני בלוגרי קולנוע הופיעו בשבוע האחרון בטלוויזיה האמריקאית שלא בענייני קולנוע:

ג'ון וויט כתב מאמר ב"וושינגטון טיימס" נגד ברק אובמה. ג'פרי וולס ירד עליו. ושלל בלוגרים ופרשנים מהימין תקפו את וולס (במה שבטח הפך לשבוע החזק שלו מבחינת רייטינג) על כך שהוא קורא לשים את וויט (ושחקנים המזוהים עם הימין) ברשימה שחורה המזכירה את ימי מקארתי. שלשום הגיע וולס לאולפן של ביל אוריילי, מהבולטים בעיתונאי הימין, כדי להיצלב:

ודיוויד קאר, בלוגר האוסקרים של ה"ניו יורק טיימס" שכתב ספר על ימי כמכור לקראק, הגיע לקדם את ספרו אצל סטיבן קולבר, שרוצה לדעת מה יותר מסוכן לחברה: מכורים לקראק או עיתונאים של ה"ניו יורק טיימס":(ויה סקוט פיינברג)

===========

בראשית היה איתי שטרן ופרשת "The Onion", והנה אני נתקל באייטם בוויינט מלפני ארבעה ימים, על סרטון התשובה של פריס הילטון לקמפיין של ג'ון מקיין שמשווה את ברק אובמה להילטון ולבריטני ספירס. ובשום מקום לא מצוין בקטע שהסרטון הזה הוא מערכון, בדיחה. אמנם זה לא איום כמו לתרגם ידיעה מפוברקת כאמיתית, ואולי זו סתם בעיה ניסוחית, אבל כשיצחק בן חורין כותב "יורשת אימפריית בתי המלון השיבה הלילה (יום ד') בתשדיר משלה, שבו הכריזה על רצונה לערוך קמפיין נגד 'האיש המקומט עם השיער הלבן'", האם הוא מבין שהילטון לא באמת השיבה בתשדיר "משלה", אלא שיחקה את עצמה במערכון מתוסרט שהופק לאתר של וויל פארל, funny or die? תמהני.

==========

אני מניח שהסכסוך בין איתן ראובן ויאיר הוכנר הגיע לכדי פתרון, כי הוכנר כבר לא קורא להחרים את סרטו "אנטרקטיקה" אלא מזמין את כולם לסרט, שעולה להקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב ב-21 באוגוסט. "לכול מי ששואל הקדימון ירד ואני מקווה שיעלה חדש וראוי ולכן עכשיו מגיע המבחן האמיתי, מה-21 באוגוסט בשעה עשר בערב בסינמטק תל אביב. קנו כרטיסים מראש", הוא כותב בדף האירוע שפתח בפייסבוק.

==========

רותי דירקטור השיקה בלוג. היא מבקרת אמנות שאני אוהב לקרוא ואהבתי לערוך, אבל יש לה שם של במאית.

===========

ג'ון בדהאם היה פעם במאי שנורא אהבתי: "שיגעון המוזיקה", "רעם כחול", "משחקי מלחמה", "תקלה מופלאה". ואז הוא ד נעלם (בשנים האחרונות הוא מביים פרקים לטלוויזיה: "המגן" ו"גיבורים", למשל). במלאת 25 שנה ל"משחקי מלחמה", אחד הסרטים שהכי אהבתי כילד (בחוג מחשבים), הוא מתראיין ומספר שהוא בכלל לא היה אמור להיות הבמאי: מרטין ברסט ("השוטר מבוורלי הילס", "מרדף חצות") צילם כבר שבועיים של חומרים לפני שהסתכסך עם המפיקים. מתיו ברודריק ואלי שידי התגלו בסרט, לפני שהפכו לכוכבים בסרטיו של ג'ון יוז: הוא ב"שמתי ברז למורה", היא ב"מועדון ארוחת הבוקר".

זה די הלם: ברני מק, קומיקאי נהדר ששיחק אצל האחים כהן ("אכזריות בלתי נסבלת") טרי זוויגוף ("סנטה בשקל") וסטיבן סודרברג ("אושן 11-13") מת היום במפתיע מסיבוכים מדלקת ריאות. הוא היה בן 50.
מק התחיל מאוחר כסטנדאפיסט והתפרסם ב-Def Comedy Jam ובתפקידי משנה קטנים בסרטים כמו "יום שישי" עם אייס קיוב. בשנת 2000 הוא חרש את אמריקה כאחד מארבעה קומיקאים שחורים (לצד סדריק הבדרן, ד.ל יוגלי, סטיב הארווי) בסיבוב ההופעות "The Original Kings of Comedy", שב-2001 הונצח בסרט הופעה שביים ספייק לי. 27 הדקות של מאק הן הכי מצחיקות בסרט והקאץ'-פרייז שלו "יו סוממאביץ'" קורע אותי מצחוק, ומזכיר לי את ימיו הטובים של אדי מרפי כסטנדאפיסט משנות השמונים. הנה הקטע שלו במלואו, לזכרו:

======

וגם ברני ברילסטין מת שלשום, בגיל 77. ברילסטין התחיל כמנג'ר שאחראי לקריירות של ג'ון בלושי, דן אקרויד וג'ים הנסון, ובהמשך גארי שנדלינג, אדם סנדלר וג'ים קארי. הוא מהאנשים שהמציאו ושכללו את הרעיון למכור להוליווד חבילות: סרטים בהם משתתפים שחקניו, שנכתבים על ידי התסריטאים שהוא מייצג, ומבוימים על ידי לקוחותיו וכך להפוך למעשה למפיק אחראי (מי שהפך את העסק הזה של מכירת חבילות של טאלנטים היה מייקל אוביץ, שכנראה למד את השיטה מברילסטין. הם הסתכסכו מרות אחר כך. ברילסטין, למשל, ארז ומכר את "האחים בלוז" ו"מכסחי השדים". בפאזה שלו כמפיק טלוויזיה הוא אחראי לסדרות כמו "אלף", "המופע של גארי שנדלינג" ו"תהרוג אותי וזהו". הוא גם חתום כמפיק אחראי על "גילמור המאושר" של אדם סנדלר ו"כייבל גאי". ניקי פינק מספידה אותו, והתגובות בבלוגה הפכו לדף זכרון אד-הוק למפיק שכנראה, לפי מה שכותבים עליו, היה מענטש אמיתי עם חוש הומור משובח.

מייל שהגיע הלילה מאלון רוזנבלום:

קבוצה של חברים טובים, שמכירה את שני הצדדים וגם היתה מעורבת בצורה זו או אחרת בהפקת "אנטרקטיקה" מנסה להשקיט את המאבק התקשורתי שהחל בין יאיר הוכנר ומפיקו איתן ראובן.
הלוואי והיה מדובר בתעלול פרסומי (ואכן זה רעיון מבריק, לו הוא לא היה יוצא מכלל שליטה).
הצלחנו כרגע לגרום להורדת הטריילר מהרשת וסגירת הקבוצה בפייסבוק שקוראת להחרים את הסרט (או לפחות אנחנו מנסים לגלות איך עושים את זה ברגעים אלו).
הייתי שמח מאוד לו היית יכול להוריד, בשלב הזה לפחות, את הפוסט על הסרט ששימש כקרקע של התנצחויות בין השניים, או לפחות להעלים אותו עד שהעניין ייפטר לכאן או לכאן.
הייתי שמח לו נוכל למחוק כמה שיותר איזכורים לתקרית ולנסות, אם זה אפשרי, לפתוח דף חלק. אם הכל יסתדר, תוכל, בשמחה להחזיר את הפוסט למען יראו הדורות…

מייל דומה (שלא אישר לי לפרסם אותו) הגיע ממקורב אחר של הצדדים. את הפוסט עצמו אני לא מוריד, אבל לימים הקרובים אסגור בו את התגובות כדי לתת לעסק להתקרר ולצדדים לשוחח ביניהם. אמשיך לעדכן.

אלה מהרגעים המקסימים האלה: אני יושב בצד בבלוג של עצמי ועוקב אחרי האקשן הרב זירתי בתגובות כאן וכאן וכאן, ותענוג לי לקרוא אתכם. לא אפריע. המשיכו.

עד לפני דקה וחצי "אנטרקטיקה" היה סרט ישראלי עצמאי, עם פוטנציאל קווירי פולחני (אני, חוששני, לא התחברתי אליו) שניסה להשתחל לפרסי אופיר, שאף להגיע לוולג'ין וזכה לביקורות נאות ולהצלחה בפסטיבלי הקולנוע ההומו-לסביים בניו יורק ובלוס אנג'לס, כשבסוף החודש הוא יוצג גם במסגרת צדדית של פסטיבל ונציה. לאורך כל הדרך מי ששיווק את הסרט ועידכן אותי (ואחרים) לגבי הצלחותיו היה יאיר הוכנר, במאי הסרט.

אבל היום הוכנר מרחיק מעליו את הסרט ויוצא בקריאה להחרים את הסרט של עצמו. הסיבה? הוכנר אומר שמפיק הסרט, איתן ראובן, גזל ממנו את הקרדיט והוא מפיץ את הסרט בלי לשתף במהלכיו את יוצר הסרט. הוכנר אף הקים קבוצה בפייסבוק "מחרימים את אנטרקטיקה". זה די מדהים שבמאי קורא לקהל להחרים את הסרט של עצמו. כך כותב שם הוכנר:

בשנת 1999 במהלך לימודי בקמרה אובסקורה כתבתי את הדראפט הראשון לסרט, אנטרקטיקה. אחרי שנים של שכתובים, בדצמבר 2006 יצאנו לצילומים של הסרט. במהלך 2007 ו-2008 ליוויתי באופן שוטף את עריכת הסרט בכול שלביו כולל תיקוני צבע וסאונד.
ליוויתי את הלחנת המוסיקה והשירים המקוריים, אפילו התעסקתי עם התרגום לאנגלית.
יצרתי יחסי ציבור חסרי תקדים לסרט עצמאי דל תקציב ועזרתי למפיק ליצור קשרים עם חברות הפצה ופסטיבלים בחו"ל ולשמחתי הסרט גם נמכר בסכומים יפים והפך ללהיט פסטיבלים.
המפיק מר איתן ראובן לא חושב ככה, הוא החליט לערוך קדימון, טריילר בלועזית, בלי ידיעתי ולא לתת לי קרדיט כנהוג בפרומואים. לשחקן שיש לו שלוש סצנות בסרט הוא נותן קרדיט, אבל לעורכת הפרומו הוא נתן הוראה מפורשת לא לתת לי קרדיט.
אנטרקטיקה נלקח ממני בגסות רוח כאילו לא מדובר בתינוק שלי.
בפגישה אתמול עם מר אלון גרבוז מנהל הסינמטק איתן ראובן התחייב לתקן את הפרומו ועל סמך זה נחתם הסכם הפצה מול הסינמטק, עכשיו איתן ראובן לא עונה לטלפונים שלו, להודעות ואס.אם.אסים.
הוא מעלה את הפרומו באינטרנט ומפיץ אותו בלי אישור שלי, יוצר הסרט במטרה אחת לפגוע בי.
הכאב שלי גדול אבל אני מבקש ממכם לא לעזור למפיק לסרסר ביצירה שלי.
אני מבקש מכם לא להגיע לסינמטק תל אביב לצפות בסרט ולשלוח למפיק אימליים הדורשים ממנו לתקן את המעוות:
או לצלצל אליו ולדרוש ממנו לתקן את הפשע נגד היוצר של הסרט.

תודה
יאיר הוכנר
תסריטאי, במאי

בדף הפייסבוק הוא מצרף את המייל, הטלפונים והתמונה של ראובן.

פניתי לאיתן ראובן לקבל את תגובתו:

אם תסתכל בסוף הטריילר יש בלוק קרדיטים ובו הבמאי מופיע במפורש לא יעלה על הדעת שמישהו לא יקבל קרדיט עבור עבודתו.
חשוב לי לציין כי הסרט לא של יאיר והוא שייך לכל הצוות והשחקנים המוכשרים שעמלו במשך חודש שלם ונתנו את הנשמה והסינרגיה של כולם הביאה את הסרט להצלחתו.
ההצלחה היא לא נחלתו הבלעדית של אף אחד כולל לא שלי.
פרטי הסיפור מסולפים ולא נכונים, ואם יתבקש ממני אגיב לכל אחת מהטענות שמועלות שם כי כולן שגויות, לא נכונות ומציגות מציאות שונה ממה שהיה בפועל.
דרך אגב, את הקשרים העסקים על חברות ופסטיבלים יצרתי על ידי כישורי העסקיים ואף טסתי לחו"ל (עם מנהל ההפקה שלומי אבינר, שמגיעה לו תודה רבה על העזרה)
להיפגש עם אותם גורמים ואף ניהלתי את המשאים ומתנים על מנת שהסרט יימכר להפצה בחו"ל.
ודרך אגב – אני לא צריך את האישור שלו על מנת להעלות טריילר לאינטרנט, כבעל הזכויות הבלעדי של הסרט אני רשאי לעשות בסרט כל דבר אשר יקדם אותו ויפרסם אותו ובמיוחד לאור עלייתו לאקרנים.

אכן, בטריילר ("הלא רשמי", טוען ראובן) מתחת לשם הסרט כתוב – באותיות לא מאוד גדולות – "במאי ותסריטאי: יאיר הוכנר". אבל המילים של ראובן אכן משדרות – סליחה על משחק המילים – צינה גדולה כלפי הוכנר: " הסרט לא של יאיר" הוא כותב, ואף מדגיש שהוא בעל הזכויות הבלעדי. אני לא מכיר את ראובן ולא יודע מה כוונותיו, אבל בשם כל הזרגים: מי מוסר למפיק שלו בלעדיות על כל הזכויות בסרט שאמור להיות הבייבי שלך. זה הרי הזמנת צרות מפורשת. או נאיביות אקוטית.

אז זהו? ככה יגמר הסיפור של "אנטרקטיקה"? מלחמה בין היוצר והמפיק תהרוג את הסרט, שהיה לו פוטנציאל פולחני פנים-קהילתי? או שיש כאן מקום לפשרה? אמשיך לעקוב.

האמת, סתם סרט.

"בופור" יצא בדי.וי.די בתאילנד, ובעבור 289 באט הוא יכול להיות שלכם. חפשו על המדפים את העטיפה הזאת:

עטיפת הדי.וי.די של "בופור" בתאילנד

המסוק נראה נכון. אבל המדים… והפנים… רגע, התמונה על עטיפת הדי.וי.די בכלל לא לקוחה מהסרט. מי זה שם, ג'וש הארטנט? האם מפיצי הדי.וי.די התאילנדי מנסים לקהלם לטעות ולחשוב ש"בופור" הוא… "בלאק הוק דאון"?

(תודה ל-okok על הטיפ)