ברק אובמה נחת אמש בישראל, בדיוק בזמן לבכורת "האביר האפל" מחר ברחבי הארץ. צירוף מקרים אמנם – אין לי מושג אם גיחה לבתי הקולנוע ישראליים ועמידה בתור לפופקורן בהפסקה היא חלק מהלו"ז של אובמה – אבל החיבור, דומני, הוא יותר ממקרי. "האביר האפל" הוא אחד הסימפטומים התרבותיים (המטאפוריים כמובן) המעידים על כך שהציבור האמריקאי מואס בשלטון הנוכחי שלו. או במילים אחרות: כשבאטמן בשטח, הרפובליקאים צריכים להיות במתח.
חישבו על זה:
זו שנת בחירות, המצב הכלכלי על הפנים, המלחמה בעירק עדיין מהדהדת, ואת הנשיא בוש אף אחד לא אוהב. חצי שנה לפני הבחירות מגיע לבתי הקולנוע סרט על באטמן, סרט המשך ללהיט ענק מאת יוצר עצמאי שהעז ללכת הפעם עמוק, רחוק ואפל יותר פנימה וצייר תמונת עולם גותית, פסימית וניהיליסטית. השנה? 1992. הסרט? “באטמן חוזר" של טים ברטון, ההוא בו דני דה ויטו מגלם את הפנגווין ומישל פייפר היתה אשת החתול. 1992 היתה שנה מאלפת בהוליווד, שנה אפלה, אלימה ופסימית שהציגה תמונה הפוכה לזו שהוצגה רק כמה שנים קודם, בשנות השמונים האופטימיות יותר. מאז קיץ 1991 ועד סתיו 1992 הוליווד הציגה את אחת התקופות הבוגרות, אך גם הנואשות ביותר שלה מאז תחילת שנות השבעים, ימי הקדנציה השנייה של ניקסון ומלחמת וייאטנם. יש לסרטים את היכולת הזאת לחשוף בקול רם מה מעסיק אומה, גם כשהסרטים עצמם כלל לא עוסקים בנשיאים או בממשל (או לכאורה לא עוסקים). וכשאתם רואים שסרטים פסימיים עם סוף רע משגשגים בקופות אתם יכולים להבין שמצב הרוח הלאומי לא מי יודע מה משופר. היוצרים, הגיבורים, האולפנים והקהל: כולם מדוכדכים. וכך 1991/2 – זהירות ספוילרים לסרטים בני 16 – היתה שנה בה הגיבורים מתו בסוף הסרטים, לרוב כאקט נואש של הקרבה עצמית (“שליחות קטלנית 2”, “הנוסע השמיני 3”, “תלמה ולואיז"), או שהגיבורים עצמם היו דמויות אפלוליות וצמאות דם שזכו למיתולוגיה מפוקפקת (“בלתי נסלח", “שתיקת הכבשים", “דרקולה") או שהסרטים עסקו בהתפרקות מוחלטת של ההיירכיות החברתיות ויצירת כאוס ושבר אמון בין האזרחים והמוסדות הציבוריים (“באטמן חוזר", “פסגת הפחד", “ג'יי.אף.קיי"). מבחינה קולנועית התקופות האלה מרתקות, בעיקר כי יש תחושה של העזה, אבל יותר מזה: של רצון לזעוק, להשפיע. להשתמש בקולנוע – המסחרי, הלא ריאליסטי, הקומיקסי, המופרך, הז'אנרי – כדי לספר באופן מטאפורי ועל דרך ההשאלה על מה שקורה ברגע זה בעולם, ממש מחוץ למפתן הבית. התחושה ב-1992 היתה ברורה: האומה האמריקאית מאסה בשלטון הרפובליקאי, ואכן בנובמבר באותה שנה זכה ביל קלינטון בבחירות.
ובכלל, בכל פעם שהקולנוע ההוליוודי פונה באופן מרוכז אל האפה, הפסימיות והסוף הטרגי, משהו דרמטי קורה במדינה, שינוי גדול עומד בפתח. "הסנדק" יצא ב-1972, ימי שלטון ניקסון השנוא, רגע לפני ווטרגייט. סרט ההמשך, "הסנדק 2", כבר יצא ארבעה חודשים אחרי ההתפטרות של ניקסון. סרטי הגנגסטרים הגדולים של אולפני וורנר יצאו בתחילת שנות ה-30, שיא השפל הכלכלי אחרי נפילת הבורסה ב-1929. סרטי 1992 הטרימו את קלינטון. סרטי 1932 בישרו על בואו של פרנקלין רוזוולט והניו דיל שלו.
ועכשיו, 2008. שוב באטמן בבתי הקולנוע, בשיא אפלוליותו, סרט המשך מבריק וקודר לסרט קודם שלא העז ללכת עד כדי רחוק עם תכניו, מסריו וצורתו. ו"וול-E" מציג לילדים איך יראה כדור הארץ שלהם בעוד כמה שנים, אחרי שנות הזנחה. בתחילת 1992 זכה "שתיקת הכבשים" באוסקר – סרט של במאי עצמאי, על פי ספר, על רוצח פסיכופט (שהשחקן שגילם אותו זכה באוסקר) והקשר בינו ובין דמות שומרת חוק שרודפת אותו/מרותקת ממנו. בתחילת 2008 זכה "לא ארץ לזקנים" באוסקר – במאים עצמאיים, ספר, רוצח פסיכופט (שהשחקן שמגלם אותו זכה באוסקר), שומר החוק שמרים ידיים מלרדוף אחריו. האם ההיסטוריה חוזרת עצמה? כשם שאז היה בוש בבית הלבן ומלחמה בעירק היתה בעבר הלא רחוק של נשיאותו, כך גם היום (אלא שהמלחמה עדיין נוכחת). ובאופק: מועמד צעיר, לא מנוסה, שמציע תקווה.
"הלילה תמיד הכי אפל רגע לפני שהוא מתחיל להתבהר", אומר הארווי דנט ב"האביר האפל". הסרטים האלה מייצגים את הרגע הכי אפל של התקופה בה הם נעשים, רגע ממנו המצב יכול רק להתבהר. הם מתעדים משהו ממצב הרוח הלאומי – הן של היוצרים והן של הצופים להם מייעדים היוצרים את סרטיהם. ובמידה מסוימת הם גם משפיעים על הנצחת מצב הרוח הזה, ליצירתו (ולא תמיד יש לסרטים האלה סוף טוב בעולם המציאות ובזירה הפוליטית. קחו למשל את קולנוע הגרמני של תחילת שנות ה-30, קולנוע אפל, מסויט, עגום, נואש ומיואש, המתנתק מהמציאות הממשית לעולמות חלופיים ושביטא מצוקה לאומית וכלכלית, ושהיווה רמז לעתיד לבוא, ולכך שהמצב הולך להיות הרבה יותר גרוע, שנייה לפני עליית היטלר לשלטון. כך שגם זאת תמיד אפשרות).
האם גם התוכן הנוכחי בבתי הקולנוע ניתן לפיענוח כזה? האם התוכן הקולנועי ינבא מה יקרה בקלפיות בנובמבר הקרוב? נדע בדיעבד. זה שהוליווד – עיר הידועה בליברליות שלה – תומכת בברק אובמה זו לא חוכמה, אבל האם ההצלחה העצומה של הסרטים האלה מעידה על כך שהקהל מגיב בחיוב למסרים האלה? האם באטמן בראש טבלת שוברי הקופות תמיד ינבא מהפך בקלפיות חצי שנה אחר כך?
תגובות אחרונות