את מוריסי ראיתי בפעם הראשון בקיץ 1991 בבריקסטון אקדמי ליד לונדון. קריירת הסולו שלו היתה ממש בראשיתה ואני הייתי המום שהוא לא ביצע בהופעה ולו שיר אחד של הסמיתס (בדיעבד הבנתי שזה היה כנראה קשור לסכסוך תמלוגים בינו ובין שאר חברי הלהקה, סכסוך שיושב כמה שנים אחר כך). אבל בהופעה היה אירוע אחד שנחרט בזכרוני: באחד ההדרנים ניסה מעריץ לזנק לבמה, אבל אנשי בטחון גברתנים בלמו אותו. מוריסי – מוז בקרב מעריציו ממנצ'סטר – הפסיק את ההופעה וירד מהבמה. כעבור כמה דקות הוא חזר לבמה לבד וכעוס וניגש למיקרופון. הייתם מצפים שכאן תגיע גערה כלפי המעריצים שמתבקשים לכבד את הספייס של האמן ולהתנהג יפה ולא להשתולל. במקום זאת פנה מוריסי למנהלי האולם ומארגני האירוע ואמר שהוא לא מוכן שהשומרים יפגעו במעריצים, ושעד שהם לא יתודרכו שלא לזנק על הצופים הוא לא ימשיך. כמה דקות אחר כך, לקול תשואות המעריצים, הוא חזר.

17 שנים אחרי. מודה שהייתי ספקטי, כמו לא מעט מבני דורי. הוא הזדקן, הוא השמין, האלבום האחרון שלו לא היה משהו. אבל דבר אחד היה ברור בהופעה של מוריסי אתמול, מהרגע הראשון: לא ראיתי עוד הרבה רוקרים, סטארים, כוכבי רוק בסדר גודל של איצטדיונים, שכל כך דואגים לקהל שלהם, למעריצים. מוריסי מקשיב לקהל שלו, מתעניין בו. לא סתם פונה אליו, אלא מגיב אליו. לא במילים, בשפת גוף, במחוות, ברגש. במשך ההופעה החזיקו כמה ממעריציו שלט, מצד ימין של הבמה, ועליו כתוב "You Are Our Light That Never Goes Out". בסיום ההופעה, רגע לפני חצות, שעה וחמישים דקות אחרי תחילתה, הוא חזר לבמה עם נגניו, לקח את השלט, החזיק אותו ופנה לקהל ואמר "האור האמיתי שלעולם לא כבה הוא אתם". הרגשתי כנות אמיתית בדבריו. וכשהוא המשיך משם לשיר את השיר ההוא, המופלא, של הסמיתס שהשלט הוא הפראפרזה עליו, הגיעה התרגשותי לשיא (כאן הוא בקליפ שביים דרק ג'רמן). זו היתה אחת ההופעות הנפלאות שראיתי מימיי. כולל ההיא מבריקסטון אקדמי.

הנה כמה תמונות שצילמתי בטלפון סלולרי:
continue reading…

יום של כותרות ורשימות. הנה עוד אחת.

"האביר האפל" הכניס בשלושה ימים 1,716,157 שקלים. הוא גם היה הסרט הכי מבוקש באולמות עם ממוצע של 1,750 כרטיסים לעותק. "קונג פו פנדה" חוצה ברגעים אלה את קו 200,000 הכרטיסים, בסך הכל הסרט השני השנה שעושה את זה (אחרי "סקס והעיר הגדולה", שעשה את זה בשבוע שעבר). והנה המחשה לאידיום האמריקאי "סרט עם רגליים": "איים אבודים" ו"הנקוק" יצאו באותו יום. ל"הנקוק" היתה פתיחה סופר חזקה, ומאז הוא נחלש ונחלש, וכתוצאה מכך הוא גם מוקרן בפחות ופחות עותקים. "איים אבודים", לעומת זאת, שומר על מספר עותקים די יציב והירידות שלו מינוריות. הוא עדיין נע באיזור ה-20,000 כרטיסים לסופשבוע. "איים אבודים" ירד השבוע בשבעה אחןוז בהשוואה לסוף השבוע שעבר, אבל "הנקוק" ירד ב-29 אחוזים. הירידה הכי גדולה השבוע היא של "מבוקש" שצנח ב-40 אחוז בהשוואה לסוף השבוע שעבר. "לפגוש את דייב" התחיל בינוני בשבוע שעבר וקרס טוטלית השבוע עם ירידה של 39 אחוז.

אלה הנתונים הרשמיים של מכירות הכרטיסים בסוף השבוע האחרון בישראל:

1. "האביר האפל": 52,795 כרטיסים. שבוע ראשון. 30 עותקים.
2. "קונג פו פנדה": 22,807 כרטיסים. שבוע רביעי. 47 עותקים. 196,454 כרטיסים סך הכל.
3. "וול-אי": 21,707 כרטיסים. שבוע שלישי. 56 עותקים. 108,030 כרטיסים סך הכל.
4. "איים אבודים": 19,000 כרטיסים. שבוע רביעי. 38 עותקים. 122,000 כרטיסים סך הכל.
5. "מסע אל בטן האדמה": 13,217 כרטיסים. שבוע ראשון. 17 עותקים.
6. "הנקוק": 13,368 כרטיסים. שבוע רביעי. 30 עותקים. 142,620 כרטיסים סך הכל.
7. "מבוקש": 12,021 כרטיסים. שבוע שלישי. 30 עותקים. 71,445 כרטיסים סך הכל.
8. "אל תתעסקו עם הזוהן": 8,093 כרטיסים. שבוע שישי. 26 עותקים. 184,142 סך הכל.
9. "לפגוש את דייב": 6,231 כרטיסים. שבוע שני. 20 עותקים. 22,710 סך הכל.
10. "מועדון הווינקס": 5,572 כרטיסים. שבוע שני. 14 עותקים. 18,000 סך הכל.

הסבר לגבי סוגיית "הנקוק"/"מסע אל בטן האדמה": הדירוג בטבלה, מתברר, הוא על פי הכנסות הסרט בשקלים, ולא מכירת הכרטיסים. "הנקוק" מכר 151 כרטיסים יותר מ"מסע", אבל בגלל שהכרטיסים לגרסת התלת-מימד ביס-פלאנטים יקרים יותר הוא הכניס יותר כסף. "מסע" הכניס 457,128 שקלים לעומת "הנקוק" שהכניס 439,694 שקלים, בסוף השבוע האחרון.

פסטיבל ונציה פרסם בצהריים את רשימת הסרטים במסגרות הרשמיות. הפסטיבל, שאף פעם לא היה מאוד נדיב לסרטים ישראליים, כולל רק את אבי מוגרבי כנציג הקולנוע המקומי עם סרטו Z32. אבל חוץ מזה: הפתעות בשפע. "המתאבק" של דארן ארונופסקי, "פוניו על הצוק" של הייאו מיאזאקי, "אכילס והצב" של טאקשי קיטאנו. והכי מסקרן: "זוחלי השמיים" של מאמורו אושי (""Ghost in the Shell"). וחוץ מזה: ז'אנג קיה-ז'ה (שדי נמאס לי ממנו. הוא הפך לקים קי-דוק. נדמה שאין פסטיבל בשנתיים האחרונות שלא היה בו סרט שלו), אנייס ורדה, פופי אוואטי, פרזן אוזפטק, אבאס קיארוסטמי, מריו מוניצ'לי. ועוד ועוד ועוד. סרט הפתיחה, כפי שכבר פורסם בעבר, הוא "לקרוא ולשרוף" של האחים כהן.

סרטו של מוגרבי, מוגדר על ידו כ"טרגדיה תיעודית מוזיקלית". הסרט, שאורכו 81 דקות והוא מוצג ב-35 מ"מ עוסק ב(לשון התקציר של מוגרבי עצמו) "חייל לשעבר שהשתתף בפעולת נקמה שבה נרצחו שני שוטרים פלסטינים מחפש מחילה על מה שעשה. החברה שלו חושבת שזה לא כל כך פשוט ומעלה שאלות איתן הוא לא מסוגל עדיין להתמודד. החייל מספר ברצון על הפעולה שהיה מעורב בה, הוא מוכן להצטלם ובלבד שזהותו לא תיחשף. הבמאי של הסרט מתמודד עם השאלה כיצד להסתיר את זהותו של החייל מבלי לאבד את הבעות פניו. תוך כדי הוא מתמודד עם שאלות ביחס ליושרה הפוליטית והאמנותית שלו עצמו".

מתוך סרטו של אבי מוגרבי

הנה הרשימה המלאה של סרטי פסטיבל ונציה:
continue reading…

הנה הם: המועמדים לפרס אופיר, בשנה מעניינת במיוחד. שנה עם מגוון רב של סרטים, ואופיה המתגבש של האקדמיה מתחיל לאט לאט להיחשף. המועמדות ל"כמו אבא שלך", לסרט הטוב ביותר, למשל, מאוד הפתיעה אותי. סרט מתוק מאוד, אבל עצם הכללתו בין החמישיה אומרת יותר על קהל הבוחרים מאשר על הסרט. הנוכחות החזקה של "עץ לימון" ו"סוף שבוע בתל אביב" בקטגוריות הנוספות היא עדות לכך שחברי האקדמיה אוהבים סרטים שנראים כמו סרטים. קרי סרטי קרנות, לא שום דבר בעל ניחוח ניסיוני, בוסרי או עצמאי.

כמה אבחנות מהירות לפני שאשב לנתח את המועמדים ולהתחיל להרהר מי הולך לזכות:

– "איים אבודים" מוביל עם 14 מועמדויות (הוא מועמד בכל אחת מהקטגוריות המיועדות לסרטי עלילה + מועמדות כפולה בשחקן משנה).
– "שבעה" אחריו עם 13 מועמדויות (חסרה לו מועמדות על המלחין + מועמדות כפולה על שחקנית ראשית).
– "ואלס עם בשיר" עם שבע מועמדויות (שזה כמעט המקסימום לסרט שאין שחקנים או עיצוב תלבושות, ושהמלחין שלו סקוטי. עם זאת, אין לי מושג איך הוא מועמד על צילום. בסרט שאפעס, אין בו צילום).
– משה איבגי מועמד לשלושה פרסים (שניים כשחקן ראשי, אחד כשחקן משנה).
– רונה דורון מועמדת לשלושה פרסים (כולם בקטגוריית עיצוב התלבושות).

לגבי פרס הצילום. כידוע, "ואלס עם בשיר" הוא הפייבוריט שלי לזכייה ואני שמח בכל מועמדות שלו. אבל המועמדות בקטגוריית הצילום פשוט לא ברורה לי. למה מפיקי הסרט שיבצו אותו שם, ברור לי. הם ניסו להשיג כל מועמדות אפשרית. למה בחרו בו חברי האקדמיה, גם ברור לי. אם הוא שם, אז למה לא. ממילא היה מחסור שצלמים ישראלים, שכן לא מעט סרטים צולמו על ידי צלמים זרים שלא יכולים להיות מועמדים.
אבל איך המועמדות הזאת אושרה על ידי הנהלת האקדמיה? הרי לא משנה כמה תתפלפלו האם ל"ואלס עם בשיר" יש או אין דה-פקטו צילום, הרי שהקרדיט של יוני גודמן בסרט הוא "במאי אנימציה" ולא "צילום". החפיפניקיות התקנונית של הנהלת האקדמיה פשוט מוציאה אותי מדעתי. היה נכון יותר לתת את המועמדות לפרס הבימוי של "בשיר" לפולמן ולגודמן במשותף.
(והחוצפה של האקדמיה להתגאות, בקומוניקט שהיא הוציאה אחרי מסיבת העיתונאים, במועמדות של "בופור" באוסקר האמריקאי כאחד מהישגיה השנה, סרט שהגיע למועמדות הזאת על אפה ועל חמתה של האקדמיה, היא רוויזיוניזם היסטורי לשמו).
לעומת זאת, המועמדות של דוד פולונסקי לפרס העיצוב האמנותי מוצדקת מאוד, ולדעתי הוא גם יזכה בקטגוריה הזאת. בפרס הצילום ממילא יזכה ירון שרף על "שבעה".

הנה הרשימה המלאה של כל הסרטים והאנשים המועמדים. מי הפייבוריטים שלכם? ואם אתם חברי אקדמיה, אל תהססו לשתף כאן בתגובות במי אתם בוחרים:
continue reading…

מהשעה 18:00 הבלוג מעתיק את משכנו לגני התערוכה, להבין מה אוכלים במופע פארק של צמחוני. מוריסי מתוכנן לעלות ב-21:30. ועד אז, הנה שני קטעים לחימום האווירה.

1. מתוך ההופעה היחידה שלו באנגליה הקיץ, בהייד פארק לפני 15 יום (4 ביולי), "The First of the Gang to Die" מתוך "You Are the Quarry":

2. וככה הוא פתח את שתי ההופעות שלו בספרד לפני עשרה ימים. עם אינטרו תופים ואורות שהוביל לתוך "The Last of the International Playboys", הסינגל ללא אלבום שנכלל ב"Bona Drag". הנה מתוך ההופעה במדריד מה-19.7, בשני קטעים (שצולמו בטלפון סלולרי אני מניח) שממש ממשיכים האחד את השני, וכל אחד צולם מצד אחר של הבמה:

בשעה 11:00 תתחיל בבית סוקולוב מסיבת העיתונאים להכרזת המועמדים לפרסי אופיר. לצערי אני נמצא בפגישה בצד אחר של העיר ואהיה מנוטרל מאינטרנט לפחות בשעה הקרובה. הראשון שיעלה כאן לתגובות את המועמדויות יזכה ב"היפ היפ הוריי" מצידי ולמעמד יקיר הבלוג ליממה.
השנה נתבקשו חברי האקדמיה לבחור רק מועמד אחד בכל קטגורייה, כשחמשת הזוכים במירב הקולות יעלו לשלב ההצבעה הבאה. בשנה שעברה, וכמו ברוב שיטות ההצבעה המקובלות, הדרישה היתה לבחור חמישה מועמדים. בשיטה שהונהגה השנה לא אתפלה למצוא לא מעט מועמדויות עם תיקו בהן, כלומר קטגוריות בהן יש ששה או אפילו שבעה מועמדים סופיים, במקום חמישה. אם הייתי יכול להגיע למסיבת העיתונאים, ואם המצב הזה אכן יתממש, הייתי שואל את מארק רוזנבאום, יו"ר האקדמיה, ואת אילנה שרון, המנכ"לית, ואת כל חברי ההנהלה, למה הם מנסים מדי שנה לחבל בטקס, שיש לו פוטנציאל להיות מותח וחגיגי ולא מכעיס וקטנוני.
אבל נראה, אולי הכל ייצא בסדר בסוף. אם כי, כשזה מגיע לאקדמיה, התרגלתי לצפות לרע.

היום בגני התערוכה, לפני מוריסי: הניו יורק דולז. סולן הלהקה – והאחרון שנשאר עומד מההרכב המקורי – הוא דיוויד ג'והנסן, שגם עשה כמה גיחות קטנות למשחק ב"נשואה למאפיה", "אוז" ו"Scrooged". אבל בין לבין הוא גם המציא את עצמו מחדש כזמר קברטי בשם באסטר פוינדקסטר. ובתור פוינדקסטר, ולא בתור בובה ניו יורקית, הוא זכה ללהיט הכי גדול שלו: "הוט הוט הוט" שכיכב בלא מעט פסקולים של סרטים וסדרות.

אני מקווה שיהיה חם חם חם הערב בגני התערוכה, ולא מבחינה אקלימית.

ככל הידוע לי הפתיחה הכי גדולה לסרט בארץ עד כה השנה היתה ל"סקס והעיר הגדולה" שמכר בסוף השבוע הראשון שלו 41 אלף כרטיסים. עכשיו כנראה שבאטמן שבר את השיא. על פי יחצני ג.ג נמכרו 53,000 כרטיסים ל"האביר האפל" בסוף השבוע בארץ. מתוכם 3,748 נמכרו לאיימקס בקרית ביאליק.

אני מקווה שמחר יהיו בידיי המספרים המדויקים והסופיים.

אני חסיד גדול של איימקס. מסך ענק, סאונד בומבסטי, אין הפסקה. ככה צריך לראות סרטים. לכן, כשזה מגיע ל"האביר האפל" אני מתלבט: האם צריך לראות את הסרט באיימקס או לא? פיטר מ"סלאשפילם" טוען שזו הדרך היחידה לראות את הסרט, גם אם צריך לנסוע מאה קילומטר די לעשות את זה. אני לא בטוח כל כך.

למה כן:

1. מנכ"ל גלובוס-מקס, בנט קפלן מילר, אמר לפני הקרנת העיתונאים שאיכות התמונה באיימקס חדה פי 90 מאיכות הקרנת ההיי-דפינישן.
2. כ-20 דקות מתוך 150 דקות הסרט צולמו במצלמת איימקס. המשמעות היא שבכל סצינה או סיקוונס שצולמה באיימקס, ומוצגת על מסך איימקס, המסך מתמלא לכל גובהו, כך שרק באיימקס אפשר באמת להפריד בין הסצינות שצולמו באימקס ואלה שצולמו ב-35 מ"מ. בסרט שעוסק בבחירות ההיחשפות הזאת לתהליך הבחירה של הבמאי מרתקת. כי לא רק קטעי האקשן צולמו באיימקס אלא גם כמה שוטים נוספים, אסטבלישינג שוטס. בסרט שגורם לצופים לשאול "מה יבחר הגיבור שלנו?" מרתק להוסיף את השאלה "במה בחר הבמאי?".
3. זה באמת באמת גדול. כתבתי את זה בשעתו לגבי "שר הטבעות: שיבת המלך" וגם "טרויה" ו"מתקפת המשובטים": האפקטים הדיגיטליים מאפשרים ליוצרים ליצור סצינות ענק: מיליוני משתתפים, המוני קרבות מקבילים, מפלצות, יצורים. אלא שהתוצאה היא שבמקום סצינות ענק אנחנו מקבלים סצינות מיניאטוריות בהן קורים אינספור אירועים אבל הדמויות הולכות ומתגמדות. האיימקס עוזר לפתור את זה, קודם כל בגלל גודל המסך. תוסיפו לזה את העובדה שכריס נולאן בחר לצמצם את השימוש ב-CGI – העיף לשמיים משאית אמיתית ומוטט בניין אמיתי – ותקבלו ש"האביר האפל" הוא באמת סרט עצום מימדים. מהסוג שלא ראיתי מאז "נשק קטלני 4" ("נשק קטלני 4", לצורך הדיון, אינו מתקרב ברמתו ל"האביר האפל", אבל זה אחד מסרטי הפעולה האחרונים בהם סצינות הפעולה – קריסת בניין אמיתי ומרדף עוצר נשימה בכביש מהיר בלוס אנג'לס – השאירו אותי חסר אוויר, בייחוד בזכות העובדה שצפיתי בסרט על מסך ענק – אבל לא איימקס – ברוטרדם).
4. הסאונד באיימקס מופלא. הקישקעס רועדים.

למה לא:

1. הסיבה העיקרית נגד הצפייה באיימקס בישראל היא טכנית ובאשמת אנשי האיימקס המקומי, היא גם (כך נדמה לי) קלה לתיקון. כתוביות התרגום של הסרט לא מודפסות על העותק אלא מוקרנות בנפרד מתוך מחשב דרך מקרן וידיאו קטן אל הפריים הקולנועי. הבעיה היא שבסרט כל כך חשוך כמו "האביר האפל" מקרן הווידיאו עם הכתוביות שוטף את מרכז הפריים האיימקסי באור ומלבין את התמונה, מקטין את הקונטרסט ולמעשה מטשטש את האיכות שאמורה להיות כה משובחת וצלולה. זה כמו לצפות בסרט מבעד לזגוגית מלוכלכת. מספיק שאנשי האיימקס יכוונו את מקרן הכתוביות נמוך יותר, כדי שהכתוביות ייפלו על תחתית המסך. במשך רוב הסרט תחתית המסך חשוכה ממילא ואין עליה תמונה (בקטעי ה-35 מ"מ). הקטעים שצולמו באיימקס ממילא דלים בדיאלוגים. (ואני מתעלם מהבאגים הטכניים של התרגום, שנובעים כנראה מבעיות המרת תוכנות. עד שנת 2025 הטכנולוגיה הישראלית תצליח להשתלט על זה, אנחנו בחוד החנית של הפיתוח הטכנולוגי בתחום).
אבל מה שבטוח הוא שאין הגיון שאנשי האיימקס בארץ מצד אחד יהללו את האיכות של עצמם ויתגאו בעובדה שהמסך בקריית ביאליק הוא השני בגודלו באירופה, ובאותה נשימה יהרסו את אותה איכות במו ידיהם.

2. הסיבה השנייה היא זו שכבר כתבתי עליה בביקורתי: יש באיימקס משהו שמועך ניואנסים, ו"האביר האפל" הוא סרט שהתסריט שלו כה מורכב, מסובסב ומשולב שבכל פעם שאנשים סתם עומדים ומתלבטים בסרט נראה כמו רגע מבוזבז על מסך כה גדול. אני ראיתי את "האביר האפל" בצפייה ראשונה באיימקס ואני משתוקק כבר לראותו פעם נוספת על מסך רגיל, כזה שאפשר לעקוב איתו אחר הסיפור ולא להשתלהב מרעמי תופי המלחמה. וזו, למעשה המסקנה שלי: איימקס כן, בהחלט, אבל רק בתור אחת משתי הצפיות בסרט. מגיע לו.

אחרי שתהיתי האם בלוגרים הולכים לשחות בכסף בבועת הבלוגים הגדולה, הנה ידיעה לאיזון: תאגיד AOL מבצע קיצוצים בבלוגים המקצועיים שלו – מקצץ משכורות ומשרות. בין אלה שיפגעו מהקיצוצים יהיה בלוג הקולנוע החרוץ Cinematical, אם כי עדיין לא ברור איך וכמה.

========

בסוף השבוע התקיימו ברחבי הארץ הקרנות טרום בכורה ל"מאמא מיה!". מי שכבר ראה אולי יכול לעזור לי לפתור את התעלומה: באיזה שנה מתרחש הסרט? הרי האמא (מריל סטריפ) היתה חברה במעין להקת גלאם נשית שנראיתה כאילו היא נתלשה מ-1978. והאבות מראים את התמונות שלהם מאותם ימים בתור היפים. כלומר, סוף שנות הששים, תחילת השבעים. גם אם הם היו היפים באיחור, הרי שקשה להאמין שהם יתלבשו כמו יוצאי לד זפלין אחרי 1979. אבל הילדה שמתחתנת אומרת שהיא בת עשרים. כלומר כל מה שקרה בעבר קרה לפני 20 שנה. אם הסרט מתרחש כיום אז אמא שלה התלבשה כמו להקת קיס והאבות שלה כמו קרוסבי סטילס ונאש… ב-1988? בכל שנה אחרת בה מתקיים סיפור הרקע ו"מאמא מיה!" הופך לסרט תקופתי שמתרחש אי שם בניינטיז, ואפילו לפני. ואז זה גם לא הגיוני.

=========

עתיד הקולנוע, כפי שאני שב ומזכיר, יהיה על מסכים גדולים מאוד, או קטנים מאוד. בתי הקולנוע יחפשו מקורות פרנסה חוץ-קולנועיים, והיוצרים יחפשו מקורות הפצה חוץ-תיאטרליים (זה למעשה כבר ההווה, בכלל לא העתיד).
למשל:
בתי קולנוע יציגו שידורי ספורט חיים… בתלת מימד.
או: ג'ורג' לוקאס יפיץ מחדש את שתי טרילוגיות "מלחמת הכוכבים" שלו… בתלת מימד.

ומהצד השני. הצד הקטן יותר. הקטן והקריפי. אן תומפסון מדווחת על השקת האתר Small and Creepy Films, שהקימה התסריטאית קרוליין תומפסון ("המספריים של אדוארד") עם בן זוגה, המפיק סטיב ניקולאידס. השניים הפיקו וביימו סדרה בת 28 פרקים בשם "The Hills Are Alive", שתגיע בהמשך לאתר שלהם. ועד אז הם מנסים לקבץ אצלם סרטים קצרים, אפלים ומוזרים. המבחר כרגע די מצומצם אבל הנה אחת המציאות שם: הסרט "The Lark" שביים גיל קינן ב-2002. "זה הסרט שגרם לספילברג ולזמקיס לקחת את קינן לביים את 'מפלצת של בית'", כתוב בתיאור הסרט. קינן, אגב, מביים את העיבוד של תומפסון ל"City of Ember" שייצא באוקטובר. הנה הסרט הקצר שלו:

וכשמדברים על יוצרים בעל ותק קולנועי שהולכים ועושים דברים קטנים ומשונים בלעדית לאינטרנט צריך להזכיר גם את ג'וס ווידון ו"ד"ר הוריבל" שלו. אלא שזה פרויקט כלאיים שכזה, לאיי-טיונז (בתשלום) ובקרוב לדי.וי.די. לא ממש לאינטרנט במובן החופשי והנגיש שלו.