שבוע טוב. חודש טוב.

מי שנכנס לאתר של "עיתון תל אביב" בכתובת tam.co.il מופנה מהשבוע אוטומטית לאתר המקומוני החדש של ynet. שזה סבבה, אבל רק מעלה את השאלה: לאן נעלמו כל הביקורות של יקיר אלקריב שהיו באתר הישן? איפה, למשל, הביקורת בה הוא תוהה האם וול-E הומו? נעלמה. מבטיחים לי שמדובר בבאג שיתוקן בקרוב ושביקורותיו של אלקריב יחזרו בקרוב לרשת.

ועכשיו אני פונה לנטע אלכסנדר, עורכת הקולנוע החדשה של "עכבר העיר אונליין": יש ל"עכבר העיר" המודפס מבקר קולנוע חדש, אבנר שביט (שמחליף את מקומה של מאיה פנחסי המעולה, שאשמח לדעת לאן עברה). שביט מבין בקולנוע יותר ממני, מדובדבני ומשניצר מגולגלים יחד לרולדה אחת. האין זו הזדמנות להיפטר מחשבונות העבר ולהתחיל לפרסם את ביקורות "עכבר" הדפוס באתר האינטרנט? כך, עם זכויות לביקורות של אורי קליין מ"הארץ", עילם וולמן מ"העיר", אבנר שביט מ"עכבר העיר" ועם התוצרת המקורית של אורון שמיר ושות', "עכבר העיר אונליין" יכול להפוך לאימפריית ביקורות קולנוע. חבל שמלחמות טריטוריה יעמדו בדרך לעתיד כזה.

========

לאוניברסיטה העברית יש כתב עת אקדמי חדש לקולנוע בשם "סליל". ביום שני יושק כתב העת עם הקרנת "מחבואים" של מיכאל האנקה בסינמטק ירושלים.

=========

גבירתי ראש העיר במרכז

ובינתיים, באנגליה: סו ג'ונס-דיוויס, שגילמה ב"בריאן כוכב עליון" את יהודית איש קריות, חברתו של בריאן (והיחידה בסרט שהופיעה בעירום), היא כעת ראש העיר של העיירה הוולשית אבריסטווית. הכותרת הזאת לבדה כבר מצחיקה. אבל יש עוד: כשנכנסה לתפקידה היא גילתה ש"בריאן כוכב עליון" אסור להקרנה כבר 30 שנה, בהוראת הכומר המקומי. עכשיו היא צריכה לשכנע את מועצת העיר להצביע נגד מועצת הכמרים ולבטל את האיסור. אני מריח כאן פולו-אפ אפשרי: חברי מונטי פייתון הנותרים – מינוס בריאן עצמו, גרהם צ'פמן המנוח – מגיעים לעיירה לשכנע את הכומר המקומי שהם מתים על ישו, ומפייסים אותו בביצוע השיר "כל זרע קדוש" מתוך "טעם החיים". אם הוא יאסור עליהם גם לשיר ולרקוד ג'ון קליז וחבורתו יוכלו לצלם שם את "פוטלוס 2".

=========

ואין כמו הכתבה המתבדחת התקופתית – הפעם של יו.אס.איי טודיי – על האופן בו מעוותים בחו"ל שמות של סרטים הוליוודיים. זה עצוב, רבותי, עצוב.

הייתי בטוח שזה יהיה סרט שיהיה קשה לעמוד בפני הגרוב שלו, משהו שקרה לי עם "היירספריי" לפני שנה. מפח הנפש היה טוטלי. הנה הביקורת המבואסת שלי על "מאמא מיה!", חורבן טוטלי של פוטנציאל כביר. התפתיתי לתת לביקורת את הכותרת "אי של רעש", כהומאז' לסרט החינני יותר שיצא בסוף השבוע לצידו, אבל לבסוף הלכתי על הצפוי יותר, פשוט כי כמה הזדמנויות יש בחיים להשתמש בצירוף הנדוש הזה, שרק בעברית ורק לסרט הזה הוא מתאים.

תוספת קטנה: למרות שאני לא מת על ז'אנר השאלות-תשובות שהפך נפוץ מדי שם, הביקורת של אהרון קשלס על הסרט אקסטרה-משעשעת ומדויקת. והוא צרף לה מקבץ קליפים של אבבא (לי יש רק אחד בהמשך) ובעודי צופי בקליפים עמוסי התנופה מהסבנטיז נזכרתי שכתבתי פעם שאת הקליפים המוקדמים שלהם ביים לאסה האלסטרום. לא יודע איזה בדיוק. לא שהאלסטרום הוא הבמאי המועדף עליי בימים אלה, אבל אני משוכנע שהוא היה מביים את "מאמא מיה!" עם יותר שאר רוח. אבל מי שהיה יכול להיות מושלם כבמאי? ג'ון קמרון מיטשל. Heck, הוא אפילו היה יכול לגלם את התפקיד של מריל סטריפ.

continue reading…

אפשר לקרוא לזה "תסמונת פאולו סורנטינו". הבמאי הכי מופלא כרגע באיטליה העיר שם תעשייה שלמה בבעיטה. ל"אי של שקט" שעולה בסוף השבוע בארץ אין שום קשר לסורנטינו. או האמנם? אחד הדברים שסורנטינו עושה זה שימוש בולט ומופגן בפופ ורוק אלטרנטיבי, אמריקאי או בריטי לרוב, בפסקולי סרטיו. צינה גדולה בתמונה וחום עז משימוש מפתיע בשיר שלכאורה אן לו שום קשר למה שקורה על המסך. והנה מגיע "אי של שקט", הסרט הכי צנוע, הכי פשוט, הכי איטלקי, ופתאום בפסקול צץ לו רופוס וויינרייט עם "סיגריות ושוקו":

ואחרי וויינרייט האמריקאי יש בפסקול גם את סטארז הקנדיים ורדיוהד הבריטיים. בסרט איטלקי.

הנה הביקורת שלי על "אי של שקט" של אנטונלו גרימלדי. סרט נורא נורא מתוק, שמתחיל נהדר ומרגש מאוד, אבל קצת – וזה ביאס אותי – ממסמס את עוצמתו בהמשך. המיסמוס הזה חושף גם את חולשותיו. ובכל זאת, כדאי.

continue reading…

הו, התחלנו. אתמול בבוקר העירה אותי מפיקה מהתוכנית של לינוי בר גפן ברדיו 99 והעלתה אותי לשידור לדבר על המועמדויות לפרס אופיר. שם בשידור בר גפן שאלה אותי אם זה נכון ששלושה מהסרטים המועמדים בכלל לא יכולים להתחרות באוסקר הזה. עניתי שזה לא נכון. היא אמרה שהיה כתוב באחד העיתונים שהם לא עומדים בתקנון. עניתי שלא ראיתי אבל זה נשמע לי קשקוש מוחלט. ואז בהמשך היום עלה בנרג' האייטם הזה. קראתי אותו ומילמתי שוב: "קשקוש מוחלט". חוסר הבנה טוטאלי.

אבל לפני כן: עצם העובדה שהשאלות האלה מתעוררות מוכיחה את מה שאני אומר שנים – השיטה של האקדמיה הישראלית לא עובדת. אם חברי האקדמיה רוצים לדעת איזה מהסרטים המועמדים כשירים להתחרות באוסקר לפני שהם מצביעים הרי continue reading…

את מוריסי ראיתי בפעם הראשון בקיץ 1991 בבריקסטון אקדמי ליד לונדון. קריירת הסולו שלו היתה ממש בראשיתה ואני הייתי המום שהוא לא ביצע בהופעה ולו שיר אחד של הסמיתס (בדיעבד הבנתי שזה היה כנראה קשור לסכסוך תמלוגים בינו ובין שאר חברי הלהקה, סכסוך שיושב כמה שנים אחר כך). אבל בהופעה היה אירוע אחד שנחרט בזכרוני: באחד ההדרנים ניסה מעריץ לזנק לבמה, אבל אנשי בטחון גברתנים בלמו אותו. מוריסי – מוז בקרב מעריציו ממנצ'סטר – הפסיק את ההופעה וירד מהבמה. כעבור כמה דקות הוא חזר לבמה לבד וכעוס וניגש למיקרופון. הייתם מצפים שכאן תגיע גערה כלפי המעריצים שמתבקשים לכבד את הספייס של האמן ולהתנהג יפה ולא להשתולל. במקום זאת פנה מוריסי למנהלי האולם ומארגני האירוע ואמר שהוא לא מוכן שהשומרים יפגעו במעריצים, ושעד שהם לא יתודרכו שלא לזנק על הצופים הוא לא ימשיך. כמה דקות אחר כך, לקול תשואות המעריצים, הוא חזר.

17 שנים אחרי. מודה שהייתי ספקטי, כמו לא מעט מבני דורי. הוא הזדקן, הוא השמין, האלבום האחרון שלו לא היה משהו. אבל דבר אחד היה ברור בהופעה של מוריסי אתמול, מהרגע הראשון: לא ראיתי עוד הרבה רוקרים, סטארים, כוכבי רוק בסדר גודל של איצטדיונים, שכל כך דואגים לקהל שלהם, למעריצים. מוריסי מקשיב לקהל שלו, מתעניין בו. לא סתם פונה אליו, אלא מגיב אליו. לא במילים, בשפת גוף, במחוות, ברגש. במשך ההופעה החזיקו כמה ממעריציו שלט, מצד ימין של הבמה, ועליו כתוב "You Are Our Light That Never Goes Out". בסיום ההופעה, רגע לפני חצות, שעה וחמישים דקות אחרי תחילתה, הוא חזר לבמה עם נגניו, לקח את השלט, החזיק אותו ופנה לקהל ואמר "האור האמיתי שלעולם לא כבה הוא אתם". הרגשתי כנות אמיתית בדבריו. וכשהוא המשיך משם לשיר את השיר ההוא, המופלא, של הסמיתס שהשלט הוא הפראפרזה עליו, הגיעה התרגשותי לשיא (כאן הוא בקליפ שביים דרק ג'רמן). זו היתה אחת ההופעות הנפלאות שראיתי מימיי. כולל ההיא מבריקסטון אקדמי.

הנה כמה תמונות שצילמתי בטלפון סלולרי:
continue reading…

יום של כותרות ורשימות. הנה עוד אחת.

"האביר האפל" הכניס בשלושה ימים 1,716,157 שקלים. הוא גם היה הסרט הכי מבוקש באולמות עם ממוצע של 1,750 כרטיסים לעותק. "קונג פו פנדה" חוצה ברגעים אלה את קו 200,000 הכרטיסים, בסך הכל הסרט השני השנה שעושה את זה (אחרי "סקס והעיר הגדולה", שעשה את זה בשבוע שעבר). והנה המחשה לאידיום האמריקאי "סרט עם רגליים": "איים אבודים" ו"הנקוק" יצאו באותו יום. ל"הנקוק" היתה פתיחה סופר חזקה, ומאז הוא נחלש ונחלש, וכתוצאה מכך הוא גם מוקרן בפחות ופחות עותקים. "איים אבודים", לעומת זאת, שומר על מספר עותקים די יציב והירידות שלו מינוריות. הוא עדיין נע באיזור ה-20,000 כרטיסים לסופשבוע. "איים אבודים" ירד השבוע בשבעה אחןוז בהשוואה לסוף השבוע שעבר, אבל "הנקוק" ירד ב-29 אחוזים. הירידה הכי גדולה השבוע היא של "מבוקש" שצנח ב-40 אחוז בהשוואה לסוף השבוע שעבר. "לפגוש את דייב" התחיל בינוני בשבוע שעבר וקרס טוטלית השבוע עם ירידה של 39 אחוז.

אלה הנתונים הרשמיים של מכירות הכרטיסים בסוף השבוע האחרון בישראל:

1. "האביר האפל": 52,795 כרטיסים. שבוע ראשון. 30 עותקים.
2. "קונג פו פנדה": 22,807 כרטיסים. שבוע רביעי. 47 עותקים. 196,454 כרטיסים סך הכל.
3. "וול-אי": 21,707 כרטיסים. שבוע שלישי. 56 עותקים. 108,030 כרטיסים סך הכל.
4. "איים אבודים": 19,000 כרטיסים. שבוע רביעי. 38 עותקים. 122,000 כרטיסים סך הכל.
5. "מסע אל בטן האדמה": 13,217 כרטיסים. שבוע ראשון. 17 עותקים.
6. "הנקוק": 13,368 כרטיסים. שבוע רביעי. 30 עותקים. 142,620 כרטיסים סך הכל.
7. "מבוקש": 12,021 כרטיסים. שבוע שלישי. 30 עותקים. 71,445 כרטיסים סך הכל.
8. "אל תתעסקו עם הזוהן": 8,093 כרטיסים. שבוע שישי. 26 עותקים. 184,142 סך הכל.
9. "לפגוש את דייב": 6,231 כרטיסים. שבוע שני. 20 עותקים. 22,710 סך הכל.
10. "מועדון הווינקס": 5,572 כרטיסים. שבוע שני. 14 עותקים. 18,000 סך הכל.

הסבר לגבי סוגיית "הנקוק"/"מסע אל בטן האדמה": הדירוג בטבלה, מתברר, הוא על פי הכנסות הסרט בשקלים, ולא מכירת הכרטיסים. "הנקוק" מכר 151 כרטיסים יותר מ"מסע", אבל בגלל שהכרטיסים לגרסת התלת-מימד ביס-פלאנטים יקרים יותר הוא הכניס יותר כסף. "מסע" הכניס 457,128 שקלים לעומת "הנקוק" שהכניס 439,694 שקלים, בסוף השבוע האחרון.

פסטיבל ונציה פרסם בצהריים את רשימת הסרטים במסגרות הרשמיות. הפסטיבל, שאף פעם לא היה מאוד נדיב לסרטים ישראליים, כולל רק את אבי מוגרבי כנציג הקולנוע המקומי עם סרטו Z32. אבל חוץ מזה: הפתעות בשפע. "המתאבק" של דארן ארונופסקי, "פוניו על הצוק" של הייאו מיאזאקי, "אכילס והצב" של טאקשי קיטאנו. והכי מסקרן: "זוחלי השמיים" של מאמורו אושי (""Ghost in the Shell"). וחוץ מזה: ז'אנג קיה-ז'ה (שדי נמאס לי ממנו. הוא הפך לקים קי-דוק. נדמה שאין פסטיבל בשנתיים האחרונות שלא היה בו סרט שלו), אנייס ורדה, פופי אוואטי, פרזן אוזפטק, אבאס קיארוסטמי, מריו מוניצ'לי. ועוד ועוד ועוד. סרט הפתיחה, כפי שכבר פורסם בעבר, הוא "לקרוא ולשרוף" של האחים כהן.

סרטו של מוגרבי, מוגדר על ידו כ"טרגדיה תיעודית מוזיקלית". הסרט, שאורכו 81 דקות והוא מוצג ב-35 מ"מ עוסק ב(לשון התקציר של מוגרבי עצמו) "חייל לשעבר שהשתתף בפעולת נקמה שבה נרצחו שני שוטרים פלסטינים מחפש מחילה על מה שעשה. החברה שלו חושבת שזה לא כל כך פשוט ומעלה שאלות איתן הוא לא מסוגל עדיין להתמודד. החייל מספר ברצון על הפעולה שהיה מעורב בה, הוא מוכן להצטלם ובלבד שזהותו לא תיחשף. הבמאי של הסרט מתמודד עם השאלה כיצד להסתיר את זהותו של החייל מבלי לאבד את הבעות פניו. תוך כדי הוא מתמודד עם שאלות ביחס ליושרה הפוליטית והאמנותית שלו עצמו".

מתוך סרטו של אבי מוגרבי

הנה הרשימה המלאה של סרטי פסטיבל ונציה:
continue reading…

הנה הם: המועמדים לפרס אופיר, בשנה מעניינת במיוחד. שנה עם מגוון רב של סרטים, ואופיה המתגבש של האקדמיה מתחיל לאט לאט להיחשף. המועמדות ל"כמו אבא שלך", לסרט הטוב ביותר, למשל, מאוד הפתיעה אותי. סרט מתוק מאוד, אבל עצם הכללתו בין החמישיה אומרת יותר על קהל הבוחרים מאשר על הסרט. הנוכחות החזקה של "עץ לימון" ו"סוף שבוע בתל אביב" בקטגוריות הנוספות היא עדות לכך שחברי האקדמיה אוהבים סרטים שנראים כמו סרטים. קרי סרטי קרנות, לא שום דבר בעל ניחוח ניסיוני, בוסרי או עצמאי.

כמה אבחנות מהירות לפני שאשב לנתח את המועמדים ולהתחיל להרהר מי הולך לזכות:

– "איים אבודים" מוביל עם 14 מועמדויות (הוא מועמד בכל אחת מהקטגוריות המיועדות לסרטי עלילה + מועמדות כפולה בשחקן משנה).
– "שבעה" אחריו עם 13 מועמדויות (חסרה לו מועמדות על המלחין + מועמדות כפולה על שחקנית ראשית).
– "ואלס עם בשיר" עם שבע מועמדויות (שזה כמעט המקסימום לסרט שאין שחקנים או עיצוב תלבושות, ושהמלחין שלו סקוטי. עם זאת, אין לי מושג איך הוא מועמד על צילום. בסרט שאפעס, אין בו צילום).
– משה איבגי מועמד לשלושה פרסים (שניים כשחקן ראשי, אחד כשחקן משנה).
– רונה דורון מועמדת לשלושה פרסים (כולם בקטגוריית עיצוב התלבושות).

לגבי פרס הצילום. כידוע, "ואלס עם בשיר" הוא הפייבוריט שלי לזכייה ואני שמח בכל מועמדות שלו. אבל המועמדות בקטגוריית הצילום פשוט לא ברורה לי. למה מפיקי הסרט שיבצו אותו שם, ברור לי. הם ניסו להשיג כל מועמדות אפשרית. למה בחרו בו חברי האקדמיה, גם ברור לי. אם הוא שם, אז למה לא. ממילא היה מחסור שצלמים ישראלים, שכן לא מעט סרטים צולמו על ידי צלמים זרים שלא יכולים להיות מועמדים.
אבל איך המועמדות הזאת אושרה על ידי הנהלת האקדמיה? הרי לא משנה כמה תתפלפלו האם ל"ואלס עם בשיר" יש או אין דה-פקטו צילום, הרי שהקרדיט של יוני גודמן בסרט הוא "במאי אנימציה" ולא "צילום". החפיפניקיות התקנונית של הנהלת האקדמיה פשוט מוציאה אותי מדעתי. היה נכון יותר לתת את המועמדות לפרס הבימוי של "בשיר" לפולמן ולגודמן במשותף.
(והחוצפה של האקדמיה להתגאות, בקומוניקט שהיא הוציאה אחרי מסיבת העיתונאים, במועמדות של "בופור" באוסקר האמריקאי כאחד מהישגיה השנה, סרט שהגיע למועמדות הזאת על אפה ועל חמתה של האקדמיה, היא רוויזיוניזם היסטורי לשמו).
לעומת זאת, המועמדות של דוד פולונסקי לפרס העיצוב האמנותי מוצדקת מאוד, ולדעתי הוא גם יזכה בקטגוריה הזאת. בפרס הצילום ממילא יזכה ירון שרף על "שבעה".

הנה הרשימה המלאה של כל הסרטים והאנשים המועמדים. מי הפייבוריטים שלכם? ואם אתם חברי אקדמיה, אל תהססו לשתף כאן בתגובות במי אתם בוחרים:
continue reading…

מהשעה 18:00 הבלוג מעתיק את משכנו לגני התערוכה, להבין מה אוכלים במופע פארק של צמחוני. מוריסי מתוכנן לעלות ב-21:30. ועד אז, הנה שני קטעים לחימום האווירה.

1. מתוך ההופעה היחידה שלו באנגליה הקיץ, בהייד פארק לפני 15 יום (4 ביולי), "The First of the Gang to Die" מתוך "You Are the Quarry":

2. וככה הוא פתח את שתי ההופעות שלו בספרד לפני עשרה ימים. עם אינטרו תופים ואורות שהוביל לתוך "The Last of the International Playboys", הסינגל ללא אלבום שנכלל ב"Bona Drag". הנה מתוך ההופעה במדריד מה-19.7, בשני קטעים (שצולמו בטלפון סלולרי אני מניח) שממש ממשיכים האחד את השני, וכל אחד צולם מצד אחר של הבמה:

בשעה 11:00 תתחיל בבית סוקולוב מסיבת העיתונאים להכרזת המועמדים לפרסי אופיר. לצערי אני נמצא בפגישה בצד אחר של העיר ואהיה מנוטרל מאינטרנט לפחות בשעה הקרובה. הראשון שיעלה כאן לתגובות את המועמדויות יזכה ב"היפ היפ הוריי" מצידי ולמעמד יקיר הבלוג ליממה.
השנה נתבקשו חברי האקדמיה לבחור רק מועמד אחד בכל קטגורייה, כשחמשת הזוכים במירב הקולות יעלו לשלב ההצבעה הבאה. בשנה שעברה, וכמו ברוב שיטות ההצבעה המקובלות, הדרישה היתה לבחור חמישה מועמדים. בשיטה שהונהגה השנה לא אתפלה למצוא לא מעט מועמדויות עם תיקו בהן, כלומר קטגוריות בהן יש ששה או אפילו שבעה מועמדים סופיים, במקום חמישה. אם הייתי יכול להגיע למסיבת העיתונאים, ואם המצב הזה אכן יתממש, הייתי שואל את מארק רוזנבאום, יו"ר האקדמיה, ואת אילנה שרון, המנכ"לית, ואת כל חברי ההנהלה, למה הם מנסים מדי שנה לחבל בטקס, שיש לו פוטנציאל להיות מותח וחגיגי ולא מכעיס וקטנוני.
אבל נראה, אולי הכל ייצא בסדר בסוף. אם כי, כשזה מגיע לאקדמיה, התרגלתי לצפות לרע.