"מאמא מיה!", הביקורת
הייתי בטוח שזה יהיה סרט שיהיה קשה לעמוד בפני הגרוב שלו, משהו שקרה לי עם "היירספריי" לפני שנה. מפח הנפש היה טוטלי. הנה הביקורת המבואסת שלי על "מאמא מיה!", חורבן טוטלי של פוטנציאל כביר. התפתיתי לתת לביקורת את הכותרת "אי של רעש", כהומאז' לסרט החינני יותר שיצא בסוף השבוע לצידו, אבל לבסוף הלכתי על הצפוי יותר, פשוט כי כמה הזדמנויות יש בחיים להשתמש בצירוף הנדוש הזה, שרק בעברית ורק לסרט הזה הוא מתאים.
תוספת קטנה: למרות שאני לא מת על ז'אנר השאלות-תשובות שהפך נפוץ מדי שם, הביקורת של אהרון קשלס על הסרט אקסטרה-משעשעת ומדויקת. והוא צרף לה מקבץ קליפים של אבבא (לי יש רק אחד בהמשך) ובעודי צופי בקליפים עמוסי התנופה מהסבנטיז נזכרתי שכתבתי פעם שאת הקליפים המוקדמים שלהם ביים לאסה האלסטרום. לא יודע איזה בדיוק. לא שהאלסטרום הוא הבמאי המועדף עליי בימים אלה, אבל אני משוכנע שהוא היה מביים את "מאמא מיה!" עם יותר שאר רוח. אבל מי שהיה יכול להיות מושלם כבמאי? ג'ון קמרון מיטשל. Heck, הוא אפילו היה יכול לגלם את התפקיד של מריל סטריפ.
אמא, אבבא
"מאמא מיה!” היה אמור להיות הממתק הכי משמח של הקיץ. ובכן, הממתק הזה מורעל
פורסם ב"פנאי פלוס", 30.7.2008
אכן, מאמא מיה! כבר המון המון זמן שלא היה פער כה עצום בין פוטנציאל של סרט ובין הגשמתו. אני חייב להודות – בסוג של מבוכה כעת – ש"מאמא מיה!" היה אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם הקיץ. נכון, רציתי את האקשן של "אינדיאנה ג'ונס" ואת גיבורי העל של "איירון מן", “הענק הירוק" ו"האביר האפל", אבל איכשהו חשבתי ש"מאמא מיה!” יהיה הברקה, הפתעה, שפריץ קיצי של הנאה ואיבוד עשתונות בעטיפה מוזיקלית פופית שיהיה קשה לעמוד בפניה. איכשהו, גם נראה היה לי שהעבודה על הסרט נעשתה נכון: מיוזיקל שובר קופות שהופך לסרט, במאית המיוזיקל שומרת על מקומה בעיבוד הקולנועי, והליהוק נשמע אלוהי: מריל סטריפ בתפקיד האם. והבת שמתלבטת מי מהבאים הוא אביה הביולוגי: ג'יימס בונד או מיסטר דארסי. הליהוק של פירס ברוסנן וקולין פירת לצד סטריפ (וסטלן סקארסגארד לצידם) הוא הברקה. הסרט הזה, כך חשבתי, יודע מה הוא עושה.
ואז… קסטסטרופה.
כשזה מגיע למיוזיקל, הציפיות שלי, ואולי גם של שאר הצופים, אף פעם לא גבוהות מדי. המטרה היא: תעיפו אותנו לשמיים. זה לא עניין אמנותי, או אסתטי, או קולנועי, אלא מוזיקלי. יש לכם מערכת רמקולים משובחת ומסך רחב, הרקידו לי את הלב. ול"מאמא מיה!” יש את כלי הנשק האולטימטיבי: השירים של להקת אבבא שעליהם הולבשה בגמלוניות איומה העלילה. לא ראיתי את הגרסה הבימתית כך שאין לי מושג מה נעשה שם שגרם לסיפור הזה לעבוד, אבל בסרט החיבור בין העלילה לשירים הוא סוג של מפח נפש.
בשנה שעברה יצאו למסכים שני מיוזיקלס מוצלחים מאוד: “היירספריי" ו"מעבר ליקום". בדמיוני, “מאמא מיה!” היה צריך להיות חיבור ביניהם. פופי, קצבי, קאמפי ועושה חשק לקום ולרקוד באולם כמו "היירספריי". ונוטל שירים של להקה אחת ומעניק להם אינטרפטרציות חדשות כמו "מעבר ליקום". ולבסוף: לא זה ולא זה. “מאמא מיה!” הוא הגרסה המאכזבת ביותר למיוזיקל בימתי משלהב מאז שסוזן סטורמן חירבה את "המפיקים" בדרך למסך וכריס קולומבוס רצח את "רנט" בקולנוע.
"אמא שלך יודעת?", הגרסה המקורית מ-1979 של אבבא לשיר בוטה בפדופיליות שלו
עלילת "מאמא מיה!” מתרחשת על אי יווני בו הקימה מריל סטריפ מלון, ממנו היא בורחת מכשלונות חייה. היא היתה זמרת בהרכב מוזיקלי, התאהבה בשלושה גברים, ונותרה לבסוף לבד ועם בת שהיא לא יודעת מי אביה. ערב חתונתה, הבת מזמינה את מאהביה של אמה, בתקווה שכך תגלה מי מהם הוא אביה הביולוגי. והאי מתמלא מוזמנים, שלשות-שלשות הם עולים לרגל: שלישיית הנשים המבוגרות (האם וחברותיה), שלישיית הנערות הצעירות (הבת וחברותיה), ושלישיית הגברים. וברקע, תושבי האי על תקן המקהלה היוונית. והנשים, השם ירחם, בין אם הם צעירות או מבוגרות, רק צווחות וצוהלות בכל פעם שהן רואות זו את זו. עוד לפני ששיר אחד מושר, “מאמא מיה!” כבר מזיק לעור התוף.
ואז מגיעים השירים. אבבא היא להקה ערמומית. הפופ הקיטשי שלהם תמיד נשמע קצת מוגזם, קצת יותר מדי. המלודיות כמו הקרפנטרז, ההפקות בומבסטיות כמו ELO או הבי.ג'יז, והחייכנות קצת יותר מדי אירו-טראשית מכדי להיחשב באמת איכותית או אנינה. לכן זו להקה שתמיד היה קל לבטל כקיטש אבל תכל'ס אי אפשר באמת היה לעמוד בפני קסמי שיריה. זה בדיוק מה שהסרט היה אמור להיות: היינו אמורים ליהנות בו בניגוד לרצוננו. הוא היה צריך להכניע אותנו. ועם השירים של אבבא זה היה אמור להיות פשוט. נגנו את השירים וזהו. וצרפו להם קטעי ריקוד וכוריאוגרפיה סוחפים. באמת, לא צריך יותר. אבל "מאמא מיה!” מקמץ במקומות הלא נכונים, ואז נדיב במקומות הלא נכונים. הסרט הזה, למשל, דל להחריד בכוריאוגרפיה. אנשים שרים את השירים כאילו זו דרמה יוונית ריאליסטית. הם שרים את השירים כאילו המילים המקוריות של בני וביורן באמת נועדו להביע את הרגש שנשתל בסצינה. זה המהלך החכם שג'ולי טיימור עשתה ב"מעבר ליקום" ושפילידה לויד לא השכילה לעשות ב"מאמא מיה!”: להרחיק את הסרט מהמשמעות המקורית של השירים.
לקח לי חצי סרט עד שהרמתי ידיים סופית והבנתי שמדובר בכשלון קולוסלי. הופתעתי שאין שום נאמבר מוזיקלי סוחף אבל שכנעתי את עצמי שבטח מישהו שומר את התחמושת הגדולה לאמצע. הרי כל מיוזיקל חייב שואו-סטופר, נכון? הרי לא יכול להיות מיוזיקל בלי שואו-סטופר. אין דבר כזה. לא יכול להיות דבר כזה. אז הנה, יש. מצאתי. שואו-סטופר, מושג מהמיוזיקל הבימתי, הוא קטע שירה וריקוד כה עוצמתי וסוחף שמוביל את הקהל לאקסטזה כזאת שהוא נעמד על רגליו ומריע באמצע ההופעה. התשואות עוצרות את ההופעה. מחייבות את השחקנים לחכות עד שישככו כדי להמשיך. התשואות שעוצרות את המופע. מכאן: שואו-סטופר. ו"מאמא מיה!" הוא המיוזיקל הראשון שראיתי שאין לו את זה. בדמיוני קיוויתי שהשיר שייבחר כנקודת השיא יהיה "האם אמא שלך יודעת", שהוא בעיני השיר עם הגרוב הכי מידבק שאבבא ביצעו מימיהם. חשבתי שזה בטח הגיוני לשבץ שיר כזה בסרט העוסק בקשר בין בת, המוצגת באופן בתולי ושמתמודדת לראשונה עם בגרות ועם מיניות גברית מתפרצת, ובין אמה, ששתיהן עסוקות בלהסתיר את מעשיהן זו מזו. אך לבסוף השיר הזה, שכה אהוב עלי, הושם בפיה של החברה של האם, הקוגרית, טורפת גברים צעירים, שמפלרטטת עם מוכר צעיר ועטור רסטות בקיוסק. השיר הזה נטבח מול עיני. ועם כל חיבתי לליהוק של סטריפ, ברוסנן ופירת, יש לציין שהליהוק של שחקניות המשנה – כריסטין ברנסקי וג'ולי וולטרז – לתפקיד החברות הקאמפיות של האמא, הוא סוג של סיוט. הן הורגות את הסרט.
מה שהיה יכול להיות סרט מקסים על רומנטיקה על אי יווני, שמשתמש בפולקלור המיתי של אפרודיטה, הופך בידיהן של שלוש יוצרות הסרט למעין גרסה מעודכנת ל"שירלי ולנטיין", מיוזיקל לגיל הבלות. ואולי זו הבעיה: לא רק הרקע הבימתי של היוצרות – שאיפשר לצילום של הסרט להיראות כה כעור – אלא גם פער הדורות בינן ובין הקהל שלהן, שהופך את "מאמא מיה!” לסרט זקן וחסר ליבידו.
אתה התאכזבת כי לא ראית את המחזמר
זה בדיוק אותו דבר
רק בסוף המחזמר יש שרשרת שירים של אבבא ואתה חושב לעמך "למה לא כל המחזמר היה ככה ? למה העלילה המטומטמת הזאת?"
רוה לביו: אין לי מושג מה הייתי חושב על המחזמר (אני יכול להבטיח לך שמיוזיקל בלי כוריאוגרפיה היה מבאס אותי גם על במה). ובכל מקרה, אין שום בעיה ליהנות ממיוזיקל על במה ואז להתאכזב מהעיבוד שלו על המסך, לא משנה כמה הוא לכאורה דומה. ע"ע, ככתוב, "רנט" ו"המפיקים", שמאוד אהבתי על הבמה ולא על המסך.
כמה מבאס. ואני כל כך חיכיתי לסרט הזה (בתור מוצר בידורי בלבד, לא כיצירת מופת מכל סוג שהוא9.
1. הכותרת אולי צפויה, אבל מאוד מצחיקה.
2. היי ! עד כאן. מאוד אהבתי את "שירלי ולנטיין". חלק מבחינת הבגרות שלי באנגלית (החלק שבעל פה) היה על הסרט המקסים הזה.
3. נכנסתי ל"עין הדג" היום (המקור הכי אמין בשבילי לדעת אילו סרטים עולים בארץ בכל סוף שבוע), ומצאתי את הסיפור המשעשע הבא
http://news.bbc.co.uk/2/hi/uk_news/wales/mid_/7530542.stm
מסתבר שמי ששיחקה את חברתו של בריאן ב"life of brian" של מונטי פייטון היא היום ראש העיר של מקום בווילס שאת שמו קצת קשה לי לבטא, והיא מנסה להביא לביטול החרם הקיים באותו מקום כבר קרוב ל-30 שנה על הסרט בו היא השתתפה. הכומר מתנגד.
רוה (לא בבית) לאיתן: שיט. הסיפור המאוד מצחיק הזה מתוכנן לעלות אצלי בפוסט של 21:00 (סודות הבלוג נחשפים). מקווה שלא רבים יתקלו בתגובתך עד אז.
"מאמה מיה" כל כך גרוע שיש רגעים בהם הוא משמש כסרט אימה אפקטיבי למדי.
גמני ראיתי את "מאמה מיה!" – הסרט (את ההצגה לא ראיתי) ודעתי זהה לשלך: כישלון קולוסאלי. למעשה, כפי שניסחו זאת היטב חבריי לצפייה, הדרך הטובה ביותר לתאר את הסרט הזה היא כטרגדיה יוונית.
וכל זה לא בא לומר שלא נהנינו. רק לא מהדברים שיוצרי הסרט כיוונו אליהם. ברגע שקלטנו את מימדי הזוועה (בערך בדקה השלישית) התרווחנו בכורסאות והענקנו לעצמנו את ההזדמנות הנדירה משהו של הנאה מסרט רע באמת. מאז ימי "רומן בברלין" של ליליאנה קוואני בשנות השמונים לא זכיתי להנאה מהסוג הזה, ויש בה משהו מספק.
אגב, זה רק אני, או שמריל סטריפ דמתה בקטעים מסוים דמיון מדהים לטרנס סטאמפ ב"פריסיליה מלכת המדבר"?
תודה רני! אז אולי זה mommy dearest של קיץ 2008?
🙂
אם כבר אז mommie dearest פוגשת את בוליווד 🙂
במובן מסוים חייבים להעריץ את הסרט הזה: סרט הוליוודי שנראה ומתנהג כמו סרט בוליוודי שמבוסס על מחזמר בריטי שמתבסס על שירים של להקה שוודית. המאמץ הבינלאומי שהושקע פה בהחלט ראוי ל… משהו.
אז אם כך זה בדיוק עבור אנשים כמוני שלא נוסעים לחו"ל הקיץ. רב לאומיות זה מצויין.
🙂
הרגע הטוב ביותר ב"מאמא מיה" הוא ההדרן בסוף הכתוביות, שבו מבצעים השחקנים את "ווטרלו". אם אתם כבר הולכים לסרט, אל תחמיצו את זה. מי שלא ראה את פירס ברוסנן בבגדי שנות השבעים לא ראה שמחה מימיו.
ואיזה כיף, גם אנחנו מוזכרים בוריאטי. קצת פוליטיקה, קצת דוקומנטרי.
http://www.variety.com/article/VR1117989943.html?categoryid=13&cs=1&nid=2564
יותר מכך: האלסטרום גם את הסרט התיעודי (?) על מסעה של להקת אבבא באוסטרליה שנקרא בפשטות: אבבא – הסרט.
(והעובדה שאני זוכר שראיתי את הסרט כילד בקולנוע "אסתר" בת"א מפחידה כשלעצמה. זה היה בשנת 1977).
יאיר: ידידי משכבר הימים (זה גרם לי להרגיש זקנה, אם כי לא זקנה כמו רני 🙂 ) אלכס גרסיה פתח לפני שנים רבות מיילינג ליסט לנושא במאי וידיאוקליפים. עם התקדמות העניין הזה שקראו לו אינטרנט הוא פתח אתר שאיגד את כל המידע שעבר שם והמשיך לעדכן אותו בעזרת מידע מהציבור ומחברות ההפקה. האתר לא כל כך התעדכן בזמן (הרב) האחרון בשל עיסוקים אחרים של הבוס, אבל לגבי אבבא, שלא ממש פעילים בשנים האחרונות, תוכל למצוא את מבוקשך כאן:
http://mvdbase.com/artist.php?last=ABBA
וכמובן, בקיצור רב יותר (כלומר: "כל הקליפים שלהם חוץ מכך וכך") בוויקיפדיה…
תודה. זה היה מרגש 🙂
ואני נותר איתן בדעתי ש- De-Lovely הוא המיוזיקל הכי טוב מהשנים האחרונות. מי שלא מאמין לי שיחפש את הקטע עם "Blow Gabriel Blow". אני לא הצלחתי למצוא.
ודווקא גידי אורשר מגלצ ממש אהב את הסרט, למרות שהוא משווה אותו לסרט של מנחם גולן הוא נותן לו ציון תשע וגם יורד על כל שאר מבקרי האינטרנט.. כולל הבלוג הזה.
http://glz.msn.co.il/NewsArticle.aspx?newsid=25295
כמה מרמור בן אדם.
אהבת את הסרט? אחלה.
מה אתה עכשיו "מחזיר" לכל המבקרים הצעירים שלא התחברו לרוח שלך.
איך מישהו ממשיך לקרוא אחרי כל ההשמצות הללו אני תוהה
הצגת התושבים המקומיים כסייד קיקס ותו לא מאפיינת לא מעט סרטים הנוקטים בגישת "קולוניוליזם תרבותי" גם סרטי בונד אופיינו בגישה שכזו
Orsher's review makes me wonder if he knows what he is talking about.What he is saying about musicals show a considerable lack f knowledge of the genre.
אני לא מבין את הביקורת של אורשר. הביקורת על המבקרים הצעירים כמובן, את הסרט לא ראיתי. הרי אנוכי, בתור עולל ביקורות, אמור לשאת עיניי אל הגדולים והותיקים ממני. והנה הוא בתור אחד כזה, מקדיש כמחצית מהטקסט שלו להשמצות ברמת ה-"לכו תעבדו במכולת". אז מי הבוגר פה, איך אני אמור ללמוד ולהחכים מכך ומה העניין עם החלוקה לצעירים ולמבוגרים? (מה, לא ראית את "ארץ קשוחה"?)
טוב, אז לכל הצעירים כאן בבלוג, הנה הטריילר של הארי פוטר הבא:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,907,209,26280,.aspx
אה, ומישהו שם לב שעלה השבוע סרט חדש של תיקים באפלה? (ניק-לינק)
משהו בביקורת של אורשר לא מסתדר לי. אמנם כתוב למטה (ולמעלה)" 9 בסולם אורשר", אבל כשאני ניגש לקרוא כתבה, כל כתבה, אני רגיל לראות קרדיט מתחת לכותרת, בנוסח מאת : XY. לדוגמא, בביקורת של "תיקים באפילה" המלונקקת מעלי, כתוב, בכותרת המשנה, מאת: אורון שמיר, עכבר און-ליין. לביקורת של אורשר אין קרדיט. יכול להיות שלא אורשר כתב אותה ? אני נוטה לחשוב כך, גם בגלל שאני לא רגיל לשמוע את אורשר מתנצח עם מבקרים אחרים, לא לטוב ולא לרע. הסגנון הזה הוא לא "אורשרי" בעיניי. או שאולי אני רק "want to believe" שזה כך…
לאיתן,
אורשר במלוא רמ"ח איבריו, על כל הדקויות וההתנסחויות האורשריות המוכרות מן העבר.
יתר על כן הפעם הוא יוצא מגדרו ומנפק ביקורת שאורכה פי 3-4 מביקורת רגילה שלו, והרי הטקסט
עורך ראשי: גידי אורשר
עורכים תורנים: אורי קיסוס וקרן גולדנצוייג
"מאמא מיה" – 9 בסולם אורשר
עדכון אחרון: 23:42 , 03/08/2008
יופי של סרט – פשוט כיף לראות. הנה סוף סוף מחזמר למבוגרים יותר, כאלה שחוו את להקת אבבא בזמן אמת ויכולים גם הם לעשות חיים ולצחוק על עצמם. וזה מה שמטריף כמה עוללי ביקורת באינטרנט שהנה סרט שפשוט קופץ מעליהם. העולם אולי שייך לצעירים, אבל הנה גם לזקנים ובעלי הנסיון שיש להם, כמו בבדיחה המפורסמת מ"עגבניות ירוקות מטוגנות", גם להם מגיעים כמה רגעים של אושר.
"מאמא מיה" מחזיר אותנו באחת לכור ההיתוך של הסרט המוסיקאלי – למי שלא זוכר או שלא יודע, שזה שמחת החיים, האושר והרצון חסר הפשרות להביא את כל אלה למסך ללא מעצורים. זאת הסיבה השולחת מימים ימימה את הבחור אל הבחורה, את הבחורה אל הקרירה שלה, את כולנו אל הסוף הטוב והכל ברינה ובמחולות אין קיץ. כמה ששרים יותר- אוהבים יותר. כמה שרוקדים יותר- מתרגשים יותר ולעזאזל ההגיון. כך התנהלה הוליווד במשך עשרות שנים וכך התנהלו כל אלה שצייתו לחוקיה בעולם כולו מפריז ועד הודו מיום המצאת הקולנוע ועד שבאו פרחחי ה"פוטלוס" ו"הברייקדאנס" וגם טרוולטה והבי ג'יס ושברו את המסורת לוידאו קליפים.
בסרט המוסיקאלי לא מחפשים הגיון. בסרט המוסיקאלי לא מחפשים ריאליזם ודיוק. בסרט המוסיקאלי לא מחפשים מבנים פסיכולוגיים והתנהגות חברתית. בסרט המוסיקאלי פונים אל הרגש, אל החושים, אל האסתטיקה והתקווה האנושית לחיים טובים יותר ויפים יותר. לכן אדיוטי לעשות ב"מאמא מיה" חשבונות של גיל – בת כמה היא מריל סטריפ, בת כמה הבת שלה בסרט ובת כמה היתה כשעשתה אותה. לא יכול להיות שהיא היתה בת שלושים כשהתפרפרה, טוען המבקר הבור באתר האינטרנט. מה גם שברוסנן וקולין פירת' צעירים ממנה באחת עשרה שנים, הוא ממשיך.
תעבוד במכולת ולא בביקורת קולנוע, אני מציע. מה, לא ראית את פרד אסטייר שנראה בן חמישים ומשחק בן עשרים במליון מיוזיקל'ס ? את בינג קרוסבי אתה מכיר ? החיים לא התחילו עם יואן מקרגור…
הבורים הצעירים מתבכיינים, מתחרים בניסוחים של ניו ז'ורנליזם (לא שמעתם שזה מת באמריקה כבר לפני כמה עשורים ?) על חוסר ההתאמה של השחקנים – הצרידות, הזיופים, התנועה המהוססת. ואני שואל – מה לא ראיתם את לי מארוין שר בכל פה ב"מכורים לזהב"?, את מרלון ברנדו ב"ברנשים וחתיכות"? את רקס האריסון ב"גבירתי הנאווה"? ומי שבודק מנעדים ומוזיקאליות יכול להרים גבה גם על קולם הדקיק, הצרוד של פרד אסטייר וג'ין קלי האגדיים. בוואלה, עכבר העיר, דה מרקר, סרט ופנאי פלוס לא היה להם סיכוי. כמה טוב שהבחורים שם צעירים ובני חלוף. שלא כמו הכוכבים של המיוזיקל.
אחת הביקורות הללו טוענת אפילו שהשירה של השחקנים הולכת ומשתפרת במהלכו – כשהם מתרגלים לסיפור ולדמיות – נו באמת…
"במאמא מיה" של הקולנוע, של פילידה לויד יש שמחת חיים מלא חופניים. אולי אפילו קצת יותר מידי. רואים שהשחקנים נהנים מכל רגע, לא עושים הרבה חשבון ומוכנים להראות שיש להם המון יכולת, חוש הומור ורצון להפגין את כל אלה. ואני, תנו לי מוסיקה מדליקה, תנו שחקנים עם חן ויכולת וחיבור אפשרי ואני לוקח. יפה יותר מהחיים, טוב יותר מהחיים, בלתי אפשרי יותר מהחיים.
כמעט לכל אחד מהשחקנים בתפקידים הראשיים היה מה להפסיד אם החיים כולם היו רציניים כמו שרוצים באינטרנט. מריל סטריפ עם זנב ארוך ומתנפנף של תפקידי אופי ופרסים, פירס ברוסנן עם "ג'יימס בונד", קולין פירת' ותפקידי המאהב הצעיר של הקולנוע והתאטרון, סטאלן סקרסגארד והפרפטום מובילה בין קולנוע סקנדינאבי להוליווד, ג'ולי וולטרס והיכולות המוכחות בדרמות אנגליות. אבל הם באו להנות, לחיות עד סוף הנקבוביות את הימים החולפים והכיף של שנות השבעים והשירים של להקת אבבא והיכולת לעשות הכל בקריצה עצמית.
הם באו לשיר – ועושים את זה לאט יותר, אבל נהדר, הם באו להתנועע, הם באו להתבדר ולהשתולל בלי חשבון. וזה עובד מהמסך לאולם, עוטף את הקהל. בייחוד את אלה שעברו בגוף ראשון את התקופה עליה מספר הסרט. כמו חלק מהשחקנים על המסך. אם מחפשים אוטנטיות – הנה היא מופיעה. עידן הבוגרים שלא מנסים להסתיר את הגיל וגם את הכיף להיות בעל גיל. כי אם יש מוסכמה שנשברת בסרט בקול נפץ גדול – זאת מוסכמת הגיל של הגיבורים.
ואם עד עכשיו כמעט בכל הסרטים המוסיקאלים, ג'אנר שבאמת צריך להבין ולהרגיש בו, הגיבורים היו צעירים ויפים – הנה באה "מאמא מיה" ומוכיחה שיש חיים אחרי גיל חמישים. מריל סטריפ רוקדת עם כוכבים ומוכיחה כי היא לוקחת את כל המתחרים של "כוכב נולד" באותה עת וגם פירס ברוסנן, קולין פירת' וג'ולי וולטרס מוכיחים שאישיות מתאימה יכולה לגבור גם על צרידות פה ושם. בסרט הזה גם לזקנים יש אופציה לאהבה, כאן גם איכרה יווניה בת מאה יכולה לזרוק חבילת זרדים ולקפץ בשמחה. הכל פתוח.
אז נכון שיש רגעים שזה נראה כמו וידאו ביתי או כמו סרט של מנחם גולן וזה הזמן להביט על הנעליים. אבל הם חולפים מהר ונשאר הכיף. יופי של שירים – בעצם שיר אחד ארוך, יופי של אומץ אמנותי של השחקנים שיש להם הומור, יופי של סרט שזמזמתי במהלך כל סוף השבוע – "מאמא מיה", 9 בסולם אורשר.
Mamma Mia
אני ראיתי את הסרט ואני נהנתי מאוד!
אתם סתם קוטלים אותו מהר מדי!
נהנתי מהשירים ומהעלילה הקלילה של הסרט.
באמת סרט יפה.
אני יצאתי ממנו בחיוך ענק לאחר הסוף המפתיע…
הסרט חמוד ועליז אבל הקטע שהכי הורס הוא הקטע שבו שרים ביל, הארי, סופי וסם כי הקול של הארי פי אלף יותר יפה מהקול של סם וזה מה שמקלקל וחבל כי בסה"כ הסרט מצוין והשחקנים מעולים והסרט מומלץ בחום.
לדעתי הסרט היה מדהים!!
אני לא ראיתי את ההצגה אבל אני מאוד נהנתי מהסרט…הזמרים היו טובים ולדעתי הכל היה בסדר גמור ואת האמת אני ממש לא מבינה על מה אתם מדברים..אבל אני מציעה שמי שלא אהב שלא יגיד לאחרים לא ללכת כי כל אחד עם הדעה שלו….אבל הכל מקרה אני אישית מאוד אהבתי ואני אפילו רוצה ליראות את זה שוב…=)