02 אוגוסט 2008 | 21:00 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

ועכשיו למשהו שונה לגמרי

שבוע טוב. חודש טוב.

מי שנכנס לאתר של “עיתון תל אביב” בכתובת tam.co.il מופנה מהשבוע אוטומטית לאתר המקומוני החדש של ynet. שזה סבבה, אבל רק מעלה את השאלה: לאן נעלמו כל הביקורות של יקיר אלקריב שהיו באתר הישן? איפה, למשל, הביקורת בה הוא תוהה האם וול-E הומו? נעלמה. מבטיחים לי שמדובר בבאג שיתוקן בקרוב ושביקורותיו של אלקריב יחזרו בקרוב לרשת.

ועכשיו אני פונה לנטע אלכסנדר, עורכת הקולנוע החדשה של “עכבר העיר אונליין”: יש ל”עכבר העיר” המודפס מבקר קולנוע חדש, אבנר שביט (שמחליף את מקומה של מאיה פנחסי המעולה, שאשמח לדעת לאן עברה). שביט מבין בקולנוע יותר ממני, מדובדבני ומשניצר מגולגלים יחד לרולדה אחת. האין זו הזדמנות להיפטר מחשבונות העבר ולהתחיל לפרסם את ביקורות “עכבר” הדפוס באתר האינטרנט? כך, עם זכויות לביקורות של אורי קליין מ”הארץ”, עילם וולמן מ”העיר”, אבנר שביט מ”עכבר העיר” ועם התוצרת המקורית של אורון שמיר ושות’, “עכבר העיר אונליין” יכול להפוך לאימפריית ביקורות קולנוע. חבל שמלחמות טריטוריה יעמדו בדרך לעתיד כזה.

========

לאוניברסיטה העברית יש כתב עת אקדמי חדש לקולנוע בשם “סליל”. ביום שני יושק כתב העת עם הקרנת “מחבואים” של מיכאל האנקה בסינמטק ירושלים.

=========

sue davies-jones, former python, now mayor
גבירתי ראש העיר במרכז

ובינתיים, באנגליה: סו ג’ונס-דיוויס, שגילמה ב”בריאן כוכב עליון” את יהודית איש קריות, חברתו של בריאן (והיחידה בסרט שהופיעה בעירום), היא כעת ראש העיר של העיירה הוולשית אבריסטווית. הכותרת הזאת לבדה כבר מצחיקה. אבל יש עוד: כשנכנסה לתפקידה היא גילתה ש”בריאן כוכב עליון” אסור להקרנה כבר 30 שנה, בהוראת הכומר המקומי. עכשיו היא צריכה לשכנע את מועצת העיר להצביע נגד מועצת הכמרים ולבטל את האיסור. אני מריח כאן פולו-אפ אפשרי: חברי מונטי פייתון הנותרים – מינוס בריאן עצמו, גרהם צ’פמן המנוח – מגיעים לעיירה לשכנע את הכומר המקומי שהם מתים על ישו, ומפייסים אותו בביצוע השיר “כל זרע קדוש” מתוך “טעם החיים”. אם הוא יאסור עליהם גם לשיר ולרקוד ג’ון קליז וחבורתו יוכלו לצלם שם את “פוטלוס 2”.

=========

ואין כמו הכתבה המתבדחת התקופתית – הפעם של יו.אס.איי טודיי – על האופן בו מעוותים בחו”ל שמות של סרטים הוליוודיים. זה עצוב, רבותי, עצוב.

נושאים: כללי

13 תגובות ל - “ועכשיו למשהו שונה לגמרי”

  1. אביעד 2 אוגוסט 2008 ב - 21:22 קישור ישיר

    לפני שרצים לפרסם משהו בעכבר אונליין: שאבנר שביט יוודא שהוא עומד לקבל כסף על הפרסום הנוסף. הרבה יותר חשוב מהפיכת העכבר אונליין לאימפריה קולנועית.

  2. י 2 אוגוסט 2008 ב - 21:35 קישור ישיר

    אפרופו תרגומים: האם נכונה השמועה ששמעתי ו”פסיכו” אכן תורגם בפורטוגל ל”האיש שחשב שהוא אימא שלו”?!?

  3. עמית 2 אוגוסט 2008 ב - 23:40 קישור ישיר

    גם גרהם צ’פמן הופיע בעירום… אולי הדחקת את זה?

  4. סטיבי 2 אוגוסט 2008 ב - 23:42 קישור ישיר

    תפסיקו, אתם עושים לי התקף ציטוטים.

  5. דרורית 2 אוגוסט 2008 ב - 23:44 קישור ישיר

    כל מה שהם צריכים לעשות בשביל לשכנע את הכומר המקומי להקרין שוב את הסרט זה להביא לשם המונים שיצעקו ביחד
    “you’ve all got to be individuals”.
    (סטיבי, תפסתי צטטת!)
    🙂

  6. איתן 3 אוגוסט 2008 ב - 0:56 קישור ישיר

    קודם כל: יאיר, סליחה. לא ידעתי שאתה מתכנן להעלות פוסט עם הסיפור המצחיק הזה.

    ולעיקר: הייתי הערב בפתיחת פסטיבל הקולנוע הברזילאי. הוקרן הסרט “יחידת עילית” (שעולה בסוף השבוע הבא).

    על “מיסטיק ריבר” כתבת “קלינט איסטווד עשה סרט מצוין, ואני שונא אותו”. אני אקח הימור, ואנחש שעל “יחידת עילית” תכתוב משהו דומה. בשני המקרים מדובר בסרטים שמציגים תפיסת עולם בעייתית. לדעתי, בשני המקרים לא מדובר בתפיסת העולם של הבמאי, אלא בדרך שבה הוא תופס ומצלם את המציאות. שהצופים ישפטו.

    את “יחידת עילית” האשימו כבר בפשיסטיות. הוא מראה, הלכה למעשה, ששוטר ביחידת העילית של משטרת ריו צריך להיות מכונת הרג צמאת דם. אני לא חושב שזוהי תפיסת העולם של הבמאי, אבל זו (כנראה) המציאות של ריו דה ז’נירו.

    לגבי הסרט – מצד אחד הוא מרשים ובעל עוצמה נדירה, ודי ברור לי למה הוא זכה בפרס הגדול של פסטיבל ברלין האחרון. הצילום התזזיתי, העריכה המהירה, המוזיקה הקצבית, האלימות הקשה המצולמת מבלי להסיט ממנה את המבט – כל אלו הולמים בחושים ויוצרים סרט מהמם. מצד שני התסריט כל כך פשטני עד שזה לפעמים מביך. מדובר בסך הכל בקצין בכיר ביחידת העילית שמבקש למצוא דרך החוצה מהחיים האלימים שהוא חי, אבל לפני כן הוא צריך למצוא לו מחליף. אין לי בעיה עם סיפורים פשוטים. הבעיה היא שהמועמדים להחליפו מוצגים כשני קצוות – אחד תמים ומאמין בחוק, והשני פחות מלומד, אבל חמום מוח מדי. עצם הצבת שני קצוות שכאלו הופך את הסרט לפשטני. לכסות על כך, משתשמש הבמאי בוויס אובר בצורה מסיבית, אבל זהו עלה תאנה מסכן. בחלק השני של הסרט, עם התחלת מחנה האימונים, הסרט מעביר הילוך, הפשיטות הופכות תכופות יותר, והאלימות מתגברת. השימוש בוויס אובר פוחת, והסרט הופך טוב יותר. וכך, למרות חסרון תסריטאי רציני, עוצמת הבימוי מכסה על רוב הפגמים, מה שגרם לי לצאת מהסרט עם קוצר נשימה. סרט שלא חסר פגמים, אבל שווה צפייה.

  7. מיכל תה 3 אוגוסט 2008 ב - 4:21 קישור ישיר

    אוף, אבנר שביט כזה לוהט

  8. יניב אידלשטיין 3 אוגוסט 2008 ב - 8:22 קישור ישיר

    (סטיבי, תפסתי צטטת!)

    …או במילה אחת: הצטטטתי.
    :^)

  9. נטע 3 אוגוסט 2008 ב - 18:37 קישור ישיר

    הביקורות של שביט, יחד עם הביקורות של אורי קליין, אורון שמיר, ירון פריד, נעם בוקסבאום, גתית גינת, דניאל פיאקוב ועילם וולמן – נמצאות כולן כאן:
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_lobby,519,,,.aspx

    וכמובן שהן יתעדכנו מדי יום. ואם כבר מלנקקים – הנה הליהוק המסקרן לבאטמן החדש:
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,636,209,26236,.aspx

    ותודה על שהסבת את תשומת לבי לנושא.

    נטע

  10. עדן 4 אוגוסט 2008 ב - 0:44 קישור ישיר

    הכתבה בעכבר על “הליהוק” לבאטמן החדש היא קישקוש מוחלט ומייצגת יפה את הנטייה המעצבנת של העיתונות הישראלית, הכתובה והאלקטרונית, לדווח על שמועות קולנוע כאילו הן עובדות מוחלטות.
    כל פעם שזה קורה, בעיקר בעיתונים הגדולים, אני חושב לעצמי מה המצב בנושאים בהם אני לא מבין כמו כלכלה, מדע ומשפטים למשל, האם גם שם אף אחד לא מבחין בין שמועה לעובדה ?

  11. רותם 4 אוגוסט 2008 ב - 7:57 קישור ישיר

    עדן אני לא רוצה לטלטל את עולמך, אבל המצב בשאר תחומי העיתונות הוא אותו הדבר.
    וזה לא רק בארץ.

  12. Shai 4 אוגוסט 2008 ב - 14:09 קישור ישיר

    and not only Elkarive’s review have disappeared but the whole culture section doesn’t exist.One may wonder if ynet think that there is no such thing as culture in Tel-Aviv

  13. bili 5 אוגוסט 2008 ב - 2:55 קישור ישיר

    יאיר, תודה תודה שהזכרת את הירספריי בביקורת על מאמאמיה, הזכרתי לי שפספסתי בקולנוע וכך זכינו לחווית ערב מענגת בסלון הקטן, כשמתבקש לפצוח בשירה וריקודים יחד עם הגברת ניקי בלונסקי הצעירה, משפחתה וחבר מרעיה.
    חוויה שאותי אישית זרקה 20 ומשהו שנים אחורה להיירספריי המיתולוגי של ווטרס, שכבר אז היה סוחף ומרנין, אלא שאז אף אחד לא הבין ממה אני מתלהב.


השאירו תגובה