אני חסיד גדול של איימקס. מסך ענק, סאונד בומבסטי, אין הפסקה. ככה צריך לראות סרטים. לכן, כשזה מגיע ל"האביר האפל" אני מתלבט: האם צריך לראות את הסרט באיימקס או לא? פיטר מ"סלאשפילם" טוען שזו הדרך היחידה לראות את הסרט, גם אם צריך לנסוע מאה קילומטר די לעשות את זה. אני לא בטוח כל כך.

למה כן:

1. מנכ"ל גלובוס-מקס, בנט קפלן מילר, אמר לפני הקרנת העיתונאים שאיכות התמונה באיימקס חדה פי 90 מאיכות הקרנת ההיי-דפינישן.
2. כ-20 דקות מתוך 150 דקות הסרט צולמו במצלמת איימקס. המשמעות היא שבכל סצינה או סיקוונס שצולמה באיימקס, ומוצגת על מסך איימקס, המסך מתמלא לכל גובהו, כך שרק באיימקס אפשר באמת להפריד בין הסצינות שצולמו באימקס ואלה שצולמו ב-35 מ"מ. בסרט שעוסק בבחירות ההיחשפות הזאת לתהליך הבחירה של הבמאי מרתקת. כי לא רק קטעי האקשן צולמו באיימקס אלא גם כמה שוטים נוספים, אסטבלישינג שוטס. בסרט שגורם לצופים לשאול "מה יבחר הגיבור שלנו?" מרתק להוסיף את השאלה "במה בחר הבמאי?".
3. זה באמת באמת גדול. כתבתי את זה בשעתו לגבי "שר הטבעות: שיבת המלך" וגם "טרויה" ו"מתקפת המשובטים": האפקטים הדיגיטליים מאפשרים ליוצרים ליצור סצינות ענק: מיליוני משתתפים, המוני קרבות מקבילים, מפלצות, יצורים. אלא שהתוצאה היא שבמקום סצינות ענק אנחנו מקבלים סצינות מיניאטוריות בהן קורים אינספור אירועים אבל הדמויות הולכות ומתגמדות. האיימקס עוזר לפתור את זה, קודם כל בגלל גודל המסך. תוסיפו לזה את העובדה שכריס נולאן בחר לצמצם את השימוש ב-CGI – העיף לשמיים משאית אמיתית ומוטט בניין אמיתי – ותקבלו ש"האביר האפל" הוא באמת סרט עצום מימדים. מהסוג שלא ראיתי מאז "נשק קטלני 4" ("נשק קטלני 4", לצורך הדיון, אינו מתקרב ברמתו ל"האביר האפל", אבל זה אחד מסרטי הפעולה האחרונים בהם סצינות הפעולה – קריסת בניין אמיתי ומרדף עוצר נשימה בכביש מהיר בלוס אנג'לס – השאירו אותי חסר אוויר, בייחוד בזכות העובדה שצפיתי בסרט על מסך ענק – אבל לא איימקס – ברוטרדם).
4. הסאונד באיימקס מופלא. הקישקעס רועדים.

למה לא:

1. הסיבה העיקרית נגד הצפייה באיימקס בישראל היא טכנית ובאשמת אנשי האיימקס המקומי, היא גם (כך נדמה לי) קלה לתיקון. כתוביות התרגום של הסרט לא מודפסות על העותק אלא מוקרנות בנפרד מתוך מחשב דרך מקרן וידיאו קטן אל הפריים הקולנועי. הבעיה היא שבסרט כל כך חשוך כמו "האביר האפל" מקרן הווידיאו עם הכתוביות שוטף את מרכז הפריים האיימקסי באור ומלבין את התמונה, מקטין את הקונטרסט ולמעשה מטשטש את האיכות שאמורה להיות כה משובחת וצלולה. זה כמו לצפות בסרט מבעד לזגוגית מלוכלכת. מספיק שאנשי האיימקס יכוונו את מקרן הכתוביות נמוך יותר, כדי שהכתוביות ייפלו על תחתית המסך. במשך רוב הסרט תחתית המסך חשוכה ממילא ואין עליה תמונה (בקטעי ה-35 מ"מ). הקטעים שצולמו באיימקס ממילא דלים בדיאלוגים. (ואני מתעלם מהבאגים הטכניים של התרגום, שנובעים כנראה מבעיות המרת תוכנות. עד שנת 2025 הטכנולוגיה הישראלית תצליח להשתלט על זה, אנחנו בחוד החנית של הפיתוח הטכנולוגי בתחום).
אבל מה שבטוח הוא שאין הגיון שאנשי האיימקס בארץ מצד אחד יהללו את האיכות של עצמם ויתגאו בעובדה שהמסך בקריית ביאליק הוא השני בגודלו באירופה, ובאותה נשימה יהרסו את אותה איכות במו ידיהם.

2. הסיבה השנייה היא זו שכבר כתבתי עליה בביקורתי: יש באיימקס משהו שמועך ניואנסים, ו"האביר האפל" הוא סרט שהתסריט שלו כה מורכב, מסובסב ומשולב שבכל פעם שאנשים סתם עומדים ומתלבטים בסרט נראה כמו רגע מבוזבז על מסך כה גדול. אני ראיתי את "האביר האפל" בצפייה ראשונה באיימקס ואני משתוקק כבר לראותו פעם נוספת על מסך רגיל, כזה שאפשר לעקוב איתו אחר הסיפור ולא להשתלהב מרעמי תופי המלחמה. וזו, למעשה המסקנה שלי: איימקס כן, בהחלט, אבל רק בתור אחת משתי הצפיות בסרט. מגיע לו.

אחרי שתהיתי האם בלוגרים הולכים לשחות בכסף בבועת הבלוגים הגדולה, הנה ידיעה לאיזון: תאגיד AOL מבצע קיצוצים בבלוגים המקצועיים שלו – מקצץ משכורות ומשרות. בין אלה שיפגעו מהקיצוצים יהיה בלוג הקולנוע החרוץ Cinematical, אם כי עדיין לא ברור איך וכמה.

========

בסוף השבוע התקיימו ברחבי הארץ הקרנות טרום בכורה ל"מאמא מיה!". מי שכבר ראה אולי יכול לעזור לי לפתור את התעלומה: באיזה שנה מתרחש הסרט? הרי האמא (מריל סטריפ) היתה חברה במעין להקת גלאם נשית שנראיתה כאילו היא נתלשה מ-1978. והאבות מראים את התמונות שלהם מאותם ימים בתור היפים. כלומר, סוף שנות הששים, תחילת השבעים. גם אם הם היו היפים באיחור, הרי שקשה להאמין שהם יתלבשו כמו יוצאי לד זפלין אחרי 1979. אבל הילדה שמתחתנת אומרת שהיא בת עשרים. כלומר כל מה שקרה בעבר קרה לפני 20 שנה. אם הסרט מתרחש כיום אז אמא שלה התלבשה כמו להקת קיס והאבות שלה כמו קרוסבי סטילס ונאש… ב-1988? בכל שנה אחרת בה מתקיים סיפור הרקע ו"מאמא מיה!" הופך לסרט תקופתי שמתרחש אי שם בניינטיז, ואפילו לפני. ואז זה גם לא הגיוני.

=========

עתיד הקולנוע, כפי שאני שב ומזכיר, יהיה על מסכים גדולים מאוד, או קטנים מאוד. בתי הקולנוע יחפשו מקורות פרנסה חוץ-קולנועיים, והיוצרים יחפשו מקורות הפצה חוץ-תיאטרליים (זה למעשה כבר ההווה, בכלל לא העתיד).
למשל:
בתי קולנוע יציגו שידורי ספורט חיים… בתלת מימד.
או: ג'ורג' לוקאס יפיץ מחדש את שתי טרילוגיות "מלחמת הכוכבים" שלו… בתלת מימד.

ומהצד השני. הצד הקטן יותר. הקטן והקריפי. אן תומפסון מדווחת על השקת האתר Small and Creepy Films, שהקימה התסריטאית קרוליין תומפסון ("המספריים של אדוארד") עם בן זוגה, המפיק סטיב ניקולאידס. השניים הפיקו וביימו סדרה בת 28 פרקים בשם "The Hills Are Alive", שתגיע בהמשך לאתר שלהם. ועד אז הם מנסים לקבץ אצלם סרטים קצרים, אפלים ומוזרים. המבחר כרגע די מצומצם אבל הנה אחת המציאות שם: הסרט "The Lark" שביים גיל קינן ב-2002. "זה הסרט שגרם לספילברג ולזמקיס לקחת את קינן לביים את 'מפלצת של בית'", כתוב בתיאור הסרט. קינן, אגב, מביים את העיבוד של תומפסון ל"City of Ember" שייצא באוקטובר. הנה הסרט הקצר שלו:

וכשמדברים על יוצרים בעל ותק קולנועי שהולכים ועושים דברים קטנים ומשונים בלעדית לאינטרנט צריך להזכיר גם את ג'וס ווידון ו"ד"ר הוריבל" שלו. אלא שזה פרויקט כלאיים שכזה, לאיי-טיונז (בתשלום) ובקרוב לדי.וי.די. לא ממש לאינטרנט במובן החופשי והנגיש שלו.

"הנקוק" חצה אתמול את קו 200 מיליון הדולר באמריקה. "האביר האפל" עשוי לחצות מחר את קו 300 מיליון הדולר בקופות באמריקה ובכך להיות הסרט שהגיע לרף הזה בזמן הכי קצר: בסך הכל עשרה ימים. מחזיק השיא הקודם היה "שודדי הקריביים 2", שהגיע ל-300 מיליון ב-16 יום.

מה שמביא אותי לווידיאו המשעשע הבא:

(זוכרים? זה חלק מהסדרה הזאת, שהיא פרודיה על הסדרה הזאת, שהיא די מבריקה בזכות עצמה).

========

מאז שחזרתי מפסטיבל ירושלים אני כל כך מוצף מטלות ועבודות שהצטברו על שולחני שלא הספקתי כמעט לעדכן כלום ממה שקורה בעולם (או לגמור לכתוב את סיכום הפסטיבל). ומה שקורה השבוע בהוליווד זה "קומיק-קון", כנס הקומיקס הענק בסן דייגו שהפך למקום בו האולפנים משיקים את סרטי הז'אנר ועיבודי הקומיקס שלהם מול קהל צמא, שלא מקבל את הסרטים הלאים (רובם עדיין בעבודה) אלא רק מפגש עם היוצרים והכוכבים וקצת קליפים. פרנק מילר (יוצר הרומנים הגרפיים "300" ו"עיר החטאים") שולט השנה בקומיק-קון. הוא שם גם בתור הבמאי של "Spirit". וגם בתור אחד האחראים לבריאה המחודשת, האפלה והמסויטת של באטמן בחוברות הקומיקס "שובו של האביר האפל" שיצר בשנות השמונים. ב"סלאשפילם" עוקבים היטב אחרי כל מה שקורה בקומיק-קון ודרכם גיליתי שיש "טרון 2" בתלת מימד בדרך.
ואן תומפסון שוחחה עם זאק סניידר על "Watchmen" שלו וגילתה שהוא רוצה להגיש לאולפן סרט שאורכו שלוש שעות. האולפן מבועת מהרעיון.

==========

כששוחחתי עם אנתוני ברגמן בפסטיבל ירושלים שאלתי אותו מי יפיץ את "סינקדוכה, ניו יורק" באמריקה. הוא ענה שבדיוק נסגר חוזה הפצה אבל שהוא לא יכול להגיד מי יפיץ, כי זה עוד לא פורסם רשמית. אז הנה, פורסם: סוני פיקצ'רז קלאסיקס יפיצו את הסרט באוקטובר. סוני פיקצ'רז קלאסיקס היא חברה מצוינת להפצת סרטים זרים ("ביקור התזמורת" ו"פרספוליס" הופצו על ידה בשנה שעברה, "ואלס עם בשיר" ו"הכיתה", הזוכה בקאן, יופצו על ידה השנה). יש להם קצת פחות ניסיון בסרטים אמריקאיים. מצד שני, הם הביאו לפיליפ סימור הופמן את האוסקר שלו על "טרומן קפוטה", והפכו את איימי אדמס האלמונית למועמדת אוסקר ולכוכבת עם "ג'ונבאג", כך שיהיה מסקרן לראות איך הסרט הזה יתגלגל בין אוקטובר לפברואר.

============

חידה: ב-1961 הוציא ריצ'רד ייטס את הרומן הראשון שלו שזכה להצלחה ביקורתית רבה. ב-2008 תורגם הספר לעברית. בסוף 2008 ייצא בהוליווד סרט בקליבר אוסקרים על פי הספר. זמן קצר אחר כך הוא ייצא גם בארץ. השאלות: איך קוראים לספר ואיך יקראו לסרט?

תשובות אין לי. אבל מה שידוע עד כה הוא זה. הספר "Revolutionary Road" של ייטס הופק השנה לסרט באותו שם בבימויו של סם מנדס ("אמריקן ביוטי") ובכיכובם של קייט ווינסלט וליאונרדו די-קפריו (באיחוד מאז "טיטניק"). הספר יצא באחרונה בתרגום לעברית בשם "חלון פנורמי". עכשיו נותרה רק התעלומה: איך יקראו לסרט בעברית?

===========

ולגבי חוברת הבקרובים של קולנוע לב. ללב יש חוזים עם שתי חברות הפצה גדולות: פוקוס פיצ'רז אינטרנשיונל ופאטה. כל מה שזכויות ההפצה הבינלאומיות נמצאות בידי החברות האלה יכול, כעקרון, להיות מוקרן בלב. לכן קל להם לדעת מה צפוי. גם לכם. לכן, אגב, הסרט הקרוב של סם מנדס, שייצא בסוף 2008 אינו של לב אלא של ג.ג. הסרט הבא-הבא של מנדס, שכבר זכה לשם "Farlanders" יהיה של לב.

כך סיקרו ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר את ביקורו של ברק אובמה בישראל השבוע:

"דיילי שואו", יום שלישי.
אובמה מגיע לירדן. "משם הוא ימשיך לישראל בה יבקר באורווה בבית לחם בה נולד".

"קולבר ריפור", יום שלישי.
ברק אובמה נוחת בירדן ברובוטריק.

"דיילי שואו", יום רביעי.
ברק-משה אובמה-רבנו נואם על ראש הר.

"קולבר ריפור", יום חמישי.
ברק אובמה בשדרות ובכותל המערבי, ואיפה ג'ון מקיין?

"דיילי שואו", יום חמישי
ברק אובמה עובר מישראל לגרמניה. האם יכול להיות שיש לו קשר להיטלר?

ואיך סיקרה התקשורת האמריקאית את ביקורו של אובמה בישראל? הייתכן שהיא מאוהבת בו?

אהרון קשלס
ישי קיצ'לס
עילם וולמן
אורון שמיר
ניב שטנדל
סטיבי
אביעד שמיר
נועה מנהיים
אורי קליין
וואט דה פאק איז דיס?

+ תגובה מאירת עיניים של רז-ש, מהפוסט הקודם.

ואני:
continue reading…

מישהו כאן מתכנן לרוץ ל"האביר האפל" כבר היום? זה המקום שלכם להתחיל לחלוק, לדון, לריב ולהתלהב: אהבתם או שנאתם? לנסוע עד הקריות לראות באיימקס או להסתפק בקולנוע ליד הבית עם ההפסקה באמצע?

ותוך כדי שאתם מהרהרים, הנה קווין סמית מדבר עם אנשי האתר "סלאשפילם" על "האביר האפל" (עם המון-המון ספוילרים. השיחה הזאת מיועדת אך ורק למי שכבר ראה את הסרט):

ואם אתם רוצים להציץ אל מאחורי הקלעים של "האביר האפל", הנה כתבה על הצילום של הסרט מתוך "American Cinematographer" של החודש. כי הרי כולם מדברים על המועמדות הוודאית של הית לדג'ר לאוסקר, ואני מניח שכריס נולן יהיה מועמד לפחות על התסריט. אבל אין ספק שגם וולי פיסטר, הצלם, יהיה מועמד לאוסקר. אז מה צולם באיימקס (65 מ"מ) ומה ב-35 מ"מ? ומה צולם בגודל טבעי ומה במיניאטורות? ואיך? ולמה?

אחת המיניאטורות לסצינת מרדף המשאיות/משטרה/באטנוע

מצלמת האיימקס מצלמת את המיניאטורות

אני אצטרף עם הביקורת שלי בהמשך היום.

עכשיו כשספייק ג'ונז עסוק מעל הראש עם "ארץ יצורי הפרא" שהעלים אותו מעל פני האדמה לכמעט שנתיים (חוץ מאשר ביקורים אצל מישל וויליאמס), נותרנו עם צמד הבמאים דום אנד ניק שייתנו לנו קליפים באווירה ג'ונזית. בקליפ חדש שלהם ל"Midnight Madness" של הכמיקל בראדרס שיצא השבוע (מתוך אלבום האוסף של ההרכב שייצא בספטמבר) הם מתחילים עם שוט רצוף אחד של 1:20 דקות, רק כדי שנשים לב שיש כאן כנראה קצת יותר מסתם גובלין מרקד. אותי הם שיעשעו:

(ויה דדי).

ואז גיליתי את הקליפ הקודם שלהם ל"Believe" של הכמיקל בראדרס מלפני שלוש שנים. קליפ שלא ראיתי קודם. הם כמו כלום יכולים לביים את "רובוטריקים 3":

האמת צריכה להיאמר: אלפרד היצ'קוק הוא לא ממש ג'נטלמן כשהוא מדבר על אנשים אחרים. לזכותו יאמר שהוא ביקורתי כלפי עצמו לא פחות משהוא ביקורתי כלפי אחרים. אבל בפסקה אחת, כשהוא מדבר על "מזימות בינלאומיות" מ-1959, הוא מצליח לקטול גם את אווה מארי סיינט וגם את אוטו פרמינגר, שליהק אותה ל"אקסודוס" אחרי שראה אותה אצל היצ'קוק. "הבעיה עם הבנות האלה", אומר היצ'קוק על אווה מארי סיינט (וגם על טיפי הדרן מ"הציפורים") "היא שאתה לוקח אותן, מטפח אותן, משנה להן את המראה, מלמד אותן לשחק מול מצלמה, ואז הן ממשיכות הלאה וכלום ממה שעשית לא ממשיך איתן". והוא מוסיף שהיא נראתה איום ב"אקסודוס". בחצי השני של הפרק מספר טריפו להיצ'קוק על סצינות שביים ב"400 המלקות" בהן ניסה לחשוב "איך היצ'קוק היה עושה אותן".

(ויה Tom Sutpen)

הפרקים הקודמים.

המשך הסדרה "היצ'קוק/טריפו", שמתקרבת מאוד לסיומה: באוגוסט.

ברק אובמה נחת אמש בישראל, בדיוק בזמן לבכורת "האביר האפל" מחר ברחבי הארץ. צירוף מקרים אמנם – אין לי מושג אם גיחה לבתי הקולנוע ישראליים ועמידה בתור לפופקורן בהפסקה היא חלק מהלו"ז של אובמה – אבל החיבור, דומני, הוא יותר ממקרי. "האביר האפל" הוא אחד הסימפטומים התרבותיים (המטאפוריים כמובן) המעידים על כך שהציבור האמריקאי מואס בשלטון הנוכחי שלו. או במילים אחרות: כשבאטמן בשטח, הרפובליקאים צריכים להיות במתח.

חישבו על זה:
זו שנת בחירות, המצב הכלכלי על הפנים, המלחמה בעירק עדיין מהדהדת, ואת הנשיא בוש אף אחד לא אוהב. חצי שנה לפני הבחירות מגיע לבתי הקולנוע סרט על באטמן, סרט המשך ללהיט ענק מאת יוצר עצמאי שהעז ללכת הפעם עמוק, רחוק ואפל יותר פנימה וצייר תמונת עולם גותית, פסימית וניהיליסטית. השנה? 1992. הסרט? “באטמן חוזר" של טים ברטון, ההוא בו דני דה ויטו מגלם את הפנגווין ומישל פייפר היתה אשת החתול. 1992 היתה שנה מאלפת בהוליווד, שנה אפלה, אלימה ופסימית שהציגה תמונה הפוכה לזו שהוצגה רק כמה שנים קודם, בשנות השמונים האופטימיות יותר. מאז קיץ 1991 ועד סתיו 1992 הוליווד הציגה את אחת התקופות הבוגרות, אך גם הנואשות ביותר שלה מאז תחילת שנות השבעים, ימי הקדנציה השנייה של ניקסון ומלחמת וייאטנם. יש לסרטים את היכולת הזאת לחשוף בקול רם מה מעסיק אומה, גם כשהסרטים עצמם כלל לא עוסקים בנשיאים או בממשל (או לכאורה לא עוסקים). וכשאתם רואים שסרטים פסימיים עם סוף רע משגשגים בקופות אתם יכולים להבין שמצב הרוח הלאומי לא מי יודע מה משופר. היוצרים, הגיבורים, האולפנים והקהל: כולם מדוכדכים. וכך 1991/2 – זהירות ספוילרים לסרטים בני 16 – היתה שנה בה הגיבורים מתו בסוף הסרטים, לרוב כאקט נואש של הקרבה עצמית (“שליחות קטלנית 2”, “הנוסע השמיני 3”, “תלמה ולואיז"), או שהגיבורים עצמם היו דמויות אפלוליות וצמאות דם שזכו למיתולוגיה מפוקפקת (“בלתי נסלח", “שתיקת הכבשים", “דרקולה") או שהסרטים עסקו בהתפרקות מוחלטת של ההיירכיות החברתיות ויצירת כאוס ושבר אמון בין האזרחים והמוסדות הציבוריים (“באטמן חוזר", “פסגת הפחד", “ג'יי.אף.קיי"). מבחינה קולנועית התקופות האלה מרתקות, בעיקר כי יש תחושה של העזה, אבל יותר מזה: של רצון לזעוק, להשפיע. להשתמש בקולנוע – המסחרי, הלא ריאליסטי, הקומיקסי, המופרך, הז'אנרי – כדי לספר באופן מטאפורי ועל דרך ההשאלה על מה שקורה ברגע זה בעולם, ממש מחוץ למפתן הבית. התחושה ב-1992 היתה ברורה: האומה האמריקאית מאסה בשלטון הרפובליקאי, ואכן בנובמבר באותה שנה זכה ביל קלינטון בבחירות.
ובכלל, בכל פעם שהקולנוע ההוליוודי פונה באופן מרוכז אל האפה, הפסימיות והסוף הטרגי, משהו דרמטי קורה במדינה, שינוי גדול עומד בפתח. "הסנדק" יצא ב-1972, ימי שלטון ניקסון השנוא, רגע לפני ווטרגייט. סרט ההמשך, "הסנדק 2", כבר יצא ארבעה חודשים אחרי ההתפטרות של ניקסון. סרטי הגנגסטרים הגדולים של אולפני וורנר יצאו בתחילת שנות ה-30, שיא השפל הכלכלי אחרי נפילת הבורסה ב-1929. סרטי 1992 הטרימו את קלינטון. סרטי 1932 בישרו על בואו של פרנקלין רוזוולט והניו דיל שלו.
ועכשיו, 2008. שוב באטמן בבתי הקולנוע, בשיא אפלוליותו, סרט המשך מבריק וקודר לסרט קודם שלא העז ללכת עד כדי רחוק עם תכניו, מסריו וצורתו. ו"וול-E" מציג לילדים איך יראה כדור הארץ שלהם בעוד כמה שנים, אחרי שנות הזנחה. בתחילת 1992 זכה "שתיקת הכבשים" באוסקר – סרט של במאי עצמאי, על פי ספר, על רוצח פסיכופט (שהשחקן שגילם אותו זכה באוסקר) והקשר בינו ובין דמות שומרת חוק שרודפת אותו/מרותקת ממנו. בתחילת 2008 זכה "לא ארץ לזקנים" באוסקר – במאים עצמאיים, ספר, רוצח פסיכופט (שהשחקן שמגלם אותו זכה באוסקר), שומר החוק שמרים ידיים מלרדוף אחריו. האם ההיסטוריה חוזרת עצמה? כשם שאז היה בוש בבית הלבן ומלחמה בעירק היתה בעבר הלא רחוק של נשיאותו, כך גם היום (אלא שהמלחמה עדיין נוכחת). ובאופק: מועמד צעיר, לא מנוסה, שמציע תקווה.
"הלילה תמיד הכי אפל רגע לפני שהוא מתחיל להתבהר", אומר הארווי דנט ב"האביר האפל". הסרטים האלה מייצגים את הרגע הכי אפל של התקופה בה הם נעשים, רגע ממנו המצב יכול רק להתבהר. הם מתעדים משהו ממצב הרוח הלאומי – הן של היוצרים והן של הצופים להם מייעדים היוצרים את סרטיהם. ובמידה מסוימת הם גם משפיעים על הנצחת מצב הרוח הזה, ליצירתו (ולא תמיד יש לסרטים האלה סוף טוב בעולם המציאות ובזירה הפוליטית. קחו למשל את קולנוע הגרמני של תחילת שנות ה-30, קולנוע אפל, מסויט, עגום, נואש ומיואש, המתנתק מהמציאות הממשית לעולמות חלופיים ושביטא מצוקה לאומית וכלכלית, ושהיווה רמז לעתיד לבוא, ולכך שהמצב הולך להיות הרבה יותר גרוע, שנייה לפני עליית היטלר לשלטון. כך שגם זאת תמיד אפשרות).
האם גם התוכן הנוכחי בבתי הקולנוע ניתן לפיענוח כזה? האם התוכן הקולנועי ינבא מה יקרה בקלפיות בנובמבר הקרוב? נדע בדיעבד. זה שהוליווד – עיר הידועה בליברליות שלה – תומכת בברק אובמה זו לא חוכמה, אבל האם ההצלחה העצומה של הסרטים האלה מעידה על כך שהקהל מגיב בחיוב למסרים האלה? האם באטמן בראש טבלת שוברי הקופות תמיד ינבא מהפך בקלפיות חצי שנה אחר כך?

לפני הכל, הצצה לצרפת: "ואלס עם בשיר", נכון ליום רביעי שעבר, הביא עד כה לקופות צרפת 304,489 צופים בשלושה סופי שבוע, ב-195 עותקים. הוא נמצא יציב במקום השביעי בטבלת שוברי הקופות הצרפתית. "שבעה", במקום ה-19, עם 44,536 כרטיסים בעשרה ימים (שני סופי שבוע) ב-62 עותקים.

==========

ובישראל?
כך נראה סוף השבוע האחרון בבתי הקולנוע בארץ: "וול-E" מכר 1,004 כרטיסים יותר מ"קונג פו פנדה". "וול-E" גם רשם עלייה של ארבעה אחוז בהשוואה לסוף השבוע הקודם (אז הוצג רק במשך יומיים מתוך סוף השבוע השלם). "מבוקש" היה הסרט עם האולמות הכי מלאים, עם ממוצע של 678 צופים לעותק. ו"סקס והעיר הגדולה" חצה בסוף השבוע השמיני את קו 200,000 הכרטיסים (האם מישהו כאן זוכר סרט אחר מיבול 2008 שכבר מכר יותר מ-200,000 כרטיסים? נדמה לי שהוא הראשון). ולמרות שאף סרט לא שבר קופות השבוע, מהטבלה הזאת מתחילה להתחוור תמונה משמחת מאוד: על פי קצב המכירות הנוכחי נראה די ודאי שגם "קונג פו פנדה", גם "אל תתעסקו עם הזוהן", גם "איים אבודים" ויכול להיות שגם "הנקוק" יגיעו ל-200,000 כרטיסים.
הנה הטבלה:

1. "וול-אי": 28,253 כרטיסים. שבוע שני. 53 עותקים. 71,046 כרטיסים סך הכל.
2. "קונג פו פנדה": 27,249 כרטיסים. שבוע שלישי. 47 עותקים. 155,507 כרטיסים סך הכל.
3. "איים אבודים". 20,000 כרטיסים. שבוע שלישי. 37 עותקים. 101,000 כרטיסים סך הכל.
4. "הנקוק": 19,328 כרטיסים. שבוע שלישי. 30 עותקים. 119,194 כרטיסים סך הכל.
5. "מבוקש": 18,982 כרטיסים. שבוע שני. 28 עותקים. 51,706 כרטיסים סך הכל.
6. "אל תתעסקו עם הזוהן": 12,033 כרטיסים. שבוע חמישי. 30 עותקים. 170,621 סך הכל.
7. "לפגוש את דייב": 10,070 כרטיסים. שבוע ראשון. 20 עותקים.
8. "סקס והעיר הגדולה": 3,781 כרטיסים. שבוע שמיני. 16 עותקים. 202,353 סך הכל.
9. "הענק הירוק": 2,999 כרטיסים. שבוע רביעי. 17 עותקים. 43,906 כרטיסם סך הכל.
10. "האי של נים". 4,307 כרטיסים. שבוע רביעי. 29 עותקים. 37,000 כרטיסים סך הכל.