ברק אובמה נחת אמש בישראל, בדיוק בזמן לבכורת "האביר האפל" מחר ברחבי הארץ. צירוף מקרים אמנם – אין לי מושג אם גיחה לבתי הקולנוע ישראליים ועמידה בתור לפופקורן בהפסקה היא חלק מהלו"ז של אובמה – אבל החיבור, דומני, הוא יותר ממקרי. "האביר האפל" הוא אחד הסימפטומים התרבותיים (המטאפוריים כמובן) המעידים על כך שהציבור האמריקאי מואס בשלטון הנוכחי שלו. או במילים אחרות: כשבאטמן בשטח, הרפובליקאים צריכים להיות במתח.

חישבו על זה:
זו שנת בחירות, המצב הכלכלי על הפנים, המלחמה בעירק עדיין מהדהדת, ואת הנשיא בוש אף אחד לא אוהב. חצי שנה לפני הבחירות מגיע לבתי הקולנוע סרט על באטמן, סרט המשך ללהיט ענק מאת יוצר עצמאי שהעז ללכת הפעם עמוק, רחוק ואפל יותר פנימה וצייר תמונת עולם גותית, פסימית וניהיליסטית. השנה? 1992. הסרט? “באטמן חוזר" של טים ברטון, ההוא בו דני דה ויטו מגלם את הפנגווין ומישל פייפר היתה אשת החתול. 1992 היתה שנה מאלפת בהוליווד, שנה אפלה, אלימה ופסימית שהציגה תמונה הפוכה לזו שהוצגה רק כמה שנים קודם, בשנות השמונים האופטימיות יותר. מאז קיץ 1991 ועד סתיו 1992 הוליווד הציגה את אחת התקופות הבוגרות, אך גם הנואשות ביותר שלה מאז תחילת שנות השבעים, ימי הקדנציה השנייה של ניקסון ומלחמת וייאטנם. יש לסרטים את היכולת הזאת לחשוף בקול רם מה מעסיק אומה, גם כשהסרטים עצמם כלל לא עוסקים בנשיאים או בממשל (או לכאורה לא עוסקים). וכשאתם רואים שסרטים פסימיים עם סוף רע משגשגים בקופות אתם יכולים להבין שמצב הרוח הלאומי לא מי יודע מה משופר. היוצרים, הגיבורים, האולפנים והקהל: כולם מדוכדכים. וכך 1991/2 – זהירות ספוילרים לסרטים בני 16 – היתה שנה בה הגיבורים מתו בסוף הסרטים, לרוב כאקט נואש של הקרבה עצמית (“שליחות קטלנית 2”, “הנוסע השמיני 3”, “תלמה ולואיז"), או שהגיבורים עצמם היו דמויות אפלוליות וצמאות דם שזכו למיתולוגיה מפוקפקת (“בלתי נסלח", “שתיקת הכבשים", “דרקולה") או שהסרטים עסקו בהתפרקות מוחלטת של ההיירכיות החברתיות ויצירת כאוס ושבר אמון בין האזרחים והמוסדות הציבוריים (“באטמן חוזר", “פסגת הפחד", “ג'יי.אף.קיי"). מבחינה קולנועית התקופות האלה מרתקות, בעיקר כי יש תחושה של העזה, אבל יותר מזה: של רצון לזעוק, להשפיע. להשתמש בקולנוע – המסחרי, הלא ריאליסטי, הקומיקסי, המופרך, הז'אנרי – כדי לספר באופן מטאפורי ועל דרך ההשאלה על מה שקורה ברגע זה בעולם, ממש מחוץ למפתן הבית. התחושה ב-1992 היתה ברורה: האומה האמריקאית מאסה בשלטון הרפובליקאי, ואכן בנובמבר באותה שנה זכה ביל קלינטון בבחירות.
ובכלל, בכל פעם שהקולנוע ההוליוודי פונה באופן מרוכז אל האפה, הפסימיות והסוף הטרגי, משהו דרמטי קורה במדינה, שינוי גדול עומד בפתח. "הסנדק" יצא ב-1972, ימי שלטון ניקסון השנוא, רגע לפני ווטרגייט. סרט ההמשך, "הסנדק 2", כבר יצא ארבעה חודשים אחרי ההתפטרות של ניקסון. סרטי הגנגסטרים הגדולים של אולפני וורנר יצאו בתחילת שנות ה-30, שיא השפל הכלכלי אחרי נפילת הבורסה ב-1929. סרטי 1992 הטרימו את קלינטון. סרטי 1932 בישרו על בואו של פרנקלין רוזוולט והניו דיל שלו.
ועכשיו, 2008. שוב באטמן בבתי הקולנוע, בשיא אפלוליותו, סרט המשך מבריק וקודר לסרט קודם שלא העז ללכת עד כדי רחוק עם תכניו, מסריו וצורתו. ו"וול-E" מציג לילדים איך יראה כדור הארץ שלהם בעוד כמה שנים, אחרי שנות הזנחה. בתחילת 1992 זכה "שתיקת הכבשים" באוסקר – סרט של במאי עצמאי, על פי ספר, על רוצח פסיכופט (שהשחקן שגילם אותו זכה באוסקר) והקשר בינו ובין דמות שומרת חוק שרודפת אותו/מרותקת ממנו. בתחילת 2008 זכה "לא ארץ לזקנים" באוסקר – במאים עצמאיים, ספר, רוצח פסיכופט (שהשחקן שמגלם אותו זכה באוסקר), שומר החוק שמרים ידיים מלרדוף אחריו. האם ההיסטוריה חוזרת עצמה? כשם שאז היה בוש בבית הלבן ומלחמה בעירק היתה בעבר הלא רחוק של נשיאותו, כך גם היום (אלא שהמלחמה עדיין נוכחת). ובאופק: מועמד צעיר, לא מנוסה, שמציע תקווה.
"הלילה תמיד הכי אפל רגע לפני שהוא מתחיל להתבהר", אומר הארווי דנט ב"האביר האפל". הסרטים האלה מייצגים את הרגע הכי אפל של התקופה בה הם נעשים, רגע ממנו המצב יכול רק להתבהר. הם מתעדים משהו ממצב הרוח הלאומי – הן של היוצרים והן של הצופים להם מייעדים היוצרים את סרטיהם. ובמידה מסוימת הם גם משפיעים על הנצחת מצב הרוח הזה, ליצירתו (ולא תמיד יש לסרטים האלה סוף טוב בעולם המציאות ובזירה הפוליטית. קחו למשל את קולנוע הגרמני של תחילת שנות ה-30, קולנוע אפל, מסויט, עגום, נואש ומיואש, המתנתק מהמציאות הממשית לעולמות חלופיים ושביטא מצוקה לאומית וכלכלית, ושהיווה רמז לעתיד לבוא, ולכך שהמצב הולך להיות הרבה יותר גרוע, שנייה לפני עליית היטלר לשלטון. כך שגם זאת תמיד אפשרות).
האם גם התוכן הנוכחי בבתי הקולנוע ניתן לפיענוח כזה? האם התוכן הקולנועי ינבא מה יקרה בקלפיות בנובמבר הקרוב? נדע בדיעבד. זה שהוליווד – עיר הידועה בליברליות שלה – תומכת בברק אובמה זו לא חוכמה, אבל האם ההצלחה העצומה של הסרטים האלה מעידה על כך שהקהל מגיב בחיוב למסרים האלה? האם באטמן בראש טבלת שוברי הקופות תמיד ינבא מהפך בקלפיות חצי שנה אחר כך?

לפני הכל, הצצה לצרפת: "ואלס עם בשיר", נכון ליום רביעי שעבר, הביא עד כה לקופות צרפת 304,489 צופים בשלושה סופי שבוע, ב-195 עותקים. הוא נמצא יציב במקום השביעי בטבלת שוברי הקופות הצרפתית. "שבעה", במקום ה-19, עם 44,536 כרטיסים בעשרה ימים (שני סופי שבוע) ב-62 עותקים.

==========

ובישראל?
כך נראה סוף השבוע האחרון בבתי הקולנוע בארץ: "וול-E" מכר 1,004 כרטיסים יותר מ"קונג פו פנדה". "וול-E" גם רשם עלייה של ארבעה אחוז בהשוואה לסוף השבוע הקודם (אז הוצג רק במשך יומיים מתוך סוף השבוע השלם). "מבוקש" היה הסרט עם האולמות הכי מלאים, עם ממוצע של 678 צופים לעותק. ו"סקס והעיר הגדולה" חצה בסוף השבוע השמיני את קו 200,000 הכרטיסים (האם מישהו כאן זוכר סרט אחר מיבול 2008 שכבר מכר יותר מ-200,000 כרטיסים? נדמה לי שהוא הראשון). ולמרות שאף סרט לא שבר קופות השבוע, מהטבלה הזאת מתחילה להתחוור תמונה משמחת מאוד: על פי קצב המכירות הנוכחי נראה די ודאי שגם "קונג פו פנדה", גם "אל תתעסקו עם הזוהן", גם "איים אבודים" ויכול להיות שגם "הנקוק" יגיעו ל-200,000 כרטיסים.
הנה הטבלה:

1. "וול-אי": 28,253 כרטיסים. שבוע שני. 53 עותקים. 71,046 כרטיסים סך הכל.
2. "קונג פו פנדה": 27,249 כרטיסים. שבוע שלישי. 47 עותקים. 155,507 כרטיסים סך הכל.
3. "איים אבודים". 20,000 כרטיסים. שבוע שלישי. 37 עותקים. 101,000 כרטיסים סך הכל.
4. "הנקוק": 19,328 כרטיסים. שבוע שלישי. 30 עותקים. 119,194 כרטיסים סך הכל.
5. "מבוקש": 18,982 כרטיסים. שבוע שני. 28 עותקים. 51,706 כרטיסים סך הכל.
6. "אל תתעסקו עם הזוהן": 12,033 כרטיסים. שבוע חמישי. 30 עותקים. 170,621 סך הכל.
7. "לפגוש את דייב": 10,070 כרטיסים. שבוע ראשון. 20 עותקים.
8. "סקס והעיר הגדולה": 3,781 כרטיסים. שבוע שמיני. 16 עותקים. 202,353 סך הכל.
9. "הענק הירוק": 2,999 כרטיסים. שבוע רביעי. 17 עותקים. 43,906 כרטיסם סך הכל.
10. "האי של נים". 4,307 כרטיסים. שבוע רביעי. 29 עותקים. 37,000 כרטיסים סך הכל.

תכל'ס, זה הסרט של היצ'קוק שאני הכי אוהב/מעריץ: "ורטיגו".

(ויה Tom Sutpen)

הפרקים הקודמים.

בשבוע שעבר ראיתי רק סרט אחד מבין סרטי תחרות וולג'ין התיעודית, את "האגדה על ניקולאי וחוק השבות" של דוד אופק שהגיע אלי בדי.וי.די מיס. לכן הופתעתי בשישי כשהסרט היחידי שראיתי מהתחרות גם היה זה שזכה. היום (שלישי) ב-22:00 הוא ישודר בערוץ יס דוקו.

באחד הפוסטים הקודמים עסקתי בדומה והשונה שבין ורנר הרצוג וארול מוריס. מוריס רוצה לחקור, לפרק את המציאות לגורמיה ולאתר את גרעין האמת, ולהציג לצופה את התוצאה הסופית, המאורגנת היטב מבחינה קולנועית. הרצוג מתעד את החיפוש. דוד אופק הוא גם וגם. "ההרוג ה-17", אחד מסרטיו הקודמים ואולי בכיר סרטיו (נדרשו לי שתי צפיות כדי לקלוט את זה), היא סרט של ארול מוריס כפי שבוים על ידי ורנר הרצוג. אבל לא: זה אופק פר אקסלנס. כי בבסיסו הוא לא מוריס ולא הרצוג, שניהם מתייחסים בצינה אל האנושיות, אלא יש בו מן הפרלוב, מישהו שמתמודד עם האבסורד והכאוס של הקיום בכך שהו נצמד לאנושיות של גיבוריו ומוצא את הלב בכל אחד מהם. ונדמה לי שבשלב הזה, כשאופק אינו הבטחה יותר אלא כבר חד וחלק בכיר הדוקומנטריסטים בישראל, הוא כבר מצליח לחצוב לעצמו ז'אנר משל עצמו: הדוקו-אבסורדיזם.

אם יש לי בעיה אחת עם סרטיו האחרונים של אופק מאז "ההרוג ה-17" היא שאף אחד מהם לא היה אירוע. הוא חרוץ ועמלן ומנפיק סרט או שניים בשנה, אבל לא הרגשתי שאף אחד מהם הוא בבחינת "חובת צפייה". אמנם ברור לי שצרכי פרנסה מכתיבים קצב עבודה אבל כמובן שהייתי מעדיף שכל סרט של אופק יהיה אירוע קולנועי לחכות לו, ואיכשהו נדמה לי שהסרטים האחרונים נעשו על הדרך. "ניקולאי", חשתי, סובל מבעיה דומה. מצד אחד זהו "אופק" פר-אקסלנס, מצד שני, זה לא הפילה מיניון של יצירתו (אם להשתמש בסקאלת האיכות של ג'ף דניאלס מ"לחיות בין השורות").

סרטיו של אופק – עוד מימי "בית", סרט הסטודנטים שלו – תמיד נעו על הקו העדין שבין תיעוד לפיברוק. השאלה "זה קרה באמת" מרחפת תדיר מעל סרטיו. וב"ניקולאי" על אחת כמה וכמה, כשאופק עצמו, בקריינות, מודה שכל עלילת הסרט התרחשה לפני שבכלל פגש את ניקולאי, מכאן שהסצינות שראינו היו – אני מניח – שיחזורים שנעשו בדיעבד. לכן, אני מניח, הוספה המילה "אגדה" בשם הסרט. שלא ניקח את התיעוד באופן רציני מדי. והרי קולנוע תיעודי משתמש לא מעט בשחזורים ובראיונות שבדיעבד, אלא שכאן זה מבלבל מאוד: מה משוחזר ומה קורה באמת מול המצלמה?

הסיפור הזוי למדי ועצם קיומו משעשע: ניקולאי הוא עובד קבלן רומני שמגיע לעבודה בישראל וסובל מיחס איום של מעבידיו עד כדי כך שהוא בורח ממנו, עובד כפועל לא חוקי, נתפס ומגורש מהמדינה. אלא שבין לבין הוא נזכר שסבתא שלו היתה יהודיה והוא שומע, מפועלים פלסטיניים, שכל מי שיש לו אפילו סבתא יהודיה יכול לעשות עלייה לישראל ולהיות אזרח עם אשרת עבודה ולא פועל בלחתי חוקי. ניקולאי מפעיל את אשתו בכפר הרומני הנידח שלהם שתצא למצוא תעודה שמאשרת את יהדותה של סבתו. וכך, עם תעודה ביד, ניקולאי יורד מהמטוס אחרי שגורש כפועל בלתי חוקי, וכמעט מיד – אחרי ביקור משעשע בשגרירות ובסוכנות – עולה עם משפחתו בחזרה על מטוס וחוזר לישראל, הפעם כעולה חדש. וכדי שהאירוניה תהיה מושלמת: פועל הדחק לשעבר הפך מיד לקבלן המעסיק בעצמו פועלי דחק משוללי זכויות.

הייתי רוצה להאמין שלפחות הסצינות ברומניה קרו באמת מול המצלמה. המפגש ההזוי בשגרירות, מסיבת החנוכה הראשונה של המשפחה שבבירור אין בינה ובין יהדות דבר. והסצינה שהפילה אותי: מפגש בבית המשפחה, עם הסבתא שאמורה להיות יהודיה, אבל כשלביתה נכנסים כמרים מהכנסייה, עם תמונות קדושים, בחיפוש אחר צדקה, היא מיד מצטלבת. רגע שהוא נס דוקומנטרי אדיר, ושקולט במחווה זריזה ולא מודעת את כל מה שמטורלל ולא הגיוני במדינה המטורללת והלא הגיונית שאנחנו חיים בה.

ונשאלת רק שאלה אחת: מה יעלה בגורלו של ניקולאי בעוד, נגיד, חמש שנים. האם יהפוך לישראלי לכל דבר, ישלח את בניו לצבא ויוכיח שחוק השבות, למרות הכל עובד. או, וזה מה שנראה לי, יקח את סל הקליטה שלו ואת המשפחה ויעבור למקום אחר, קצת פחות מטורלל.

מעניין מאוד: האתר אינדי-ווייר, שקיים כבר 12 שנה, נקנה על ידי חברה שהשיקה השבוע את SnagFilm בו יוצגו סרטי תעודה. כנראה בחינם. כרגע הווידיאואים שם לא עובדים, אבל יש להם כבר את "לאכול בגדול", "דיג" ו"אמא חוזרת הביתה".
שילובו של "אינדי-ווייר", אתר חלוצי המסקר בנחישות את סצינת הקולנוע העצמאי והבינלאומי, באתר מסחרי שמטרתו לקדם סרטים אלטרנטיביים – האם זה שידוך מגן עדן או התנגשות חזיתית בלתי נמנעת? כרגע הכל שם מאוד בראשיתי, ובעוד הברנז'ה הבלוגית מפרגנת ליוג'ין הרננדז, עורך האתר, כולם גם מחכים לראות האם השידוך יפגע בעצמאות המערכתית שלו.

ואני לא יודע בדיוק מה לחשוב על אתרי הסטרימינג המציעים הפצה אלטרנטיבית לסרטים עצמאיים וזרים. לכאורה זה נהדר. יותר סרטים ייחשפו בפני יותר אנשים. אבל האם יש לאתרים האלה סיכוי להצליח ולשרוד? האם לא תיווצר, תוך זמן קצר, היררכיית אתרים? הסרטים המצליחים הולכים לאלה, והסרטים שאיש לא רוצה להפיץ מסחרית יתקעו בגטאות שיבלעו על ידי הגדולים? האם זה לא השלב הבלתי נמנע הבא? קונסולידציה של אתרים ליצירת מגה-אתרים, שמן הסתם ישקיעו יותר תשומת לב ללהיטים ולכוכבים ופחות לסרטים הקטנים.

ובמקביל: אמזון מתכננת לשפר ולהשיק מחדש את שירות הווידיאו-און-דימנד שלה. תוך כמה זמן אמזון תבלע את SnagFilm? ומה יהיה על אינדי-ווייר אז?

עידן הסטרימינג, כזכור, תכף מגיע לישראל, ואני חושב עליו הרבה. האם זו תהיה ישועתנו, כמי שלא מקבלים שירות מספק מצד המפיצים והסינמטקים, לראות דברים שנחסמו בפנינו, או שבסופו של דבר התכנים יהיו הומוגניים.

==============

ועוד כותרות כלכליות:

קרן הון סיכון מתכננת להשקיע 30 מיליון דולר בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע בישראל. בשורה נהדרת: גם הבעת אמון בתעשייה, גם הזרמת מזומנים ומן הסתם הגדלת התפוקה. אבל צריך לזכור: קרן הון סיכון רוצה למצוא חומרים שיניבו הכנסות. ולא, 150,000 כרטיסים בישראל זו לא הכנסה. מצד שני, סרטים עממיים מקומיים לא עובדים טוב בחו"ל. לכן עשוי להיווצר מצב פרדוקסלי: קרן ההון סיכון תשקיע ב"ואלס עם בשיר"ים וב"ביקור התזמורת"ים, סרטים איכותיים שיכניסו מיליונים ממכירות בחו"ל, וקרן הקולנוע תשקיע בסרטים העממיים, הלהיטים הקטנים והמקומיים.

ארגון קולנוע גרמני יתמוך בקולנוענים ישראליים ויביא בכל שנה שני יוצרים לגרמניה, לשלושה חודשי השתלמות. חברות הפקה גרמניות הן כרגע מהמשקיעים הגדולים ביותר בקולנוע הישראלי.

מהרגעים התמוהים האלה: מועצת הקולנוע קיצצה 40 אחוז מתקציב ארכיון הסרטים בירושלים. בכל יום רגיל הייתי חולף על פני הידיעה וממשיך הלאה. אלא שכעת אני חבר מועצת הקולנוע (אגב, stay tuned באתר זה בימים הקרובים לדיווחים בנושא הזה) ומרגיש נבוך. לא ישבתי בוועדת ארכיונים אז אני לא מכיר את הנימוקים. אבל יש שני דברים שאני כבר כן יודע. לכל תחום בחוק הקולנוע יש תקציב נתון. כשיש רק גוף אחד שעומד בקריטריונים של התחום הוא מקבל את כולו. כשיש שני גופים הם מתחלקים ביניהם (על פי גודלם ושאר נתונים). כל גוף נוסף שמצטרף לעסק מקטין את החלק היחסי של הגופים הממוסדים יותר כי התקציב הבסיסי של התחום נשאר קבוע. השנה, על פי הדיווח, עמד ארכיון הווידיאו של סינמטק תל אביב בקריטריונים וקיבל את חלקו, שנגרע מהחלק שעד כה הלך לארכיון ירושלים. בירושלים זועמים. יכול להיות שבצדק, אבל נשאלת השאלה: מה אומר החוק? או יותר נכון: מה השתנה השנה משנה שעברה? כי אם החוק קובע שווידיאו ראוי לשימור כמו פילם הרי שסינמטק תל אביב היה צריך לקבל את הכסף הזה כבר קודם. אם לא, הרי שמדובר בטעות וסינמטק ירושלים צריך לקבל את מלוא התמיכה גם השנה. המצחיק הוא שבסינמטק ירושלים, על סמך הידיעה, זועמים על הקיצוץ, אבל בה בעת שבים ומזכירים שממילא רוב התמיכה בארכיון מגיעה מתרומות. מה שבטוח, ונדמה לי שכל מי שעוסק בקולנוע לא משנה באיזה תחום יסכים, הוא שהקריטריונים לחלוקת כספי הקולנוע לגופים הנתמכים על ידי המועצה מנוסחים בצורה נורא עקומה. אם אשאר חבר המועצה, ניסוח מחדש של הקריטריונים, תוך התייחסות להררי הפרדוקסים שהם יוצרים כרגע, יהיה מבחינתי מפעל חיים (לפחות לכמה חודשים).

===============

ולצד האפל יותר של החיים: דיוויד קאר, בלוגר האוסקרים של "הניו יורק טיימס", כתב ספר המתעד את שנותיו כג'אנקי שמן ומכה נשים. באתר של הספר הוא מציג את הספר בעצמו. העיתון שלו מציע פרק מהספר לקריאה.

והיום: "החלון האחורי" מ-1954

(ויה Tom Sutpen)

הפרקים הקודמים.

"איים אבודים" חצה אתמול, בסוף השבוע השלישי שלו, את קו 100,000 הצופים והוא עומד נכון להבוקר על 101,000 צופים. הסרט שומר על קצב מכירות די יציב מאז בכורתו. הוא הסרט הישראלי הראשון לשנת 2008 שחוצה את רף 100,000 הצופים.

===========

ובאמריקה: "האביר האפל" הפך היום למחזיק השיא החדש להכנסות בסוף שבוע ראשון. הוא הכניס 155.4 מיליון דולר בשלושה ימים ובכך שבר את השיא של "ספיידרמן 3" מ-2007 שהכניס 151.1 מיליון דולר בסוף השבוע של בכורתו.

==========

לא ידעתי, אבל מתברר שהיו סטודנטים שהתמרמרו על זה שגור בנטביץ' זכה בפרס הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים, פרס שאם לא הוגדר רשמית ככזה, בפועל הפך למעין אוסקר של סרטי סטודנטים. אתר "קולנוען" מביא את הקולות לכאן ולכאן. עדיה אמרי אור מדווחת מירושלים:

כבר במהלך ההקרנות נשמעו קולות חלושים ומרירים של סטודנטים שהשתתפו בתחרות וטענו כי ישנה "הסכמה בלתי כתובה" לפיה אך ורק סטודנטים מגישים סרטים לקטגוריה הנ"ל. אחרים טענו כי ההוכחה לכך היא שמעולם במאי עצמאי לא זכה בפרס הירושלמי לסרט קצר והמשפט "זה לא כוחות", לפיו, לכאורה, אין להם כל סיכוי מול במאי מקצועי ומנוסה נשמע. בנוסף, הצטרפו לטענה שני מפיקים שטענו כי כלל לא חשבו להגיש סרטים לקטגוריה משום שהפכה לטריטוריה מובהקת לסטודנטים.

וגור בנטביץ' עונה:

"אני חייב להודות שלא ידעתי שיש איזשהו טאבו ולא הקדשתי לרגישות הזו יותר מדי מחשבה. היה לי רעיון, התחשק לי לעשות סרט קצר, עשיתי אחד, יצא נחמד, ואמרו לי הנה, זו תחרות לסרטים קצרים, הגשתי וזכיתי. עם הסטודנטים הסליחה. אמנם ידעתי שלרוב זה סרטי סטודנטים אבל זה רק כי מעט מאוד אנשים אחרים נוגעים בז'אנר, אין היום סרטים קצרים של במאים מקצועיים. הסרט הזה עלה שקל, עשיתי אותו באפס תקציב, הרבה יותר זול מכל סרט סטודנטים. אולי הם נעלבו, ואולי מבחינתם זה מעשה לא יפה, כך שאני מתנצל, אבל לא הייתה לי שום כוונה לגזול מקום של אף אחד".

אבל רנן שור חושב שהבעיה בכלל נמצאת במקום אחר:

"אני דווקא חושב שזה לגיטמי לגמרי שיזכו בקטגוריה הזו יוצרים עצמאיים. בעיניי זה מאוד יפה שגור בנטביץ' הגיש את הסרט וזכה בפרס ואני אשמח אם יתמודדו גם אנשים שאינם סטודנטים. זה לא אמור להיות גטו של סטודנטים. גם כשאנחנו משלחים את סרטינו לחו"ל והם מתמודדים בברלין בונציה, בקאן וב-300 פסטיבלים אחרים הם מתחרים מול יוצרים בעלי שם וראוי שכך יהיה גם בירושלים. "ההסתייגות היחידה שלי היא מזה שהסרטים "נחתכו" בהתראה קצרה מאוד לקטגוריה של עד 20 דקות. זה דבר שצריך להודיע עליו לפחות שנה מראש. גג של 20 דקות לסרט קצר זה מעט מדי".

אני מסכים עם שור. ההפרדה בין הסרטים הקצרים והדרמות אמנם נכונה אבל נקודת הפיצול – 20 דקות – שרירותי ולא הגיוני. ובכלל, כל העסק הזה עם פרס וולג'ין דורש עכשיו שנה של שבירת ראש מצד נשי פסטיבל ירושלים. מהפרס הקולנועי החשוב ביותר בישראל – או השני הכי חשוב – הוא הפך תוך ארבע שנים לפרס זניח שיוצרים בורחים ממנו. עד כדי כך שאני כבר חודשיים שומע שמועות של אנשים שטוענים שיש מחשבות לבטל את הפרס (לפני הפסטיבל אנשי ירושלים הכחישו בתוקף). אני בעד המשך קיום התחרות והפרס, אבל צריך להמציא אותה מחדש. ואני קורא בזאת: להציל את וולג'ין! יש למישהו רעיונות איך?

ביום שישי שעבר ראיתי בפסטיבל ירושלים את "סינקדוכה, ניו יורק", סרטו של צ'רלי קאופמן. הסרט הזה הדהים אותי. מעשה עלילתי/סוריאליסטי/פסיכוטי מופרע שנעשה ביד בוטחת, שלא תיאמן לסרט בכורה. אתמול – אחרי שהתרבו הדיווחים שהסרט הזה לא יופץ בארץ – הלכת לראות אותו פעם שנייה. ואכן, לא הזיתי: זו יצירת מופת נדירה.
את אנתוני ברגמן, מפיק הסרט, יוצא לפגוש בביקוריו הנשנים בפסטיבל, ואחרי שראיינתי אותו ל"העיר" ב-2000 אני עושה את ה"האו-דו-יו-דו" אתו כשאני נתקל בו בירושלים. ב-2004, כש"שמש נצחית בראש צלול", סרט בהפקתו, נבחר לסרט השנה שלי (ובמשאל הקוראים של "העיר") ברגמן תיווך – ויה אי-מיילים – וקישר ביני ובין היחצנית של קאופמן כדי לתאם בינינו ראיון, סתם כך, ללא שום דבר לקדם. ואחרי שראיתי את "סינקדוכה" (או "סינקדוקי", כמו שברגמן מבטא את זה, כך שזה יישמע שמו שיבוש של סקנקטדי, העיר בצפון מדינת ניו יורק בה מתחילה עלילת הסרט) רציתי לשבת עם ברגמן שוב לשיחה, לראות מה חדש. אחרי הכל, הוא עזב השנה את חברת ההפקה שהקים עם טד הופ, והקים חברה משל עצמו. והמצב של הקולמוע העצמאי באמריקה לא משובח כעת. אז ביקשתי מאבי נשר – שאצלו התארח ברגמן – שיארגן לנו מפגש. זה קרה בשבת שעברה, לפני הקרנת "ספק השינה", הסרט השני שברגמן הפיק והציג בפסטיבל. אז האם מצב הקולנוע העצמאי האמריקאי באמת בקרשים? ואיך היה להפיק לקאופמן את סרטו הראשון כבמאי? ועל מה ברגמן ואבי נשר עובדים? התשובות לכל אלה בראיון שלנו.

continue reading…

נושא השיחה היום: טכניקות.

(ויה Tom Sutpen)

הפרקים הקודמים.

השיחה ממשיכה עם "זרים ברכבת" כשהיצ'קוק מודה שהוא לא התלהב מפארלי גריינג'ר בסרט, כי הוא רצה את וויליאם הולדן לתפקיד. וגם התסריט לא היה מספיק טוב לטעמו.
ושאר השיחה היא על הסרט שאני מודה שהוא אחד הסרטים שלו שאני הכי פחות מחבב: "אני מודה".

(ויה Tom Sutpen)

הפרקים הקודמים.