האמינו להייפ: "וול-E" הוא אחד הסרטים היפים שראיתי מימיי, וברבע השעה שעברה מאז צאתי מהסרט אני נדרש לייצר כאן כמה פסקאות ביקורת כשעיני עדיין לחות מדמעות התרגשות ומסונוורות מהיופי הוויזואלי ומלא הנשמה שהסרט הזה גדוש בו.
אנימציה שמנימציה, הסרט הזה הוא סוגה בפני עצמה. יש בו קטעי לייב-אקשן המוצגים בווידיאו (קטעים מ"הלו דולי" ונאומים של הנשיא לשעבר, בגילומו של פרד ווילארד) שרק מדגישים את העובדה שבמהותו זהו סרט שעוסק בפער שבין האנושי והמכאני, הישן וטהחדש, המתוכנת ובעל המחשבה החופשית, כשהבחירות שהסרט עושה, בין הצדדים, הן לאו דווקא הצפויות. אבל ההישג הגדול של "וול-E" הוא בהעזה שלו להיות – ברוב 90 דקותיו – קולנוע טהור. "קולנוע טהור" הוא קולנוע שמשחרר את עצמו מכוח הכבידה של העלילה והדיאלוגים ומצליח לייצר רגש ורעיונות באמצעות תנועה, מוזיקה וטקסטורות, ואת זה הוא עושה נפלא במערכה הראשונה שלו בה נאמרת מילה אחת בלבד: Directive. זה ה"2001: אודיסיאה בחלל" של פיקסאר, והסרט מצטט מסרטו של קובריק ישירות לא פעם, לרוב במסווה של פרודיה. אבל האמת היא שבדרכו הפופית, הקלה לעיכול, הנעימה לעין, הסרט הזה הוא ל-2008 מה ש"20001" היה ל-1968, עטיפה נוצצת, טריפית, טכנית שמנסה להגיד משהו די משמעותי על העולם בו אנחנו חיים. "2001" עסק באלוהות, בהבנה של האדם שהוא רק פרט קטן בתוך מערכת גדולה בהרבה ממנו. "וול-E" עוסק באנושות. ושניהם, בסופו של דבר מתנקזים לאותו מקום: חופש הבחירה, המתבטאות בסצינות דומות (כשהאחת בפירוש מושפעת מהשניה): ניטרול הרובוט אדום העין שעומד בין הצלחת האנושות לשגשג ובין נדודיה חסרי התכלית בחלל הריק, הוואקום.
היכולת של אנדרו סטנטון וחבורת המאיירים, המתכנתים והטכנאים במפעל הרובוטים של פיקסאר, לגרום לנו לצחוק, להתרגש ולחמול מ- ועל שני יצורים מכאניים – ועוד כאלה שהם רק מונפשים – הם מהפלאים הגדולים של האמנות. כשזה מלווה עם איזשהו מבט מפוכח, שמשלב בין האפוקליפטי לאופטימי, מתברר שהמחשבים של פיקסאר כנראה בנויים כמו וול-E עצמו: רובוטים עם נשמה.
הפתיחה תצמרר את מי שכדור הארץ עוד יקר לו: העתיד. כדור הארץ נטוש ומזוהם. הפתיחה של "אני, האגדה". הסוף של "AI". העולם של "בלייד ראנר". סרטים למבגורים משנים קודמות עכשיו כבר הופכים לחומרים שילדים צריכים – ויכולים – להתמודד איתם. בני האדם מייצרים כעצומה של אשפה (חלקה מוקרנת בבתי הקולנוע). כדור הארץ הפך בלתי ניתן למגורים. הסרט גם רומז לסיבה: תאגיד אחד ענק שקנה את הכל – מהסופרמרקטים, דרך בתי הספר ועד הנשיא – והפך את היקום לפסטיבל צרכנות ובזבזנות אחד ענק, בו בני האדם מתבקש להניח לחוש האחריות שלהם ולהתמסר ליצריהם הבסיסיים: לקנות, לצרוך ולעשות את המינימום האפשרי. האקולוגיה נהרסת? נו פרובלמו. כדור הארץ הוא פריט מתכלה כמו כל מוצר אחר. נשליך אותו הצידה כמו עטיפת ניילון משיך הלאה, לזהם את שאר היקום.
וכך נשארו מאחור רובוטים קטנים לניקוי כדור הארץ. אבל 700 שנה אחרי הם שבקו. חוץ מאחד ששורד כי יש בו משהו אנושי: הוא מלקט וממיין. אחת התכונות של יצור חי: ליקוט ומיון. וסקרנות. והוא צריך להטעין את עצמו פעם ביממה מאור השמש. במילים אחרות: הוא מכונה ישנה, מעין פח זבל על זחלים, אבל הוא מוצג כיצור אורגני. (והוא אמור לעורר את חיבתנו כי כשהוא נטען הוא משמיע את צליל ההדלקה של מק).
כהרגלי, אני מעריך פי כמה את הטקסטים עם הסתירות הפנימיות על פני אלה עם השכנוע הפנימי. "וול-E" הוא בהחלט סרט פרו-אקולוגי המציג את סכנות הזיהום, הצרכנות ודילול המשאבים הטבעיים. אבל האמנם? כי הוא, באותה מידה, סרט שמציג עולם מכאני, טכני, מתוכנת, נוצץ. בסרט הזה למכונות יש נשמה ובני האדם מתנהגים כמו רובוטים. הוא מציג עולם בו הטכנולוגיה היא הישועה. ואם הוא נאמן למטרה עליונה אחת, אפשר להגיד שהוא מקדם את הערכים של סטיב ג'ובס – הבעלים של אפל ושל פיקסאר – הרבה יותר משהוא מקדם את הערכים של אל גור. דווקא מה שנראה כמו סתירה, בין הנשמה הנוחה לתאגידים והמסר המבכה את עתיד העולם, היא שהופכת את "וול-E" לאחד המייצגים המרתקים של התרבות הפופולרית כעת, תרבות שנקרעת בין הרצון לחזור לעבר נקי ותמים יותר ובין השאיפה להיות חדשני יותר, נוח, נקי, אפילו עצל, ואולי גם עשיר.
המפגש בין וול-E, המיושן, האייטיזי, ובין איב, החדשנית, הבוהקת, האיי-פוד המעופף – כמו גם המפגש בין הגבריות הישנה והנשיות החדשה – רק מוסיף לשלל הנושאים שהסרט מקמפרס לתוכו והופך לקופסאות תוכן מדודות היטב מהם הוא בונה את מגדלי העלילה והרגש שלו. הוא מפנה אשפה, היא מחפשת צמחיה. הוא אדם, היא חווה. (ובסוף בני האדם בונים חווה). וכו' וכו' וכו'.
ולבסוף, בתור מי שרואה את "אי.טי" כטקסט מהותי לא רק בקולנוע של המאה העשרים אלא גם בתרבות בכלל, אי אפשר שלא לראות קרבה בין "וול-E" ובין "E.טי", כשהפעם העלילה מדמה המה היה קורה אם אליוט היה זה שנוחת בחללית ופוגש את אי.טי. וכשאני רואה את "וול-E" לא כמיחזור אלא כהמשך ישיר ל"2001" ול"אי.טי", שני סרטים שפרצו אל הקנון מחוץ לז'אנר הממוקד והמסוים שלהם, אני לא יכול שלא לתהות: האם כמותם גם הסרט הזה יהיה מועמד לאוסקר? ואם כן, הרי שלאוסקר של סרט האנימציה הקצר הייתי מציע כמועמד את כותרות הסיום של הסרט, הברקה בפני עצמה, בו המשך הסיפור של וול-E, איב והאנושות מתואר בסגנונות אמנות מציורי המערות ועד אצמנות בת זמננו, ומציגה את הקשר הבלתי ניתן להתרה שבין אמנות והטבע.
לקריאה נוספת:
פרנק ריץ' קורא: וול-E לנשיאות!
תגובות אחרונות