תכל'ס, זה הסרט של היצ'קוק שאני הכי אוהב/מעריץ: "ורטיגו".

(ויה Tom Sutpen)

הפרקים הקודמים.

בשבוע שעבר ראיתי רק סרט אחד מבין סרטי תחרות וולג'ין התיעודית, את "האגדה על ניקולאי וחוק השבות" של דוד אופק שהגיע אלי בדי.וי.די מיס. לכן הופתעתי בשישי כשהסרט היחידי שראיתי מהתחרות גם היה זה שזכה. היום (שלישי) ב-22:00 הוא ישודר בערוץ יס דוקו.

באחד הפוסטים הקודמים עסקתי בדומה והשונה שבין ורנר הרצוג וארול מוריס. מוריס רוצה לחקור, לפרק את המציאות לגורמיה ולאתר את גרעין האמת, ולהציג לצופה את התוצאה הסופית, המאורגנת היטב מבחינה קולנועית. הרצוג מתעד את החיפוש. דוד אופק הוא גם וגם. "ההרוג ה-17", אחד מסרטיו הקודמים ואולי בכיר סרטיו (נדרשו לי שתי צפיות כדי לקלוט את זה), היא סרט של ארול מוריס כפי שבוים על ידי ורנר הרצוג. אבל לא: זה אופק פר אקסלנס. כי בבסיסו הוא לא מוריס ולא הרצוג, שניהם מתייחסים בצינה אל האנושיות, אלא יש בו מן הפרלוב, מישהו שמתמודד עם האבסורד והכאוס של הקיום בכך שהו נצמד לאנושיות של גיבוריו ומוצא את הלב בכל אחד מהם. ונדמה לי שבשלב הזה, כשאופק אינו הבטחה יותר אלא כבר חד וחלק בכיר הדוקומנטריסטים בישראל, הוא כבר מצליח לחצוב לעצמו ז'אנר משל עצמו: הדוקו-אבסורדיזם.

אם יש לי בעיה אחת עם סרטיו האחרונים של אופק מאז "ההרוג ה-17" היא שאף אחד מהם לא היה אירוע. הוא חרוץ ועמלן ומנפיק סרט או שניים בשנה, אבל לא הרגשתי שאף אחד מהם הוא בבחינת "חובת צפייה". אמנם ברור לי שצרכי פרנסה מכתיבים קצב עבודה אבל כמובן שהייתי מעדיף שכל סרט של אופק יהיה אירוע קולנועי לחכות לו, ואיכשהו נדמה לי שהסרטים האחרונים נעשו על הדרך. "ניקולאי", חשתי, סובל מבעיה דומה. מצד אחד זהו "אופק" פר-אקסלנס, מצד שני, זה לא הפילה מיניון של יצירתו (אם להשתמש בסקאלת האיכות של ג'ף דניאלס מ"לחיות בין השורות").

סרטיו של אופק – עוד מימי "בית", סרט הסטודנטים שלו – תמיד נעו על הקו העדין שבין תיעוד לפיברוק. השאלה "זה קרה באמת" מרחפת תדיר מעל סרטיו. וב"ניקולאי" על אחת כמה וכמה, כשאופק עצמו, בקריינות, מודה שכל עלילת הסרט התרחשה לפני שבכלל פגש את ניקולאי, מכאן שהסצינות שראינו היו – אני מניח – שיחזורים שנעשו בדיעבד. לכן, אני מניח, הוספה המילה "אגדה" בשם הסרט. שלא ניקח את התיעוד באופן רציני מדי. והרי קולנוע תיעודי משתמש לא מעט בשחזורים ובראיונות שבדיעבד, אלא שכאן זה מבלבל מאוד: מה משוחזר ומה קורה באמת מול המצלמה?

הסיפור הזוי למדי ועצם קיומו משעשע: ניקולאי הוא עובד קבלן רומני שמגיע לעבודה בישראל וסובל מיחס איום של מעבידיו עד כדי כך שהוא בורח ממנו, עובד כפועל לא חוקי, נתפס ומגורש מהמדינה. אלא שבין לבין הוא נזכר שסבתא שלו היתה יהודיה והוא שומע, מפועלים פלסטיניים, שכל מי שיש לו אפילו סבתא יהודיה יכול לעשות עלייה לישראל ולהיות אזרח עם אשרת עבודה ולא פועל בלחתי חוקי. ניקולאי מפעיל את אשתו בכפר הרומני הנידח שלהם שתצא למצוא תעודה שמאשרת את יהדותה של סבתו. וכך, עם תעודה ביד, ניקולאי יורד מהמטוס אחרי שגורש כפועל בלתי חוקי, וכמעט מיד – אחרי ביקור משעשע בשגרירות ובסוכנות – עולה עם משפחתו בחזרה על מטוס וחוזר לישראל, הפעם כעולה חדש. וכדי שהאירוניה תהיה מושלמת: פועל הדחק לשעבר הפך מיד לקבלן המעסיק בעצמו פועלי דחק משוללי זכויות.

הייתי רוצה להאמין שלפחות הסצינות ברומניה קרו באמת מול המצלמה. המפגש ההזוי בשגרירות, מסיבת החנוכה הראשונה של המשפחה שבבירור אין בינה ובין יהדות דבר. והסצינה שהפילה אותי: מפגש בבית המשפחה, עם הסבתא שאמורה להיות יהודיה, אבל כשלביתה נכנסים כמרים מהכנסייה, עם תמונות קדושים, בחיפוש אחר צדקה, היא מיד מצטלבת. רגע שהוא נס דוקומנטרי אדיר, ושקולט במחווה זריזה ולא מודעת את כל מה שמטורלל ולא הגיוני במדינה המטורללת והלא הגיונית שאנחנו חיים בה.

ונשאלת רק שאלה אחת: מה יעלה בגורלו של ניקולאי בעוד, נגיד, חמש שנים. האם יהפוך לישראלי לכל דבר, ישלח את בניו לצבא ויוכיח שחוק השבות, למרות הכל עובד. או, וזה מה שנראה לי, יקח את סל הקליטה שלו ואת המשפחה ויעבור למקום אחר, קצת פחות מטורלל.

מעניין מאוד: האתר אינדי-ווייר, שקיים כבר 12 שנה, נקנה על ידי חברה שהשיקה השבוע את SnagFilm בו יוצגו סרטי תעודה. כנראה בחינם. כרגע הווידיאואים שם לא עובדים, אבל יש להם כבר את "לאכול בגדול", "דיג" ו"אמא חוזרת הביתה".
שילובו של "אינדי-ווייר", אתר חלוצי המסקר בנחישות את סצינת הקולנוע העצמאי והבינלאומי, באתר מסחרי שמטרתו לקדם סרטים אלטרנטיביים – האם זה שידוך מגן עדן או התנגשות חזיתית בלתי נמנעת? כרגע הכל שם מאוד בראשיתי, ובעוד הברנז'ה הבלוגית מפרגנת ליוג'ין הרננדז, עורך האתר, כולם גם מחכים לראות האם השידוך יפגע בעצמאות המערכתית שלו.

ואני לא יודע בדיוק מה לחשוב על אתרי הסטרימינג המציעים הפצה אלטרנטיבית לסרטים עצמאיים וזרים. לכאורה זה נהדר. יותר סרטים ייחשפו בפני יותר אנשים. אבל האם יש לאתרים האלה סיכוי להצליח ולשרוד? האם לא תיווצר, תוך זמן קצר, היררכיית אתרים? הסרטים המצליחים הולכים לאלה, והסרטים שאיש לא רוצה להפיץ מסחרית יתקעו בגטאות שיבלעו על ידי הגדולים? האם זה לא השלב הבלתי נמנע הבא? קונסולידציה של אתרים ליצירת מגה-אתרים, שמן הסתם ישקיעו יותר תשומת לב ללהיטים ולכוכבים ופחות לסרטים הקטנים.

ובמקביל: אמזון מתכננת לשפר ולהשיק מחדש את שירות הווידיאו-און-דימנד שלה. תוך כמה זמן אמזון תבלע את SnagFilm? ומה יהיה על אינדי-ווייר אז?

עידן הסטרימינג, כזכור, תכף מגיע לישראל, ואני חושב עליו הרבה. האם זו תהיה ישועתנו, כמי שלא מקבלים שירות מספק מצד המפיצים והסינמטקים, לראות דברים שנחסמו בפנינו, או שבסופו של דבר התכנים יהיו הומוגניים.

==============

ועוד כותרות כלכליות:

קרן הון סיכון מתכננת להשקיע 30 מיליון דולר בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע בישראל. בשורה נהדרת: גם הבעת אמון בתעשייה, גם הזרמת מזומנים ומן הסתם הגדלת התפוקה. אבל צריך לזכור: קרן הון סיכון רוצה למצוא חומרים שיניבו הכנסות. ולא, 150,000 כרטיסים בישראל זו לא הכנסה. מצד שני, סרטים עממיים מקומיים לא עובדים טוב בחו"ל. לכן עשוי להיווצר מצב פרדוקסלי: קרן ההון סיכון תשקיע ב"ואלס עם בשיר"ים וב"ביקור התזמורת"ים, סרטים איכותיים שיכניסו מיליונים ממכירות בחו"ל, וקרן הקולנוע תשקיע בסרטים העממיים, הלהיטים הקטנים והמקומיים.

ארגון קולנוע גרמני יתמוך בקולנוענים ישראליים ויביא בכל שנה שני יוצרים לגרמניה, לשלושה חודשי השתלמות. חברות הפקה גרמניות הן כרגע מהמשקיעים הגדולים ביותר בקולנוע הישראלי.

מהרגעים התמוהים האלה: מועצת הקולנוע קיצצה 40 אחוז מתקציב ארכיון הסרטים בירושלים. בכל יום רגיל הייתי חולף על פני הידיעה וממשיך הלאה. אלא שכעת אני חבר מועצת הקולנוע (אגב, stay tuned באתר זה בימים הקרובים לדיווחים בנושא הזה) ומרגיש נבוך. לא ישבתי בוועדת ארכיונים אז אני לא מכיר את הנימוקים. אבל יש שני דברים שאני כבר כן יודע. לכל תחום בחוק הקולנוע יש תקציב נתון. כשיש רק גוף אחד שעומד בקריטריונים של התחום הוא מקבל את כולו. כשיש שני גופים הם מתחלקים ביניהם (על פי גודלם ושאר נתונים). כל גוף נוסף שמצטרף לעסק מקטין את החלק היחסי של הגופים הממוסדים יותר כי התקציב הבסיסי של התחום נשאר קבוע. השנה, על פי הדיווח, עמד ארכיון הווידיאו של סינמטק תל אביב בקריטריונים וקיבל את חלקו, שנגרע מהחלק שעד כה הלך לארכיון ירושלים. בירושלים זועמים. יכול להיות שבצדק, אבל נשאלת השאלה: מה אומר החוק? או יותר נכון: מה השתנה השנה משנה שעברה? כי אם החוק קובע שווידיאו ראוי לשימור כמו פילם הרי שסינמטק תל אביב היה צריך לקבל את הכסף הזה כבר קודם. אם לא, הרי שמדובר בטעות וסינמטק ירושלים צריך לקבל את מלוא התמיכה גם השנה. המצחיק הוא שבסינמטק ירושלים, על סמך הידיעה, זועמים על הקיצוץ, אבל בה בעת שבים ומזכירים שממילא רוב התמיכה בארכיון מגיעה מתרומות. מה שבטוח, ונדמה לי שכל מי שעוסק בקולנוע לא משנה באיזה תחום יסכים, הוא שהקריטריונים לחלוקת כספי הקולנוע לגופים הנתמכים על ידי המועצה מנוסחים בצורה נורא עקומה. אם אשאר חבר המועצה, ניסוח מחדש של הקריטריונים, תוך התייחסות להררי הפרדוקסים שהם יוצרים כרגע, יהיה מבחינתי מפעל חיים (לפחות לכמה חודשים).

===============

ולצד האפל יותר של החיים: דיוויד קאר, בלוגר האוסקרים של "הניו יורק טיימס", כתב ספר המתעד את שנותיו כג'אנקי שמן ומכה נשים. באתר של הספר הוא מציג את הספר בעצמו. העיתון שלו מציע פרק מהספר לקריאה.

והיום: "החלון האחורי" מ-1954

(ויה Tom Sutpen)

הפרקים הקודמים.

"איים אבודים" חצה אתמול, בסוף השבוע השלישי שלו, את קו 100,000 הצופים והוא עומד נכון להבוקר על 101,000 צופים. הסרט שומר על קצב מכירות די יציב מאז בכורתו. הוא הסרט הישראלי הראשון לשנת 2008 שחוצה את רף 100,000 הצופים.

===========

ובאמריקה: "האביר האפל" הפך היום למחזיק השיא החדש להכנסות בסוף שבוע ראשון. הוא הכניס 155.4 מיליון דולר בשלושה ימים ובכך שבר את השיא של "ספיידרמן 3" מ-2007 שהכניס 151.1 מיליון דולר בסוף השבוע של בכורתו.

==========

לא ידעתי, אבל מתברר שהיו סטודנטים שהתמרמרו על זה שגור בנטביץ' זכה בפרס הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים, פרס שאם לא הוגדר רשמית ככזה, בפועל הפך למעין אוסקר של סרטי סטודנטים. אתר "קולנוען" מביא את הקולות לכאן ולכאן. עדיה אמרי אור מדווחת מירושלים:

כבר במהלך ההקרנות נשמעו קולות חלושים ומרירים של סטודנטים שהשתתפו בתחרות וטענו כי ישנה "הסכמה בלתי כתובה" לפיה אך ורק סטודנטים מגישים סרטים לקטגוריה הנ"ל. אחרים טענו כי ההוכחה לכך היא שמעולם במאי עצמאי לא זכה בפרס הירושלמי לסרט קצר והמשפט "זה לא כוחות", לפיו, לכאורה, אין להם כל סיכוי מול במאי מקצועי ומנוסה נשמע. בנוסף, הצטרפו לטענה שני מפיקים שטענו כי כלל לא חשבו להגיש סרטים לקטגוריה משום שהפכה לטריטוריה מובהקת לסטודנטים.

וגור בנטביץ' עונה:

"אני חייב להודות שלא ידעתי שיש איזשהו טאבו ולא הקדשתי לרגישות הזו יותר מדי מחשבה. היה לי רעיון, התחשק לי לעשות סרט קצר, עשיתי אחד, יצא נחמד, ואמרו לי הנה, זו תחרות לסרטים קצרים, הגשתי וזכיתי. עם הסטודנטים הסליחה. אמנם ידעתי שלרוב זה סרטי סטודנטים אבל זה רק כי מעט מאוד אנשים אחרים נוגעים בז'אנר, אין היום סרטים קצרים של במאים מקצועיים. הסרט הזה עלה שקל, עשיתי אותו באפס תקציב, הרבה יותר זול מכל סרט סטודנטים. אולי הם נעלבו, ואולי מבחינתם זה מעשה לא יפה, כך שאני מתנצל, אבל לא הייתה לי שום כוונה לגזול מקום של אף אחד".

אבל רנן שור חושב שהבעיה בכלל נמצאת במקום אחר:

"אני דווקא חושב שזה לגיטמי לגמרי שיזכו בקטגוריה הזו יוצרים עצמאיים. בעיניי זה מאוד יפה שגור בנטביץ' הגיש את הסרט וזכה בפרס ואני אשמח אם יתמודדו גם אנשים שאינם סטודנטים. זה לא אמור להיות גטו של סטודנטים. גם כשאנחנו משלחים את סרטינו לחו"ל והם מתמודדים בברלין בונציה, בקאן וב-300 פסטיבלים אחרים הם מתחרים מול יוצרים בעלי שם וראוי שכך יהיה גם בירושלים. "ההסתייגות היחידה שלי היא מזה שהסרטים "נחתכו" בהתראה קצרה מאוד לקטגוריה של עד 20 דקות. זה דבר שצריך להודיע עליו לפחות שנה מראש. גג של 20 דקות לסרט קצר זה מעט מדי".

אני מסכים עם שור. ההפרדה בין הסרטים הקצרים והדרמות אמנם נכונה אבל נקודת הפיצול – 20 דקות – שרירותי ולא הגיוני. ובכלל, כל העסק הזה עם פרס וולג'ין דורש עכשיו שנה של שבירת ראש מצד נשי פסטיבל ירושלים. מהפרס הקולנועי החשוב ביותר בישראל – או השני הכי חשוב – הוא הפך תוך ארבע שנים לפרס זניח שיוצרים בורחים ממנו. עד כדי כך שאני כבר חודשיים שומע שמועות של אנשים שטוענים שיש מחשבות לבטל את הפרס (לפני הפסטיבל אנשי ירושלים הכחישו בתוקף). אני בעד המשך קיום התחרות והפרס, אבל צריך להמציא אותה מחדש. ואני קורא בזאת: להציל את וולג'ין! יש למישהו רעיונות איך?

ביום שישי שעבר ראיתי בפסטיבל ירושלים את "סינקדוכה, ניו יורק", סרטו של צ'רלי קאופמן. הסרט הזה הדהים אותי. מעשה עלילתי/סוריאליסטי/פסיכוטי מופרע שנעשה ביד בוטחת, שלא תיאמן לסרט בכורה. אתמול – אחרי שהתרבו הדיווחים שהסרט הזה לא יופץ בארץ – הלכת לראות אותו פעם שנייה. ואכן, לא הזיתי: זו יצירת מופת נדירה.
את אנתוני ברגמן, מפיק הסרט, יוצא לפגוש בביקוריו הנשנים בפסטיבל, ואחרי שראיינתי אותו ל"העיר" ב-2000 אני עושה את ה"האו-דו-יו-דו" אתו כשאני נתקל בו בירושלים. ב-2004, כש"שמש נצחית בראש צלול", סרט בהפקתו, נבחר לסרט השנה שלי (ובמשאל הקוראים של "העיר") ברגמן תיווך – ויה אי-מיילים – וקישר ביני ובין היחצנית של קאופמן כדי לתאם בינינו ראיון, סתם כך, ללא שום דבר לקדם. ואחרי שראיתי את "סינקדוכה" (או "סינקדוקי", כמו שברגמן מבטא את זה, כך שזה יישמע שמו שיבוש של סקנקטדי, העיר בצפון מדינת ניו יורק בה מתחילה עלילת הסרט) רציתי לשבת עם ברגמן שוב לשיחה, לראות מה חדש. אחרי הכל, הוא עזב השנה את חברת ההפקה שהקים עם טד הופ, והקים חברה משל עצמו. והמצב של הקולמוע העצמאי באמריקה לא משובח כעת. אז ביקשתי מאבי נשר – שאצלו התארח ברגמן – שיארגן לנו מפגש. זה קרה בשבת שעברה, לפני הקרנת "ספק השינה", הסרט השני שברגמן הפיק והציג בפסטיבל. אז האם מצב הקולנוע העצמאי האמריקאי באמת בקרשים? ואיך היה להפיק לקאופמן את סרטו הראשון כבמאי? ועל מה ברגמן ואבי נשר עובדים? התשובות לכל אלה בראיון שלנו.

continue reading…

נושא השיחה היום: טכניקות.

(ויה Tom Sutpen)

הפרקים הקודמים.

השיחה ממשיכה עם "זרים ברכבת" כשהיצ'קוק מודה שהוא לא התלהב מפארלי גריינג'ר בסרט, כי הוא רצה את וויליאם הולדן לתפקיד. וגם התסריט לא היה מספיק טוב לטעמו.
ושאר השיחה היא על הסרט שאני מודה שהוא אחד הסרטים שלו שאני הכי פחות מחבב: "אני מודה".

(ויה Tom Sutpen)

הפרקים הקודמים.

פרס וולג'ין לסרט העלילתי:
סכום הפרס: 140,000 שקלים.
"שבעה". במאים: רונית אלקבץ ושלומי אלקבץ
מפיקים: אילון רצ'קובסקי ז'אן פיליפ רזה, יוחנן קרדו יוסי עוזרד, גיא יקואל על הסרט "שבעה".

(ואני מוסיף: זוכרים את הפוסט הזה?)

פרס המשחק:
בפרס השחקנית בסך 10,000 שקלים זכתה חנה אזולאי הספרי על התפקיד בסרט "שבעה"
בפרס השחקן בסך 10,000 שקלים זכו אלון אבוטבול ומשה איבגי על התפקיד בסרט "אצבע אלוהים"

פרס וולג'ין לסרט תיעודי:
סכום הפרס: 70,000 שקלים
"האגדה על ניקולאי וחוק השבות", במאי: דוד אופק
מפיקות: עדנה קוברסקי ואלינור קוברסקי

בצל"ש חבר השופטים זכה הסרט "נוראן" בבימוי עמיקם שוסברגר

סרט קצר:
סכום הפרס: 25,000 שקלים
"עובר ושב", במאי: גור בנטביץ'

בצל"ש חבר השופטים זכו "ימי התשובה של רחמים חנוכה" בבימויו של אריאל בנבג'י ו"פיתיון" בבימוייה של מיכל ויניק.

פרס הדרמות ע"ש ענת פרחי
סכום הפרס: 30,000 שקלים
"ואהבת", במאי: חיים אלבום

בצל"ש חבר השופטים זכה "הימנון" בבימוי אלעד קידן

פרס סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר:
סכום הפרס: 40,000 שקלים.
"עבודה ערבית". יוצרים: דניאל פארן, סייד קשוע ורוני ניניו

בצל"ש חבר השופטים זכה "כוונות טובות" של היוצרים אורי ברבש ורונית וייס-ברקוביץ'

(ואני מוסיף: ובזאת זוכה "עבודה ערבית" בפרס סדרת הדרמה המצטיינת גם בפסטיבל ירושלים וגם בפסטיבל חיפה, בו התקיימה בכורתה)

פרסי ברוח החופש לזכרו של וים ון ליר:
"רעב", במאי: סטיב מקווין
(סכום הפרס: 75,000 שקל)

"עש קטן", במאי: פנג טאו
(סכום הפרס: 18,000 שקל)

לצל"ש חבר השופטים זכה "תחת הפצצות" של הבמאי פיליפ עראקטינג'י.

בפרס פיפרסקי של איגוד מבקרי הקולנוע הבינלאומי לסרטים מוענק זו פעם ראשונה לסרטים המוצגים בחטיבת ברוח החופש. הזוכה לשנת 2008 הוא הוסיין קראביי עבור הסרט "מרלון וברנדו שלי"

פרסי החוויה היהודית:
"מחוץ לאהבה" של דניאל אספינוסה זכה בפרס ליה, לסרטים העוסקים בזהות ובמורשת יהודית, בסך 10,000 שקל.
"התעלומה במכולה הירוקה" של טל חיים יופה זכה בפרס אבנר שלו, יו"ר יד ושם, לסרטים העוסקים בנושא השואה, בסך 10,000 שקל.

שווים – מיזם קולנועי מיסודם של סינמטק ירושלים, קרן גשר לקולנוע רב תרבותי והרשות השנייה לטלויזיה ורדיו ליצירת סרט תיעודי העוסק בנושאים של צדק חברתי
"עוקף לוד" שתביים ארנה רביב ותפיק שולה שפיגל זכה במענק הפקה של עד 485,000 שקלים. הסרט יוצג בפסטיבל ה-26 לקולנוע, ירושלים 2009

פרס הפורום לשימור הזיכרון האודיו-ויזואלי
סכום הפרס: 20,000 שקל
"רביו", במאי סרגיי לוזניצה

במשאל הסרטים הישראליים שהוצגו במהלך 24 שנות פסטיבל הקולנוע ירושלים זכו:
1. אוונטי פופולו
2. עטאש – צימאון
3. חתונה מאוחרת

היצ'קוק עושה גיחה חזרה לאנגליה, מביים את "פחד במה": "כשיצא הספר הביקורות אמרו שזה יכול להיות סרט מצוין של היצ'קוק, ואני כמו אידיוט האמנתי לזה".
ועוד שאר פרויקטים נטושים, ואז ניסיון לשיתוף פעולה עם ריימונד צ'נדלר. "לא הסתדרנו".
אנחנו נכנסים כעת לעשור הגדול ביותר בקריירה של היצ'קוק ומתחילים אותו עם אחד הסרטים שלו שאני הכי אוהב: "זרים ברכבת" מ-1951.

(ויה Tom Sutpen)

הפרקים הקודמים.