על פי נתונים שהגיעו אליי הבוקר, "איים אבודים" מכר בסוף השבוע האחרון 30,000 כרטיסים ב-35 בתי קולנוע. זה נתון זהה למספר הכרטיסים שמכר "בופור" בסוף השבוע הראשון שלו במרץ 2007. אמש מכר "איים אבודים" 3907 כרטיסים, בשבעה כרטיסים יותר מ"בופור" ביום ראשון שאחרי סוף השבוע. "בופור" הגיע בסופו של דבר ל-300 אלף כרטיסים.
האולמות בהם הצליח "איים אבודים" הכי הרבה בסוף השבוע היו סינמה סיטי (למעלה מ-6000 כרטיסים בסוף השבוע) ולב דיזנגוף.
את "הנקוק" ראו בסוף השבוע 40,000 צופים.
Where the Hell is Matt? (2008) from Matthew Harding on Vimeo.
אריק לאנדגארד כבר כינה אותו "הסרט הטוב ביותר של 2008". הוא עלה לאוויר ב-20 ביוני ותוך שלושה שבועות צפו בו 10 מיליון פעם. הוא הסרטון השלישי – והמושקע ביותר – שצילם מאט הרדינג, מעצב משחקי מחשב שגדל בקונטיקט, עבד באוסטרליה וכעת גר בסיאטל, עם המון זמן וכסף פנויים, כשהפעם הסרט מומן על ידי חברת מסטיקים. הוא צולם ב-42 מדינות ב-14 חודשים (כולל ישראל). המוזיקה מקורית, לזמרת בת ה-17 קוראים פלבשה סידיק, היא גרה במיניאפוליס אבל נולדה בבנגלדש. מה הסיפור של הקליפ והפסקול? מי זה מאט הרדינג? איפה שאר הסרטונים שלו? ואיפה לעזאזל נמצא מאט היום?
הכותרת, אגב, מוקדשת כמובן לחלוצות הריקודים ביו-טיוב, על 23 מיליון צופיהן.
ההודעה לעיתונות הגיעה לפני שעה קלה (בדיוק כשהאתר נפל לחצי שעה בגלל תקלה בשרת): דורית ענבר היא המנכ"לית של הקרן החדשה במקומו של דוד פישר. ענבר תהיה המנכ"לית השלישית של הקרן, אחרי פישר ואחרי אורנה בן-דור. היא גם תהיה הראשונה שאינה יוצרת דוקומנטרית מוערכת הנכנסת לתפקיד. אולי משום כך היא מצהירה שמשימתה הראשונה היא למנות לצידה מנהל אמנותי, תפקיד ששני המנכ"לים הקודמים מילאו בעצמם.
ביום חמישי דיווחה נירית אנדרמן על הישיבה לבחירת המנכ"ל. בשבת שמעתי שמבין השבעה נותרו ענבר וקובי גל-רדאי כמועמדים סופיים. לא אתפלא, לפיכך, אם גל-רדאי יהיה המנהל האמנותי.
דורית ענבר היתה יו"ר מועצת הכבלים והלוויין ואז שימשה מנכ"לית טלעד בתקופת המכרז החוזר לערוץ 2, בו נכשלה הזכיינית. יהיה מעניין לראות כעת איך תגיב קהילת הדוקומנטריסטים בארץ – חבורה תוססת ולוחמנית מאוד – למינוי הזה, של אדם שמגיע מחוץ למערכת הקולנועית. האם יקבלו אותה בברכה, כמנהלת מקצועית חפה מניגודי עניינים וחברות בקליקות, או שיזעמו על חוסר הניסיון שלה בתחום? האם יתנו לה חסד להוכיח את עצמה או שינפנפו מולה כבר עכשיו בכשלון של טלעד במכרז, כשלון שעוזי פלד האשים אותה בו.
גילוי נאות: אחת המשימות הראשונות של ענבר בתפקידה כמנכ"לית יהיה לטפל בהצעה שלי ושל קסטינה תקשורת להפקת הסרט התיעודי "סרט לא גמור", הצעה שמונחת על שולחן הקרן זה מספר שבועות אך בהיעדר מנכ"ל עדיין לא טופלה.
מה דעתכם? האם ענבר תהיה טובה לקרן? האם נכונה ההפרדה בין מנכ"ל ומנהל אמנותי? ומה הייתם רוצים שישתנה בקרן החדשה אחרי עידן דוד פישר?
בעוד שבועיים ייצא ביפן הסרט החדש של היאו מיאזאקי, "פוניו על הצוק". וכשבועיים אחר כך ייצא בבתי הקולנוע בישראל סרטו של מיאזאקי מ-1988, "השכן שלי טוטורו" בדיבוב לעברית. הנה, מתוך איזושהי תוכנית בוקר יפנית (אללי, איך היפנים אוהבים לקשקש על מסך הטלוויזיה שלהם), השיר מתוך "פוניו", והשאלה: האם הסרט ישבור ביפן את השיאים של "הטירה הנעה" ו"המסע המופלא"?
============
מאיר שניצר ממליץ על הטרילוגיה של ריימון דפרדון שתוצג בפסטיבל ירושלים. רטרוספקטיבה מלאה של כל סרטי דפרדון תגיע בקרוב לסינמטקים. ואגב, בעודי תוהה שלשום האם "שגרה מבצעית" של ארול מוריס הוא הסרט התיעודי הראשון בסינמקופ, מגיע "חיים מודרניים" של דפרדון ומצטרף למועדון: עוד סרט תיעודי בסינמסקופ. ויותר מזה: סרט תיעודי, בן זמננו, שצולם ב-35 מ"מ (רוב מוחלט של הסרטים התיעודיים, כולל "שגרה מבצעית" של מוריס, כבר מצולמים בהיי-דפינישן). דפרדון, שמצלם בעצמו את סרטיו, משתמש במצלמת "פנלופה" של אאטון, שלוקחת כל פריים 35 מ"מ וחותכת אותו לשניים, כך שגובה כל פריים הוא 2 פרפורציות, בכך חוסכת חומר גלם וגם מטביעה ישירת תמונה בפורמט סינמסקופי על הפריים, ללא שימוש בעדשות אנמורפיות. הנה ההסבר.
==========
מיד אחרי ההקרנה של הסרט התיעודי על פאטי סמית בירושלים הוא יוצג בשני פסטיבלי קולנוע נוספים בניו זילנד. לכבוד המאורע היא מתראיינת.
===========
ראיתם את "הנקוק" ותהיתם איך הסרט היה אמור להיראות? הנה התסריט המקורי.
העבר משוחזר בשני קטעי וידיאו ראויים לצפייה:
1.
"פגשתי את הניבתן", סרט האנימציה של ג'וש רסקין שהיה מועמד לאוסקר ויוקרן ביום ראשון הבא במקבץ האנימציה הבינלאומי של פסטיבל ירושלים:
ב-1969 ג'רי לויתן בן ה-14 הקליט ראיון מאולתר בן חמש דקות עם ג'ון לנון (בו הוא מספר לו, בין השאר, שהוא מנסה לשכנע את בני כתתו להאזין לביטלס אבל הם מעדיפים את הבי.ג'יז). בשנה שעברה לויתן העביר את ההקלטה לג'וש רסקין שביים ממנה סרט אנימציה שמחייה לתמונות את המילים של לנון. אהבתי יותר את הרגעים בהם הדימויים של רסקין מעניקים פרשנות אירונית למילים של לנון ולא סתם ממחישים אותן בדייקנות. כך, למשל, כשהוא עונה ללויתן על בני כתתו הוא אומר לו שהילדים מרובעים ועוד לא יצאו מתחת לכנפיים של ההורים. ובמילה כנפיים צצה עטיפת אלבום הלהקה שהקים פול מקרטני אחרי הביטלס, עקיצה יפה ורגע של שנינות מצד הבמאי.
2.
צ'אנל 4 הבריטי מקדיש את החצי השני של יולי לסרטיו של סטנלי קובריק והלך והפיק לכבוד העניין פרומו שהוא לא רק מושקע וחכם, הוא מפגין אהבה עצומה לסרט, מהסוג שבאמת מגרה לבוא ולצפות במחווה. הפרומו, שצולם בשוט סטדיקאם רצוף, משחזר את הסט ואת אחורי הקלעים של "הניצוץ" בהכנות לפני הצילומים של אחד השוטים המפורסמים בו. "הניצוץ", ראוי להזכיר, היה הסרט הראשון בו השתמשו בהמצאה החדשה הזאת שנקראת סטדיקאם. בישראל אני יכול לדמיין במאים שילכו וישחזרו שוטים מתוך סרטים, אבל זה יהיה כדי למכור יוגורט, ולא קלאסיקות.
קראו על עבודת השחזור כאן.
(תודה ליניב ולאיתן על הלינקים).
שבת, בוקר: הפוסט התעדכן
אבינעם חרפק, מנהל התוכנייה של פסטיבל ירושלים, עונה לטענות של כל מי שהתרעם "עוד פעם אנימציה?" ו"עוד פעם פיקסאר?!", נגד הבחירה ב"וול-E" לפתיחה: "חכה שתראה את הסרט". חרפק טוען שגם הם הלכו בהססנות רבה להקרנה של פורום פילם בה הציעו להם את "וול-E", "אבל אחרי רבע שעה היה ברור שמבחינה קולנועית הסרט הזה יוצא דופן".
========
שש שעות אחרי שהגעתי לירושלים ואולם 3 כבר נראה אחרת לגמרי: הבלגן מקודם פונה והאולם כבר היה מוכן לארח את אורחי הפסטיבל לפרזנטציה ראשונה. האולם, שנראה מצוין ממבט ראשון, מכיל 262 מקומות ישיבה ויש בו שיפוע נדיב יותר מזה של האולם הגדול בסינמטק. המקרנה עובדת, המסך במקומו, המיזוג מקפיא, ורק מערכת הסאונד עדיין קצת צורמת. 20 דקות מתוך "האלמנט החמישי" הוקרנו לצרכי התרשמות. התרשמנו.
אולם 3 החדש והמשובח מאוד בסינמטק ירושלים
בקומה מעל: אולם 4 המכיל 70 מקומות ומותאם להקרנת וידיאו בלבד. המקרן הוא Sharpvision מדגם Z2001 המוכן להקרנת היי-דפינישן, רק שכרגע אין נגן היי-דפינישן המחובר אליו, רק די.וי.די רגיל ונגן בטא דיגיטלי.
אילן דה-פריז, המנכ"ל החדש של סינמטק ירושלים והפסטיבל, עידכן שהסיום הבנייה של האגף החדש מתעכב כי נפער גרעון של 4-4.5 מיליון דולר, "בגלל השינויים בשער הדולר והתייקרות עלויות הבנייה" (האדריכלית הפרטית שלי מהנהנת בהבנה ומעדכנת שמחירי חומרי הבנייה, ובעיקר המתכות, זינקו בשנה האחרונה ושכל אומדני המחירים התיישנו במהירות).
חוץ מאולמות ההקרנה שהוקמו, האגף החדש אמור להכיל משרדים חדשים לסינמטק, ארכיון סרטים חדשים ווידיאוטק.
אלון גרבוז, שהצטרף לסיור, הוסיף שגם האגף החדש בסינמטק תל אביב נמצא עכשיו, מאותן סיבות, בגרעון של כ-20 מיליון שקל.
=========
התחושה שמדובר בפסטיבל יוצא דופן מבחינת איכות הסרטים השנה מתעצמת אל מול הצפייה בסרטים עצמם: שלושה סרטים הוצגו עד כה, שלושתם היו נפלאים.
"שגרה מבצעית" של ארול מוריס – האם זהו הסרט התיעודי הראשון בסינמסקופ? – הוא עוד יצירה אדירה של הבמאי שממשיך בה את מסעו לתיעוד אנשים שמתבוננים, משתפים פעולה עם המוות, במוות ואיכשהו חיים איתו בשלום, כמעט אפילו בנוחות מצמררת.
"אגם טאהו" המקסיקני הוא כמעט כמו יצירה אחות ל"המנון" הישראל הקצר: שוטים ארוכים, הרבה הליכות, וסיור שנראה גחמני בתחילה אבל בעל השפעה שהולכת ומעמיקה מבחינה רגשית בהמשך.
"שביל החלב" של בנדק פילגאהוף ההונגרי – שממשיך לחקות בכשרון רב את המנטור שלו בלה טאר – הצליח להבריח את רוב הצופים מהאולם, אבל בעיני הסרט הזה היה מופתי. ללא דיאלוגים, עם עריכת קול מופתית, ו-12 וינייטות, כל אחד בשוט סטטי אחד הממשך כשבע דקות.
אני בהקרנות המוקדמות של פסטיבל ירושלים היום ומחר, נכנס תכף לראות את "שגרה מבצעית" של ארול מוריס (למרות שהסרט מוקרן באדיבות א.ד מטלון הוא לא יגיע להקרנות מסחריות בארץ אחרי הפסטיבל). למרות שלפני חודש טענתי שאין סיכוי שהאגף החדש יהיה מוכן בזמן לפתיחת הפסטיבל, המצב כרגע נראה שונה לחלוטין. אם היו כובעים להזמנה במסעדת הסינמטק הייתי עכשיו אוכל אחד. מחיצות הגבס הוסרו, האגף החדש מחובר לישן, ואולם 3 – הנמצא במפלס של אולם 1 – כבר כמעט-כמעט מוכן: הכסאות במקום (כשהצצנו פנימה בדיוק כיסו אותם כי התחילה נזילה מהגג), המקרנה במקום, המסך עוד לא תלוי וברגע זה ממש מחווטים את מערכת הקול. עדכונים על התקדמות הבנייה והצפיה בסרטים, במשך סוף השבוע. אולם 4 נמצא בקומה מעל.
ובחזרה לגוש דן:
בסינמטק תל אביב יוקרן הערב וגם מחרתיים הסרט "ויוה", דוגמה שכמעט לא מגיעה לחופינו של הקולנוע האנדגראונדי שעדיין מתקיים בקושי באמריקה, וממילא הוא כעת יותר נספח של אמנות הווידיאו והמיצב מאשר תעשיית הקולנוע. זה מהסרטים הכה מוקצנים ומופרכים – עיצוב התלבושות בוטה לא פחות מרמת המשחק – שהוא פונה לעדות חובבי הסרטים הקאמפיים, אלה שאוהבים כשסרט הוא "כל כך רע שזה טוב". אני מניח שאפשר לתת קרדיט לבילר הזאתי שהכל בסרט שלה – מההומאז'ים לראס מאייר ועד לאווירת הפורנו במשחק ובמוזיקה – מכוונים לחלוטין.
(בילר גם עיצבה את הסט ואת התלבושות וכתבה את השירים)
כתבתי על "ויוה" ועל "שיניים", שני סרטים שראיתי לגמרי במקרה בזה אחר זה, לגיליון "פנאי פלוס" משלשום:
אם פספסתם: "מדפים" ב-106FM בה התארחתי שלשום והספקתי לנגן שמונה שירים מתוך התריסר שתכננתי. סיפור חיי.
=============
אחרי שראיתי את "כמו אבא שלך": שלושה סרטים בתחרות פרסי אופיר צולמו בסינמסקופ. אני מאושר מזה. הצילום של גיורא ביח ("החוב") ב"כמו אבא שלך" הוא אחד הדברים המוצלחים בו. הסרט של מרקו כרמל – סרט צרפתי לחלוטין, שנחשב ישראלי רק בזכות הבמאי, השחקנית והצלם, שמסקרן אותי לשמוע איך הופק – חינני למדי בתחילתו ואז הולך ונחלש בהמשך, כשדמות ראשית אחת יוצאת מהתמונה ומותירה אחריה חלל עלילתי גדול. הקרנת האקדמיה לסרט היתה בקולנוע דיזנגוף, ואני מניח ששם הוא יוצג מסחרית. אחרי הכל, זה סרט עם גד אלמלח, רישאר ברי ויעל אבקסיס בתפקידים הראשיים, הקהל של "דיזנגוף" עשוי לחבב אותו.
===========
"ואלס עם בשיר" יצא בסוף השבוע שעבר בצרפת ב-157 עותקים ונכנס למקום השמיני בטבלת שוברי הקופות שם עם מכירות של 131,234 כרטיסים. הוא נמצא מקום אחד מעל "ברוז'", שיצא יחד איתו ובאותו סדר גודל של הפצה.
ו"שבעה" יצא אתמול בצרפת ב-55 עותקים.
============
"אל תתעסק עם הזוהן" מתחזק: את הסרט ראו בישראל עד יום שלישי 90,000 צופים. וה"ניו יורק ג'ואיש וויק" מוקסם מזה ש"זוהן" מצחיק את הישראלים.
==============
חמאס או חומוס? זוהן הולך בעקבות בוראט, ברונו הולך בעקבות זוהן?
===============
לקולנוע לב יש בלוג כבר כמה חודשים שאני לא ממש יודע איך להתייחס אליו. בלוג נמדד, בעיני, על פי רמת האמינות שלו. ובלוג שאמור להיות עצמאי אבל פועל תחת חסות של מפיץ איכשהו מאבד נקודות אמינות, בייחוד כשמי שכותב את הבלוג מסרב להזדהות (אם כי אני מהמר שאת הבלוג של לב כותב אביעד קדרון. עדכון: אביעד עונה: אני לא פראקסה). אין לי דרך לדעת מה שם אייטם שיווקי מוזמן ומה אייטם שמחשבה עצמאית עומדת מאחוריו. וקשה להתעלם מאלמנט החנופה שיש שם. בקיצור, מיזם משונה. אבל בעלעוליי באתר אתמול תפסה את עיני הפסקה הבאה מהפוסט הזה, שרק ממחישה עד כמה זה לא הגיוני שבלוגר ומפיץ יגורו תחת קורת גג אחת:
וידוי נאות, בלב הודיעו לי כי הם לא אוהבים את הפוסט הזה. הם חוששים שבפורום פילם, החברה המפיצה את "Wall-E" עלולים להיפגע, וחוץ מזה, מסתבר שללב היה סרט שהיה בשלב זה או אחר, מועמד לפתוח את הפסטיבל, ולכן הם משוכנעים שבפסטיבל ירושלים יחשבו שהפוסט הזה הוא פעולת נגד, משהו בסגנון "הוראה מלמעלה" מטעם "לב". אז הנה פרסמתי את הגילוי הנאות, ובאותה נשימה אני מזמין את מי שרוצה להיעלב שייעלב. הפוסט הזה יעלה בכל מקרה ואני אמשיך לצעוק "פסטיבלי סרטים לא צריכים לשים סרט אנימציה של דיסני על דגלם (או אם תרצו בשער התוכניה)". סרט שבלאו הכי נהנה מתקציב פרסום וחשיפה של מיליוני דולרים והוא תוצר תעשייתי, מכובד ומהנה כשלעצמו של תעשייה שתפקידה היחיד הוא לחלוב כסף מהורים וילדים ולא לקדם תרבות או עשייה קולנועית, מטרות שהן לפחות לדעתי התמימה, המנדט המקורי של פסטיבלי הסרטים.
עוד כמה פוסטים כאלה ואני עוד עשוי לחבב את הבלוג הזה. (אגב, הסרט של לב, שהתחרה על הפתיחה, היה "מונגול" ומשהפסיד את בריכת השולטן נדחתה יציאתו למועד לא נודע).
==========
"סלייט" מגלים: מבקרי קולנוע דווקא עוזרים לעסקי הקולנוע. כלי המחקר שלהם הוא דירוג הסרטים ב"רוטן טומייטוז" והשוואתו לממוצעי ההכנסות מ"בוקס אופיס מוג'ו".
==========
מיום ראשון בבניין מקסיקו באוניברסיטת תל אביב: אירועי שואו-ריל. ארבעה ימים של הקרנות של כל הפקות החוג לקולנוע בשנה האחרונה. הנה התוכנייה.
==========
היה פעם ז'אנר כזה של עיתונות שבחיפוש אחר הלכלוך האמיתי, לא בחל בחיפוש בתוך הלכלוך האמיתי: סקירת פחי הזבל של העשירים והמפורסמים. טוני אורטגה מה"וילג' וויס" הלך ברחוב כשהוא נתקל בפח האשפה המלא מחוץ לדירתו של הארווי וויינסטין ומצא שם לא מעט ניירות מבצבצים. אסף אורטגה את שקית האשפה למערכת וגילה בה את המיץ של הזבל: טיוטות חוזים על ניקול קידמן, רשימת הודעות של אנשים שוויינסטין צריך להחזיר להם טלפונים, רעיונות לעונה הבאה של "פרויקט מסלול" ושאר סודות מביתו של מוגול. וויינסטין אפילו הסכים להגיב על הממצאים, בהומור עצמי מסוים.
===========
רגע, רגע. "הנקוק" הזה דווקא לא רע בכלל
עדן היה הראשון ואחריו – ואולי בהשפעתו – כל העולם הלך והתנפל על "הנקוק" ואפילו המבקר של "וראייטי" השתמש בדימוי – המוצלח, אגב – ל"אחרון גיבורי הפעולה". "הנקוק" הפך בשבוע האחרון לסרט הכי מושמץ בבלוגוספירה. רצח אופי או הברקה שיווקית שנועדה להנמיך ציפיות מפרויקט שממילא היה די מקולל?
אז כן, אני מודה, "הנקוק" עמוס פגמים כמו הנמשים על כתפיה של לינדזי לוהן והסרט הזה מציג את כל מה שרע במערכת הפיתוח ההוליוודית: התסריט עבר כל כך הרבה גלגולים, הסרט עבר כל כך הרבה עריכות, רשימת המפיקים כוללת כמה מהיוצרים הבולטים של הוליווד (מייקל מן, עקיבא גולדסמן, ג'ונתן מוסטאו), כל אחד העביר ויש בכתיבה ושקל לביים, וכל אחד דמיין משהו אחר, והתוצאה מישמשית להפליא. את העדות לכך שהתוצאה הסופית היא לא זו שאושרה להפקה אתם מוצאים עוד לפני שתקנו בכלל כרטיס: סרט שעלה 150 מיליון דולר נמשך 90 דקות? סרטי קיץ כאלה, עם תקציבים כאלה נמשכים לרוב באיזור השעתיים, לעיתים עד שעתיים ורבע, כדחי לתת תמורה מלאה לתקציב. סרט קיץ שנמשך 90 דקות הוא אות לכך שמישהו ישב וקצץ בו ללא רחם בחדר העריכה. אז או שמשהו שם לא עבד, או שמישהו פשוט לא אהב את מה שהיה שם, ואולי כן עבד. בסופו של דבר מפיקי "הנקוק" יצטרכו לדפוק את הראש בקיר: יכול להיות שאם הסרט היה נשאר – כפי שהיה אמור להיות בתחילה – סרט למבוגרים (עם סיווג R) הוא היה יוצא פחות שעטנזי, יותר נאמן לאופי האפל שקיים בו, ואז חלקיו היו מתגבשים באופן הגיוני יותר. למול ההצלחה העצומה של "מבוקש", סרט למבוגרים ולא לילדים שמעז לא לדפוק חשבון – הפחדנות של מפיקי "הנקוק" נראית מביכה, מיושנת. הם מקבלים מה שמגיע להם. רק שהסרט עצמו פשוט – אם להשתמש בטרמינולוגיה אקדמית – סבבה.
האמת, אין סיבה להיות בשוק מהברדק: על פי הדיווחים את השכתוב האחרון לתסריט עשה עקיבא גולדסמן, האיש שלא מפסיק להדהים אותי בכמה שהוא מחורבן. התסריטאי הכי יקר, הכי מהולל ועם אוסקר, וכל מה שהוא נוגע בו הופך לדרעק. אבל "הנקוק" הוא יצור משונה: החצי השני – זה שכה מקללים אותו – הוא הברקה, הוא מצוין, הוא נהדר. רק דבר אחד: לא לסרט הזה. כל החצי השני של הסרט היה צריך להיות "הנקוק 2". ואז זה היה מבריק ממש. כרגע, כמו שזה, יש לנו קומדיית גיבורי על עם נקודת מוצא עלילתית מבריקה – גיבור העל ששונא אנשים, בעל נטייה להרס עצמי, שבכל פעם שהוא מנסה לעשות משהו טוב הוא מצליח בעיקר להרוס, להחריב ולקלקל, בקנה מידה קולוסלי. הסיבה שהחצי השני כה משונה לא קשורה רק בטון שמשתנה, אלא בעיקר בעובדה שהסיטואציה המתגלית בחצי השני מבוססת על צירוף מקרים בלתי מוסבר שסטודנטים לתסריטאות בשנה א' מוזהרים להישמר ממנו, על אחת כמה וכמה צוות תסריטאי על, שכנראה היו ממש תקועים: הם לא ידעו איך לגמור את הרעיון הראשוני שהיה כה טוב.
אבל בסופו של דבר, יש כאן את "סופרמן" ו"סופרמן 2" דחוסים ביחד לסרט אחד. ותכל'ס: זה עובד יופי. כל החצי הראשון מושלם: הרעיון הבסיסי שמי שעוזר להנקוק – גיבור העל האידיוט – לפשפש בנפשו ולמצוא משמעות חדשה למעשיו ולקחת אחריות על השלכות פעולותיו הוא יחצן – ולא פסיכולוג, או בת זוג, או סבתא – הוא כבר הברקה. וזה כמובן אירוני להפליא שסרט שעוסק ביחצנות, שיווק ומיתוג נכשל בדיוק באלמנטים האלה. יש משהו ציני בסרט כולו, שמציג את עולמנו כחסר משמעות אם אין יחצן שיידע לבוא ולמקד אותם מבחינת דימוי ציבורי ותקשורתי. יש משהו סרקסטי בסרט המדבר על משהו מאוד בסיסי וקל להזדהות: אדם שלא מצליח לתפקד. וכשהאדם הוא גיבור-על, חוסר התפקוד פשוט גרנדיוזי יותר. ואז אם בתחילה הוא מבין שהוא אינו מתפקד בחברת בני אדם, בהמשך הוא מבין שהוא לא מתפקד גם בחברת בני סוגו (ומפענח את מהות הבעיה שלו). וכן, בראד בירד עשה את זה יותר טוב ב"משפחת סופר-על", לתת לגיבורי העל בעיות "ריאליסטיות", כאילו הם אחד האדם. "הנקוק" משחזר, ממחזר, אבל עושה את זה בחן גדול, ועם קצב די מסחרר. המערכה השלישית המקוללת, לצורך העניין, אינה פגומה יותר מהמערכה השלישית של "הענק הירוק", שלוקחת סרט בעל ניואנסים עדינים של חיבוטי נפש ומשליכה הכל לפח לטובת קרב מפלצות. וכך, דווקא בגלל הביקורות ההרסניות והאורך הקצר, "הנקוק" – עם אפס ציפיות לצידו – הוא פשוט סרט פעולה/קומדיה/יחסים זריז להפליא שעושה את מה שלא ציפיתם ממנו: עושה חשק גדול לסרט המשך.
בשורות הפצה: ג.ג מודיעים שהם תרגמו את שמו של "מאמא מיה!" בעברית ל"Mamma Mia!", באותיות לועזיות. ניסיון מעניין. הם כבר ניסו את זה פעם עם "Antz" ויונייטד קינג ניסו את זה עם "Shine a Light", אבל בפועל זה לא הלך, כי הכרזות והמודעות היו באנגלית אבל כשהייתם צריכים לבוא לבית הקולנוע או לטיקט-נט כדי לקנות כרטיסים הייתם מוצאים מיני חירבושי שמות. "Shine a Light" הפך בקופות סינמה סיטי ל"סקורסזה סטונס" (וזה, שיהיה ברור, בבית הקולנוע שנמצא בבעלות המפיץ עצמו!). "Antz" הפך ל"עבודת נמלים". והרי יודע כל איש שיווק שאם הפרסום לא משפיע בסופו של דבר על פעילות הלקוח, הקמפיין נכשל. אז אין בעיה: "Mamma Mia!" איט איז (ואני מתנצל שמערכת העברית/אנגלית של וורדפרס לא מאפשרת לי לשים את סימן הקריאה בצד הנכון של השם, אבל חכו חכו לראות מה קורה במעבר מאנגלית לעברית בעיתונים ובלוחות שעות ההקרנה). אבל האם זה יהיה גם שמו בקופות? ועל גבי הכרטיסים? בקיצור: האם נשייוק מסונכרן עם בתי הקולנוע?
אגב, חיבבתי גם את העובדה שאותם אנשי ג.ג השאירו את "Wanted" "מבוקש" ובכך הצהירו שהם לא סופרים בכלל את העובדה שלפני שנה היה לסרטי שפירא סרט עם שם עברי זהה.
ואחרי ש"מבוקש" לא הלהיב אותי כפי שקיוויתי, "Mamma Mia!" הוא עכשיו הסרט הנון-באטמני שאני הכי מחכה לו. יציאתו הוקדמה בארץ ל-31 ביולי.
"הגרגר והדג" של עבדלאטיף קשיש יופץ בארץ על ידי יונייטד קינג ב-17.7. אני שמח שלא אומץ השם האנגלי ("קוסקוס") או האמריקאי ("סודות הגרגר").
והמודעה של סרטי שפירא במוסף פסטיבל ירושלים של "הארץ" מבשרת ש"הבן של רמבו", סרט האייטיז המסקרן של גארת ג'נינגס, ייצא בארץ ב-31 ביולי. ובקרוב גם "ויקי כריסטינה ברצלונה" של וודי אלן ו"האורח" של טום מקארתי ("אנשי התחנה") עם ריצ'רד ג'נקינס והיאם עבאס בתפקידים הראשיים.
"חולשה ליופי" ייצא, על פי המודעה, ב-7 באוגוסט. מה שמשאיר את השאלה: איך קוראים לבמאית? במודעה היא איזבל קויסייט. בתוכניית ירושלים היא איזבל קויצ'ט. אני קראתי לה איזבל קויסט. מומחית המדור לתעתוק מקטלנית מוסרת: קוישט.
וממחר בבתי הקולנוע "איים אבודים" נגד "הנקוק", שניהם בהפצה רחבה מאוד. ביס פלאנט, למשל, יוקרן מחר "הנקוק" 13 פעם ו"איים אבודים" 11 פעם. "איים אבודים" יוצא ב-40 עותקים ב-35 בתי קולנוע, כמו "בופור" לפני שנה וקצת. אז מי ינצח? אני מהמר על "איים אבודים", שיגמור את סוף השבוע עם מכירות של 25,000 כרטיסים.
"המסור IV", הביקורת
ומחר יוצא גם "המסור IV" שחובבי האימה בטח כבר ראו בדי.וי.די לפני כמה חודשים. מצד אחד, נהדר שיונייטד קינג מפגינים דבקות בסדרה – אולי סדרת האימה המשמעותית ביותר מאז "סיוט ברחוב אלם" – מצד שני, קצת אידיוטי שהם מתמידים עם איחור של כמעט שנה בהבאת כל פרק. "המסור V" כבר תכף יוצא באמריקה.
חשבתי ש"המסור" ו"המסור II" היו די מבריקים. "המסור III" כבר גרם לי לחשוב שהסדרה מיצתה את עצמה. ועכשיו: החלק הרביעי. והשלישי בבימויו של דארן לין באוסמן, שנכנס בתור ממלא מקום של ג'יימס וואן (במאי הסרט המקורי) ולמעשה יצר מעין טרילוגיה שלמה המתמקדת בדמותו של ג'יגסו, הרוצח הסדרתי שמכין מלכודות מוות לאנשים שצריכים לעשות חשבון נפש מדמם, בו עליהם להקריב ליטרת בשר ודם אם ברצונם לשרוד, ובדרך הם מכפרים על חטאיהם ופגמיהם המוסריים.
כדי לכתוב על פרק 4 צריך לעשות ספוילר לפרק 3. מצד שני, אם עוד לא ראיתם את השלישי מה הסיכויים שהרביעי בכלל מעניין אתכם. אבל אם ראיתם את השלישי אתם בטח שואלים: רגע, ג'יגסו מת, איך יש סרט המשך? עלילת חלק 4, למעשה, מתרחשת במקביל לסוף של עלילת חלק 3 ויש בה שתי עלילות-משנה. העלילה האחת מתמקדת בבלש ריגס שמקבל משימה מג'יגסו להציל את הבלש אריק (דוני וולברג, שהופיע בחלק 2) ואת הופמן (קוסטס מנדילור, שאם הבנתי נכון הולך להיות הג'יגסו החדש בפרק 5 – הפרק הרביעי עושה לזה סט-אפ), אבל בדרך הוא צריך להציל קבוצה חדשה ואומללה של קורבנותיו של ג'יגסו, שממשיך לתפקד כשופט, מושבעים ותליין לאנשים שביצעו פשעים ולא נתפסו או שזקוקים לריענון בדבר העובדה שלחייהם יש משמעות.
ובמקביל, צמד חוקרי אף.בי.איי מתחקרים את בת זוגו לשעבר של ג'יגסו ומגלים את האמת האמיתית מאחורי מעשיו (האמת האמיתית שהתגלתה בחלק 2 היתה, מתברר, רק אמת חלקית).
והאמת, שחלק 4 מצליח להיות לא רע. פחות טוב מ-1 ו-2, יותר טוב מ-3. למעשה, זה מעין 3 מחודש: המערכה האחרונה של 4 מתרחשת במקביל לאירועי סוף חלק 3. והכיוון המוסרני של הסדרה מקבל משנה תוקף בסיום (לא אגלה מי ומה) כשהמסר של הסרטים נהייה בוטה עד כאב: מאחורי הרציחות המתוחכמות ומתקני העינוי לא עומד צמא דם, אלא מישהו עם תסביך אלוהי שרוצה ללמד לקח צמאי דם אחרים (לא רק הקורבנות, גם הצופים). זה לא סתם המסור 4, זה המסר של המסור כפול 4.
תגובות אחרונות