מישהו יכול להסביר לי למה בסמדר, בית שמואל ומרכז בגין עדיין עושים הפסקות להחלפת גלגל? אני משוכנע שיש דרך אחרת לעשות את זה אבל תוהה מה מונע מהפסטיבל הירושלמי לאמץ אותה? כסף? טכנולוגיה? מכוניות מספיק גדולות כדי להעביר פלטות שלמות מקולנוע לקולנוע? זה הרי מחרב את הצפייה. הורג אותה. אתמול ב"סונטת טוקיו" היו שתי הפסקות כאלה. זה הרס לי את הסרט. שלשום בבית שמואל היתה הפסקה להחלפת גלגל שהתארכה והתארכה, ואז לקח זמן עד שהפריים סודר, תוך כדי הקרנת הגלגל השני, וכתוביות התרגום נמצאו על המסך. זה דפוק ככה.

והיום:

"ההנאה שבגניבה" (14:30, סינמטק 3)

אני רוצה להמליץ על הסרט הזה – פצפון, עצמאי, 16 מ"מ, צולם בהחבא ברחובות ללא אישורים, מחתרת אמיתית. הוא אלטרנטיבי להכל, בגודל, בדמויות, בעלילה (או היעדרה), ויש בו אווירת חופש. ג'וש ספדיה, ניו יורקי שלמד בבוסטון ובה הקים קולקטיב קולנוענים עצמאי, כתב את התסריט עם אליאונור הנדריקס, ושניהם מופיעים בתפקידים הראשיים. הנדריקס, שמחזיקה את הסרט על כתפיה, היא מין שרלוט גיינזבורג ניו יורקית שעסוקה בגניבות, והסרט – כמוה – משוטט הלוך ושוב ללא מטרה מוגדרת.
אני רוצה להמליץ, אבל מתקשה. כי למעט רגעים חביבים ותחושה נינוחה, הסרט הזה לא היה מהנה במיוחד, או יחודי במיוחד, או מיוחד במיוחד. מה שכן, אם אתם מסתקרנים – לפני או אחרי הצפייה – תוכלו לצפות בסרטים הקצרים שהפיק ספדיה, אחיו וחבריהם לקולקטיב הדלי האדום, באתר שלהם.

"ספק השינה" (22:00, סינמטק 4)

זה קצת יותר דומה לקולנוע העצמאי/אלטרנטיבי שמעניין אותי: בחצי הדרך בין בי-מובי לווידיאו-ארט, במפגש בין דרמה פוליטית ומותחן עתידני. הסרט הזה הוא ברדק גדול, אבל לא נטול עניין. אנתוני ברגמן, המפיק של "סינקדוכה, ניו יורק", הביא לפסטיבל השנה גם את הסרט הזה, שזכה בפרס התסריט בפסטיבל סאנדאנס האחרון. אלכס ריברה, אמן וידיאו-ארט, עושה כאן את בכורתו הקולנועית בסרט דובר ספרדית המתרחש במקסיקו שננעלה מאחורי סורג ובריח, חומה גדולה מקיפה אותה, ושומרים בשלט רחוק משגיחים על הגבול ועל מאגרי המים. כדי להמשיך לעבוד בעבודות הדחק באמריקה המקסיקנים מחברים את עצמם לאלקטרודות שדרכן הם שולטים על רובוטים המבצעים את עבודות הבנייה והניקיון, מבלי לחצות את הגבול. וכך, במה שנראה כמו שילוב בין ג'ון סיילס והאחים וושאובסקי, מתפרשת עלילה הקשורה במכירת זכרונות וירטואליים ובייסורי המצפון של טייס קרב שנאלץ להפציץ בשלט רחוק את בני עמו.
האפקטים נראים זולים, קטעי הסייבר-פאנק מזכירים את "ליקוויד סקיי" המחתרתי מהאייטיז, אבל יש כאן איזשהו ניסיון מסקרן -שהפסטיבל הוא ה-מקום לדגום אותו – לערבב ז'אנרים מסחריים ללא כסף ולרקוח מהם שיקוי חברתי-פוליטי.

את שאר סרטי לא ראיתי, אבל אני בוודאי ארוץ לראות את "להטביע במוח" של גאי מאדין, ואסתקרן לראות את הנציג הירדני לפסטיבל סאנדאנס, "קפטן אבו ראאד" (אחד משני סרטים ירדניים מסקרנים המוצגים בירושלים השבוע).
הערב נושא בחובו שתי דילמות: האם לבחור ב"ברוריה", "חייב לזוז" או "אות קלון"? אני הכי רוצה לראות את "אות קלון" האילם של דרייר, אבל נראה לי שהמחויבות לסיקור תחרות וולג'ין תכריע נגדו. חבל שאצל שלושתם זו הקרנה חד פעמית.

ואז דילמה נוספת: "בעיר של סילביה" או "מוות באהבה"? עוד לא החלטתי.

המלצות למישהו?

"סינקדוכה, ניו יורק", סרטו הראשון של צ'רלי קאופמן כבמאי, הוא אחד הדברים הכי מופלאים/מופרעים/מבריקים/מוטרפים שראיתי כבר הרבה זמן. סליחה אם אני קצת מרבה בסופרלטיבים בימים האחרונים – "עד קצה העולם", "שגרה מבצעית", "וול-E" ועכשיו זה – אבל כשהמצב טוב צריך לצאת להגיד את זה בלי עכבות. ו"סינקדוכה" הוא פשוט המסת מוח מטורללת לגמרי וחתיכת פצצת דכאון. הסרט הזה יונק את החשק לחיות. אבל הוא מבריק. קנו עכשיו – עכשיו! – כרטיסים להקרנה מחר, צאו לדרך לירושלים. כי למרות שהסרט הזה נקנה להפצה בארץ לכו דעו מתי הוא יגיע (הוא מוקרן ללא תרגום).

========

ושאפו ליהודה סתיו על שזיהה את הקשר בין "וול-E" ותיבת נוח, כשאיב היא היונה שנשלחה להביא את עלה הזית. אני החמצתי את זה. ומתברר שפורום פילם, מחרימי עיתונאים ידועים, הבינו שיש להם ביד הברקה גדולה והזמינו לפני כשבוע מבקרים המוחרמים בדרך כלל כדי שייכתבו על הסרט בשבוע היציאה. רק אותי לא. לא נורא. כל עוד החרם הוא רק עלי, מלחמה אישית בי, אין לי בעיה. מציק לי רק כשהוא מלחמה של איש עסקים ציני בקבוצה שלמה של אנשים שתפקידם לסקר את עבודתו. אני מקווה שעלה הזית של איב מסמל את סוף החרם הזה, לפחות מבחינת יהודה סתיו, ארז דבורה ודורון פישלר מ"טיים אאוט", שיוכלו מעכשיו לכתוב על סרטי פורום פילם במועד הנוח להם, ולא למפיצים. נעקוב, מן הסתם.

========

וכמה מקוראי הבלוג הגיעו בשישי-שבת לירושלים? מה ראיתם אתם בפסטיבל שהייתם רוצים להזהיר מפניו או להמליץ עליו?

"שגרה מבצעית", 14:30, לב סמדר

על הסרט הזה כתבתי בהרחבה לגיליון הבא של "פנאי פלוס", לקראת ההקרנות החוזרות שלו בסוף השבוע הבא. אבל עד אז, קחו בחשבון את הבאים: למרות שהסרט מוקרן באדיבות א.ד מטלון הוא לא מיועד להפצה בארץ. זו תהיה הזדמנות נדירה לצפות בו על מסך גדול. ולצד "עד קצה העולם" זהו נכון לעכשיו הסרט הטוב ביותר שראיתי בפסטיבל. וכן, נעים לגלות את זה שוב (ושוב ושוב): ארול מוריס הוא גאון. הוא קולנוען גאון, הוא מראיין גאון, הוא מסאי גאון. הוא לוקח סיפור שכבר נטחן בתקשורת האמריקאית בארבע השנים האחרונות – והיה מושא של כמה סרטים תיעודיים מדוברים למדי – והופך את זה לכמעט סרט עלילתי, שמתחיל נינוח, כמו סרטי צבא בו הברנש החדש (ברנשית, במקרה שלנו) מגיע ליחידה וצריך להבין מי נגד מי – ונגמר דחוס, לחוץ ומייאש. הסרט עוסק בפשעים שקרו בכלא אבו גרייב ליד בגדד, אבל הוא מציג את האומה האמריקאית כאוסף אנשים ללא כבוד, מצפון, יראה ואלוהים.
אבל הכי חשוב: הוא מספר את הסיפור המוכר מזווית לא צפויה: מתיעוד צילומי הסטילס שבהם הסוהרים תיעדו את עצמם, בעליצות רבה, תוך כדי מסכת ההתעללויות שלהם. הוא מתייחס לסטילס מצד אחד כסוג מוקצן של אמנות – הבימוי, הקומפוזיציה, ולפיכך האופן בו הצילום יוצר הזרה של המציאות ומאפשר למתעללים להרגיש שמה שהם עושים הוא בדיון ולא מציאות. ומן העבר השני, הוא מתייחס לצילום כתיעוד של אמת בלתי מתווכת, ולפיכך ראייה מפלילה. יש ב"שגרה מבצעית" מהלך רטורי שהזכיר לי במידה מסוימת את "ואלס עם בשיר", כיישומים לתורותיו של רולן בארת, על האופן בו אנחנו קולטים תמונות ודימויים, על מה שאנחנו זוכרים, ממה אנחנו מתעלמים, מה מושך את תשומת ליבנו בתמונות – שהוא לפעמים בכלל לא ה"נושא" של התמונה או מה שמנוצג במרכזה – והנראטיב השלם שאנחנו בונים – האישי והתרבותי – מתוך פריים בודד אחד.
העשייה הקולנועית המושלמת – הצילום בסינמסקופ, השימוש ברוברט ריצ'רדסון (זוכה האוסקר על "ג'יי.אף.קיי" ו"הטייס") לצילום האילוסטרציות והשיחזורים, הפסקול הדרמטי של דני אלפמן – והאופן בו מוריס מערבב בין דוקומנטציה וחוויה נראטיבית/בדיונית, ובין הדרמטי והשכלתני, הופך את "שגרה מבצעית" לעוד הישג כביר של אחד הבמאים האמריקאים הכי טובים כרגע, לא משנה באיזו דיסציפלינה.

ומי ששאל לפני כמה ימים איך מוריס מצליח לגרום למרואייניו להביט ישר למצלמה (בדרך כלל מרואיינים מביטים הצידה, אל המראיין שיושב לצד המצלמה). התשובה היא: טלפרומפטר. אותו מכשיר המולבש על המצלמה ממנו קוראים שדרני החדשות את הטקסטים נמצא גם על עדשת המצלמה שמצלמת את מרואייניו של מוריס, אלא שבמקום טקסט, מוקרן שם ראשו של מוריס היושב בחדר אחר ומראיין אותם דרך מצלמה משלו (אך את קולו של מוריס שומעים בסרט הזה רק פעמיים). הם מסתכלים לו ישר בעיניים, וגם לנו. מוריס קורא להמצאה הזאת שלו האינטרוטרון.

"קאטין", 16:30, סינמטק 1

"הניו יורק רביו אוף בוקס" נתן בתחילת השנה לעיתונאית היהודית זוכת פרס פוליצר אן אפלבאום לכתוב על "קאטין" של אנדז'יי ויידה. היא כתבה על הסרט בהתפעלות גדולה. אפלבאום היא מומחית גדולה לפולין וכתבה ספרים ומאמרים בנושא, עד כדי כך שכיום היא אשת שר החוץ הפולני. לא שיש ניגוד עניינים בין להיות אשת שר החוץ הפולני והערכה לסרט פולני, אבל זה אולי מיישב איזושהי בעיה המתעוררת מהצפייה בסרט ושעשויה להרתיע את הצופים היהודים: ויידה, המספר כאן על הטבח שביצעו הרוסים ב-15,000 חיילים פולניים בימי מלחמת העולם השנייה אומר בבירור את מה שהיה הסאבטקסט של סרטיו כבר שנים – שהוא מעדיף את הנאצים על פני הקומוניסטים. לפחות הנאצים לא הרגו את אבא.
אכן, "קאטין" – שמוקרן היום בפסטיבל ב-16:30 בסינמטק 1 – הוא סרט מרשים ובחלקיו הוא נוגע ללב, והוא מבוים בהדר רב (הסוף שלו, שנותן בראש, מצדיק את הרגעים המייגעים שקדמו לו). אבל תמיד היה לי לא נוח לצפות בסרטים של ויידה, והסרט הזה חושף בפניי את הסיבה לכך, בלי סאבטקסט ומשמעויות נסתרות.

"שביל החלב", 19:15, לב סמדר.

סטיבי ואני התמוגגנו. פישלר מזהיר את בני הדעת לשמור נפשם. החליטו בעצמכם.

"אגם טאהו", 19:45, בית שמואל

אהבתי מאוד.

האמינו להייפ: "וול-E" הוא אחד הסרטים היפים שראיתי מימיי, וברבע השעה שעברה מאז צאתי מהסרט אני נדרש לייצר כאן כמה פסקאות ביקורת כשעיני עדיין לחות מדמעות התרגשות ומסונוורות מהיופי הוויזואלי ומלא הנשמה שהסרט הזה גדוש בו.
אנימציה שמנימציה, הסרט הזה הוא סוגה בפני עצמה. יש בו קטעי לייב-אקשן המוצגים בווידיאו (קטעים מ"הלו דולי" ונאומים של הנשיא לשעבר, בגילומו של פרד ווילארד) שרק מדגישים את העובדה שבמהותו זהו סרט שעוסק בפער שבין האנושי והמכאני, הישן וטהחדש, המתוכנת ובעל המחשבה החופשית, כשהבחירות שהסרט עושה, בין הצדדים, הן לאו דווקא הצפויות. אבל ההישג הגדול של "וול-E" הוא בהעזה שלו להיות – ברוב 90 דקותיו – קולנוע טהור. "קולנוע טהור" הוא קולנוע שמשחרר את עצמו מכוח הכבידה של העלילה והדיאלוגים ומצליח לייצר רגש ורעיונות באמצעות תנועה, מוזיקה וטקסטורות, ואת זה הוא עושה נפלא במערכה הראשונה שלו בה נאמרת מילה אחת בלבד: Directive. זה ה"2001: אודיסיאה בחלל" של פיקסאר, והסרט מצטט מסרטו של קובריק ישירות לא פעם, לרוב במסווה של פרודיה. אבל האמת היא שבדרכו הפופית, הקלה לעיכול, הנעימה לעין, הסרט הזה הוא ל-2008 מה ש"20001" היה ל-1968, עטיפה נוצצת, טריפית, טכנית שמנסה להגיד משהו די משמעותי על העולם בו אנחנו חיים. "2001" עסק באלוהות, בהבנה של האדם שהוא רק פרט קטן בתוך מערכת גדולה בהרבה ממנו. "וול-E" עוסק באנושות. ושניהם, בסופו של דבר מתנקזים לאותו מקום: חופש הבחירה, המתבטאות בסצינות דומות (כשהאחת בפירוש מושפעת מהשניה): ניטרול הרובוט אדום העין שעומד בין הצלחת האנושות לשגשג ובין נדודיה חסרי התכלית בחלל הריק, הוואקום.

היכולת של אנדרו סטנטון וחבורת המאיירים, המתכנתים והטכנאים במפעל הרובוטים של פיקסאר, לגרום לנו לצחוק, להתרגש ולחמול מ- ועל שני יצורים מכאניים – ועוד כאלה שהם רק מונפשים – הם מהפלאים הגדולים של האמנות. כשזה מלווה עם איזשהו מבט מפוכח, שמשלב בין האפוקליפטי לאופטימי, מתברר שהמחשבים של פיקסאר כנראה בנויים כמו וול-E עצמו: רובוטים עם נשמה.
הפתיחה תצמרר את מי שכדור הארץ עוד יקר לו: העתיד. כדור הארץ נטוש ומזוהם. הפתיחה של "אני, האגדה". הסוף של "AI". העולם של "בלייד ראנר". סרטים למבגורים משנים קודמות עכשיו כבר הופכים לחומרים שילדים צריכים – ויכולים – להתמודד איתם. בני האדם מייצרים כעצומה של אשפה (חלקה מוקרנת בבתי הקולנוע). כדור הארץ הפך בלתי ניתן למגורים. הסרט גם רומז לסיבה: תאגיד אחד ענק שקנה את הכל – מהסופרמרקטים, דרך בתי הספר ועד הנשיא – והפך את היקום לפסטיבל צרכנות ובזבזנות אחד ענק, בו בני האדם מתבקש להניח לחוש האחריות שלהם ולהתמסר ליצריהם הבסיסיים: לקנות, לצרוך ולעשות את המינימום האפשרי. האקולוגיה נהרסת? נו פרובלמו. כדור הארץ הוא פריט מתכלה כמו כל מוצר אחר. נשליך אותו הצידה כמו עטיפת ניילון משיך הלאה, לזהם את שאר היקום.
וכך נשארו מאחור רובוטים קטנים לניקוי כדור הארץ. אבל 700 שנה אחרי הם שבקו. חוץ מאחד ששורד כי יש בו משהו אנושי: הוא מלקט וממיין. אחת התכונות של יצור חי: ליקוט ומיון. וסקרנות. והוא צריך להטעין את עצמו פעם ביממה מאור השמש. במילים אחרות: הוא מכונה ישנה, מעין פח זבל על זחלים, אבל הוא מוצג כיצור אורגני. (והוא אמור לעורר את חיבתנו כי כשהוא נטען הוא משמיע את צליל ההדלקה של מק).

כהרגלי, אני מעריך פי כמה את הטקסטים עם הסתירות הפנימיות על פני אלה עם השכנוע הפנימי. "וול-E" הוא בהחלט סרט פרו-אקולוגי המציג את סכנות הזיהום, הצרכנות ודילול המשאבים הטבעיים. אבל האמנם? כי הוא, באותה מידה, סרט שמציג עולם מכאני, טכני, מתוכנת, נוצץ. בסרט הזה למכונות יש נשמה ובני האדם מתנהגים כמו רובוטים. הוא מציג עולם בו הטכנולוגיה היא הישועה. ואם הוא נאמן למטרה עליונה אחת, אפשר להגיד שהוא מקדם את הערכים של סטיב ג'ובס – הבעלים של אפל ושל פיקסאר – הרבה יותר משהוא מקדם את הערכים של אל גור. דווקא מה שנראה כמו סתירה, בין הנשמה הנוחה לתאגידים והמסר המבכה את עתיד העולם, היא שהופכת את "וול-E" לאחד המייצגים המרתקים של התרבות הפופולרית כעת, תרבות שנקרעת בין הרצון לחזור לעבר נקי ותמים יותר ובין השאיפה להיות חדשני יותר, נוח, נקי, אפילו עצל, ואולי גם עשיר.

המפגש בין וול-E, המיושן, האייטיזי, ובין איב, החדשנית, הבוהקת, האיי-פוד המעופף – כמו גם המפגש בין הגבריות הישנה והנשיות החדשה – רק מוסיף לשלל הנושאים שהסרט מקמפרס לתוכו והופך לקופסאות תוכן מדודות היטב מהם הוא בונה את מגדלי העלילה והרגש שלו. הוא מפנה אשפה, היא מחפשת צמחיה. הוא אדם, היא חווה. (ובסוף בני האדם בונים חווה). וכו' וכו' וכו'.

ולבסוף, בתור מי שרואה את "אי.טי" כטקסט מהותי לא רק בקולנוע של המאה העשרים אלא גם בתרבות בכלל, אי אפשר שלא לראות קרבה בין "וול-E" ובין "E.טי", כשהפעם העלילה מדמה המה היה קורה אם אליוט היה זה שנוחת בחללית ופוגש את אי.טי. וכשאני רואה את "וול-E" לא כמיחזור אלא כהמשך ישיר ל"2001" ול"אי.טי", שני סרטים שפרצו אל הקנון מחוץ לז'אנר הממוקד והמסוים שלהם, אני לא יכול שלא לתהות: האם כמותם גם הסרט הזה יהיה מועמד לאוסקר? ואם כן, הרי שלאוסקר של סרט האנימציה הקצר הייתי מציע כמועמד את כותרות הסיום של הסרט, הברקה בפני עצמה, בו המשך הסיפור של וול-E, איב והאנושות מתואר בסגנונות אמנות מציורי המערות ועד אצמנות בת זמננו, ומציגה את הקשר הבלתי ניתן להתרה שבין אמנות והטבע.

לקריאה נוספת:
פרנק ריץ' קורא: וול-E לנשיאות!

ראיתי בחיי מספיק סרטים בבריכת השולטן, עם הרוח הנלכדת במסך והופכת את סרט לסרט המוקרן על מפרש, עם פנסי המכוניות שחולפים בכביש ממול ובעיקול מכוונות ישירות אל המסך, עם אורות החומות שצובעים הכל בכתמתמות מלכותית. יש משהו אדיר בצפייה בסרט תחת כיפת השמיים, על מסך גדול והכי חשוב: מול 5000 איש, קהל שכבר אי אפשר למצוא כיום כמעט בשום מקום בעולם. זה כיף אדיר להיות אחד מ-5000 בסרט, מרגישים את הוויברציות, כל מה שעובד ולא, הופכים לחלק מחוויה אנושית קהילתית שכבר לא קיימת. אבל כדי לראות את "וו-E" כמו שצריך – נגיד, בחושך – בקלות ויתרתי על ההקרנה בבריכת השולטן, ואפילו ליס פלאנט אני לא צריך לנסוע. את טקס פתיחת הפסטיבל הירושלמי אערוך במסגרת משפחתית מצומצמת הבוקר ב-11:00 מתחת לבית בקולנוע גת.

============

רגעים יפים בתולדות הקולנוע הישראלי, פרק 54

בכיר אתרי הקולנוע בצרפת, allocine, מרכז בטבלה את עשרת הסרטים שקיבלו את הציון המשוקלל הגבוה ביותר מהמבקרים בעיתונות הצרפתית. נכון לאתמול שלושה מעשרת הסרטים המציגים בצרפת ושמקבלים את הביקורות הכי טובות הם ישראליים. "ואלס עם בשיר" במקום השני (הוא היה במקום הראשון בשבוע שעבר אבל פינה את מקומו לטובת ההפצה המחודשת של "אגירה" של ורנר הרצוג), "שבעה" במקום השישי ו"עץ לימון" במקום העשירי.
הנה צילום מסך מאתמול, להנצחת הרגע:

וגם בטבלת שוברי הקופות הצרפתית, זו שנשלטת כבר שבועיים על ידי "הנסיך כספיאן" במקום הראשון, יש לקולוע הישראלי נוכחות נאה. במקום השביעי "ואלס עם בשיר" שעלה השבוע ל-204 עותקים ועלה מקום אחד מהשבוע שעבר. הסרט מכר 238,846 בצרפת והוא ממשיך להיות יותר מבוקש מ"ברוז'", שיצא לצידו ובהפצה דומה.
במקום ה-16: "שבעה" של שלומי ורונית אלקבץ, שיצא בסוף השבוע שעבר בצרפת ב-53 עותקים ומכר 28,368 כרטיסים.

==============

וויי, וויי, וויי. אחד התסריטאים של "קונג פו פנדה", שכותב בעילום שם, מספר בפירוט אכזרי איך זה לעבוד עם ג'פרי קצנברג וחבורתו על סרט אנימציה. אן תומפסון מפרסמת, את המסמך הלא מחמיא בכלל. סיפורים אימים על קצנברג הסתובבו בשפע בתחילת שנות התשעים, כשהיה בוס האנימציה בדיסני והיה אחראי על כל ההצלחות שם, מ"בת הים הקטנה" ועד "מלך האריות". אבל מאז שהוא בדרימוורקס היתה תחושה ששיטת הניהול שלו השתנתה. כנראה שלא.

אז מה יש לראות? אם אתם כבר בקיאים בעולם פסטיבלי הקולנוע – עולם שלם המכיל שמות של במאים הנחשבים אלילים נערצים בתוכו אבל כמעט ולא מוכרים מחוצה לו – הרי שרשימת שמות הבמאים שישתתפו לבדה אמורה לגרום לעיניכם לנצוץ: ארול מוריס, ורנר הרצוג, ז'אנג קה ג'יה, טרנס דיוויס, גאי מאדין, פאולו סורנטינו, ריימון דופרדון. ואם אתם זקוקים להדרכה יותר פרטנית לגבי כל מה שמעניין בפסטיבל, הבה נרד לפרטים. ברשימת ההמלצות הבאה שימו להבדל בין סרטים שכבר ראיתי ואני כותב את עתי עליהם ובין סרטים שעוד לא ראיתי ואני מחכה בכיליון עיניים לראותם בפסטיבל, בין אם קראתי עליהם ביוקורות נלהבות מפסטיבלים קודמים, או כי מדובר בבמאי שאני אוהב. continue reading…

אבי ניר וקשת זוכים לחתיכת ליטוף אגו מצד סינתיה ליטלטון מ"וראייטי" ששואלת "האם מדינה בת 7 מיליון תושבים יכולה להיות אינקובטור לתוכניות טלוויזיה המשווקות בכל העולם?". העילה לראיון עם ניר היא העלייה הקרובה של "האקס המיתולוגי" בסי.בי.אס, שנה אחרי ש"היורש" של אורי גלר עובד לאמריקאית באן.בי.סי. הבאה בתור של קשת לעיבודים אמריקאיים: "מה השטויות האלה" של עדי אשכנזי.

=======

ועוד הערצה מהכיוון הלא צפוי: "ולווט" דיווחה אתמול שמוריסי ביקש שליאור אשכנזי יראיין אותו לקראת בואו לישראל. בדרך כלל שולחים סלב מקומי שידוע בהערצתו לאמן זר (או סתם קשור איכשהו לעולם שלו – כמו מקרה יצפאן וסיינפלד) – והתוצאה היא אירוע בעל פוטנציאל הבכה גדול כי הרי לאמן הבינלאומי אין מושג שמי שיושב מולו הוא סטאר מקומי ולא עוד עיתונאי. והנה מוריסי, שראה את אשכנזי ב"חתונה מאוחרת" ונדלק, הוא על תקן המעריץ. מישהו קרא?

========

ניקי פינק מדווחת: קוונטין טרנטינו גמר סוף סוף לכתוב את התסריט לסרט המלחמה שלו "Inglorious Bastards" והעביר אותו אתמול ושלשום לוורנר, יוניברסל, פרמאונט וסוני שיתחילו להציע סכומים לקניית הזכויות להפקתו. טרנטינו רוצה את בראד פיט לתפקיד הראשי.

כאן: טרנטינו מספר לבי.בי.סי מוקדם יותר השבוע על התסריט שגמר לכתוב.

========

"הניו יורק טיימס" מדווח: הקולנוע האיטלקי זוכה בימים אלה להתעוררות, אחרי שנים של תרדמה, בזכות שני סרטים שזכו בפרסים בכירים בקאן והפכו ללהיטים במולדתם. האחד הוא "האלוהי" של פאולו סורנטינו, שיוקרן השבוע בפסטיבל ירושלים. השני הוא "קאמורה" של מתיאו גארונה, שזוכה להצלחה אפילו יותר גדולה. הזכייה הכפולה בקאן, מדווח ה"טיימס", זכה לכותרות בתקשורת השמורות בדרך כלל לזכייה באליפויות ספורט, ולהכרזות שסוף סוף, אחרי שנות בצורת (שנבעו מביטול התמיכה הממשלתית בקולנוע המקומי) נוצר גל איטלקי חדש.
ומהזווית המקומית: שני הסרטים נקנו להפצה על ידי סרטי אורלנדו. "קאמורה" יוקרן בפסטיבל חיפה ומנסים להביא לפסטיבל את גארונה.

ובינתיים: אחד השחקנים הלא מקצועיים שמופיעים ב"קאמורה" נעצר השבוע, בגלל תפקידו האמיתי, לא הקולנועי, בעולם הפשע המאורגן בנאפולי.

ואגב, ל"קאמורה" קראתי עד היום "עמורה", אך הסרט – העוסק במאפיה הנפוליטנית – מבוסס על ספר שיצא באחרונה בתרגום לעברית תחת השם "קאמורה" וכנראה שזה גם יהיה שם הסרט בעברית.

וסרטי אורלנדו הם אלה שיביאו גם את "פוניו" של היאו מיאזאקי.

======

קבלו ביטול מוחלט על האייטם הזה.
כן, זה היה סופשבוע צפוף בבתי הקולנוע, עם שבעה סרטים בהפצה של מעל 30 עותקים וארבעה סרטים עם מכירות של מעל 20,000 כרטיסים כל אחד. אז במקום שלושה סרטים שמכרו 120,000 כרטיסים יש לנו ארבעה סרטים שמכרו 110,000 כרטיסים. לא רע, אבל לא נראה לי היסטורי. מה גם שההערכות שהועברו לי ביום שני היו כולן קצת מוגזמות ("איים אבודים") או סתם שגויות ("קונג פו פנדה"). הנה הטבלה הרשמית והסופית של מכירות הכרטיסים בארץ בסוף השבוע האחרון, כפי שהמפיצים מעבירים בעצמם לאולפנים:

1. "הנקוק" 40,600 כרטיסים. 30 עותקים. שבוע ראשון
2. "קונג פו פנדה" 37,200 כרטיסים. 47 עותקים. שבוע ראשון
3. "אל תתעסקו עם הזוהן" 23,000 כרטיסים. שבוע שלישי. 124,000 כרטיסים בסך הכל.
4. "איים אבודים" 20,678 כרטיסים. 38 עותקים. שבוע ראשון.
5. "הענק הירוק" 8,461 כרטיסים. 27 עותקים. שבוע שני. 30,647 כרטיסים סך הכל.
6. "סקס והעיר הגדולה" 8,000 כרטיסים. 31 עותקים. שבוע שישי. 185,000 סך הכל.
7. "האי של נים" 7,000 כרטיסים. 35 עותקים. שבוע שני. 20,000 כרטיסים סך הכל.
8. "נרניה: הנסיך כספיאן" 5,800 כרטיסים. 51 עותקים. שבוע חמישי. 108,000 סך הכל.
9. "אינדיאנה ג'ונס" 3,400 כרטיסים. 12 עותקים. שבוע שביעי. 131,000 כרטיסים בסך הכל.
10. "קח את זה כמו גבר" 2,100 כרטיסים. 13 עותקים. שבוע רביעי. 26,800 סך הכל.

מסקנות:
– "הזוהן" מחזיק מעמד מעולה והופך ללהיט הגדול והלא צפוי של הקיץ ואפשר להניח שהוא יחצה את ה-150,000 כרטיסים.
– "סקס והעיר הגדולה" הוא בינתיים שובר הקופות הכי גדול בארץ הקיץ והוא יצליח כנראה להגיע כמעט עד ה-200,000 כרטיסים. שזה מדהים עד כמה הדפוס המסחרי בארץ עקבי: הסרטים היחידים שמצליחים לשבור קופות הם סרטי ילדים וסרטים לנשים. איפה הבנים בני ה-15? לאיזה סרטים הם הולכים?
– אז מה הסיפור עם "איים אבודים"? גורם המקורב להפקה חשף בפני, אל מול תהייתי, מסמך פנימי של יונייטד קינג המראה שהסרט מכר 30,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון והוקרן ב-41 עותקים. אז למה אותה חברת יונייטד קינג העבירה למפיצים העמיתים את הנתון המופיע בטבלה הנ"ל? סתם טעות או שיש כאן אג'נדה כלכלית סמויה?

תוספת: משה אדרי, דרך נציג שלישי, מעדכן שהוא אינו מעביר נתונים למסמך הזה, שממילא מיועד לאולפנים ההוליוודיים שלא מתעניינים בסרטים הישראליים, ושהמספר המופיע בטבלה פשוט אינו נכון ומבוסס כנראה על הערכות בעלי בתי הקולנוע האחרים. "איים אבודים", על פי נתוני האמת של סינמה סיטי, מכר עד אתמול כבר 40,000 כרטיסים. אני מקווה לקבל בימים הקרובים את דפי המכירות הרשמיים של הסרט, רק כדי שאוכל להעיד שראיתי את הנתונים במו עיני.

לפני "וול-E" מוקרן סרט קצר ונטול מילים בן 5 דקות של פיקסאר בשם "פרסטו". הבמאי והתסריטאי הוא דאג סוויטלנד, שהלך עם כיוון צ'אק ג'ונסי/האנה-ברברה שפיקסאר עד כה התרחקה ממנו. הנה הסרט:

(ויה "Wired")

קליין
קשלס (הביקורת הכי יפה על הסרט)
דובדבני
אלקריב
(אני מניח שאלקריב בקיא בסיפור חייו האמיתי של רשף לוי, כי הוא קרא לדמות של עפר שכטר "חסה". חסה היה הכינוי האמיתי של החבר שעליו מבוססת דמותו של עפר שכטר, דמות שנקראת בסרט סבתא).

ואני:
continue reading…