ראיון עם אנתוני ברגמן
ביום שישי שעבר ראיתי בפסטיבל ירושלים את "סינקדוכה, ניו יורק", סרטו של צ'רלי קאופמן. הסרט הזה הדהים אותי. מעשה עלילתי/סוריאליסטי/פסיכוטי מופרע שנעשה ביד בוטחת, שלא תיאמן לסרט בכורה. אתמול – אחרי שהתרבו הדיווחים שהסרט הזה לא יופץ בארץ – הלכת לראות אותו פעם שנייה. ואכן, לא הזיתי: זו יצירת מופת נדירה.
את אנתוני ברגמן, מפיק הסרט, יוצא לפגוש בביקוריו הנשנים בפסטיבל, ואחרי שראיינתי אותו ל"העיר" ב-2000 אני עושה את ה"האו-דו-יו-דו" אתו כשאני נתקל בו בירושלים. ב-2004, כש"שמש נצחית בראש צלול", סרט בהפקתו, נבחר לסרט השנה שלי (ובמשאל הקוראים של "העיר") ברגמן תיווך – ויה אי-מיילים – וקישר ביני ובין היחצנית של קאופמן כדי לתאם בינינו ראיון, סתם כך, ללא שום דבר לקדם. ואחרי שראיתי את "סינקדוכה" (או "סינקדוקי", כמו שברגמן מבטא את זה, כך שזה יישמע שמו שיבוש של סקנקטדי, העיר בצפון מדינת ניו יורק בה מתחילה עלילת הסרט) רציתי לשבת עם ברגמן שוב לשיחה, לראות מה חדש. אחרי הכל, הוא עזב השנה את חברת ההפקה שהקים עם טד הופ, והקים חברה משל עצמו. והמצב של הקולמוע העצמאי באמריקה לא משובח כעת. אז ביקשתי מאבי נשר – שאצלו התארח ברגמן – שיארגן לנו מפגש. זה קרה בשבת שעברה, לפני הקרנת "ספק השינה", הסרט השני שברגמן הפיק והציג בפסטיבל. אז האם מצב הקולנוע העצמאי האמריקאי באמת בקרשים? ואיך היה להפיק לקאופמן את סרטו הראשון כבמאי? ועל מה ברגמן ואבי נשר עובדים? התשובות לכל אלה בראיון שלנו.





תגובות אחרונות