הזדמנות אחרונה:
"שגרה מבצעית". של ארול מוריס. שישי, 16:45, סינמטק ירושלים
"מפגשים בסוף העולם". של ורנר הרצוג. שבת, 13:30, סינמטק ירושלים

הנה, מתוך גיליון "פנאי פלוס" של אתמול, קצת על הסרטים האלה ולמה הם איכשהו קשורים זה לזה, למרות שאין סרטים השונים זה מזה.

תגידו צ'יז

זה לא פחות מקסם שהסרטים החדשים של ורנר הרצוג וארול מוריס מוקרנים זה לצד זה בפסטיבל ירושלים, שיינעל בשבת. על פניו אין ממש דמיון סגנוני בין השניים: מוריס הוא הפורמליסט הקפדן, האסתטיקן המדוקדק, שבונה את סרטיו בהקפדה עצומה ויוצר אותם בדייקנות מתמטית. הרצוג הוא היוצר הספונטני שיורה מהבטן, שמעביר את החוויות שמצלמתו קולטת דרך הפילטר שלו, קולו, תפיסת עולמו. וגם תפיסות העולם שלהם נראות הפוכות: מוריס מחפש את האנושי שבמפלצות, הרצוג מחפש את המפלצתי באנושיות. ושניהם מצליחים. הקסום הוא שמרוב שהם לכאורה הפוכים, התכנים של סרטיהם נושקים אלה לאלה. מוריס והרצוג פשוט מתעניינים בנושאים דומים, בדמויות דומות, רק שכל אחד מוציא מגיבוריו משהו אחר. שניהם נמשכים לאנשים שיש אפלה בנשמתם, בלבול ערכי שמוביל אותם למסעות קיצוניים בהם הם שמים את עצמם ואחרים בסכנת מוות. טימותי טרדוול, גיבור סרטו של הרצוג "גריזלי מן" – איש שאהב דובים כל כך שהוא עבר לגור איתם, עד שאחד מהם רצח אותו – היה בקלות יכול להיות גיבור סרט של מוריס. גיבור "מר מוות", אחד מסרטיו הקודמים של מוריס – סרט העוסק במתכנן מכשירי הוצאה להורג ועל הדרך מכחיש שואה פעיל – היה בקלות יכול גיבור סרט של הרצוג. ההבדל העיקרי ביניהם, לפיכך, נותר סגנוני: מוריס מביא את מרואייניו אליו, ממקם אותם באולפן סטרילי מואר היטב, מצולם לעילא, ומנתק אותם מקונטקסט של זמן ומקום. הרצוג יוצא לשטח, לאתגר את גיבוריו באלמנט הטבעי (והלא כל כך טבעי) שלהם. מוריס הוא כמו חוקר משטרה, הרצוג אנתרופולוג.
אבל הקרבה ביניהם אינה משתמעת או מדומיינת, היא ממשית: הרצוג ומוריס הם מין צמד-חמד שמנהל מערכת יחסים פומבית מאוד של ריבים מתוקשרים ופיוסים מדווחים כבר שלושים שנה. זה התחיל בסוף שנות השבעים, כשהרצוג כבר היה במאי גרמני מהולל, שעסק בשלב הזה בעיקר בסרטי עלילה ועבר בהדרגה לסרטי תעודה. הרצוג היה אז, הרבה יותר מהיום, מוכר כבמאי שלא דופק חשבון וממהר לאבד שליטה. הוא מעריץ את הכאוס וטוען שקולנוע היא אמנות של כאוס בה כלום לא יוצא כמתוכנן. למעשה, הוא הציע התערבות: שאם יבוא אליו במאי תיעודי שיגיד לו מה הוא מתכנן לעשות ואז יראה לו בסוף ההפקה שהסרט שיצא זהה למה שתוכנן הוא יאכל את הנעל שלו. הגיע במאי צעיר בשם ארול מוריס, חוקר פרטי לשעבר, שעמד לפני הפקת סרט בשם "שערי רקיע", על בתי קברות לחיות. הראה להרצוג את התוכנית. ואז הביא לו את התוצאה הסופית. הרצוג הבין שהפסיד בהתערבות. ונאמן למילתו הוא הזמין את הדוקומנטריסט לס בלנק לצלם אותו אוכל את הנעל שלו. אני רציני, חפשו ביו-טיוב את הסרט "ורנר הרצוג אוכל את הנעל שלו" (לקוראי הבלוג: לא צריך לחפש, אני מצרף אותו לתחתית העמוד הזה). מאז נרקמה הידידות הזאת שנותרת עקבית: הרצוג עם הכאוס שלו, מוריס עם הקולנוע שלו שמפגין שליטה סגנונית ותוכנית מעוררת השתאות.
מוריס היה למעשה הסופרסטאר הראשון של הקולנוע התיעודי האמריקאי העכשווי. יצירת המופת שלו מ-1988, “קו כחול ודק" – שעסקה בפרשת רצח לא מפוענחת, שהתפענחה על ידי מוריס עצמו תוך כדי צילומי הסרט – היתה הסרט התיעודי הראשון שהכניס מעל מיליון דולר באמריקה. על סרטו הקודם, “ערפל קרב", הוא זכה באוסקר. ועכשיו הוא מביא את "שגרה מבצעית", ואם הייתם מצפים שאחרי סדרה של סרטים מדהימים הוא ירשה לעצמו נפילה תאלצו לאכול את הנעל.
לכאורה, מה יכול מוריס לחדש. נושא הסרט החדש שלו הוא פרשת ההתעללות של הסוהרים האמריקאים בעצירים העירקיים בבית הכלא אבו-ע'רייב בבגדד, נושא שכבר נחשף ב-2004 בכותרות העיתונים, תועד בעשרות דיווחי טלוויזיה וכבר הונצח בכמה וכמה סרטי תעודה, חלקם חשובים, מוצלחים ומהוללים. אז מה כאן החידוש?
ואכן, בשניות הראשונות נדמה שמוריס רוצה לספר את הסיפור העיתונאי המוכר אבל בנפח אחר, לתעד את הנשמה של אמריקה בשיא האפלה שלה, אמריקה כאומה צמאת דם, ולהראות שבנסיבות הנכונות כל אמריקאי היה יכול להיות נאצי, שזה המסר המצמרר גם של סרטו "מר מוות". אבל נקודת המבט של מוריס הולכת ומתמקדת עד שהוא ננעל כמו קרן לייזר על הנושא האמיתי שמעסיק אותו. הסוהרים המתעללים באבו ע'רייב צילמו את עצמם. הם תיעדו את ההתעללויות. הם נכחו בתמונות כאילו לא קורה שם שום דבר חמור יותר מזובור תמים בקולג', טקס חניכה שגרתי. מכאן מוריס מתחיל להתעסק בתמונות. מצד אחד, מה גורם לאדם לתעד את עצמו ברגעים שהוא אמור להיות נבוך מהם. מצד שני, איך קורה שהאנשים האלה סיפקו לשופטיהם ראיות כה מפלילות? מצד שלישי, האם זה בעצם סוג פרוורטי במיוחד של אמנות? ומצד רביעי: האם צילום = אמת? ומוריס, שחותך בבשר הפרשה הזאת כמו מנתח האוחז באיזמל מושחז, מחפש את האנושיות בעיניים של אלה שהיו שם, עשו, תיעדו, לא הרימו גבה, ובמקרה הטוב הדחיקו את זה שיבוא יום והם ייענשו על המעשים האלה, ובמקרה הרע בכלל לא הבינו מה פסול במעשיהם. השילוב רב השכבתי הזה – תיעוד הפרשה כמותחן, פירוקם לגורמים של מרואייניו, ניתוח התמונות שהם צילמו בכלים אמנותיים מחד, בלשיים מאידך – יוצר סרט עמוק, עשיר ומצמרר בו צעירי אמריקה לא רק הביטו בעיני הזוועה, הם גם ביימו אותה, צילמו אותה וביקשו ממנה לחייך יפה. התוצאה – המצולמת בפריים סינמסקופי השמור בדרך כלל לסרטי פעולה, ועשירה באילוסטרציות קולנועיות מצמררות, שלכורה מרחיבות את מושג האמת הדוקומנטרית – היא מהיצירות הקולנועיות המטלטלות והחכמות שיצאו מאמריקה בעת האחרונה.

סוף העולם למטה

בשנות התשעים ביים ארול מוריס את הסרט התיעודי הקומי "מהיר, זול וחסר שליטה" המתעד אנשים שעובדים בעבודות משונות, אבל שהעבודות האלה השתלטו על חייהם והפכו למהות קיומם. בסרטו החדש, "מפגשים בסוף העולם", ורנר הרצוג עושה דבר דומה. מה שמתחיל כהזמנה לביים סרט טבע בחסות ערוץ דיסקברי, הופך בידיו של הרצוג לתיעודה הזויה ומשעשעת מאוד על המקום הכי נמוך והכי דרומי והכי משונה על כדור הארץ. כפי שאומר שם אחד המרואיינים: לאנטארקטיקה מגיעים אלה שלא מחוברים כמו שצריך לכדור הארץ ונפלו אל מחוץ למפה. תחנת המחקר בקוטב הדרומי מקבצת אליה קבוצה משונה של אנשים שנטשו, לרוב, עבודות אחרות והלכו לאיבוד. או חוקרים שמקדישים את חייהם בחיפוש הדבר שנראה הכי חסר חשיבות. הרצוג, כהרגלו, לא מתעניין במחקר, באקדמיה, בעתיד כדור הארץ, הוא ממילא בז לנושאים האלה ורואה בבני האדם עצמם כטפיל שמהווה סיכון לעצמו, ואין מה לחקור. עד מהרה מתברר שזה לא מקרי שהרצוג הגיע לשם, ושזה בדיוק מקום המתאים למישהו כמוהו, שממקם את עצמו כאאוטסיידר לכל מדינה, חברה או השקפת עולם.

והנה זה:
ורנר הרצוג אוכל את הנעל שלו. 1980. 20 דקות. במאי: לס בלנק. שפית: אליס ווטרס ממסעדת לה פניס בסן פרנסיסקו.

ציוץ