לילה טוב ובהצלחה
לפני הכל: זוכרים? מחר (ראשון) 3:00, צופים באוסקר כשהמחשב פתוח על האתר הזה לקבלת עידכונים ופרשנות בזמן אמת. בואו להשתתף ולהגיב. יהיה משעשע. ובטח גם מותח. כל הנמים, קראו מה הפסדתם בבוקר שלמחרת. דקה אחר דקה.
ג'ורג' הסקרן
רק שלשום ראיתי לראשונה את "לילה טוב ובהצלחה". מכל מיני סיבות לא הצלחתי להגיע לשתי ההקרנות המוקדמות לסרט. ומה זה עזר לך, וילנצ'יק? כל עיתוני ואתרי סוף השבוע כותבים על הסרט, חוץ ממני. לא היית מעדיף לקרוא על הסרט הזה עם יציאתו, דבר שיכול לקרות רק בזכות העובדה שעיתונאי הקולנוע רואים את הסרטים כשבועיים לפני יציאתם, כשבוע לפני הדד ליין שלהם בהגשת ביקורותיהם? (הביקורת שלי תתפרסם ב"פנאי פלוס" בשבוע הבא. נתתי שם את כיתוב התמונה "מורו ורבו" ולחרדתי גיליתי מאוחר מדי שזו הכותרת לביקורת של רותם דנון ב"וואלה!". אז למרות שנדב רביד ב"וואלה!" הוא כרגע אשף הכותרות הכי מוצלח בתחום הבידור הישראלי אני מצהיר בזאת: לא גנבתי).
וההפסד כולו שלי. כי גיליתי, מאוחר מדי, את אחד הסרטים הטובים של השנה. אם הוא היה יוצא בארץ ב-2005 הוא היה מגיע למקום השני ברשימת סרטי השנה שלי, אחרי "היסטוריה של אלימות". אם הייתי חבר אקדמיה הייתי בוחר בו בתור סרט השנה באוסקר. זה סרט פשוט נפלא. וחכם. וחשוב. ומעורר מחשבה. ועגום. ועושה חשק לצאת לעולם ולעשות משהו, להזיז משהו, לשנות משהו. לא יודע, אם הייתי רואה אותו לפני שכתבתי את תחזית האוסקר שלי, יכול להיות שהייתי מהמר שג'ורג' קלוני יזכה באוסקר על הבימוי, גם אם "הר ברוקבק" יזכה באוסקר על הסרט (די בדומה לאופן בו וורן בייטי, הג'ורג' קלוני של שנות השבעים, זכה באוסקר על בימוי "אדומים", גם הוא סרט שהסעיר אותי כשצפיתי בו לראשונה). מחר בלילה, אם אנג לי יזכה אשמח כי זה משפר את אחוזי הקליעה שלי. אבל בליבי אני מריע לקלוני.
אבנר שביט ויעל שוב, המלקטים את הכוכבים לטבלאות המבקרים ב"עכבר העיר" וב"טיים אאוט", תרשמו: חמישה כוכבים. עד כדי כך אהבתי אותו.
ראזי ברקאי
אפרופו אוסקר: הלילה יחלקו את פרסי הראזי, המוענק לסרטים הגרועים ביותר. מעולם לא הבנתי למה התקשורת הישראלית מתמוגגת מהפרס הזה. למה ערוצי הסרטים טורחים להקדיש לו מקום. הרי זה לא באמת פרס חתרני, המכריז "גרוע!" על סרט שכולם מעריצים. זה סרט שנותן את פרסיו למי שממילא כשלו באופן כללי, בקופות ובביקורת. והסרטים הזוכים בו, באמת לרוב זניחים ובלתי זכירים. אז מה הביג דיל? לא ברור לי. (תמצאו ראיון עם הראזיונר הראשי אצל עידו קינן. כאן)
לעומת זאת, היום בלילה יחולקו גם פרסי האידיפנדנט ספיריט, המוענק לסרטים עצמאיים, סרטי בכורה, סרטים שהופקו בתקציב של פחות מעשרה מיליון דולר, וגם סרטים דלי תקציב אף יותר. זה, בעיני, פרס שחשיבותו הולכת ומתעצמת משנה לשנה. בעיני, שלושת פרסי הקולנוע החשובים ביותר באמריקה הם האוסקרים (בהם התעשייה הממוסדת מצהירה מהו סוג הסרט המועדף עליה, בצורה ובתוכן), פרסי האינדיפנדנט ספיריט (אותו דבר, רק של המפיקים העצמאיים) ופרסי אם.טי.וי (פרסי הקולנוע היחידים שמביאים בחשבון את קהל היעד של הקולנוע האמריקאי בימיניו – בני ה-13 עד ה-25). ומה קרה? השנה ארבעה מחמשת הסרטים המועמדים לאוסקר הם סרטים עצמאיים, שלושה מתוכם הופקו בתקציב של פחות מ-10 מיליון דולר ("התרסקות", "לילה טוב", "קאפוטה"). "הר ברוקבק" עלה 18 מיליון דולר. רק "מינכן" עלה באיזור ה-60 מיליון. ומי זכה בשנה שעברה בפרס אם.טי.וי? "נפוליאון דיינמייט", סרט שעלה פחות מארבעה מיליון דולר, ושבהוליווד בכלל לא שמו לב לקיומו, אבל הפך לסנסציה בקרב בני הנוער.
במילים אחרות: גם באוסקר וגם באם.טי.וי התכנסו לכיוון האינדיפנדנט ספיריט. העצמאיים, כרגע, ניצחו. הציבור, בין אם הוא בני נוער או אנשי הוליווד ותיקים, מחפשים קולנוע אמריקאי קצת שונה, קצת פחות בומבסטי, קצת פחות נוסחתי.
בעשרים שנות פרסי האינדיפנדנט ספיריט קרה רק פעם אחת שהסרט שזכה אצלהם זכה למחרת גם באוסקר. זה היה ב-1987 עם "פלאטון". נדמה לי שהלילה, 19 שנה אחר כך, זה יקרה בפעם השניה.
היוצרים נגד הוט
האייטם שהעליתי שלשום (עם לא מעט בעיות טכניות. יניב רן הרשטיין: העיברות שעשית לוורדפרס מקסים, אבל ממרר את חיי בכל פעם שאני מנסה להעלות קטע מצוטט ממקור חיצוני), על מאבק התסריטאים והבמאים בהוט, על זכותם של היוצרים לתמלוגים מחברת הכבלים עבור עבודתם, גרר לא מעט תגובות. אני שמח שעמית ליאור, יו"ר איגוד התסריטאים ואחד האנשים המרכזיים במאבק, עצר כאן כדי להגיב. אני מקווה שמחר (ראשון) יגיעו עוד יוצרים להשתתף בדיון, ואולי גם נציגי הוט. אני, מצידי, מתכוון להמשיך לתת למאבק הזה במה (או כמו שאומר אד מורו ב"לילה טוב ובהצלחה", וזו פראפרזה עילגת שלי: "מי אמר שלכל מאבק יש צד שני הוגן, שצריך לפרסם את תגובתו באופן שקול ושווה ערך?").
הנה התגובות לאייטם הקודם. תגובתו של עמית ליאור היא השלישית. התפתח גם דיון מעניין בעקבותיה.
והנה עוד חומר קריאה בנושא. עוזי וייל, אחד הכותבים הכי מוכשרים בעברית, לא משנה באיזה מדיום, כתב – רגע לפני היציאה לפרמיירה של דני סירקין – על מה בעצם נאבקים היוצרים:
היום בערב יהיה לא נעים. "הוט" עורכת עוד פרמיירה מתוקשרת לאחת מהפקות המקור שלה, ושוב נהיה שם – מאות במאים ותסריטאים – כדי לפוצץ את ההקרנה הזאת, ולומר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את הדבר הבא: שכל עוד הוט ממשיכה לבוז ליוצרים בישראל ולגזול מהם באלימות את זכויות היוצרים שלהם, לאף אחד אין סיבה לחגוג.
אבל רגע לפני שהרוחות מתלהמות, אני רוצה לעצור לרגע ולחשוב בקול רם על מה אנחנו בעצם נלחמים. ואני חושד, שלמרות שהוט כרגע על הכוונת מעצם הברוטליות של פעולתה, הרי שהמאבק הוא הרבה יותר נרחב. הוא על זכות הדיבור, והמחשבה, והיצירה בכלל.
יש שתי מגמות סותרות בחיים: האחת היא לעשות מה שבא לך, והשניה לעשות מה שצריך. הראשונה נולדת מתוך היותו של האדם בן חורין, השניה מתוך מגבלות העולם בו אנו חיים. בין שני הקטבים האלה נוצר המתח, הנותן חיים לכל התרבות האנושית.
ומה על האדם היוצר? לו, מאז ומתמיד, היתה רשות לעשות מה שבא לו, לפחות כאשר הוא יוצר. לפעמים היא עלתה לו בחייו, בוודאי שהיא עלתה לו בבריאות ובעוני מתמיד – אבל תמיד הוא היה מסוגל לעצום עיניים ולדמיין עתיד טוב יותר.
אבל שימו לב, בבקשה, שמשהו מהותי מאוד השתנה בעולם בשני העשורים האחרונים. שמי שמאיים על חופש הביטוי שלנו אינו יותר המלך, או הממשלה, או הצבא, או ההסתדרות, או בית הספר. לאף אחד מהם אין יותר אג'נדה למכור. שום תפיסת עולם. כלום. הם כולם רוצים רק לשרוד.
לכאורה, ניצחון גדול לחופש הביטוי. אבל זו רק מראית עין. כי למעשה, חופש הביטוי שלנו מאויים בדרכים חדשות, מתוחכמות הרבה יותר.
העולם החדש הוא צרכני לחלוטין, ומי שמספק את הצרכים הוא המלך החדש. הוא עולם בידורי, ומי שמספק את הבידור הוא השליט החדש. הוא עולם של טכנולוגיה והסחת דעת, ומי שמספק טכנולוגיה והסחת דעת, יש לו מספיק כוח לא רק למנוע ממך להגיד את מה שאתה רוצה, אלא אפילו למנוע בעדך מלחשוב מחשבה אחת סדורה שאותה תוכל להפוך למלים.
אין בעיה יותר עם חופש הדיבור. הבעיה היא חופש המחשבה. מכונות הבידור והצריכה ימלאו את צינור המידע בכל כך הרבה זבל, כל כך הרבה הסחות דעת, שבתוך הבליל העצום והרב אתה לעולם לא תגיע לשמוע אדם אחד שרוצה להגיד דבר חכמה. או דבר אמת. או כל דבר שמפר את המולת הצריכה האינסופית.
וכאמור, השפיץ כרגע של המגמה הזאת היא הדרישה הברוטלית והאלימה מהיוצרים, לוותר על זכויות היוצרים שלהם. אבל אפשר לראות אותה במקומות נוספים, רבים מספור. אחד מהם, כמובן, הוא המאבק להתרת שילובו של "תוכן שיווקי" בתוך היצירה הטלוויזיונית, מגמה שאותה כל ברוני התקשורת מנסים לדחוף בכל כוחם.
מה הם רוצים? שיותר להם להכניס פרסום לתוך היצירה ממש. מה שמיד יביא למצב שאמן לא יוכל ליצור, אלא אם כן היצירה שלו תמצא חן בעיני קוקה קולה, או חברות הסלולר. ואם היא לא תמצא חן? אין בעיה, הם אומרים לך, תיצור מה שאתה רוצה. אולם לעולם לא תצליח לשדר את זה, ובוודאי לא להתפרנס מזה. ואנחנו נפרסם ונאדיר באמצעות כלי התקשורת שברשותנו את כל אותן היצירות שכן מתאימות לנו.
איזה יצירות? יצירות על אנשים יפים, מצליחים, נחשקים, שמשתמשים כל הזמן במוצרים חדשים ומבריקים.
במודע או שלא במודע, השלטון הכלכלי מתנהג כמו כל שלטון כיבוש אחר: מה שאינו כלכלי, לא ייאמר. לא ישודר. לא יקבל במה. ומה שהוט עושה כרגע, הוא נדבך נוסף במסע הכיבוש הזה. לקחת מתסריטאי או במאי את זכות היוצרים שלו, זה בעצם להגיד לו: אנחנו היוצרים. אנחנו שיושבים במשרדים המאובזרים, אנחנו המקבלים משכורת נאה מדי חודש ורכב צמוד, אנחנו נאמר לכם מה לכתוב ואיזה סרטים לעשות. אתם לא היוצרים יותר. אתם רק "ספקי תוכן".
עולם המדיה עומד בפני שינוי גדול, וכולם יודעים את זה. הצלחתו הפנומנלית של ה-VOD, והתקדמות יכולות השידור באינטרנט ובסלולר, יגרמו למצב שבו כל אדם, בכל זמן, יוכל להזמין לעצמו איזו יצירה שירצה. הוא לא יצטרך יותר גוף שידור שיארגן לו לוח שידורים, אלא יוכל להזמין לעצמו, מתוך ספרית וידאו אינסופית וענקית, כל פרק בכל סדרה ששודרה אי פעם.
אבל כאן יש בעיה. אם בעוד עשר שנים נאמר, אנשים ימשיכו להזמין תוכניות של "החמישיה הקאמרית", שהייתי מכותביה, זאת אומרת שאני – עוזי – האיש שהולך ברחוב וחושב מחשבות ומדבר לעצמו וחולם בלילות על עולם אחר – טיפה אחר, בסדר? – שאני האיש המוזר הזה אקבל כסף בסוף כל שנה.
ולא אהיה תלוי בהזמנת העבודה הבאה.
זאת אומרת שיהיה לי את הזמן לשבת ולחשוב מה הדבר הבא שאני רוצה להגיד.
כי זה בדיוק מה שמאפשרים תמלוגים. הם מאפשרים ליוצר לבוא מתוך עמדה של כוח מסוים למשרדי הזכיין ולהגיד: שלום. אני רוצה לעשות כך וכך. למה? כי הלכתי ברחוב והיה לי רעיון. הזכיין יכול לקבל או לא לקבל, ובוודאי שהכוח נשאר אצלו, אבל יש לאמן כוח סירוב. הוא יכול לומר בסדר, אלך למקום אחר, או אעשה את זה בצורה אחרת; אני לא חייב להגיד מה שאתם רוצים שאגיד.
אבל ברגע שלוקחים מהיוצר את התמלוגים שלו – כלומר את הכסף שהוא מקבל על עצם זה שבמשך שלושים שנה אנשים עדיין אוהבים את יצירתו, ומוכנים לשלם עבורה, ומוכנים להקשיב לדבריו – לוקחים ממנו את האפשרות להגיד לא לעבודה הבאה שיציעו לו. ובעצם מכריחים אותו להגיד את מה שברוני התקשורת רוצים שיגיד. משהו עם אנשים צעירים ויפים, מן הסתם.
"ספקי תוכן", הם קוראים לנו.
מה שהוט מנסים לעשות זה לנצל את כוחם האבסולוטי מול היוצרים החלשים, ולקחת בכוח – פשוט בכוח, באלימות ובהפחדה – את היכולת שלנו ליצור בעצמנו.
הם יודעים שהיוצר הוא תמיד חלש יותר – הוא אדם אחד, שיושב לבד בבית עם מחשב מקרטע ומשכנתא ושני ילדים בוכים בחדר השני – והם רוצים לנצל את החולשה הזאת כדי לגרום לו לומר את המלים שהם רוצים שיאמר.
אנחנו חייבים להגיד לזה לא. ולכן נהיה שם גם היום, למרות שכל הקרנת בכורה של יצירה מקורית היא חג לתרבות העברית. אבל אנחנו נהיה שם, מאות תסריטאים ובמאים, כדי להגיד: לא ניתן לכם לעשות את הדבר הזה. לא ניתן לכם להכתיב לנו מה לחשוב ומה ליצור.
אנחנו כולנו, יוצרים וצופים כאחד, אנחנו אנשים. לא סטטיסטיקות במחלקת שיווק. אנחנו רוצים לחשוב בעצמנו, ולחלום את החלומות שלנו בעצמנו, ואנחנו רוצים להתרגש ולהתאהב ולהיות מופתעים בעצמנו.
ואנחנו לא רוצים שתדחפו לנו קוקה קולה ביד אחת וטלפון סלולרי בשניה, כשאנחנו באים להתנשק.
– עוזי וייל
(אגב, הטקסט של וייל הגיע אלי במסגרת האיגרת ששולח האיגוד לחבריו, כך שהנחתי שהוא מיועד לנחלת הכלל. אם אני טועה ובפרסומו מפר את זכותו של וייל לתמלוגים על הטקסט, שמישהו בבקשה יעדכן אותי ואסירו מיד).
האני פאי
ועוד קצת חומר קריאה. האם קראתם את הראיון עם האני אבו אסעד ב"7 ימים". מה חשבתם? האם זה רק בראשי או שגם אתם רואים איך הכל קשור האחד בשני? הסרט של ג'ורג' קלוני, מחאת היוצרים, הכיבוש? איך כל מאבק כאן הוא, בעצם, פוליטי? אני חשבתי שלמרות מגרעותיו, זה היה ראיון מאלף. ואני צריך להזכיר, כי בזה הכתבה לא עסקה, שאבו אסעד הוא במאי מצוין. אולי הגיע הזמן להציג בסינמטק את "חתונתה של רנא" ואת "פורד טרנזיט", סרטיו הקודמים. נראה לי שאת "חתונתה של רנא" עירית לינור תחבב.
בעיה טכנית נוספת בבלוג צצה כאשר הציטוט מכיל מילה באותיות אנגליות. במקרה של הפוסט הנוכחי למשל המונח "VOD" גורם לשבירה לא נכונה של הטקסט, מה שמקשה מאוד על הקריאה.
לוובמסטר- לדעתי הוספה של התג "" בראש ה-html תתקן את הבעיה.
וליאיר – הפוסטים האחרונים בעניין מאבק היוצרים מרתקים. המשך כך.
התג שציינתי הוא:
html dir=rtl
כנראה נמחק כי היו בו סוגריים משולשים
אהוד, אני חושב שכשכותבים כאן "וובמאסטר" מתכוונים אליך. אף אחד לא יכול להעלות על דעתו שאני מאסטר במשהו, בטח לר של ווב. ואכן, כתביו של נור הם ג'יבריש מוחלט עבורי. ואכן, מה הקטע עם העברית-אנגלית ועם זה שברגע שאני שם ציטוט, כל הטקסט שבא אחריו משנה את גודלו וריווחו. אם יש לך, או למישהו, פתרונות, אשמח לשמוע.
http://www.shapirafilms.co.il/Index.asp?ArticleID=115&CategoryID=127&Page=1
מה דעתכם על החלטת סרטי שפירא לקרוא לShe's The Man
"יש לה ביצים"???????
קודם כל, הטקסט של וייל נהדר. כרגיל.
אבל דחוף לי יותר להגיד משהו על "לילה טוב ובהצלחה": אני קצת מתקשה להבין את ההתלהבות הגורפת כל כך מהסרט הקטנטן הזה. נכון, זה סרט שאומר משהו עקרוני ועושה את זה בשחור-לבן מרהיב עם משחק מצוין והכל, אבל עדיין, מדובר בקולנוע קצת מאכזב. יש בתסריט משהו קצת דידקטי, טיפה סכימטי. חופש הביטוי העיתונאי מול מערכת הנתונה לאילוצים פוליטיים וכלכליים חיצוניים הוא עניין שהודגם כבר בסיפורים דרמטיים יותר מזה (למשל ב"המקור" עם אל פאצ'ינו). הבימוי של קלוני לא מעניק לסיפור תנופה, ושומר על סגנון מאופק וכמעט תיאטרלי. אתה יוצא מהסרט קצת כמו אחרי שיעור חברה בתיכון. או.קיי, הבנת את המסר החשוב והעקרוני, אבל איפה הפאן? עזבו פאן, איפה הקולנוע? רבאק, שילמנו כרטיס!
כפי שכתבתי במייל אישי ליאיר – אני לוקח אחריות (לפחות חלקית) לבעיות הטכניות פה, שכן אני סוג של וובמאסטר.
מן הסתם העיצוב מתורגם ויש RTL במקומות הלוונטיים (ואעבור שניה לג'יבריש: לפחות ב-CSS בחלק המתייחס ל-Blockquote). אני גם לא מבין למה אי אפשר לשים אנגלית ועברית ביחד, ולמה הוא מגדיל את הפונט (שוב ג'יבריש: כנראה תאג שלא נסגר כראוי).
בכל מקרה, לפני שנהפוך את התגובות למוסך של הטמל, אם למישהו יש עצה, אנא פנו אלי במייל: ekenan@gmail.com
אם לחזור לרישא של הדברים, קאונט מי אין למחר בלילה. ולא לשכוח לישון בצהריים. אה, יש סרט, אופס.
טוב, לפחות חצי דרך כבר עשינו: הר ברוקבק זכה בפרס האינדיפנדנט ספיריט.
הסרט הטוב ביותר: הר ברוקבק
שחקנית: פליסיטי האפמן – טרנסאמריקה
שחקן: פיליפ סימור הופמן – טרומן קאפוטה
שחקנית משנה: איימי אדמס – ג'ונבאג
שחקן משנה: מאט דילון – התרסקות
בימוי: אנג לי – הר ברוקבק
תסריט: דן פאטרמן – טרומן קאפוטה
תסריט ביכורים: דנקן טאקר – טרנסאמריקה
צילום: רוברט אלזוויט – לילה טוב ובהצלחה
סרט ביכורים: התרסקות
סרט זר: גן עדן עכשיו
סרט תעודי: אנרון – החבר'ה הכי חכמים בחדר
עם רשימת זוכים המכילה פחות או יותר רק מועמדים לאוסקר, נשאר מעט מאוד מהיחוד של הפרס.
מעניין מאוד מה שקורה עם הסרט הזה.
מעניין עוד יותר אם זה היה קורה גם אם היה מדובר בסרט שמלווה את 24 השעות האחרונות בחיי מתאבדי אל קעידה בפיגוע בתאומים, סרט שמציג אותם בצורה אנושית ומזדהה עם כל המטרות שלהם. מעניין אם גם אז, ובהנחה שמדובר בסרט מעולה מבחינה קולנועית, הוא היה מקבל מועמדויות וזוכה, ואם היוצר שלו (שבוודאי היה תומך אל קעידה) היה מקבל במה להפיץ את הרעיונות שלו.
האמת, באמת מעניין. להזכירך הסרט "9-11-11" הוקרן בפסטיבל קאן והכיל לא מעט ביקורת אנטי-אמריקאית שמביעה סימפטיה עם המניעים (אך לא המעשים) של אל קעידה. אמנם לא באמריקה, שם זה עדיין רגיש מדי. אבל ככל שהשנים יחלפו, וככל שייעשו יותר סרטים על הגבורה האמריקאית במגדלי התאומים, תהיה גם פתיחות לשמוע דעות פחות פטריוטיות. ואז "גן עדן עכשיו" יוכל לזקוף את זה לזכותו.
רוה! עצם הידיעה שהחמצת הקרנת חינם ממלאה את ליבי גיל ושמחה. אין לי בעיה שהמבקרים יראו את הסרט מוקדם אבל שישלמו כאחד האדם ואז הביקורת שלהם תהיה מוצדקת ולגיטימית. מי אתם חושבים שאתם שמגיע לכם איזה יחס מיוחד??? אם אני רוצה לדעת על סרט מסוים ודאי שלא אקרא מה חושב עליו מבקר ישראלי או שמא ישראליכס. במילא רוב המבקרים מעתיקים מאתרי קולנוע,ממגזינים של קולנוע או פשוט מהקומוניקטים שהיחצ"נים ,ימח שמם ושם זכרם,מחלקים. Am I right or am I right?
לא ראיתי את גן עדן עכשיו ולא אראה אותו גם אח"כ! בכל זאת,כולי תקווה שיפסיד בטקס הלילה, או שמא יש לומר הלילה חאלד.
לא באמת מעניינים כל הפרסים לטכנאים ולחשמלאים למיניהם למעט הצילום או העריכה.
קודם כל הימורים:
סרט-הר ברוקבק
במאי-אנג לי (למרות שמגיע לג'ורג' קלוני)
שחקן-פיליפ סימור הופמן
שחקנית-ריס ווית'רספון (למרות שהיחידה ששוה משהו ברשימה זאת הופמן)
שחקן משנה-ג'ורג' קלוני (כי זה הפרס היחיד שיקבל לצערי)
שחקנית משנה-אמי אדאמס
אנימציה-וואלס וגרומיט
צילום-הר ברוקבק (הוא חייב לקבל עוד פרסים אם הוא הולך לזכות בסרט, למרות שמגיע ללילהטוב ובהצלחה)דוקו-משפחת הקיסרים
עריכה-הגנן המסור
סרט זר-צוצי (כמה שגן עדן עכשיו טוב לצוצי מגיע יותר)
פסקול-הר ברוקבק
שיר-התרסקות (למרות שלפי מה שאני זוכר מגיע לhustle & flow(
תסריט מועבד-הר ברוקבק (אם היה ניתן הוא היה צריך לחלוק אותו עם היסטוריה)
תסריט מקורי-התרסקות (למרות שמגיע לוודי אלן)
המכתב של עוזי וויל שהתפרסמה באתר הינה מרגשת.כולי תקווה שהוט ושאר בעלי הממון יפסיקו בניצול הנוראי כלפי האמנים שמכניסים להם את הכסף לכיס.
לגבי לילה טוב ובהצלחה. איזה סרט בן זונה. המשחק, הבימוי, התסריט והצילום הכל כך מדויקים. האמירה אכן נאמרת בצורה מפורשת אבל עדין בצורה אלגנטית. אני לא מבין את כל הביקורות על כך שהסרט נטול דרמה ומרגש. כשמורו נותן את הנאום בסוף הסרטמזיז אתראשו אחורה ומשאיא מסך שחור לכתוביות איך אפשר שלא להתרגש. אכן הסרט עושה הרגשה של לקום מהכסא ולעשות משהו. כנראה שהוא לא יקח יותר מידי אוסקרים (הלוואי שאני טועה). בכל מקרה לקראת ליל האוסקרים שיהיה לנו לילה טוב ובהצלחה 🙂
היי יאיר,
מכיון שלא ענית למייל שלי, ואני אפילו לא יודע אם הוא הגיע אליך –
אני שמח שמצאת לנכון לפרסם את הטקסט המדהים של עוזי וייל.
הוא אומר מה שניסיתי להגיד לך, אבל כמובן בצורה הרבה יותר חכמה, כישרונית, מנוסחת וקולחת.
אני מקווה שדבריו של עוזי וייל חדרו לליבך גם במישור שמעבר למאבק הצר על זכויות היוצרים.
לילה טוב
למס' 14, אני מסכימה לחלוטין עם ההימורים שלך, הוצאת לי את האוסקר מהפה… עכשו אין לי טעם להמר…לגבי גן עדן עכשו, הלוואי הלוואי והוא יזכה, ולו רק כדי לגרום לעירית לינור להתהפך במיטתה, ובמידה והוא זוכה, אני באופן אישי אשלח לה זר פרחים ענק, כפרס ניחומים…
ולגבי אירוע לא פחות חשוב, השעות שלפני האוסקר, בשטיח האדום, זכרו את דברי, קיירה נייטלי תהיה לבושה הכי שווה הערב, ותגרוף את כל המחמאות מאייזקים וג'וליאנות למינהם…
שיהיה לנו גן עדן (עכשו) של אוסקר!