19 יולי 2012 | 16:31 ~ 12 תגובות | תגובות פייסבוק

"הדילרים", ביקורת

באנו לרמות

 

 

טוב. לא ממש ביקורת. יותר טקסט מדוכדך.

 

אני חייב להודות – וקוראי בלוג זה בוודאי כבר יודעים זאת מזמן: הקולנוע הישראלי יקר לי. בשעה שיש מבקרי קולנוע ששמחים לאידם של הסרטים אותם הם לא אהבו ורק רוצים לראות במפלתם (כמין הוכחה לכך ש"ראו, לא רק אני לא אהבתי, איש לא אהב אותו"), ליבי נשבר בכל פעם שסרט ישראלי נכשל (טוב, מודה. לא כולם).

 

ולא רק סרט ישראלי. אני חי בכזאת חרדה שיום יבוא וכל מערך הקולנוע בארץ יקרוס, שכל סרט שמצליח אצל הקהל, אבל עושה זאת מחוץ לפרדיגמה הצפויה, משמח ומפליא אותי. כך, למשל, אני ממש מרוצה מהעובדה שסרט כמו "מחוברים לחיים" מכר כבר למעלה מ-400,000 כרטיסים (והוא ממשיך למכור). למרות שזה לא ממש סרט לטעמי. אני מרוצה כי זו לא הצלחה צפויה, כי זה לא הקהל שמגיע בדרך כלל לשוברי קופות, ולא הסרט שבדרך כלל הופך לשובר קופות, והוא מגיע ממפיצה קטנה ונטולת בית קולנוע, שעל פי כל הגיון מתימטי בשוק ההפצה הישראלי לא היה לסרט שלה סיכוי להפוך ללהיט בתוך המגה-פלקסים של הכרישים הגדולים. ועובדה.

 

אז אם על הצלחתו של סרט צרפתי אני שמח, אז על הצלחתו של סרט ישראלי אחת וכמה וכמה. אלא שזו היתה שנה שחונת הצלחות. בין ההצלחה של "הערת שוליים" וההצלחה של "העולם מצחיק" – ואקום. הקהל הפנה עורף לסרטים הישראליים. לפעמים אני נאיבי. לפעמים אני מקווה ומייחל שסרט שנורא אהבתי – נגיד, "השוטר" – יעשה קליק עם קהל אמיץ שמחפש סרט מטלטל וקצת אחר. וזה לא קורה. הקהל מחפש נחמות בטוחות. משהו מצחיק, משהו מרגש, משהו פשוט. לא שזה קל לעשות את זה. אם זה היה קל היו לנו כאן 20 להיטים ישראליים בשנה. ואין.

 

המציאות מורכבת אף יותר: מזה כמה שנים שיש התאמה מוחלטת בין דעת הקהל ובין דעת הביקורת. נוטים לחשוב שהקהל והביקורת נמצאים בקונפליקט: הקהל אוהב את מה שהביקורת מתנשאת עליו, הקהל מתעלם ממה שהביקורת משבחת. וזה נכון לזן מסוים של סרטים (שוב: "השוטר"). אבל בישראל של 12 השנים האחרונות (להבדיל גמור מישראל של שנות הששים והשבעים) סרט ישראלי שמצליח בקופות הוא גם סרט ישראלי שקיבל מחיאות כפיים מהביקורת.

 

מה שמביא אותי ל"הדילרים". על פניו נראה שזה הסרט שהמילה "הצלחה!" אמורה להיות כתובה על הפוסטרים שלו עוד לפני הקרנת הבכורה. לכאורה, כל המרכיבים בסרט הזה נכונים כדי לתפור לקהל הצעיר בארץ (ובצעיר אני מתכוון כאן לבני 17 ומעלה, הסרט כל כך מלא סמים, שלא הייתי רוצה לעודד ילדים לצפות בו) להיט לקיץ: הפקה מושקעת, עם צילום לוהט מצבעוניות של ירון שרף ("העולם מצחיק", "הערת שוליים"), מוזיקה שמחה וחזקה של רן שם-טוב ("זוהי סדום"), וליהוק חלומי שלא הייתם מדמיינים להיט קיץ ישראלי בלעדיו (אלון אבוטבול, יובל שרף, איתי תורג'מן). גם השימוש בלוקיישנים (שכונת רמות בירושלים) נהדר בסרט. בקיצור, יש כאן עולם, ולעולם הזה יש דמויות ייחודיות, ולהן שפה משלהם. זה נראה כמו להיט, נשמע כמו להיט, ומריח כמו להיט. אבל יש רק בעיה אחת: הסרט הזה פשוט לא טוב. וב"לא טוב" אני מתכוון שהוא בעיקר לא מצחיק. וכאן עליי לסייג ולומר: לא הצחיק אותי.

 

וזה המקום שבו הקונפליקט שלי נכנס לפעולה. אולי הסרט רק לא הצחיק אותי? אולי חוץ ממני כל מי שרואה אותו פשוט נשכב על הרצפה מרוב צחוק? אני סתם מנסה לסנגר עכשיו, כי באמת – ההומור שלי יכול להיות נורא אידיוטי כשצריך (תזכורת: אני חשבתי ש"זוהי סדום" ממש מצחיק). ואולי אני פשוט סחי מדי כדי לקלוט. אולי כל סטלני ישראל יראו את הסרט ויעופפו לתקרה מרוב גיחוכים. אולי. אם כן, נדע שנמצא קהל חדש: "הערת שוליים" הביא את כל האקדמיה הירושלמית לאולמות, "חתונה מאוחרת" הביא את כל הגרוזינים (טוב, הגיאורגים), "עג'מי" שינע את ערביי יפו לקולנוע, ואולי "הדילרים" יטיס את פקידי באנג ישראל לסרט שהם יראו בו פולחן עצמי? סרט שמדבר בשפתם, וצריך להיות קצת מעושן כדי למצוא אותו מצחיק. אתם מבינים: אני ממש מקווה שכן. אבל אני גם יודע עמוק בפנים שכנראה לא.

 

האכזבה העיקרית שלי מ"הדילרים" היא מהעובדה שעודד דוידוף הוא במאי שכבר כללתי בתוך רשימת ה"דבר הבטוח", יוצרים שאני יודע שאני אקבל מהם משהו מהנה וחכם ורב כשרון. חיבבתי את "מרס טורקי", אהבתי את "מישהו לרוץ איתו", נהניתי מ"תמרות עשן" (לא ראיתי את העונה השניה). הוא במאי נפלא. והאמת, ב"הדילרים" הוא שולף לא מעט כלי נשק כדי ללהטט עם הבימוי ביד אחת כדי להסתיר שהתסריט – שנכתב על ידי אחיו – לא מציע לו כמעט דבר לעבוד מולו. רק אוסף אדיר של דמויות, שהולכות לאיבוד בעלילה שמתחילה ולא נגמרת. יש לסרט הזה כמות עצומה של הרמות להנחתות, אבל הפאנצ'ים לא מגיעים. הם לא נכתבו? הם לא צולמו? או שהם פשוט לא נכנסו לקאט הסופי?

 

 

אז כל הגרוב הזה נותר תלוי באוויר, ולא טס לשום מקום. הסרט הזה, שהיה יכול וצריך להיות התנ"ך הסטלו-יהודי החדש, הוא – איך נאמר – רק חצי אפוי.

נושאים: ביקורת

12 תגובות ל - “"הדילרים", ביקורת”

  1. דורון (אחר) 19 יולי 2012 ב - 16:42 קישור ישיר

    חצי אוף טופיק
    דווקא אחרי שנה שחונה בקופות, לתחושתי יש לקולנוע הישראלי אופציה לשנה מעולה בקופות. החל מ-"העולם מצחיק", דרך "המשגיחים" שחייב להפוך ללהיט ובהמשך השנה עם "למלא את החלל" היפה והמרגש (יכול להיות על תקן "השבעה" של השנה לדעתי) ועם "בלדה לאביב הבוכה" (מזרחון נוסטלגי מרגש ומצחיק) שעושה פלאים בעזרת לא הרבה יותר ממוסיקה מדהימה, נראה לי שיש כאן פוטנציאל לשנה קופתית מאוד. קיוויתי שהדילרים גם ישתלב במגמה, אבל לפי הביקורות (עוד לא יצא לי לראות) נראה שהוא לא מספיק טוב.

    • דניאל 22 יולי 2012 ב - 0:15 קישור ישיר

      אני לא יודעת איזה ביקורות קראת על הסרט חוץ מהביקורת הנבזית הזאת של אדם שלא מבין כלום ואת זה ניתן להבין מהעובדה שהוא לא מתבייש להודות שצחק מהסרט זוהי סדום המשמים!
      הדילרים הוא סרט מצחיק, יש שם כמה שחקנים שמפתיעים ממש במשחק המצחיק כמו אלון אבוטבול ואחד בשם דויד – קורע מצחוק!
      דוקא דמויות המשנה עושות שם חייל והסרט מאד מהנה. מציעה בחום שלא תסמוך על ביקורת זו…

  2. שלום ברכה 19 יולי 2012 ב - 21:00 קישור ישיר

    על פי התאוריה שלך, זה כנראה הולך להיות להיט VOD#סטלנים אוהבים את הספה שלהם.

  3. אחת שאהבה 20 יולי 2012 ב - 9:45 קישור ישיר

    לא מבינה איך יצאת מדוכדך בעיני זה הסרט שהקהל הישראלי הכי יאהב השנה. לדעתי עודד דוידוף יצר סרט שיש בו את כל המרכיבים ליצירת סרט קאלט ישראלי הבימוי מבריק,הפס קול מדהים, שונה לגמרי מכל מה שנראה עד כה בארץ…  

  4. גיל 20 יולי 2012 ב - 9:51 קישור ישיר

    חבל על עודד, עוד טרם ראיתי את הסרט, מעניין מי חשב שעם ארט כזה אפשר יהיה למשוך קהל לסרט, עצוב היות ואותו דבר קרה לדוד אופק, גם הוא מוכשר ביותר וכמדומני בן אותו מחזור בשפיגל עם "המנגליסטים" הלא מבושל שלו. נראה מה ילד יום.
    "המשגיחים" בינתיים לצערי לא ממש מחזיק מים ואת "העולם מצחיק" כפי שניתן לראות ממפת ההפצה שלו ניתן להגדיר כלהיט סינמה סיטי בלבד !!!!!

  5. אלדד 20 יולי 2012 ב - 16:42 קישור ישיר

    צחקתי לאורך כל הסרט, וככה גם כל מי שהיה באולם. נראה לי שהפעם פספסת וחבל. סוף סוף סרט ישראלי שמנסה לעשות משהו מיוחד, קומדיה שכונתית כמו שלא עשו פה משנות השבעים. אני אהבתי

  6. אורית 21 יולי 2012 ב - 4:52 קישור ישיר

    אני לעומת שכני מלעלה, אלדד, צחקתי אבל רק בגלל שלא רציתי לבכות. גם השורה שישבה מעליי, נראה שסבלה ולא הפסיקה לזרוק הערות כל כך מעליבות לגבי הסרט שכבר הרגשתי לא נעים.

    לצערי הסרט גרם לי להרגיש שהקולנוע הישראלי הלך כחמישה צעדים אחורה, וכעת הוא צועד בראש מורם אל תהום הנשייה. זה לא היה קולנוע נוקב, זה לא היה קולנוע בידורי, אלו היו צבעים ואורות שריצדו על מסך למשך זמן ארוך ומייגע. אני וחברי ישבנו באולם ותהינו מה פשענו? מה חטאנו?
    לדעתי ולטעמי (מן הסתם כי יש החולקים עליי) זה סרט שמזיע מניסיון להגניב ולהצחיק אבל מפספס בענק

  7. אבנר 21 יולי 2012 ב - 20:59 קישור ישיר

    לא מבין את הביקורת,
    סרט מצחיק מאוד ומהנה, מה שכן ברור שאינו לפוצים שרוצים לראות רק דרמות עמוקות שמדברות על החיים… (מה הקשר להביא פה את "מתחברים לחיים"? טוב שלא כתבת על ההצלחה של רשימת שינדלר במקביל)

    מי שלא אהב, כנראה שלא יואהב את half baked, friday, pineapple express ועוד המון סרטים מאוד מצליחים וקורעים.

    זה פשוט עניין של ז'אנר – ואם אתה לא אוהב ז'אנר שלם, אל תהיה מבקר של הסרטים בו. זה די חסר טעם!

    בקיצור לכו לראות ותחליטו בעצמכם 🙂

  8. אפרת 21 יולי 2012 ב - 23:25 קישור ישיר

    סרט נפלא וכיפי מהסוג שלא עושים כבר. מצחיק בטירוף. חבל שאתה יודע לקדם רק פרויקטים שאתה קשור אליהם. עצוב ולא מקצועי מצידך. זה גורם נזק החירות שלקחת לעצמך באופן שאתה מעביר ביקורת. נזק לאנשים שבאמת עושים ומשקיעים כספים בקולנוע ישראלי.

    • יאיר רוה 22 יולי 2012 ב - 2:35 קישור ישיר

      חחחח.

    • ק 22 יולי 2012 ב - 10:57 קישור ישיר

      חסר לי כפתור "לייק". אם היה אז היה פה לייק לתגובה של יאיר.


השאירו תגובה