02 אוגוסט 2012 | 11:51 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

מהפכים: שמות חדשים בצמרת

 

הבנאדם ממצמץ יום אחד ומחמיץ בתוך שעות ספורות מתחוללות שתי מהפכות בעולם הקולנוע בו זה שהיה בראש מוחלף במישהו אחר.

א.

לאקדמיה האמריקאית לקולנוע נבחר אתמול נשיא חדש: המפיק הוק קוץ' ("גורקי פארק", "קוד מקור"). קוץ' מחליף בתפקיד את טום שראק, שהקדנציה שלו הגיעה לסיומה. נשיא האקדמיה נבחר לשנת כהונה אחת, ויכול להיבחר עד ארבע פעמים רצוף לתפקיד. ונדמה שבפעם הראשונה הבחירות לתפקיד נשיא האקדמיה – תפקיד הנעשה גם באמריקה בהתנדבות וללא שכר – היו סוערות מאי פעם, כשלא מעט בכירים בארגון ראו עצמם מועמדים אפשריים. אחד המתחרים הבולטים של קוץ' למירוץ היה התסריטאי והבמאי פיל אולדן רובינסון ("שדה החלומות"), אלא שהוא הודיע למצביעים בעת האחרונה שלא יהיה לו זמן השנה להקדיש לתפקיד (הוא מתחיל לביים את הרימייק ל"מר באום" של אסי דיין בספטמבר) וכך סלל את הדרך לזכייתו של קוץ'. עם היבחרו, קוץ' פרש מתפקידו כיו"ר גילדת המפיקים. בחירתו של קוץ' היסטורית: הוא בנו של המפיק הווארד קוץ' ("השליח ממנצ'וריה", "טיסה נעימה") שהיה נשיא האקדמיה בסוף שנות השבעים. כך שקוץ' הוא נשיא-בן-נשיא, לראשונה בתולדות האקדמיה.

אם עד כה נדמה היה שתפקיד נשיא האקדמיה הוא טקסי בעיקרו, הרי שכהונתו של הנשיא היוצא, טום שראק, הוכיחה שזה לא חייב להיות ככה. שראק הפק את האקדמיה לגוף הלובי המשמעותי של ענף הקולנוע באמריקה (תפקיד ששמור בדרך כלל ל-MPAA, אלא שמאז מותו של ג'ק ולנטי, הנשיא האגדי של הגוף הזה, לא נעמד בראשו מישהו שיעניק לו את החשיבות והדומיננטיות שהיתה לו). שראק מינה לאקדמיה מנכ"לית חדשה שהפכה את הגוף ליעיל מבחינה ניהולית: הם חתמו על חוזה ארוך טווח עם איי.בי.סי לשידור האוסקרים, סגרו עם אולם קודאק (שאחר כך הפך לאולם דולבי) על קיום הטקסים בו בעשרים השנים הקרובות, וגייס כסף, תמיכה ומקום להקמת מוזיאון לקולנוע של האקדמיה בלוס אנג'לס.

אם אני מבין נכון את תקנוני האקדמיה האמריקאית הרי שקוץ' בעצם יכול לכהן כנשיא רק שנה אחת, אחרי שיצטרך לפרוש בשנה הבאה כשהקדנציה שלו כחבר דירקטוריון האקדמיה תפוג.

המשימה הראשונה של קוץ' תהיה למנות מפיק לטקס האוסקר, ולבחור איתו מנחה. בשנה שעברה שראק בחר בברט ראטנר לתפקיד המפיק שהביאו איתו את אדי מרפי כמנחה. כמה התבטאויות לא מספיק ממלכתיות אחר כך מצד ראטנר, ושראק ביקש ממנו לפרוש, ומרפי פרש אחריו. לבקשתו של שראק בריאן גרייזר (שותפו של רון האוורד) נכנס לתפקיד המפיק ובילי קריסטל הסכים לשוב לתפקיד המנחה. זה עבד: הרייטינג של הטקס עלה בארבעה אחוזים.

הבחירות לנשיאות האקדמיה התקיימו אמש פחות משבוע אחרי מותו של פרנק פירסון, התסריטאי של "אחר צהריים של פורענות", שהיה נשיא האקדמיה הלפני אחרון. הנהלת האקדמיה לא הספיקה למנות לו מחליף בחבר הדירקטורים של האקדמיה, שהם (ולא כלל מליאת חברי האקדמיה) המצביעים על מינוי הנשיא.

ב.

אחת לעשר שנים מקיים כתב העת הבריטי "סייט אנד סאונד" את משאל המבקרים הבינלאומי שלו לבחירת הסרטים הטובים ביותר בעולם בכל הזמנים. בחמישים השנים האחרונות הסרט שנמצא במקום הראשון ומוכר בטופן עולמי כ"טוב בכל הזמנים" הוא "האזרח קיין" של אורסון וולס מ-1941. ובכן, מהפך. ברשימה החדשה שהתפרסמה אתמול ירד "האזרח קיין" למקום השני, ואת מקומו תפס "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק מ-1958. זה בעיקר אומר שממוצע הגילאים של מצביעי הרשימה נהיה צעיר ב-17 שנים מאז המשאל הקודם.

הסיפור של "ורטיגו" במשאלים האלה מעניין למדי, כפי שמתאר זאת עורך "סייט אנד סאונד", איאן כריסטי במאמרו. אלפרד היצ'קוק נכנס לרשימה הזאת עם "ורטיגו" רק ב-1982, שנתיים אחרי מותו. כלומר, שעד שהיצ'קוק מת עדיין לא היה רוב בין המבקרים שמצאו אותו להיות המאסטר (ואכן, תקראו את הביקורות ל"ורטיגו" ושאר סרטיו של היצ'קוק בזמן אמת, באמריקה ובאנגליה, ותראו שהוא לא זכה להערכה גדולה. הראשונים שזיהו אותו כבמאי גאון היו אנשי "מחברות הקולנוע" בצרפת ובהשראתם אנדרו סאריס בניו יורק). ב-1982 "ורטיגו" נכנס לרשימה במקום השביעי. ב-1992 הוא טיפס למקום הרביעי. ב-2002 הוא עלה למקום השני. וכעת הוא הגיע למקום הראשון. ההערכה לסרט רק התגברה לאורך השנים, כנראה שבין השאר בזכות התחלפות דורות המבקרים.

אני חושב ש"האזרח קיין" הוא סרט אדיר, באמת נפלא. אבל אני לא רואה שום רשימה שאני אקבץ של הסרטים הכי טובים בעיניי שבה הוא יהיה בעשרת הראשונים, אולי בחמישים הראשונים. לעומת זאת "ורטיגו" הוא ללא ספק אחד מחמשת הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, אז התהפוכה הזאת בצמרת משמחת אותי מאוד מאוד. הנה עשרת הגדולים של הקולנוע העולמי על פי בכירי מבקרי הקולנוע בעולם:

 

1. "ורטיגו", אלפרד היצ'קוק (1958)

2. "האזרח קיין", אורסון וולס (1941)

3. "סיפור טוקיו", יסוג'ירו אוזו (1953)

4. "חוקי המשחק", זאן רנואר (1939)

5. "זריחה", פ.וו מורנאו (1927)

6. "2001: אודיסיאה בחלל", סטנלי קובריק (1968)

7. "המחפשים", ג'ון פורד (1956)

8. "האיש עם מצלמת הקולנוע", דז'יגה ורטוב (1927)

9. "הפסיון של ז'אן ד'ארק", קרל תיאודור דרייר (1927)

10. "שמונה וחצי", פדריקו פליני (1963)

 

כמה תובנות בקשר לרשימה הזאת:

– שנת 1927 היתה השנה הגדולה בתולדות הקולנוע העולמי. שלושה סרטים משנה זו – של במאי גרמני, במאי דני ובמאי רוסי – נמצאים בעשירייה הראשונה. אגב, אני מסכים עם זה לחלוטין. והייתי מצרף לזה גם את 1926.

– על פי עשרת הגדולים לא קרה שום דבר ענק בקולנוע העולמי מאז 1968, אז יצא "2001: אודיסיאה בחלל". נו, לא מסכים לזה. מה שאומר ש….

– כרגיל, זו רשימה זקנה מאוד שנוצרה על ידי אנשים מאוד מבוגרים. הסרט הכי חדש ברשימה המלאה הוא משנת 2000: "מצב רוח לאהבה" של וונג קאר וויי.

– עם זאת, אם אתם חובבי קולנוע צעירים או כאלה השואפים ללמוד קולנוע או להחכים בקולנוע, העשיריה הנ"ל היא מקום מצוין להתחיל בו. כל הסרטים שם הם סרטי חובה לצפייה עבור כל מי שרוצה להכיר את רגעי השיא של הקולנוע עד 1968.

ג.

שלושה יוצרים ישראליים הגיעו לשלב חצי הגמר בתחרות הסרטים הקצרים של רידלי סקוט ופסטיבל ונציה, בו נכללו חמישים סרטים מבין האלפים שהוגשו. אתמול פורסמה רשימת עשרת הסרטים שעלו לשלב הגמר, ויוקרנו בסוף החודש בפסטיבל ונציה. לבנון בפנים, מצרים בפנים, שניים מאמריקה, אבל לא הישראלים. הנה סרטי הגמר לצפיה.

נושאים: בשוטף

8 תגובות ל - “מהפכים: שמות חדשים בצמרת”

  1. רני 2 אוגוסט 2012 ב - 12:11 קישור ישיר

    עם כל הכבוד ל"ורטיגו" (אחד הטובים של היצ'קוק) זה בוודאי לא ההיצ'קוק שהייתי מכניס לרשימה (המקום הזה שמור ל"מזימות בינלאומיות" – בעיני סרטו הטוב והשלם ביותר של היצ'קוק, שגם נושא ערך בידורי הרבה יותר גבוה). אני מניח שרשימת 10 הגדולים האישית שלי היתה כוללת גם סרטים כמו "צ'יינהטאון", "קן הקוקיה", "אפוקליפסה עכשיו", "הסנדק" (המקום הראשון שלי), "בלייד ראנר" (המקום השני שלי), וככל הנראה גם "ספרות זולה" ו"להרוג את ביל" (על שני חלקיו) של טרנטינו. ולמעשה, גם "מלתעות" היה נכנס לשם. וכן, גם "2001: אודיסאה בחלל".

  2. ג'ואל 2 אוגוסט 2012 ב - 12:34 קישור ישיר

    אני לא מבין את הדבר הזה. למה יש מקום של כבוד כלכך גדול לסרטים ישנים כלכך. הקולנוע כלכך התקדם מאז הסרטים האלה ולדעתי יש משהו לא כנה בהכתרת הסרטים האלה כטובים ביותר. זה שהם היו חדשנים לתקופתם זה טוב ויפה, אבל למרבה הצער אני בספק רב מאוד האם יש ולו סרט אחד שבאמת עומד במבחן הזמן כדי להכנס לרשימת הסרטים הטובים ביותר. מדובר בערגה לא מוסברת לקולנוע של פעם, אבל אם כבר עוסקים בדירוג, שהוא עיסוק די דלוח ומשעמם, אז כדאי לפחות שתיהיה יושרה אומנותית. אני ראיתי השבוע את בלייד ראנר בפעם הראשונה ולמרות שהסרט היה חביב ויפה הוא הרגיש כמובן מיושן. יתכן אפילו שסרטים שהצליחו בזמנם או שהיו חדשניים בעבר מכורח טבעם להתיישן יותר מאחרים בגלל שעל בסיס חדשנותם באותה תקופה נוצרו הסרטים מאוחרים יותר ולמעשה שכללו אותם.

    כסטודנט לקולנוע לשעבר אם יש דבר אחד ששנאתי זה לראות את המרצים מתלהבים מסרטים ישנים ומשעממים רק בגלל ששמור בליבם סנטימנט כלשהוא אליהם. לי אין שום סנטימנט. קולנוע זאת לא דת. קולנוע זאת הדת הכי אתיאיסטית בעולם, או לפחות צריכה להיות כזאת.

    =================

    רוה לג'ואל: מה הסרט שאתה הכי אוהב?

  3. קפטן קורלי 2 אוגוסט 2012 ב - 12:39 קישור ישיר

    הסרט החדש ביותר ברשימה המלאה הוא "מלהולנד דרייב" מ-2001 (מצב רוח לאהבה הוא מ-2000) אותו סרט שהביא אותך להצהיר בזמנו ש"דיוויד לינץ' לא רלוונטי". אח, האירוניה…

  4. איתן 2 אוגוסט 2012 ב - 12:41 קישור ישיר

    1. אתה מדחיק, יאיר. הסרט הכי חדש ברשימה המורחבת הוא "מלהולנד דרייב" מ-2001.
    2. בכל מקרה – אני פחות מתרשם מהרשימה הזו, או בכלל מרשימות כאלו ואחרות שמתפרסמות מדי פעם. כמו בכל סקר, מאוד מאוד חשוב הניסוח של השאלה. האם מדובר בסרטים הטובים ביותר בהיסטוריה, נקודה? האם מדובר בסרטים הטובים ביותר בהיסטוריה לטעמו הספציפי של המבקר? האם מדובר בסרטים החשובים ביותר בהיסטוריה?

    שהרי לטעמי האישי, למשל, אין מצב ש"שמש נצחית בראש צלול" לא היה ברשימה, למרות שגם אני מבין ש"פסיכו" של היצ'קוק יותר חשוב ממנו (אבל אני אוהב אותו הרבה פחות מהסרט של גונדרי). ועד כמה שאני מבין, "ואלס עם באשיר" הוא לא רק סרט אדיר, הוא גם סרט שמהווה נקודת ציון סגנונית בקולנוע העולמי, כלומר, הוא גם סרט חשוב. אבל עד כמה באמת חשוב? יותר או פחות מ"אפוקליפסה עכשיו"? לי, כישראלי, הסרט של פולמן נוגע יותר.

    כך שרשימות כאלו הן שעשוע נחמד בעיניי. לא יותר. אין בהן, להבנתי, איזושהי אמת אבסולוטית לגבי "הסרט הטוב בהיסטוריה".

  5. רני 2 אוגוסט 2012 ב - 14:33 קישור ישיר

    ג'ואל: למרות שגם אני סבור שיש מקום לסרטים חדשים יותר ברשימה מסוג זה, ויש כמה גם מהעשור האחרון שראויים לכך) הרי שחובה לזכור שהסרטים האלה היו יותר מפורצי דרך: אלו הם סרטים שיצרו במידה רבה את הכיוונים (ואף הקלישאות) שאנו רואים כיום. ללא "האזרח קיין" שהביא מסגרת סיפורית שבורת זמן יתכן ולא היינו רואים כיום את טרנטינו ממשיך את זה לכיוונים חדשים עוד יותר. וזו רק דוגמה אחת מבין לא מעטות. כך שהכללת סרטים אלה – ישנים ככל שיהיו – היא יותר מאשר נוסטלגיה לסרטים שדור כלשהו מתרפק עליהם בערגה.

  6. אורן 3 אוגוסט 2012 ב - 11:50 קישור ישיר

    יש לך הסבר למה 1926-7 היו שנים כ"כ טובות לקולנוע?

  7. מיכאל גינזבורג 6 אוגוסט 2012 ב - 15:09 קישור ישיר

    מסכים עם ג'ואל.
    מעניין באיזה מקומות, אם בכלל, הם דירגו את הבאים –
    אפוקליפסה עכשיו – גרסת הבמאי
    נהג מונית
    ספרות זולה
    מלאכים בשמי ברלין
    בושה (ברגמן)
    לה סטרדה (פליני)
    חלון אחורי
    להט לבן (עם ג'יימס קגני)
    משחקי שעשוע (המקורי, כמובן)
    באפלו 66'


השאירו תגובה