12 פברואר 2013 | 22:37 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

המועמד הישראלי והבעיה הפלסטינית

שמעתם על השערוריה החדשה של האוסקרים? מיכאל האנקה אמר בראיון שסרטו "אהבה" בכלל אינו סרט אוסטרי, וזאת למרות שהסרט מומן על ידי קרנות קולנוע אוסטריות, הופק על ידי חברות הפקה אוסטריות ונשלח על ידי אוסטריה כנציג המדינה לאוסקר. "זה סרט שהלב והנשמה שלו בצרפת", אמר האנקה בראיון. ואכן, "אהבה" מצולם בצרפת, עם שחקנים צרפתיים והוא דובר צרפתית. אוסטריה, בתגובה, החליטה לזרוק את האנקה מכל המדרגות והכריזה שמעתה לא תשקיע יותר בסרטיו. אה, רגע רגע. סליחה. טעיתי. זה בכלל לא מיכאל האנקה, זה גיא דווידי ועימאד בורנט שדיברו בראיון על "5 מצלמות שבורות".

אני מבין את הבעיה של היוצרים הפלסטינאים בישראל. אני באמת מבין, ויש לי כלפיה אמפתיה גדולה. מצד אחד, הרצון ליצור סרט, רצון נואש, בוער, שמישהו יתמוך בך וייתן לך את ההזדמנות. אבל אז, כשיש לך ביד כסף מוסדי ישראלי והסרט גמור אתה תקוע בתוך פלונטר פוליטי: עשית סרט ישראלי. מבחינת העולם הערבי הסרט שלך עכשיו הופך לפרסונה נון גרטה, ומכיוון שלקחת כסף מהציונים אתה מוגדר משת"פ. ראינו את זה קורה שוב ושוב. זה קרה לאליה סולימן עם "כרוניקה של היעלמות", זה קרה להאני אבו אסאד בתחילת דרכו. וזה קרה לסקנדר קובטי עם "עג'מי". הדרך היחידה להתמודד עם זה, להוכיח לעולם הערבי איפה המצפון שלך מונח באמת, זה לקום ולהכריז: "זה לא סרט ישראלי", או אחיו התאום "הסרט שלי לא מייצג את ישראל". כל היוצרים האלה למדו את הלקח בסרטם הבא ולא העזו להתקרב יותר לכסף ישראלי, כדי שלא יצטרכו להסתובב עם התיוג "ישראל" בסעיף "מדינת המקור".

(במקרה של "5 מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף" צריך לזכור שהם מועמדים בקטגוריית הסרט התיעודי, שהכניסה אליה היא על ידי בחירת ועדה של דוקומנטריסטים אמריקאיים מתוך שלל הסרטים שהופצו מסחרית באמריקה בשנה שעברה. להבדיל מקטגוריית הסרט הזר שהכניסה אליו היא על ידי מינוי רשמי מטעם המדינה עצמה. כך שנכון שישראל לא "שלחה" את הסרטים האלה לאוסקר, במינוי רשמי מטעם המדינה או הממסד הקולנועי הישראלי, מה שלא מקטין את היות שניהם סרטים ישראליים, או לפחות קופרודוקציות ישראליות: שניהם עם מבנה הפקתי דומה).

אבל את האמת לא כדאי להסתיר, בוודאי לא בסרט תיעודי שעושה עבודה כה טובה בחשיפתה: "5 מצלמות שבורות" מומן על ידי קרן קולנוע ישראלית (הקרן החדשה), שמתוקצבת על ידי משרד התרבות, והם קיבלו מימון נוסף מזכיין ישראלי (ערוץ 8). והפיתוח נעשה על ידי הגוף הנקרא "גרינהאוס", חממה בינלאומית לפיתוח סרטי תעודה של מדינות הים התיכון, שמנוהל בישראל (תחת חסות הקרן החדשה). את גיוס הכספים הבינלאומי הם עשו בעזרת הקרן לשיווק סרטים תיעודיים, קופרו, גוף ישראלי הנתמך גם הוא על ידי משרד התרבות. העריכה נעשתה בתל אביב, על ידי עורך ישראלי (דווידי). מימון נוסף הגיע מקנדה, הולנד וצרפת. הסרט הזה הוא קופרודוקציה ישראלית-פלסטינית-קנדית-הולנדית-צרפתית.

אז כשדווידי ובורנאט מכחישים שהסרט ישראלי זה בעיקר מריח מכפיות טובה גדולה. אבל יותר מזה, הם לא חושבים על הנזק שהם עושים. עכשיו אם יבוא יוצר פלסטיני לאחת הקרנות לקבל תמיכה יהססו ראשי הקרנות לתמוך בו. הרי קרנות הקולנוע הן מלכ"ריות, הם לא מחפשים אקזיטים, הם מחפשים כותרות. ואם הם יודעים שיוצר פלסטיני שהם יתמכו בו – כי הם יאמינו בסיפורו ובכישרונו – יבוא שלוש שנים אחר כך בכלי התקשורת בעולם ויכחיש שהוא בכלל קשור להם, למה להם להיכנס לזה בכלל?

פתרון הגיוני אחד עבור יוצרים פלסטיניים הוא להחליט באופן קטגורי וחד משמעי לא לקחת שום כסף משום גורם ישראלי. זה יפתור להם את הבעיה הזאת. וזה גם יהווה אמירה ברורה, ולא הפכפכה ומלאת אינטרסים רגעיים ופחדניים, על יחסם לשלטון הישראלי. לא לקחתם כסף, טיעונכם מוצדק.

אבל אם לקחתם כסף, היו מודעים לכך שזה יסבך אתכם בתביעת אבהות בהמשך דרכו של הסרט. ואז, היו אמיצים. ובעיקר, אל תהיו כל כך מלאי סתירות פנימיות. לא הבנתי בסופו של דבר מה מעצבן את דווידי יותר: זה שהציוץ בטוויטר של שגרירות ישראל היה ההתייחסות היחידה של הממסד הישראלי להצלחת הסרט, או זה שמישהו מחשיב את סרטם כסרט ישראלי (שאם הוא אינו כזה, למה שהממסד יטרח לציין את דבר מועמדותו).

ובכלל, בין כל הסתירות הקצת מבאסות בדבריו של דווידי, הדבר הכי עגום מבחינתי הוא עד כמה מי שנחשפו כעת כקולנוענים הנהדרים מפגינים כל כך מעט חוש דרמטי. הרי הסיפור האמיתי שלהם בדרך לאוסקר היה צריך להיות החיבור בין הישראלי והפלסטיני, להדגיש את הקו-פרודוקציה, לציין את קשיה הטכניים, משני צידי הגדר, באיזור שבו הם נועדו להיות אויבים, אבל שחזון משותף – פוליטי ואמנותי – חיבר ביניהם. הסיפור על כוחה של האמנות לנתר מעל גדרות, מעל פוליטיקה, ומעל פוליטיקאים. אף אחד לא אוהב לשמוע נראטיב שבו יוצרים מתלכלכים על אלה שאיפשרו להם לעשות את סרטם, זה בעיקר מאוד לא קוליגיאלי. אבל קולנוע שמחבר בין קצוות, זה הסיפור שהיה הופך אותם לגיבורים שראוי לתת להם אוסקר.

הראיון הזה של דווידי ובורנאט מצער אותי לא רק כי הם לא נותנים קרדיט למי שמגיע לו, ולא רק כי הם משתמשים בסרט – שעובד מצוין בדברור עצמו – כדי לנופף בדגלים, הראיון הזה מצער אותי כי נראה לי שהוא העיף אותם מהתחרות וגרם להם להפסיד את האוסקר. אף אחד לא יצביע לבכיינים. חבל. הם עשו סרט מצוין והרגו אותו.
עדכון: תגובתו של גיא דוידי לפוסט נמצאת כאן.

נושאים: בשוטף

8 תגובות ל - “המועמד הישראלי והבעיה הפלסטינית”

  1. ניר 12 פברואר 2013 ב - 22:48 קישור ישיר

    "עכשיו אם יבוא יוצר פלסטיני לאחת הקרנות לקבל תמיכה יהססו ראשי הקרנות לתמוך בו" – אתה בטוח? זו הרי לא הפעם הראשונה שזה קורה.

  2. אלון 12 פברואר 2013 ב - 23:04 קישור ישיר

    מה זאת אומרת הועפו מהתחרוןת?? זה רשמי, או שפשוט לדעתך הם לא יזכו?

  3. hamlet 12 פברואר 2013 ב - 23:51 קישור ישיר

    he thinks they blew their chance to win

  4. דודי 13 פברואר 2013 ב - 1:41 קישור ישיר

    צודק לחלוטין. עדיין לא ראיתי, אבל סרטים כמו "5 מצלמות שבורות"
    אמיצים מאוד במציאות שהם מביאים.

    הכי קל להנות מסרטים ישראלים טובים כמו משגיחים והעולם מצחיק שאני אוהב.

    (ומה הסיפור של עג'מי עכשיו ? מצער אותי, סרט אהוב עליי, והתכחשות לישראליות מאת היוצרים- זה דוחה, במקום שיגידו- "גאים בישראליות שלנו, אבל המדיניות של הממשלות חייבת תיקון".

    הגם שאני בעד חלוקת הארץ בעשור הקרוב, אבל אם ניכנס לזה לשניה, הסיכון שביבי מחשיב כבולט, הוא צודק, יום אחרי הפינוי, הסיכון הוא ע-צ-ו-ם.
    הגם שאני חושב ששווה לקחת אותו ואחריו אפשרי תמיד להגיב בעוצמה שתרתיע לדורות.

    דוידי נראה לי מסריח מליברל מוקצן חסר שכל ישר ומחשבה עצמאית (שיש גם בשמאל ! אבל לחלק).

    בפעם האחרונה שבדקתי החמאס עצר את תהליך השלום, הרבההה יותר מאשר משרדי התרבות של ממשלות ישראל.

  5. צור שפי 13 פברואר 2013 ב - 7:32 קישור ישיר

    והנה עוד מידע מעצבן: שגרירויות פלסטיניות בעולם מקיימות הקרנות של הסרט הזה. בהזמנות הוא מוצג כסרט פלסטיני.

  6. יונה 13 פברואר 2013 ב - 10:12 קישור ישיר

    יאיר, ביאסת. לדעתי העמדה של דווידי מנומקת בצורה הרבה יותר רהוטה ממה שהצגת (בכלל, הוא נראה כמו אדם מעניין ורהוט. אולי שווה, בין שלל הפוסטים על האוסקר, לעשות איתו איזה ראיון, שאלות מהגולשים, משהו?). הוא לא מתגולל על הגורמים שאיפשרו לו לעשות את הסרט – לא שמעתי אותו אומר מילה רעה על הקרנות – אלא על הגורמים הרשמיים בישראל שמנסים לנכס את הסרט ולהפוך אותו לחלק מהממסד הישראלי, וכפי שהוא מסביר, לחלק מממסד ההסברה הישראלי (ניכוס שיש בו הרבה צביעות: הרי אף אחד מהגורמים הרשמיים שמכריזים על הסרט כסרט ישראלי לא סובל אותו, או את יוצריו, במיוחד. עשיית סרט כזה היא בבחינת נס בנוף התרבותי פוליטי בישראל של השנים האחרונות. אם הוא היה מוקרן בפסטיבל דרום, נניח, לימור לבנת אולי הייתה מציעה לבטל את הפסטיבל. אבל ברגע שהוא נעשה וזכה לחשיפה תקשורתית וגם עולמית נאה – תראו כמה אנחנו נאורים).
    בכלל, יש משהו מתנשא בדרך הדרמטית בה אתה ממליץ ליוצרים לנקוט (כי, עם כל הכבוד, מי שואל אותך? אתה יודע איך עברה עליהם הפקת הסרט?). אבל בעיקר, היא שוב פעם משחקת לפי הכללים הידועים. זה הרי סרט מייאש, בסופו של דבר (גם אם יש בו רגעים פיוטיים ומרגשים). למה לייצג אותו כתהליך של תקווה? כדי שיהיה יותר נוח לעיכול במיינסטרים הישראלי? לסרט יש טענות אחרות, טענות קשות. למה לרכך אותן?

  7. אביטל 13 פברואר 2013 ב - 23:19 קישור ישיר

    לא מזמן בעת שלב הגמר של תחרות הפורום היוצרים הדוקומנטריים פנה גיא דווידי בפנייה נרגשת לעמיתיו הדוקומנטריסטים הישראלים במכתב באי מייל מתוך כוונה שיבחרו בסרטו כמנצח בתחרות הישראלית. אני מעריכה שאז לא החשיב את סרטו כסרט שאינו ישראלי, אחרת מדוע פנה, מדוע בכלל השתתף? לא פעם בזמן האחרון נתקלתי בציטוטים מדבריו לפיהם הוא מקווה שהסרט שלו יכנס למערכת החינוך הישראלית, ואף טען (בראיון לחוברת הסינמטק ) שהדבר חשוב לו אפילו יותר מהאוסקר… מוזר לא?… האם יתכן שעבודת האלילים (סליחה, האוסקר) שיבשה את זכרונו? או שהוא חושב שדווקא אם הסרט יוכרז כלא ישראלי סיכוייו להיכנס למערכת החינוך של בנט גדולים יותר.
    גיא דוידי קיבל כך אני מעריכה לפחות 600,000 ₪ מהקרן החדשה ונגה תקשורת, כמו כן רק לאחרונה הקרן החדשה תמכה בו תמיכה כספית נוספת במאמציו (ומאמציה כשותפה בפרויקט) לזכות באוסקר. הוא גם זכה לתמיכה נוספת (מעבר לסכומים הנ"ל) של ערוץ 8 בימי נגה-תקשורת במאמציו (ובמאמציה כשותפה להפקה) לדחוף את הסרט להפצה בינלאומית. רחמיי על הגופים הללו שכך יורקים להם בפרצוף, על האומץ, הפתיחות ואולי גם ראיית הנולד שגילו כאשר תמכו בפרויקט שלו.
    במובן מסוים, גם אני נעלבתי, גם נתזים של הרוק שלו הגיעו לפני. קשה להתחמק מן ההבנה ששני הסרטים אודות הסכסוך שהגיעו לאוסקר, הינם בעצם תוצר אבולוציוני של שנים ארוכות של עשייה תיעודית ישראלית העוסקת והופכת בסכסוך לעיתים באומץ רב, עוד מימי עמוס גיתאי, ואפילו רם לוי. שנים של עשייה ותהייה של במאים כמו אבי מוגרבי, ועוד רבים רבים יסלחו לי כל כך רבים.. כך שבעין קצת פחות אישית, מדובר בעצם בתוצר של מאמץ קהילתי שלם של במאים רבים וממש ממש לא פחות כישרוניים… לאט לך..
    ולא אתחמק מלהגיד משהו על הסרט עצמו. אין ספק שיש ב"חמש מצלמות" משהו מאד אפקטיבי, אבל בואו נודה על האמת, יש בו גם משהו מאד פשטני ומניפולטיבי, וכמי שראתה סרט או שניים על הסכסוך (כן סרטים ישראלים קשים ומורכבים, שעשו עמיתי כאן בארץ), התפרים שבו גסים מנשוא. גיא צודק, הסרט מביא את קולו של הפלסטיני, וראוי שכך יהיה. הקול הזה נורא נורא מדכדך כי בקול הזה או יותר נכון בעיניים הללו, הישראלי הוא דמוני. גוש מאיים נטול פרצוף. לא תוכלו לראות בסרט את פניו המלאות של ישראלי אחד. הישראלי הוא קבוצה, עם סממנים סטריאוטיפים. משורטט ברישום גרוטסקי כשהוא מעוטר באלה אף גדול וכיפה, או בהיפוך המקאברי שלו – ברובה גז מדמיע וקסדה. אפילו הישראלים שלחמו כנגד החומה, ואשר סייעו לתושבי בילעין במאבקם, והיו כאלו, לא זכו אפילו לקלוז אפ אחד שנכנס לסרט. כן, שוב הפכנו להיות העם נטול הפנים..

    ולגבי הקורה בזוהר אבק הכוכבים… WELL… הרשו לי להיות פחות מסונוורת ממה שבעל הבלוג הזה כל כך כמה אליו. צריך להבין איך האוסקר עובד, ובמיוחד זה של התיעודי.. ומה הכוחות או יותר נכון מי הכוחות שמושכים בחוטים במיוחד בשני השלבים הראשונים, ומה האינטרס שלהם.. בכל אופן "חמש מצלמות שבורות" זכה לתהילה בסיבוב פסטיבלים בינלאומיים מזהיר, אבל בסך הכול לא עשה שום דבר משמעותי בבתי הקולנוע באמריקה (פחות מ 9000 צופים), גם לא זכה לביקורות נרעשות בעיתונות. אלא שלאוסקר חוקים משלו…. ועל כך אולי בפעם אחרת.. ועד אז אל תתבלבלו…

  8. אילן 14 פברואר 2013 ב - 12:25 קישור ישיר

    יאיר, הפיסקה הלפני אחרונה שלך, על השותפות וכוחה של האמנות, קצת מנותקת מהסרט עצמו. אין בו רגע אחד שמדבר על שותפות גורל, או על שיתוף פעולה כלשהו. למה כל כך בעייתי בעינייך שיש סתירות בדבריהם של היוצרים? המציאות קצת יותר מורכבת מ"סרט ישראלי!" ו"סרט אנטי ישראלי!".
    אני מאמין שהדחייה של היוצרים הפלשתינים את הישראליות, בייחוד מעל במות מחוץ לארץ, נובעת מהציפייה "שלנו" שהם יגידו משהו בסגנון "האמנות מקרבת בינינו", כלומר להפוך לדוד תום פלשתיני.


השאירו תגובה