13 יוני 2013 | 19:56 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

מן הארכיון: "סופרמן חוזר" (2006), ביקורת

הקיץ הזה לא הולך כמתוכנן. בתחילת הקיץ חזיתי שקרב הקופות הגדול יהיה בין "סטאר טרק 2: האויב בתוכנו" ובין "איש הפלדה", עכשיו כשראיתי כבר את שני הסרטים האלה ("סטאר טרק" עולה היום, הסופרמן עולה בשבוע הבא) אני מבין שהתחזיות שלי – או השאיפות שלי – לא היו בכיוון. הסרטים להם ציפיתי הכזיבו. הצפייה ב"איש הפלדה" (הביקורת בשבוע הבא) בעיקר עוררה אצלי געגוע ל"סופרמן חוזר" של בריאן סינגר. הסרט הזה, שחטף על הראש לא מעט כשיצא, היה בסופו של דבר מהנה למדי, ועם כמה סצינות מצוינות (אבל, אכן, עם לא מעט טעויות). אן תומפסון הזכירה אתמול נתון מעניין: "סופרמן חוזר" של בריאן סינגר הכניס בעולם יותר כסף מאשר "באטמן מתחיל" של כריסטופר נולן (שיצא שנה לפני כן), ובכל זאת דבקה בו תדמית של כישלון מהדהד (לא מעט בגלל עלות ההפקה האסטרונומית שלו). ועובדה היא שסינגר וצוותו הועפו מפרויקט החייאת סופרמן, ושבע שנים ושלושה סרטי באטמן אחר כך, נולן הוא זה שנהיה הקפטן של המותג המחודש. יהיה מעניין לראות את תגובת הקהל לסרט כשהוא יוצא באמריקה בסוף השבוע הקרוב, אבל אהיה מופתע אם הוא יהיה הסנסציה שחשבנו שהוא יהיה.

מה שהזכיר לי שהביקורת שלי על "סופרמן חוזר" של בריאן סינגר לא נמצאת באתר. אז הנה היא. נראה לי שמה ש"איש הפלדה" יעשה זה קאמבק והערכה מחודשת לסרט ההוא. ובתוך כל זה, אני מדמיין את ריצ'רד דונר – כבר בן 83 – יושב בביתו ומבסוט עד הגג. אף אחד, חוץ ממנו (ומדיוויד ניומן ורוברט בנטון, התסריטאים), לא הצליח עד כה לפצח את הסוד של סופרמן כדמות קולנועית. כל הניסיונות לעדכן, לחדש או לחזור לתמימות של פעם – הכל כשל.

הנה, מהארכיון, קיץ 2006:

פורסם ב"פנאי פלוס", 19.7.2006

נהניתי. במשך כשעתיים ישבתי ב"סופרמן חוזר" ונעתי הלוך ושוב בין היסחפות טוטלית ורתיעה מתוסכלת. סופרמן, לצד ספיידרמן, הוא גיבור העל שהערצתי בגיל עשר. הסרט הזה היה אמור להחזיר אותי אחורה לתחושות הטרומיות של ילד שהולך לאיבוד בתוך פנטזיה. עבור ילד בן עשר סופרמן הוא מושא הערצה, מודל לחיקוי, גיבור אסקפיסטי, הוא לא מטאפורה, הוא לא סמל, הוא לא מייצג ערכים. הדבר הכי בעייתי ב"סופרמן חוזר" הוא בדיוק הדבר הזה: הסרט רק סחף אותי למחצה. היה לי מספיק זמן להרהר על חורים בתסריט, ועל המשמעות הסמלית של סופרמן באמריקה של ימינו, מה שאומר שמשהו שם היה חסר. ואולי אני סתם מפונק: קיבלתי סרט ארוך, עם לא מעט דרמה, אקשן והומור, שהוא אומנם לא מופתי, אבל כסרט פופקורן קיצי הוא בהחלט מספק. נכון, החיבור בין הקאמבק הסופרמני, תהליך ההבשלה הארוך באולפן והליהוק של בראיין סינגר כבמאי גרם לי לקוות שיהיה כאן סרט יוצא דופן, "הסנדק" של סרטי הקומיקס. זה אפילו לא קרוב. אני חושב שהגיע הזמן שאודה בכך: בראיין סינגר הוא אומנם במאי מאוד מוכשר, אבל הוא לא גאון הקולנוע שקיוויתי שהוא. "סופרמן חוזר" לא מספיק מבריק. אנסה לפרוט את מחמאותיי ואת השגותיי באופן נקודתי:

הרע. ברנדון ראות. הוא פשוט לא מספיק טוב. הוא נראה כמו שחקן מחליף. כשכריסטופר ריב גילם את קלרק קנט, הוא היה חינני כי ראיתם אדם כריזמטי מגלם אדם כריזמטי שמעמיד פנים שהוא בוק. ראות, לעומת זאת, נראה כמו בוק שמגלם בוק שמנסה להעמיד פנים שהוא אדם כריזמטי. הוא לא ממש איום ולא ממש מציק, וכקלרק קנט הוא אפילו לא רע. אבל אחרי תהליך ליהוק אינסופי יש תחושה שלסופרמן הגיע שחקן עם נוכחות קצת יותר מסעירה. ואם ברנדון ראות מאכזב, הרי שקייט בוסוורת כבר נראית ממש טעות. לא האמנתי לרגע שהיא לויס ליין. בוסוורת היא אולי שחקנית יפה והיא לא נטולת כישרון, אבל כלויס ליין היא נטולת תשוקה. לא ברור למה סופרמן ירצה להפוך את העולם בשבילה.

התמוה. בראיין סינגר מודה שהוא מעריץ את "סופרמן" של ריצ'רד דונר מ-1978, ובצדק. אבל ההחלטה שקיבלו סינגר ואולפני וורנר להפוך את "סופרמן חוזר" למעשה ל"סופרמן 3", ולהמשיך – הן מבחינת העלילה והן מבחינת מראה הסרט והטון שלו – מהמקום שבו הפסיקו דונר וריצ'רד לסטר (שביים את "סופרמן 2") ב-1980. למה?! "סופרמן חוזר" היה יכול להיות המצאה מחודשת של הדמות ושל סדרת הסרטים, קצת כמו שטים ברטון בטח דמיין כשתכנן לביים את "סופרמן חי" שלו. ובמקום זאת, הוא נראה כמו ספק רימייק ספק המשך לסרט המקורי. זה יוצר תחושת החמצה, וחמור מזה, תחושה של התבטלות מול המקור. ואני מודה, הוא היה נפלא. אבל אני חושב שהגיע לנו סופרמן קצת יותר עכשווי. סופרמן שיהיה יותר מיוסר, יותר אנוכי, פחות פטריוטי, פחות זמין לכל העולם. זה הסופרמן שקוראי הקומיקס קיבלו בעשור וחצי האחרון בחוברות הקומיקס. "סופרמן חוזר" היה צריך להיראות כמו תשדיר שירות לשירותי סעד נפשי ולא כמו פרסומת למשחת שיניים.

הבעייתי. קווין ספייסי כלקס לותור. תענוג לראות שחקן מתמוגג מהתפקיד של עצמו, אבל ספייסי הפך את לותור לדמות כה קריקטורית שהוא נטרל את המתח. לותור שלו אינו מהווה איום, הוא ליצן. וזו בעצם הבעיה הכי גדולה של סינגר בסרט הזה: הוא לא מחזיר לנו את סופרמן אחרי 20 ומשהו שנות היעדרות וצמא. הוא מחזיר אותו לקולנוע בשעה שסופרמן הוא מותג חי ופעיל. אני חושב, וכבר כתבתי את זה כאן בעבר, ש"סמולוויל" – העוסקת בנעוריו של קלרק קנט, בשנים שבהן גילה את כוחותיו ואת העובדה שהוא סופרמן – היא סדרה מבריקה. אם "סופרמן חוזר" היה הופך ל"סמולוויל, הסרט", הייתי יוצא מאושר. יוצרי "סמולוויל" עושים עבודה מצוינת בהמצאה מחודשת של המיתוס הסופרמני. אחד הדברים שהם עשו, והסרט מתעלם מכך לחלוטין, הוא לייצר מערכת יחסים אישית והדוקה בין קלרק קנט ולקס לותור. אבל סינגר ושות' כאמור, לא רואים את "סמולוויל" ממטר. מבחינתם לותור היה ונותר ג'ין הקמן מהסרט המקורי וספייסי פשוט ממלא את מקומו. הוא לא יותר מארכי-נבל קומיקסי מופרז, וגם ספק האתנחתאות הקומיות, ששוב זומם לזרות כאוס ומוות על העולם. ומבחינה תסריטאית יש כאן גם פגם די משונה: חוץ מסצינה אחת הכרחית, סופרמן ולקס לותור כלל לא נפגשים בסרט. לותור מחרב את העולם, סופרמן מטאטא אחריו. לקס לותור אמור היה להיות האלטר-אגו האפל של סופרמן, וזה היה יכול להיות הסרט שבו סופרמן, אחרי גלות ממושכת, היה צריך לפחות לרגע לעצור ולתהות: רגע, אולי כוחות העל שלי יעשו אותי טוב יותר כבן ברית של לותור, ולא כאויבו המושבע. אבל לסופרמן יש כנראה גם סופר-מצפון וסופר-מוסר. הוא האיש נטול הדילמות.

הטוב. תחילת הסרט מקרטעת. סופרמן חוזר לכדור הארץ אחרי שנעדר מכאן לחמש שנים. הוא נוחת שוב בשדות החקלאות של סמולוויל ומבלה כמה ימים בחוות הוריו המאמצים. את אמא קנט מגלמת אווה מארי סיינט ("מזימות בינלאומיות", "חופי הכרך"). אבל מלבד הריגוש במפגש עם שחקנית ותיקה שנעלמה מחיינו ועושה כאן קאמבק מוצדק, לא לגמרי ברור מה הסצינות בסמולוויל נותנות לסרט. כאמור, סינגר ניסה להישאר כה נאמן למבנה של "סופרמן", שהסצינות בחווה כנראה נראו לו מתבקשות מבחינת אווירה יותר מאשר צידוק עלילתי. אלא שהגמגום הזה לא נמשך זמן רב מדי. לוקח לסרט 20 דקות עד שהוא מגיע לסצינת הפעולה הראשונה שלו, לרגע שבו קלרק קנט חושף את חליפת סופרמן שמתחת לבגדו, ויוצא להציל את העולם – סליחה… את לויס ליין, מהתרסקות מטוס. אה, כן, הנה סיבת הקיום האמיתית של הסרט: לשנע אדרנלין אקשני בעורקיהם של בני הנוער והוריהם הצופים בסרט. וזה עובד.

המעולה. הסרט נפתח בהקלטה של מרלון ברנדו, בתפקיד ג'ור-אל, אביו של סופרמן מהסרט המקורי, שנותן לבנו את משימתו האלוהית. "אני שולח אותך, בני יחידי, לכדור הארץ כדי להושיע את בני האדם". שער המגזין "אדבוקט", ירחון לנושאים הומו-לסביים באמריקה, תהה "האם סופרמן הומו", כי הרי בראיין סינגר הוא במאי שחי מחוץ לארון וסרטי "X מן" שלו היו מעין מטאפורות לחיים של קהילה מופלה ומנודה. השאלה שהיתה צריכה למעשה להישאל היא "האם סופרמן ישו". שכן סינגר, הומו ויהודי, עושה כאן סרט גוי סטרייטי. לא שזה אמור ממש להפריע לנו, רוב הסרטים המיועדים לקהל רחב נושאים מסרים פרוטסטנטיים על הקרבה וגאולה. ואם כבר גאולה, הרי ש"סופרמן חוזר" הוא טקסט דווקא נוצרי-אוניברסלי שנון,הוא מתאר את הביאה השנייה וגם השלישית של סופרמן.

וכשלויס ליין כותבת מאמר בשם "למה העולם אינו זקוק לסופרמן" הסאב-טקסט הוא שהעולם אינו זקוק לאלוהים. וכמובן שעל פי האתוס האמריקאי עולם נטול אלוהים הוא עולם של טרור, אסונות, יגון. אבל סינגר ושותפיו לתסריט דווקא מנסים להתפלפל קצת עם המוטיבים הדתיים של סופרמן. להפוך אותו לא רק לישו, אלא להשוות אותו לאלים מהמיתולוגיה היוונית. יש כאן שפע ציטוטים מאלפי שנות התרבות המערבית, שבהן סופרמן ממוקם כאחד מרצף של אלים – מהיוונים, הרומאים, ההינדים והיודו-נוצרים.

האופטימי. אם במשך כמעט שעתיים "סופרמן חוזר" היה סרט פעולה סביר אך מיושן, הרי שהמערכה האחרונה שלו מושלמת. יש בה נקודת מפנה מצוינת ועדכנית, וכל עוד היא שם היא מעוררת ציפיות לעתיד. אולי "סופרמן חוזר 2" יהיה הסרט שלו חיכיתי ואולי לא. זה כוחה של תפילה: תמיד יש למה לקוות. ואצל סופרמן יש גם למה לחכות.

 

 

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה