24 דצמבר 2013 | 18:41 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

אייבל פררה. ראיון עם ג׳אנקי לשעבר

אייבל פררה

הערב יוקרן בערוץ יס 3 (במסגרת משבצת פסטיבל הקולנוע של יס 3, ובמסגרת חודש בין הסדינים) הסרט ״4:44, היום האחרון בעולם״, סרטו האחרון של אייבל פררה, שהוקרן בשנה שעברה בפסטיבל ניו יורק וסימן מעין קאמבק של אחד הבמאים הכי עצמאיים שצמחו באמריקה. מנקודת מבט ישראלית, זו הפעם הראשונה מאז ״מרי״ ב-2005 שסרט של פררה מגיע להקרנה כלשהי בישראל. גם סוג של קאמבק. בשנות התשעים, פררה היה אחד הבמאים המסעירים בעולם ואחד היוצרים שהכי הלהיבו אותי – הוא עשה גרסאות שלו לסרטי אימה וגנגסטרים שנעו על הגבול שבין אקספלויטיישן וארט-האוס. ולכבוד הקרנת ״4:44״ הערב, אנשי יס סידרו לי הזדמנות לשוחח איתו קצת. הנה הוא:

פורסם ב״פנאי פלוס״, 18.12.2013

בתחילת שנות השמונים אייבל פררה הפך לאגדה. האיש שהגיע מאשפתות ניו יורק, והתחיל את דרכו כבמאי פורנו, פנה לבימוי סרטי פשע ואימה עצמאיים וקיצוניים למדי. כל מה שבריאן דה פלמה עשה כהומאז׳ שנון לסרט אחר, אייבל פררה הפך להתקף פסיכוטי. רוצח עם מקדחה? בריאן דה פלמה עשה את זה ב״תעתועי גוף״ ואז פררה ב״דרילר קילר״ וב״מיס 45״ (שאגב, יוצא בהפצה מחודשת בסוף השבוע באמריקה). פררה עבד בזול ומשך תשומת לב בזכות העובדה שהוא היה הבמאי הכי קיצוני בשכונה – בכל הקשור לסקס ואלימות. ״מרדף החתול״ שלו, על פי ספרו של אלמור לנארד, נותר אחד הפילם-נוארים האהובים עליי, ו״מלך ניו יורק״ נותר אחד מסרטי הגנגסטרים הטובים של דורנו. ואז הוא ביים ב-1992 את ״פקד מושחת״ וזכה – לרגע קט – לתהילה. הסרט המוטרף ההוא – בכיכובו הבלתי נשכח של הארווי קייטל – עסק בשוטר מכור לסמים שבמקום להשליט סדר בעיר, הוא רק מטיל אימה וכאוס בחיפוש אחר הפיקס הבא שלו, כולל שוד אלים של כנסיה ותקיפת נזירה. אה כן, סרטיו של פררה תמיד מנהלים משא ומתן קשוח מאוד עם אלוהים ועם אמונה. תשומת הלב הרבה שהסרט הזה זכה לו, הביאה איתה גם את הפנייה הראשונה והאחרונה מהוליווד: לביים עוד רימייק ל״חוטפי הגופות״. זה היה ניסיון קטסטרופלי וכושל (אבל הסרט היה מעניין למדי). סרטיו של פררה תמיד עוסקים במין, כוח והתמכרויות. למרות שיש בסרטיו פשטות ישירה, הוא מצליח לזהות מטאפורות לפני שהן הופכות לקלישאות. ״ההתמכרות״ שלו היה אחד מסרטי הערפדים המעניינים של עשרים השנים האחרונות, בייחוד כי דרך ערפדים פררה דיבר, שוב, על התמכרויות. ובהתמכרויות הוא מבין: פררה ביים את רוב סרטיו בתור ג׳אנקי, מכור לסמים ואלכוהול.

למרות שהוא מעולם לא הפסיק לעבוד, קרוב לשמונה שנים לא ממש שמענו ממנו. הוא עשה בשנים האחרונות בעיקר סרטי תעודה וסרטים קצרים. ולפני כן, הוא פנה לביים סרטים שהלכו והתקשקשו והיו מאוד לא מפוקסים. בשנה שעברה הוא חווה סוג של קאמבק: סרטו האחרון, ״4:44, ביום האחרון של העולם״ הוקרן בפסטיבל ונציה ובפסטיבל ניו יורק. פררה פנה לכיוון מצומצם יותר: שני אנשים בחדר – ווילם דפו, שהפך עם השנים לשחקן הקבוע שלו, וכנראה האיש היחיד על הסט שיותר משוגע מהבמאי, ושאנין לי, בת זוגו של הבמאי. תקציב קטן, כרגיל, עלילה מינימליסטית, ובעיקר דינמיקה אנושית דחוסה. כמו כל סרטיו של פררה, גם הסרט הזה מעולם לא הופץ בישראל והזדמנות ראשונה לצפות בו תהיה הערב בערוץ יס 3, במסגרת חודש ״בין הסדינים״ של ערוצי הסרטים (שזו דרכם המכובסת להגיד לנו: ״יש ציצים!״).

ווילם דפו וידיד מתוך ״4:44״

״4:44״ מתרחש כמה שעות לפני שהעולם מגיע לקיצו כתוצאה קטסטרופה אקולוגית (אל גור מגיע לאולפני הטלוויזיה בתוכניות אירוח ואומר ״אמרתי לכם״). שני אנשים בלופט במנהטן מחכים לסוף העולם: היא אמנית, שמקדישה את זמנה לציור ולהאזנה לדברי חיזוק רוחניים; הוא שחקן שמגיב לבשורה הבלתי נמנעת בכעס, ואז בחשבון נפש, ולבסוף בפיוס. בשנה שחלפה מאז בכורת הסרט הזה חזר פררה לעבודה בכל הכוח: הוא כבר גמר לצלם סרט חדש, המבוסס על פרשת דומיניק שטראוס-קאן; והוא עומד להתחיל לביים סרט נוסף, על יומו האחרון של פייר פאולו פזוליני, היום בו הוא נרצח. את הסרט הזה הוא מביים ברומא, ושם אני תופס אותו לשיחת טלפון קצרה.

– אז אתה סוף סוף מביים את הסרט שלך על פזוליני. אני יודע שכבר מזמן רצית לעשות את זה.

״כן. אני מתחיל לצלם בינואר. זה די דומה במבנה שלו ל׳4:44׳. ווילם דפו מגלם את פזוליני ביום האחרון לחייו.״

– וגמרת כבר לצלם את הסרט שלך על פרשת דומיניק שטראוס-קאן. ספר לי קצת על זה.

״כן, זה כבר גמור. זה יוקרן בפסטיבל קאן. צילמנו בניו יורק, ויקראו לסרט ׳ברוך הבא לניו יורק׳. ז׳ראר דפרדייה מגלם את דומיניק שטראוס-קאן וז׳קלין ביסט מגלמת את אשתו, אן סינקלייר״.

נעצור את השיחה לפסקה של תזכורת: דומיניק שטראוס-קאן היה יו״ר קרן המטבע הבינלאומית ומי שנחשב למועמד מוביל להיות נשיא צרפת, כשהוא נעצר בניו יורק והואשם בתקיפה מינית של חדרנית מלון. אשתו, אן סינקלייר, בת למשפחת סוחרי אמנות עשירה ואשת תקשורת ידועה בצרפת, התגרשה ממנו אחרי המשפט, כשהאשמות נוספות על מקרי תקיפה מינית הועלו. בשבועות שאחרי המעצר, קאן חויב להישאר במעצר בית בניו יורק עם אשתו. חזרה לפררה:

״הסיפור הזה ריתק אותי. זה גם סיפור על התמכרות. במקרה שלו זו התמכרות למין. מדובר באחד האנשים החזקים בעולם, ומי שהיה יכול להיות עכשיו נשיא צרפת, אבל ההתמכרות שלו הרסה לו את החיים. אני מתמקד בסרט בתקופה שבה הוא היה צריך להיות במעצר בית עם אשתו. תחשוב על זה, אחד האנשים הכי עשירים וחזקים בעולם נשלח למעצר בכלא רייקרז איילנד (בית הסוהר על אי צמוד למנהטן), מקום קשוח. ובכל זאת, נראה לי שהוא היה מעדיף להישאר במעצר מאשר להגיע למעצר בית עם אשתו אחרי מה שהוא עשה״.

– לא מעט מהסרטים שלך עוסקים בהתמכרות. לאחד מהם אפילו קראת ״ההתמכרות״. זה נושא שאתה מכיר היטב.

״כן, אני הייתי מכור לסמים ואלכוהול. שנים״.

– ועכשיו?

״כבר לא. אני נקי בערך שנתיים.״

– זה מעניין, כי אני הייתי בטוח שכדי לביים סרטים צריכים להיות הכי נקיים כי זה דורש ריכוז, ושיווי משקל ומשמעת. איך הצלחת לביים ולעשות סמים במקביל?

״(פררה צוחק מהבורות שלי) לביים זה החלק הקל כשאתה מסטול! כשאתה ג׳אנקי הבעיה היא להתמודד עם החיים, להיות שם בשיווי משקל. אתה פשוט לומד איך לעשות את זה״.

– באופן משונה חשבתי ש״4:44״ הוא אחד הסרטים הכי אופטימיים שלך.

״(צוחק). אם אתה חושב שזה שכל העולם מגע לקיצו וכל האנושות מתה זה אופטימי אז כן״.

– ובכל זאת, יש בסרט תחושה גדולה של פיוס, הוא אפילו הסרט הכי רוחני שלך, בעיניי.

״זה קודם כל סרט מאוד אישי. השחקנית בסרט היא בת הזוג שלי. ולווילם דפו יש בת זוג שהיא בערך בגיל שלה. אז הוא מבין היטב את הזוגיות הזו שהם מגלמים. אז זה גם סרט אישי עבורו. והיא בודהיסטית, אז היא מקשיבה לכל הדרשות האלה״.

– ומציירת ציור שאיש כבר לא יראה.

״בדיוק, זה הרעיון״.

בשלב הזה מפסיק פררה לדבר על סרטיו ורוצה לשמוע יותר על מה שקורה בישראל. הוא עוקב אחר החדשות בעניין המתיחות מול אירן וההסכם בין ארצות הברית וטהרן. כשמדברים על סוף העולם, הוא סקרן לדעת האם יש תחושה כזאת בישראל. אני מספר לו שלא, שלמרות כותרות העיתונים, ישראל היא מדינה נורמלית כשהולכים בה ברחוב. ״אתה מאוד אופטימי״, הוא אמר לי.

– כן, אני באמת אופטימי. למעשה, לכל אורך הסרט שלך ממש קיוויתי שבסוף יקרה משהו מפתיע ושהעולם לא באמת יגיע לקיצו.

״אה, אז אתה אופטימי מדי בשביל הסרטים שלי״.

אתה באמת חושב שיש סיכוי שהעולם יגיע לסופו מתישהו בקרוב?

״לפעמים אני חושב ככה.”

אבל אז פררה העדיף לחזור ולדבר על ישראל. ״הייתי בירושלים כשצילמתי את ׳מרי׳ ב-2005. המקום הזה שינה את חיי, אני מאוד מתגעגע אליו ומקווה לחזור בקרוב״.

העברתי את בקשתו לאנשי פסטיבל ירושלים, שיזמינו אותו עם ״ברוך הבא לניו יורק״ לפסטיבל הבא. ואולי הגיע הזמן לרטרוספקטיבה מסרטיו.

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “אייבל פררה. ראיון עם ג׳אנקי לשעבר”

  1. hamlet 25 דצמבר 2013 ב - 11:36 קישור ישיר

    MS. 45 ROCKS

  2. עומרי 28 דצמבר 2013 ב - 18:40 קישור ישיר

    כל הכבוד יאיר . הלוואי ויעשו לו רטרוספקטיבה בירושלים יוזמה מעולה .בהצלחה.
    אני הראשון להגיע


השאירו תגובה