28 מרץ 2014 | 16:55 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

״רכבת הקרח״, ביקורת

״רכבת הקרח״. תיבת נוח השנייה

״רכבת הקרח״. תיבת נוח השנייה

למעשה, יצאו השבוע שני סרטים על תיבת נוח, אחד בעבר ואחד בעתיד. האחד הוא ״המבול״ והשני הוא ״רכבת הקרח״ בו בני אדם וחיות עולים על רכבת שמקיפה את כדור הארץ הפוסט-אפוקליפטי, בו כל מי שנמצא מחוץ לרכבת נכחד, והיא מקיפה אותו, שנה להקפה, שוב ושוב, עד שכל השלג יפשיר. ב״רכבת הקרח״ אנחנו מבינים מהר מאוד שהחיות בסיפור הזה הם בני האדם עצמם.

אבל כדי להתחיל את הסיפור של ״רכבת הקרח״, צריך להתחיל עם פלאשבק פרה-היסטורי, כי זה סרטו הראשון של בונג ג׳ון-הו, אחד הבמאים הגדולים בעולם כרגע, שמגיע להקרנות מסחריות בארץ.

פורסם ב״פנאי פלוס״, 26.3.2014

הגל החדש של הקולנוע הקוריאני התחיל בשנת 2000, כשלזירה נכנסו שני במאים: פארק צ׳ן-ווק ובונג ג׳ון-הו. שניהם פעלו באופן כמעט חופף: בשנת 2000 בונג הוציא את ״כלבים נובחים לא נושכים״ ופארק שיחרר את ״איזור ביטחון״, וב-2003 שניהם פרצו לתודעה בינלאומית – הראשון עם ״שבעה צעדים״ והשני עם ״זכרונות מרצח״, אחד הסרטים הכי משפיעים של העשורים האחרונים (ראו את ״זודיאק״ של דיוויד פינצ׳ר, שהושפע ממנו, והסרט שמהווה פחות או יותר את התבנית עליה נוצקו רוב הסדרות של HBO בעשור האחרון). היו עוד לא מעט במאים קוריאניים שהתבלטו ועשו דברים מופלאים בעשור הזה (קים קי-דוק היה השם המוכר ביותר לצופה הישראלי מבני הגל הזה), אבל דומני שפארק ובונג היו השגרירים הבכירים של הקולנוע הקוריאני החדש: קולנוע ז׳אנרי, מלוטש מאוד, וירטואוזי, אלים, אבל שיש בו גם משהו עמוק ופילוסופי (וגם קודר מאוד). שני הבמאים הדי-מסונכרנים האלה, למרות סגנונם השונה, הבשילו במקביל כדי לפרוץ החוצה ממולדתם ולנסות ולביים סרט באנגלית. שניהם, אגב, לא התפתו לקבל על עצמם לביים פרויקט הוליוודי מוזמן שהוצע להם, דבר שכמה מעמיתיהם כן עשו, ונפלו בו, אלא לקחו פרויקט עצמאי. פארק צ׳ן-ווק ביים את ״סטוקר״ הקטן והאינטימי באופן יחסי, ובונג ג׳ון-הו ביים את ״רכבת הקרח״ הגרנדיוזי והשאפתני. וכך, למרות שלאורך כל השנים הייתי במחנה אוהדיו של בונג יותר מאשר של פארק, אני חייב להודות שבמעבר להפקות בינלאומיות באנגלית, העדפתי את זה של פארק. ״סטוקר״ לא הוקרן מסחרית בארץ (הוא הוצג בפסטיבל אוטופיה בסתיו שעבר), אבל אני מצאתי אותו מרתק: סרט שכולו הברקות מצלמה וסגנון ויצירת אווירה שנראה כמו סרט בכורה של במאי מתחיל ולא סרט של במאי ותיק, אבל כולו מלא רגעים מופלאים של קולנוע. לעומת זאת, ״רכבת הקרח״ מגיע כעת להקרנות מסחריות, ובתור מי שתמיד אהב את סרטיו של בונג – ובייחוד את סרט המפלצות המבריק שלו, ״המארח״ – אני חייב לבטא אכזבה מסוימת מהסרט הזה.

בעתיד הלא מאוד רחוק, כל העולם קפא, ובני האדם וכל החי הוכחדו. למעט כמה מאות בני מזל שעלו על רכבת שבנה מיליארדר מטורף ובעל חזון נבואי, שראה את שעתיד להתרחש וקיבץ לרכבת אנשים, חי וצומח להצלת האנושות. אבל אגב כך, הוא גם ניסה לבנות לעצמו את האוטופיה שכדור הארץ בשנת 2014 הוציא מהאופנה: חזרתן של המעמדות. אלה מהמחלקה הראשונה מתפנקים, אבל אלה מהמחלקה האחרונה הם הדלק של העשירים. ״רכבת הקרח״ הוא למעשה משל חברתי פיקחי למדי – וגדוש רבדי-רבדים של רעיונות – שדוחס את האנושות לתוך רכבת אחת והופך אותה לסוג של מעבדה. קודם כל, כבר הרעיון הזה של אנשים ברכבת שנעה בין חיים ומוות הוא סוג של צמרמורת היסטורית. אבל בעיקר יש כאן משל על מאבקי כוח כלכליים, טקסט מרקסיסטי על איל ההון שמחזיק את המכונה בידיו ועל מעמד הפועלים המנוצל שמניע את גלגלי התעשיה שלו. הסרט מספר על המהפכה שמנסים אנשי הקרונות האחרונים לעשות, ואגב כך שואל את השאלה המטרידה לא פחות: האם גם מחאות חברתיות וניסיונות הפיכה אינם בסופו של דבר כלי דיכוי בידי השליטים? כזה המעניק למעמד המנוצל כמה רגעים של קתרזיס, תחושה של שיחרור, של שינוי הגורל, שבסופו של דבר נגמר תמיד, ברמיסת המורדים, והכנעת ההמונים לסיבוב נוסף של דיכוי חמור יותר.

אבל אני הייתי רוצה להתבונן דווקא בפתיחת הסרט ולא בסיומו. בסצינות הפתיחה אנחנו למדים שבשנת 2014 כדור הארץ הולך ומתחמם, אבל המדע מצא תרופה להתחממות הגלובלית: חומר כימי המפוזר באטמוספירה ומביא להורדת הטמפרטורות. כמה שבועות של שמחה, ואז המחיר: כדור הארץ קופא לחלוטין. שימו לב שלא מעט מסרטי האסונות מהשנים האחרונות מתחילים במה שאמור להיות הישג מדעי כביר. הפתיחה של ״אני, אגדה״ עסקה בכך שאמה תומפסון הצליחה למצוא חיסון נגד סרטן. ידה-ידה-ידה, בני האדם הופכים לזומבים ומתחילים לאכול זה את זה. משמע, שמה שסרטי מדע בדיוני בעצם הכי מפחדים ממנו זה המדע. שאין דרך לתקן את העולם על ידי מדע מבלי להחריב אותו לחלוטין. הסרטים האלה משתמשים ברעיון העלילתי הזה רק כנקודת מוצא שתסביר מה גרם לכך שכל האנושות הושמדה חוץ מקומץ הניצולים שבו יעסוק הסרט, אבל היא נותנת לסרטים האלה בסיס ערכי: חשדנות כלפי הקידמה, פחד משתק מהישגי מדע שנראים בלתי טבעיים, והבנה שכך או כך, העתיד שלנו יהיה דומה מאוד לפרה-היסטוריה שלנו: מאבקים שבטיים על טריטוריה, מזון והישרדות. עתיד אפוקליפטי שדווקא הישג טוב, לכאורה מציל חיים, הוא זה שיביא אותנו אליו. קהילת המדע צריכה להתרעם נגד סרטים כאלה שלמעשה הופכים אותם לסוג של מחריבי עולמות.

אז מה הבעיה שלי עם ״רכבת הקרח״? זו בעצם בעיה של צופה מפונק. זה סרט מרשים ושאפתני, שבו כל סיקוונס מתרחש בקרון אחר על הרכבת, וכל קרון הוא כמו עולם אחר לחלוטין. המון רעיונות מוצלחים. אבל בתור מי שאהב את סרטיו הקודמים של בונג ג׳ון-הו, אני חייב לומר שגם חשתי שיש משהו בהפקה הענקית הזאת ששיתק אותו. היו רעיונות טובים, אבל בלי הברקות, בלי גאונות, וכבר למדתי לצפות ממנו לקולנוע מאוד משוכלל. כאן, חשתי שמצד אחד אנחנו במעין חזרה אל העולם של ״1984״ (תחושה שהתחזקה בזכות הנוכחות של ג׳ון הרט), אבל שהיא מעורבבת עם לא מעט ״ברזיל״ (לדמות של ג׳ון הרט קוראים גיליאם, וזה כנראה לא מקרי) אבל גם ״האלמנט החמישי״ (יש משהו גרוטסקי ולא נעים בעיצוב הדמויות העתידניות הנלעגות בשני הסרטים שהופך את הסרט שלא בטובתו לרגעים לקומדיה קאמפית קצת מביכה). וכך, למרות שיש בסרט הזה לא מעט תבונה, אני מרשה לעצמי להתאכזב כי לא מצאתי בו גאונות.

ובכל זאת, הוא ראוי. בעיקר בגלל שאחרי כמה וכמה רגעים צפויים מדי, אנחנו מגיעים לחלק הכי מעניין ב״רכבת הקרח״: הסוף שלו. כל הסרט נוסע על מסילה די ברורה מראש: המורד שועט לעבר הקטר בו נמצא בעל הבית ואנו מצפים לשואו-דאון ביניהם, אבל בתפנית מעניינת למדי אנחנו מגלים שהיה לסרט גיבור סמוי, והוא הולך להוביל את העלילה להסתעפות אחרת, לא צפויה. להוריד את הרכבת הזאת מפסיה, לנסות לחפש נראטיב אלטרנטיבי לסיפור המוכר. שם נמצאת ההברקה של ״רכבת הקרח״.

===========

נ.ב:

נקודת השקה נוספת בין בונג ג׳ון-הו ובין פארק צ׳ן-ווק הוא השחקן סונג קונג-הו, ששניהם הרבו ללהק לסרטיהם. למרות השמות המפורסמים יותר בקרדיטים, סונג מופיע בתפקיד מרכזי בסרט הזה, מדבר בו בקוריאנית ולמעשה גונב את ההצגה ואת העלילה. עד סוף הסרט, ברור למה הבמאי נתן לשחקן הקבוע שלו את התפקיד הזה, שלמעשה הופך להיות החשוב ביותר בו.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “״רכבת הקרח״, ביקורת”

  1. 29 מרץ 2014 ב - 22:17 קישור ישיר

    סרט מעולה לדעתי. מאוד אהבתי. לא יודע, לא חפשתי ולא צפתי לגדולה ובסך הכל הוא עלה על הציפיות המוקדמות שלי.

  2. 30 מרץ 2014 ב - 2:14 קישור ישיר

    לי דווקא הסרט התכתב עם cabin in the woods מבחינת הסיום שלו.
    בשני הסרטים הגיבורים (או הגיבורים המשניים) מעדיפים לתת לעולם (כולו) להיחרב מאשר להמשיך לקיים אותו.

  3. 10 אפריל 2014 ב - 13:33 קישור ישיר

    תוכל להרחיב למה התכוונת בגיבור סמוי? לבתו של הדמות של סונג?

  4. 14 יולי 2014 ב - 11:07 קישור ישיר

    ביקורת מעניינת, ניתוח מדהים של הסרט, בדיוק מה שחיפשתי לקרוא.
    אני עדיין בתחושות מעורבות בנוגע לסרט, אבל אחלה ביקורת. החכמתי, תודה 🙂


השאירו תגובה