"הבן של אלוהים״. זרים בגן עדן

שמעתי על ״הבן של אלוהים״ לראשונה לפני כמה שנים. אז הראפר היה ברסלבי, האבא היה חיים טופול והמסע היה באוקראינה. מאז עבר הסרט כמה וכמה גלגולים ופיתוחים. הראפר הפך חב״די (ותודה למתיסיהו), האבא הפך למכרם חורי (שפשוט נושא את הסרט הזה על כתפיו ומעניק לו כריזמה כבירה והמון-המון רגש) והמסע הוא כעת בנופי יוון, משלג לשמש. ואולי הנופים האלה הם שמעניקים לסרט את חמימותו הרבה, וללא ספק משפיעים על הצד הוויזואלי הדי מרהיב שלו (קרדיט לצלם בנג׳י כהן). רק זוהר שטראוס, בתפקיד הבן החוזר בתשובה, נשאר קבוע לכל אורך תהפוכות ההפקה. המגרעות שהיו על נייר התסריט – הדמויות המסומנות מדי, והשם שהוא בעיניי נוראי ומהווה המכשלה העיקרית של הסרט – כל אלה נותרו. אבל להם נוסף נשק יום הדין של ארז תדמור וגיא נתיב: הם יודעים לביים. הבימוי, הליהוק, הצילום, והעריכה שמניעה את הסצינות הישר אל רגעי הרגש שלהם, הופכים את ״הבן של אלוהים״ לסרט שבראש ובראשונה, פשוט מהנה ומרגש לצפות בו.

הנה הביקורת שלי עליו, בעוד טיפ-טיפה הרחבה:

פורסם ב״פנאי פלוס״, 26.3.2014

בעולם הקולנוע לא פעם עולה לדיון הנושא של היחס בין התסריט לתוצאה הסופית. רבים יודעים להגיד שתסריט טוב הוא הבסיס לסרט טוב. האקסיומה היא: אין סרט טוב בלי תסריט טוב. וגם, שהתסריט הוא הדבר הכי חשוב בסרט. וזה, כמובן, לא שגוי. אבל בעיניי, זו גם לא האמת המוחלטת. בתור מי ששייך לתחום הכתיבה הייתם מצפים שאהיה נאמן לאסכולת ״התסריט הוא השליט״. אבל לא, כשזה מגיע לקולנוע, אני ניצב לצד הבמאים. סרט טוב יהיה כזה רק אם הבימוי בו יהיה באמת טוב. אני מעדיף פי אלף תסריט בינוני המבויים על ידי במאי מעולה על פני תסריט מעולה שיבוים על ידי במאי בינוני. אני מבטיח לכם שתסריט גאוני המבוים על ידי במאי בינוני יהפוך לסרט בינוני. מי שיכתיב את אופי הסרט תמיד יהיה הבמאי.

זו דעתי ואני מנסה לנמק אותה כאן שבוע אחר שבוע. והנה מגיע הסרט ״הבן של אלוהים״ ועוזר לי להוכיח את הטענה שלי. מבחינה תסריטאית, הסרט הזה חלש. למה הכוונה? הכוונה היא שיש בסיטואציה הדרמטית בסרט משהו מאוד בסיסי. זה כמו מבוא לדרמה: אב ובנו שלא מדברים זה עם זה יוצאים למסע שורשים. האב אתאיסט גמור, הבן חוזר בתשובה. במהלך המסע הם רבים וסוגרים חשבונות ובדרך עוברים תחנות שכמו לוקטו להם מסרטים אחרים: הזונה טובת הלב שמעניקה לאב הקשיש רגעים מאוחרים של רכות; זכרונות מהשואה; כדורגל; חתונה; בדיחות קשישים. יש משהו נוסחתי מאוד בסרט, ויש משהו דל מאוד בדמויות. אנחנו לומדים לא מעט על האיפיונים שלהם, אבל לא למה התכונות האלה רלוונטיות לסיפור. האב, למשל, הוא גבן (יצרן גבינות). למה? כי זה מצטלם טוב. הבן הוא ראפר. רלוונטי לדרמה? לא ממש (אבל כן מיתרגם לסצינה אחת מאוד מוצלחת באמצע שום-מקום). האשה היא זונה. למה? הסיפור לא היה משתנה אם היא היתה מנכ״לית היי-טק במסע עסקים (חוץ, אולי, מהרמזים הנוצריים שיש בסרט הזה, שגם שמו קרוב יותר לכנסיה הקתולית מאשר לחסידות חב״ד). אז מנקודת מבט תסריטאית, הסרט לקוי.

אבל אני רוצה לשבח את הנוסחה. כי ארז תדמור וגיא נתיב, הבמאים והתסריטאים של ״הבן של אלוהים״, לוקחים את הנוסחה הכי צפויה והכי אפקטיבית, ומלבישים עליה רגעים קסומים של בימוי. במידה רבה, ״הבן של אלוהים״ הוא אחד הסרטים הכי מהנים, הכי ידידותיים לקהל שנעשו בישראל בשנה החולפת. העלילה אולי צפויה ומתבקשת, הדמויות נראות סכמטיות, אבל השחקנים שמגלמים אותן הופכים אותם לאנשים בשר ודם. מכרם חורי, בתפקיד האב הכעוס, כובש את המסך בהופעה נפלאה שמכסה ספקטרום רגשות נרחב ולרגע לא נראית מזויפת. כנ״ל זוהר שטראוס ואריאן לאבד (שחקנית יווניה שגרה בצרפת ושיחקה גם ב״לפני חצות״). תדמור ונתיב כבר עשו שימוש בכשרון הזה שלהם בסרטם המשותף הקודם, ״זרים״. שם' כמו פה, עלילה פשוטה מאוד על שני אנשים המייצגים הפכים מוחלטים עליה הם מלבישים סצינות מקסימות, מלאות חן וכריזמה. מה שמאוד עוזר להם לאורך כל הקריירה שלהם היא העובדה שיש להם פשוט טעם מצוין בבחירת צלמים. את ״הבן של אלוהים״ צילם בנג׳י כהן, שזו העבודה הראשונה שלו שאני רואה, והוא לוקח הפקה בתקציב מצומצם למדי, שמסתובבת באופן כמעט פרטיזני בנופי יוון, והופך כל פריים לעשיר בסגנון ובדרמה. התוצאה היא סרט שהעלילה שלו אולי מלאה חורים, ואולי מסתובבת באיזורים בנאליים, אבל שקשה לעמוד בקסם האנושי שלה. הקולנוע הישראלי הנפיק לא מעט סרטים מאתגרי-קהל בחודשים האחרונים, והקהל הגיב בהתאם: בהתעלמות. אין לי מושג מה גורם לצופים לרצות לנסות לדגום סרט אחד על פני האחר, אבל אם יש לקהל חושים טובים, דומני ש״הבן של אלוהים״ אמור להיות הסרט שהקהל יתאהב בו.

ציוץ