23 מאי 2014 | 18:24 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

״אקס-מן, העתיד שהיה״, ביקורת

"אקס-מן, העתיד שהיה״

"אקס-מן, העתיד שהיה״

״אקס-מן, העתיד שהיה״ הוא הסרט השלישי של מארוול שמגיע אל מסכינו הקיץ – ״קפטן אמריקה, חייל החורף״ ו״ספיידרמן המופלא 2״ היו קודם – ואם הספירה שלי נכונה, צפויים לנו לפחות עוד שניים עד סוף השנה. חמישה עיבודים של מארוול בשנה אחת, זה כנראה סוג של שיא. ואולי אפילו סוג של הגזמה.

כשיצא – לפני חודש וחצי, עידן נצח בעונת סרטי הקיץ – ״קפטן אמריקה״, נהניתי מהסרט כהוגן וכתבתי את המשפט הזה: ״אני חייב להודות שאני די מוקסם מהאופן שבו אולפני מארוול עובדים כיום״. ובכן, אני חייב לחדד ולתקן את המשפט הזה. כי ״ספיידרמן״ ו״אקס-מן״ הם מותגים שנבראו ביקום של מארוול, אבל בגלל חוזים עתיקים וזכויות שנחתמו לפני עשורים, השליטה על הסרטים האלה לא נמצאת בידיהם. כש״אקס-מן״ (בידי פוקס) ו״ספיידרמן״ (בידי סוני) רק התחילו לצאת בתחילת שנות ה-2000, לפני שמארוול הפך לאולפן עצמאי (בחסות דיסני), הם הביאו משהו חדש: אקשן שמצליח להיות גם ילדותי, אבל גם מתוחכם. ״אקס-מן״ ו״ספיידרמן״ היו תגלית: סרטי אקשן עצומי מידות מאת במאים שמגיעים מהקולנוע העצמאי (בריאן סינגר וסם ריימי). ובשני המקרים, שני הבמאים האלה היו קצת מהוססים וכנועים בסרט הראשון, ודומיננטיים יותר בסרט ההמשך.

ועכשיו, סינגר – שעשה סיבוב אצל המתחרים בדי.סי קומיקס עם ״סופרמן חוזר״ – חוזר ל״אקס-מן״, אחרי שני סרטים שנעשו בלעדיו (או ארבעה, אם אתם סופרים גם את שני סרטי וולברין). והוא עושה כאן הופעת איחוד של כל החבורה: הצוות הקבוע שלו (ובראשם, ג׳ון אוטמן שמתפקד גם כעורך וגם כמלחין) והצלם ניוטון תומס סיגל. אחרי עשר שנים שבהן נעדר מהעולם של אקס-מן, קרה למותג הזה דבר מופלא למדי: אנסמבל מופלא למדי של שחקנים התקבץ אליו. לשלוש מהן יש כבר אוסקרים.

ופגישת האיחוד הזאת מגיעה גם לתסריטאים: מצד אחד, סיימון קינברג, שכתב את ״אקס-מן 3״, ומצד שני, מתיו ווהן וג׳׳ין גולדמן, שכתבו את ״אקס-מן: ההתחלה״. המשימה שלהם היתה לעשות התכת די.אן.איי: לחבר את חוטי העלילה מ״אקס-מן: ההתחלה״ אל אלה של ״אקס-מן״ הראשון, ולעשות מאש-אפ בין הדורות. הפתרון: מסע בזמן. התוצאה: ברדק היסטרי.

וזה המקום שההסתייגות שלי מהמותג "מארוול" נכנסת לתוקף. אם התלהבתי – אולי קצת יותר מדי – מרצף העלילה הסדור שקווין פייג (או פייגי) מייצרים לסרטים המסתעפים מתוך ואל "הנוקמים", אני לא מרגיש משמעת כזאת כשהסרטים נעשים בזיכיון על ידי קבלני משנה אחרים. ולראייה: הרעיון להפגיש את דורות אקס-מן ב-1973, כעשר שנים אחרי עלילת הפריקוול ולהביא את המוטאנטים לסבנטיז, מרשים ומעניין. אבל חוששני שלא מעט מחוטי העלילה שנתפרו כבר בסרטים הקודמים, וגם בסרט הזה, לא מתחברים. ואם הם מתחברים, זה קורה באופן כזה שהנפת איצטדיון בייסבול באוויר תיראה אמינה לעומתם.

בואו נודה. כשבמאי כמו בריאן סינגר מקבל על עצמו פרויקט כמו "אקס מן", הוא עושה את זה משתי סיבות עיקריות (בלי להזכיר את הסיבה הכלכלית, שבוודאי תמיד רלוונטית, כשמוצע לך פרויקט רב תקציב): הסיבה הראשונה היא האפשרות לביים סצינות בקנה מידה גדול, לחלום סצינות ולבצע אותן, כמעט בלי מגבלות. הסיבה השנייה היא הרצון לומר משהו בעל משמעות, על דרך המשל. להשתמש במוטאנטים כמטאפורה אנושית. אם תרצו: לחנך.

נדמה שסינגר תמיד נמשך לצד המחנך קצת יותר מאשר לצד הבימוי הגרנדיוזי. הוא כבר כמעט 20 שנה אחד הבמאים הכי מעניינים בהוליווד, אבל דומני שיש שם פוטנציאל שאף פעם לא באמת הלך רחוק מדי. האם עלינו להבין שסינגר הגיע לקצה היכולת שלו כבמאי עם "החשוד המיידי" ו"אקס מן 2"?

יאמר לזכותו של סינגר: הוא מבין שהדבר העיקרי שגורם להתלהבות מצפייה בסרטי קיץ זה נוכחותם של בין ארבע לשמונה מגה-סצינות, שעיקרן אקשן, ותפקידה של העלילה הוא לנווט ביניהן. ובעצם, המקום שבו רואים מה עשה הבמאי, זה בקטעים האלה, של כוריאוגרפיית פעולה. וזה המקום שבו אני חצוי לגבי "אקס מן" החדש: יש בו כמה סצינות מצוינות, אדירות אפילו, אבל לא מספיק. שתי הגדולות הן סצינת האולטרה-סלואו-מושן עם קוויקסילבר בפנטגון, אולי הסצינה הכי משעשעת בסרט; וסצינת השיא עם מגניטו (שתמיד מעצבן אותי שכולם קוראים לו אריק) ואיצטדיון הבייסבול. זו הסצינה שבה סינגר ושות' רוצים למסור גם את המסר של הסרט. הבעיה היא שמגניטו עובר בסרט הזה בדיוק את אותו מהלך דרמטי שהוא עבר בפריקוול, "אקס מן: ההתחלה", כך שהסרט הזה חוזר על עצמו (ובכלל, אם לא ראיתם את "ההתחלה", תחבבו את הסרט הזה יותר).

ומה המסר? שטוב ורע זו בחירה חופשית ולא בחירה גנטית. שמוטאנטים, כמו כל יצור אנושי, אינם רעים או טובים בפני עצמם, אלא ניתנת להם הרשות לבחור מה הם יהיו. סינגר וחבורתו תניד ניסו להקביל את סיפור המוטאנטים כאנלוגיה לנאציזם או לגזענות באופן כללי. וכאן הוא מציג דמות שהיא סוג של דוקטור מנגלה של המוטאנטים (בגילומו של פיטר דינקלג') שדרכו נשאלת שאלת ה"מה אם?" הכי גדולה של הדורות האחרונים: מה היה קורה אם מישהו היה מתנקש בהיטלר? זו השאלה, אגב, שעמדה במרכז אחד מסרטיו הקודמים סינגר, "ואלקירי". כך שכשזה מגיע לנאצים ולרדיפה אחר מיעוטים (יהודים ו/או הומואים, בעיקר), סינגר לפחות עקבי.

נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “״אקס-מן, העתיד שהיה״, ביקורת”

  1. 23 מאי 2014 ב - 18:42 קישור ישיר

    אננ ממש נהניתי מהסרט, הפחד העיקרי שלי היה כמות הדמויות הגדולה של הסרט הזה אבל סינגר שיחק אותה והסרט לא הרגיש צפוף מידי. אין ספק שישנה אכזבה לגבי אי התאימויות בין שאר סרטי האקס מן – כנראה ככה זה שאין אבא לפרויקט כמו שפייגי עושה בצורה מושלמת כבר שנים. באחד הראיונות סינגר גם אמר שהוא ״יתקן״ כמה דברים ומבקש את סליחת הצופים.
    לגבי הסרטים שלו – בשנים האחרונות ישנה ירידה ( ג׳ק צייד האפונים וסופרמן חוזר היו אכזבות, אני אישית אהבתי את וואלקירי) אבל אני חושב שעם העתיד שהיה הוא חזר לרמה הטובה של סרטי האקס מו במיוחד שמדובר בפרויקט קשה מאוד (כמות הדמויות ומשחקים בזמן)
    הביקורת שלי – http://cinemadesk.wordpress.com

  2. 23 מאי 2014 ב - 21:28 קישור ישיר

    ראשית, אני קורא את הסרט אחרת ממך, מבחינת המסרים שלו.
    בכל סרטי האקס מן, הדמות הכי מעניינת וחביבה עלי הייתה תמיד זו של מגנטו. עד הסרט הזה. פה, בפעם הראשונה, נתנו עומק ועניין לאקסווייר. ואני חושב שדרך הדמות שלו וההתפתחות שהיא עוברת סינגר מביע את המסר הפוליטי שלו פה. בתחילת הסרט אנחנו מקבלים אקסווייר עייף, שרוצה לפרוש מהחיים ומהעולם, מוכן לוותר אפילו על כוחות העל שלו, רק שיעזבו אותו בשקט, אחרי כל הסבל והכאב שהוא ראה סביבו. בסיום הסרט הוא מוכן לחזור לתפקיד המוטנטי שלו, ולנסות לשפר ולעצב את העולם ואת יחסי בני אדם-מוטנטים כמו שניסה בעבר. אני חושב שהכוונה כאן היא לארה"ב, וקריאה אליה שלא לפרוש מהזירה הבינ"ל, אפילו אם היא עייפה ומותשת ומרגישה שהיא נלחמת מלחמה אבודה בניסיון שלה לשפר את העולם. אני חושב שסינגר אומר כאן, אל תוותרו על המשימה האמריקאית. תמשיכו לפעול, תמשיכו לקוות, ובסוף זה יצליח. תיצרו עולם שבו המדינות השונות חיות בשלום.

    ככה שמעבר למסרים הקבועים של הסדרה על גזענות, היחס לאחר וכדומה, אני חושב שהמסר המרכזי של הסרט הוא זה, קריאה לארה"ב להמשיך לשחק תפקיד מרכזי בזירה הבינ"ל. יכול להיות שהמסר הזה מכוון לכלל האנשים בעולם, שוחרי השלום מהמחנה השמאלי-ליברלי, שקשה להם והם הרבה פעמים מרגישים שהם נלחמים מאבק אבוד. הסרט אומר להם, אל תוותרו (אבל אני חושב שהוא מכוון כמובן בעיקר פנימה, לארה"ב).

    מעבר לכך, אני אהבתי את הסרט מאד. סצנות הפעולה – בעיקר זו עם קוויקסילבר – היו מצויינות, הסיפור היה לא רע (גם אם מלא חורים ואפשר היה לעצב אותו אחרת, בצורה יותר מובנת מצד אחד ועמוקה מצד שני), והיו כמה רגעים משעשעים ומענגים. בסך הכל, לא השתעממתי לרגע במהלך הסרט, וזה לא מעט. הוא היה כיפי ומענג ביותר.

    אה, ועוד נקודה אחת: פיטר דיינקליג' לא משחק מוטנט, אלא בן אנוש. ואני חושב שאחת מנקודות התורפה של הסרט, היא שלא עיצבו את הדמות שלו מספיק, במובן הזה שלא הסבירו מה בדיוק יש לו נגד המוטנטים ולמה הוא שונא אותם. אני הייתי משתמש בהקשר הזה במראה של דיינקליג' – הלעג והבוז שמופנים כלפיו מצד בני האדם גורמים לטאסק דווקא לרצות להשתלב בחברה הנורמלית והאנושית, בכל מחיר. ולכן, הוא פונה נגד המוטנטים. זו הדרך שלו להתמודד עם הנושא של קבלת האחר, שחשוב כל כך בסדרה – להפנות את הזעם שלו נגד "אחרים", כשאז הוא יכול להיות בפעם הראשונה חלק מהחברה האנושית, במקום מחוצה לה. ככה, לפחות, אני הייתי מעצב את הדמות של טאסק. לדעתי זה מתבקש, בגלל הייחודיות הפיזית של דיינקליג'.

  3. 7 ספטמבר 2014 ב - 0:46 קישור ישיר

    התחלתי לראות את אקס מן הזה ואת קפטן אמריקה האחרון גם (דרך האינטרנט) ולא יכולתי לסבול יותר מ 12 דקות- משניהם.

    בריאן סינגר במאי בינוני ביותר (גם החשוד המיידי לא מה שעשו ממנו).

    האקס מן היחידי שאני נהנתי ממנו, עם פחות פצפוצים וכאבי ראש של פעולת גיבורי העל (איזה ז'אנר מטופש, מאוס ומעייף. איפה סרטי הפעולה של הניינטיז שהיו בהוליווד, כמו סרטי שוורצנגר דאז, מת לחיות 3 וכדומה) היה האקס מן
    מ 2011- אותו סינגר המעייף רק הפיק ולא ביים.

    תנו לי יפנים עם בעיות במשפחה ולא גיבורי על. מספיק עם זה כבר אמריקה.


השאירו תגובה