14 יולי 2014 | 17:57 ~ 9 תגובות | תגובות פייסבוק

דיווח מפסטיבל ירושלים. מחאת הבמאים: ״אנו קוראים לממשלת ישראל להפסיק את האש״

מימין: נדב לפיד, שירה גפן, אפרת כורם, קרן ידעיה, טלי שלום עזר, שלומי אלקבץ (נעדרו מהאירוע: רונית אלקבץ ובזי גטה)

מימין: נדב לפיד, שירה גפן, אפרת כורם, קרן ידעיה, טלי שלום עזר, שלומי אלקבץ (נעדרו מהאירוע: רונית אלקבץ ובזי גטה)

בסמוך להודעה שפורסמה היום על כך שגם ההקרנה הדחויה של ״ערבים רוקדים״ בבריכת הסולטן לא תתקיים ביום חמישי הקרוב, עקב הוראות פיקוד העורף, המצב הבטחוני המשיך לחלחל היום אל פסטיבל הקולנוע (הבלתי אסקפיסטי בעליל, אגב) של ירושלים. שמונת הבמאים של שבעת הסרטים העלילתיים המתחרים בפסטיבל הקולנוע בירושלים התייצבו אחר הצהריים מול התקשורת והקריאו הכרזה משותפת. הנה היא, במלואה:

אנחנו כל במאי ובמאיות הקולנוע הישראלים שסרטיהם משתתפים בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים מרגישים שאי אפשר בימים כאלה לדבר רק על סרטים , כאילו ההרג והזוועה שמסביב לא מתרחשים.

גם אנו, חלקינו הורים לילדים ולתינוקות, מפחדים. ילדינו מגיבים בחרדה גדולה לאזעקות, לקולות המלחמה הרועמים. איננו מחפשים נקמה ואיננו מאמינים בפתרון צבאי שכבר הוכח שאינו עובד.

לילדי עזה אין כיפת ברזל, אין ממדים ואין אזעקות.

הילדים שחיים בעזה היום הם הפרטנרים של מחר.

ההרג והאימה שאנחנו מטילים רק מרחיקים אותנו מפתרון מדיני.

המצלמות פה, בישראל, מצלמות ומספרות מדי יום את כאבם וסבלם הקשה של תושבי ישראל תחת הטילים. חשוב לנו לומר שכולנו כאן ליבינו עם תושבי הדרום שמצאו את עצמם בחזית המערכה הזו. אזרחים וילדים חפים מפשע שעוברים כבר שנים סיוט לא אנושי. הם זכאים להגנה מלאה ושלמה אבל יש דרך אחרת! דרך של דיאלוג והכרה גם בסבל של האחר. אנחנו רוצים להפנות היום את המצלמות גם אל התושבים העזתיים, נשים מבוגרים וילדים שנהרגו במהלך הימים האחרונים. אלה שמצלמים את כאבם של ישראלים בימים האלה צריכים להיות מספיק אמיצים וישרים כדי לצלם גם את ההרג וההרס הנורא בעזה, ולספר גם אותם. הכאב של אלה ושל אלה, של ישראלים ושל פלסטינים כרוך זה בזה וקשור זה בזה והאחד לא יכול להיפסק כל עוד השני קיים. התפיסה לפיה לא ניתן למאורעות שמסביב להשבית את החגיגה, נמשיך לחיות למרות הכול ולעשות את שלנו, היא בלתי אפשרית מוסרית. בימים נוראיים אלו, אנחנו, כיוצרים, מצפים מעצמינו, מהנהלת הפסטיבל, מהקהל ומהתקשורת להפוך את המפגש בירושלים לקול צעקה. חד וברור.

אנו קוראים לממשלת ישראל להפסיק את האש, לא לשלוח את חיילינו להיהרג שוב במבצע צבאי אכזרי וחסר תוחלת ולדאוג לקיים שיח משמעותי עם העם הפלשתיני ומנהיגיו למען שלום האזרחים משני הצדדים.

על החתום:

אפרת כורם, טלי שלום עזר, קרן ידעיה, שירה גפן, רונית אלקבץ, שלומי אלקבץ נדב לפיד, בזי גטה.

קרן ידעיה, שנראתה כמו הקפטן של הנבחרת, יוזמת המהלך והדוברת הראשית, דיברה בסערת רגשות ניכרת על מחשבותיה איך להתמודד עם המצב שבו היא נמצאת, ועל מחשבותיה הראשונות אולי למשוך את סרטה מהפסטיבל. על כך שמצד אחד, מתקיים פסטיבל קולנוע המשדר תחושה חגיגית, שמחה ונורמליות, ומצד שני, מסביב מצב בלתי נורמלי לחלוטין, של אלימות הדדית שרק הולכת ומסלימה. ועל כך שהתקשורת הישראלית מעלימה מעיני הציבור את המתחולל בעזה, ואת השלכותיו על האוכלוסיה האזרחית בעזה, שלא מקבלת פנים, קול ושמות.

האירוע נמשך כחצי שעה, ואני מניח שאם יעלו ממנו קטעי וידיאו לכלי התקשורת הרגילים הם יהיו ערוכים. אני רוצה להעלות את הסשן המלא. אבל שתי בעיות: עד שהוא עובר מהטלפון שלי לשרתי ההפצה הציבוריים, זה יקח שעות; והבעיה השניה היא שהאירוע נמשך יותר ממה שציפיתי, והסוללה שלי נגמרה ממש לקראת הסוף. אז חסרות כמה דקות, התנצלויות לנדב לפיד ולאפרת כורם שנחתכו (שבעה במאים פוליטיים מאוד, אקטיביסטיים מאוד ודעתניים מאוד עומדים בהכרזה, אז כל אחד רוצה להגיד את דבריו. בקונטקסט הזה, דווקא שתיקתה של טלי שלום עזר נרשמה כחזקה ביותר).

נושאים: בשוטף

9 תגובות ל - “דיווח מפסטיבל ירושלים. מחאת הבמאים: ״אנו קוראים לממשלת ישראל להפסיק את האש״”

  1. 14 יולי 2014 ב - 18:20 קישור ישיר

    ריספקט.

  2. 14 יולי 2014 ב - 22:54 קישור ישיר

    שמונה במאים פוליטיים, דעתניים ואקטיביסטים (ואני אוסיף גם מקוריים ונועזים), וכולם- ללא יוצא מן הכלל חושבים אותו הדבר. זה מעציב ומכעיס אותי בצורה שקשה לי לתאר במילים. האם באמת כל הבמאים האלו מאמינים בדרך הפציפיסטית? אחדות המחשבה הזאת מפחידה אותי. או שאולי, וזה הכי נורא, חלקם מפחדים?
    במדינה שבה גדלו הורי אחדות המחשבה והדעה הגיעה מלמעלה, מהשלטון. במדינה הדמוקרטית שבה אני גדלתי ובה אני חי אחדות המחשבה מוכתבת ע"י אומנים, אנשי רוח. עצוב

  3. 15 יולי 2014 ב - 1:35 קישור ישיר

    פשוט בושה וחרפה!!! אין לי מילים אחרים לתאר את זה!

  4. 15 יולי 2014 ב - 4:51 קישור ישיר

    אם זו הבעת כאב על הסבל של ה"אחר", זה בסדר גמור מבחינתי.

    אבל במנשר של החבורה מופיעה גם הצעת הפתרון: "לקיים שיח משמעותי עם העם הפלשתיני ומנהיגיו למען שלום האזרחים משני הצדדים".

    הקיראה הזו משקפת בורות ילדותית המונעת משאיפות לב במקרה הטוב, והונאה פוליטית במקרה הרע.

    מנהיגיו של החמאס (שהם אלימים גם כלפי יריביהם הפלסטינים), ארגון טרור רצחני, אינם מעונינים לדבר עם אף אחד על שלום. יש להם דוקטרינה איסלמיסטית ברורה של השמדת עמם של הבמאים והבמאיות וילדיהם ש"מגיבים בחרדה גדולה לאזעקות, לקולות המלחמה הרועמים".

    אם הפתרון של משא ומתן איננו מציאותי, והפתרון הצבאי "כבר הוכח שאיננו עובד", לדבריהם, ממילא יש רק דרך אחת: להפסיק את התגובה הישראלית, להתכנס בממדי"ם ולצפות בהתעצמות הטרוריסטים הרוצחים לכדי צבא אפקטיבי שיוכל לקיים את חזון התנועה המופיע באמנת החמאס.

    כדאי לקרוא על האמנה בויקיפדיה, ואחר כך לחזור ולבחון בהגיון את קריאתם ההזויה של חבורת הבמאים המוטרדים:
    http://bit.ly/1tKCj05

  5. 15 יולי 2014 ב - 6:54 קישור ישיר

    לא בטוח שזה כל כך אלגנטי והגון להפוך פסטיבל ציבורי, הממומן בכספי ציבור, לבמה להשמעת עמדות פוליטיות. לו היה מדובר בהצהרה שניתנה בפאנל אחרי הקרנה או בראיון, מילא, אבל לייצר אירוע תקשורתי בתוך הפסטיבל זה ניצול ציני של אירוע ציבורי הממומן על ידי כספי ציבור, בתוך מוסד ציבורי, הממומן גם בהוא בכספי ציבור. עם כל הכבוד ליוצרים האקטיביסטיים והפוליטיים, שבטוחים שהעולם והיקום מצווים אותם להשמיע את עמדתם כי יש איזה חוק טבע שכנראה הופך את עמדתם לאמת אוניברסלית, קיימת בעולם עדיין הגינות חברתית בסיסית, הקשורה לנכסי ציבור, לרכוש ציבורי ולכספי ציבור. זה אולי קטנוני לחשוב על זה, אבל זה פשוט הביטוי האולטימטיבי לסוג של אגרסיביות וניכוס כוחני של משאב ציבורי. זה גועלי כשעושים את זה בגדול (זוכרים כמה כעסנו על הפיכת שעת שידור ברדיו למשדר פוליטי, ע"ע דודו אלהרר), וזה גם מטריד כשעושים את זה בקטן. דווקא מיוצרים "פוליטיים" (שהביקורתיות שלהם איכשהו הובילה אותם לחשוב כמו עדר של בעלי דעות עצמאיות) הייתי מצפה להיות רגישים לדבר הזה, לכוחניות הפוליטית הגלומה בהצהרה שלהם. מי שחושב שההצהרה שלו היא אמת אוניברסלית, שעצם ביטוייה הוא בגדר "חובה מוסרית", מי שבטוח שהוא כל כך צודק שהוא חייב, מוכרח ואנוס להשמיע את דעתו, מי שחושב שעמדתו מצדיקה ניצול כל משאב ציבורי להשמעתה, הוא לא "מעורב פוליטי" או "אקטיביסט". הוא בדיוק ההיפך. כי פעולה כזאת אופיינית בעולם אך ורק לשני שחקנים פוליטיים: תנועות מהפכניות (ע"ע כיבוש מתקנים ומבנים או השתלטות על ערוץ תקשורת) ותנועות דיקטטוריות (שבהן כל המוסדות מגויסים דה-פקטו לזרם הפוליטי של השליט). ולכן, אני מאוכזב מהיוצרים הכל כך רגישים ומצפוניים שלנו, שלא חשבו אפילו לרגע אחד על ההיבט הקטן הזה של מעשם, שהוא באמת אולי זעיר וקטנוני, אבל הוא מעיד פי אלף על מצפונם הפולטי האמיתי, הרבה יותר מתוכן ההצהרה שלהם.

  6. 15 יולי 2014 ב - 9:50 קישור ישיר

    האמת, לא יודעת איך להתייחס לזה.
    מצד אחד – כבוד לאנשים שהחליטו לא לשתוק ולנצל את הבמה שעומדת לרשותם להעביר מסר.
    מצד שני – קשה להימנע מהתחושה של ״השמש זורחת לנו מהתחת״. אז מה אם עשיתם סרט? זה הופך אתכם לאנשי רוח? עם כל הכבוד, עמוס עוז אתם לא.

  7. 15 יולי 2014 ב - 12:42 קישור ישיר

    שמונה אנשים עיוורים שלא רואים מה קורה מסביבם. בורות לשמה.

  8. 15 יולי 2014 ב - 15:36 קישור ישיר

    יופי, אז עצרנו את האש ומה קרה? פרץ שלום איזורי? מתי תבינו כבר שהם יורים עלינו לא בגלל שאנחנו לא מדברים איתם אלא כי הם רוצים שנמות. גם אתכם, רבותיי הבמאים הם רוצים להרוג, דרך אגב.

  9. 17 יולי 2014 ב - 0:47 קישור ישיר

    כלבים סמולנים. מאוננים מוסרניים. קופים בדמות אדם. לא ייאמן שממשלת ישראל ממנת את הפרויקטים של הקופים המזורגגים האלה בכספי משלם המיסים. גועל נפש.


השאירו תגובה