ארבעה מתוך שבעת הסרטים בתחרות הישראלית הוקרנו נכון לאמש, והם חושפים תחרות מעניינת למדי, עם לא מעט תגליות. כדי לעזור לנו לסכם מי נגד מי בתחרות העלילתית, קיבצתי שבעה מבקרים ועיתונאי קולנוע שצופים בסרטים וביקשתי מהם את הניקוד שלהם לסרטים שהוצגו עד כה. הנה תשובותיהם (לחצו להגדלה):

כצפוי (מבחינתי) ״גט״, סרטם של שלומי ורונית אלקבץ, מוביל. ״עלים אדומים״ של בזי גטה, ״פרינסס״ של טלי שלום עזר ו״בן זקן״ של אפרת כורם מתחרים, כך זה נראה, על פרס סרט הביכורים. אני חשבתי ש״בן זקן״ טוב יותר מ״פרינסס״, אבל אני רואה שרוב עמיתיי חשבו ההפך.

משתתפים בטבלה: חנה בראון מ״הג׳רוזלם פוסט״; איתן וייץ מהבלוג ״איתן וייץ״; בנימין טוביאס מ״ידיעות אחרונות״; עופר ליברגל ואור סיגולי מ״סריטה״; מתן שירם מ״גלובס״; ומאיר שניצר מ״מעריב השבוע״.

ניפגש כאן ביום חמישי, כדי לראות את הטבלה המלאה, ואז במוצאי שבת, עם הישמע תוצאות האמת של הזוכים בתחרות, נוכל להשוות בין דעת המבקרים ודעת השופטים.

======================

הסיטואציה הזו שבה מתקיים פסטיבל קולנוע בשעת מלחמה, ובין אזעקות אמת, הפכה אמנם לזעקת כאב ומחאה בקרב יוצרי הקולנוע הישראליים בפסטיבל, אבל עיתונאי הקולנוע הזרים (הרבים למדי, יש לציין) דווקא מתייחסים לעניין די בשעשוע. סקוט פונדאס, מבקר הקולנוע הראשי של ״וראייטי״, השופט בתחרות התיעודית, כתב טור המתאר את חוויותיו בפסטיבל. לעניין האזעקות, שהפריעו לשגרת הפסטיבל בימיו הראשונים, הוא התרגל די מהר. מה שיותר הפליא אותו היתה העובדה שאתמול בבוקר הוא ראה סרט אירי בשם ״Calvary״ (בעברית קראו לו ״הכומר״) ובצהריים הוא ראה סרט גרמני בשם ״תחנות הצלב״, שניהם מושגים מעולם הנצרות, המתארים את מסעו של ישו עם הצלב אל מקום הצליבה (המושג האנגלי ״תחנות הצלב״ מוכר בישראל בתור ״ויה דולורוזה״), ו״Calvary״ הוא השם האנגלי למקום הצליבה, או גולגולתא. ״באיזה עוד בפסטיבל בעולם״, כותב פונדאס בהתפעמות, ״אתה יכול ביום אחד לטייל בוויה דולורוזה, ולמחרת לראות סרט בשם ׳תחנות הצלב׳?״.

״איך זה להשתתף בפסטיבל קולנוע באיזור מלחמה, שאל אותי חבר מודאג מלוס אנג׳לס״, כותב פונדאס בטורו. ״האם זה כמו ׳ואלס עם בשיר׳ בלייב אקשן? או ׳סלוואדור׳ עם פלאפל?״. ובכן, מתברר שהחבר המודאג הוא ג׳פרי וולס, ובבלוגו הוא כותב שפונדאס ענה לו ״זה קצת כמו להיות בתוך הסרט ׳סלוואדור׳ אבל עם הרבה אנשים אומרים אוי ויי כל הזמן״. חמודים.

ובגלל שכמה הפקות אמריקאיות הסתובבו בישראל עד לרגע שיגור הטילים לעבר המרכז – וביניהם ״רודן״, שפשוט ברחו לטורקיה באמצע הצילומים, ו״דיג״, שגמרו לצלם את הפרק הראשון ויצאו להפסקה מתוכננת מראש – ״וראייטי״ מקדיש עוד מבט עיתונאי לאופן שבו המלחמה הנוכחית משפיעה על עסקי הקולנוע, כולל פסטיבל ירושלים, שהופך לשניה זו לפסטיבל הכי מפורסם בעולם.

===========

גם ג׳ורדן הופמן משגר מכתב הביתה (ל״אינדי-ווייר״) על פסטיבל סרטים בצל טילים. התגובות לטקסט שלו נזעמות.

ציוץ