17 אוגוסט 2014 | 20:45 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"זינוק בעלייה״, ביקורת

״זינוק בעלייה״

״זינוק בעלייה״. הכניסו כאן מטאפורת נהיגה כלשהי

מכירים את זה שמבקרי קולנוע קוטלים סרט אבל אז, כעבור זמן, פתאום הם כותבים עליו שהוא בעצם לא רע? אז הנה: צפייה ב״זינוק בעלייה״, שבוים על ידי אורן שטרן מתסריט מאת ריקי שולמן, גרמה לי להתגעגע ל״שושנה חלוץ מרכזי״, שפתאום לא נראה לי כזה נורא. היו לי המון בעיות עם ״שושנה חלוץ מרכזי״ – בראש ובראשונה עם העובדה שהסרט לא הצחיק אותי בכלל – אבל לפחות היה בו משהו מושקע, היה בו בימוי שלקח את עצמו ברצינות, והוא ידע לעבוד היטב עם כוכבי הקולנוע שלו בתפקידים הראשיים. לא נהניתי מהסרט במיוחד, אבל לא יכולתי להתעלם מהכריזמה הרבה שהיתה בו. ״זינוק בעלייה״, לעומת זאת, לוקח כמה מהשחקנים האהובים עליי בישראל, והופך אותם לפרחים מיובשים. הסרט הזה – שיש בו כמה בדיחות הרבה יותר טובות מאלה של ״שושנה חלוץ מרכזי״ – סובל מפלגמטיות נוראית.

אבל רגע – תשאלו בצדק – מה אני בכלל מחבר בין ״זינוק בעלייה״ ובין ״שושנה ״חלוץ מרכזי״? מה בכלל הקשר ביניהם? ובכן, אין לי מושג, אבל נדמה שיש בין שני הסרטים האלה איזשהו קשר קוסמי, מקרי, אגבי ומיסתורי. שניהם מתרחשים בירושלים, ובשניהם מצאתי סצינות ממש דומות. מוזר עד כמה כמעט זהות הן. הביטו, למשל, בתמונה בראש הפוסט הזה בה רואים את מלי לוי, בראבא, איתי טיראן ורותם זיסמן כהן מריעים בגיא בן הינום, בקו הסיום של מרתון ירושלים, ועכשיו דלגו לתמונה בראש הביקורת של ״שושנה חלוץ מרכזי״ בה מופיע אושרי כהן בקו הסיום של מצעד הגאווה הירושלמי, שגם הוא מצולם באותו גיא בן הינום. עברו מהר בין התמונות ותקבלו את האשליה המשעשעת שבראבא מהסרט האחד מריע לאושרי כהן מהסרט השני. צירוף מקרים משעשע. והנה עוד אחד: ב״שושנה חלוץ מרכזי״ יש סצינה (מביכה) בה גורר אלי פיניש את גל גדות למנתח פלסטי שיציע לה ניתוח להגדלת חזה. פיניש מבקש מהמנתח שתלים יותר ויותר גדולים. קאט ל״זינוק בעלייה״ שם מגלמים בראבא וטיראן מנתחים פלסטיים, שאחת הפציינטיות שלהם מבקשת מהם שתלים יותר גדולים. צירוף מקרים עוד יותר משעשע.

צירוף מקרים שלישי: שני הסרטים נוצרו על ידי במאים שעבדו לפני כן עם רשף לוי כתסריטאי. שי כנות, הבמאי של ״שושנה״, ביים לפני כן את ״אהבה קולומביאנית״ ואת ״הבורר״. אורן שטרן, הבמאי של ״זינוק״, ביים את הסרט הקצר ״הלוויה על פארק דה פראנס״. כל אלה על פי תסריטים של רשף לוי. לוי ביים את אושרי כהן ב״איים אבודים״ ועבד עם בראבא ככותב במופעיו עם מוני מושונוב. בקיצור, משפחה אחת גדולה.

אבל גם בלי קשר לצירופי המקרים הזניחים האלה, עצם העובדה שיש בפנינו שתי קומדיות שההשקעה במשכורות הכוכבים היתה מן הסתם הסעיף העיקרי בתקציבן מספיקה כדי להציב אותן זו מול זו להשוואה, ו״זינוק בעליה״ – למרות היותו הבוגר מבין השתיים – מפסיד. דווקא הניסיון להיות סרט בוגר יותר, ולפיכך מציאותי יותר, הוא זה שמפיל את ״זינוק בעלייה״, המספר ארבעה סיפורים שונים על בני משפחה אחת. וכל סיפור נהיה יותר מופרך מהשני. הכל מתחיל כשאבי המשפחה – איש קשה ועצבני – מרסק את מכונית המשפחה. התאונה מכניסה את האם (עדית טפרסון) לקומה, אבל על פי הסרט אנחנו אמורים בעיקר להרגיש צער כלפי האב בגלל שעליו לגשת לטסט חוזר כדי להשיב את רישיון הנהיגה שלו, שנשלל בעקבות התאונה.

עלילה אחת עוסקת בלימודי הנהיגה המחודשים של האב הלחוץ (בראבא) עם מורתו הצעירה והרגועה (רומי אבולעפיה). קו העלילה הזה, אני מניח, אחראי לשם הסרט, ״זינוק בעלייה״, שם שאין קשר בינו ובין כל זינוק בעלילה. קו עלילה שני עוסק ביחסים שבין הבן (איתי טיראן) וארוסתו (רותם זיסמן כהן), שהיו בדרכם לחתונה כשארעה התאונה ועכשיו הם צריכים לחכות שנה שלמה עד שהחתונה תתממש. העלילה השלישית מספרת על הבת (מלי לוי), מורה לערבית שמחליטה לרוץ במקום אמה במרתון ומתחילה אימונים, וניצנים של אהבה, עם המורה הנכה לספורט (יוסי מרשק). וזה המקום שבו עליי להפנות שוב את תשומת הלב שלנו לקשר שבין תסריט למשחק. איתי טיראן, שלמה בראבא, רותם זיסמן כהן ורומי אבולעפיה – כולם שחקנים משובחים, אבל כשהם מקבלים תפקידים לא ברורים, שאמורים להיות ריאליסטיים מצד אחד, אבל בלתי מנומקים והגיוניים מצד שני, כולם הולכים לאיבוד. לעומת זאת, יש סיפור אחד בסרט שמצליח לעבוד מבחינה רגשית וזהו הסיפור של המורה לערבית והמורה להתעמלות. למרות רגעים מופרכים (ומשום מה, הסרט הזה שוב ושוב מבלבל בין ״מופרך״ ובין ״מצחיק״), הדמויות מציעות את הרגעים הכי אמיתיים בסרט – גם ברגש וגם בהומור. ומכיוון שהדמויות כתובות כאנשים בשר ודם, השחקנים שלהם מתבלטים. מלי לוי שובה לב בתור הברווזון המכוער שמתרגשת ממלודרמות בערבית, ויוסי מרשק הוא היחד בכל האנסמבל הזה שמגלם דמות בשר ודם שאפשר להאמין לו.

אין מבוכה ב״זינוק בעלייה״, זה פשוט סרט שחומריו לא מצליחים להידבק זה לזה – הדמויות, התסריט, הבימוי, הקצב, הצילום, הפסקול – כמו עוגה שיוצאת מהתנור כשהיא עדיין עיסה. ברגעיו הטובים המעטים, פה ושם בסצינה חביבה או ברפליקה שנונה, יש בו משהו שמזכיר את עולם הסיטקומים הישראליים, שגם הם לרוב מוותרים על ריאליזם לטובת הומור מופרך. ויתכן שסיטקום הוא הפורמט הנכון לסרט.

 

===================

למי שהחמיץ: ביקורת וידיאו על ״כוכב הקופים, השחר״

 

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “"זינוק בעלייה״, ביקורת”

  1. 19 אוגוסט 2014 ב - 0:45 קישור ישיר

    אין לך מושג על מה אתה מדבר! הסרט אולי אופטימי ועלילה מאוד לא סבירה (וכמובן הגסויות של הקולנוע הישראלי הפחות נעימות לעין) אך מדובר בקסט של שחקנים מוצלח ביותר!הגורם לסרט להיות קליל,משפחתי (+18 בגלל הגסויות )! ושפו לשחקניות! כל רגע בו הרגע נעים ומצחיק ואי אפשר להסיר עין מהמסך( מה שקורה בד"כ לחברתי שנרדמת והפעם לא!) לא ראיתי את שושנה אך ברגע האחרון כשההתלבתות עוד היה בין שני הסרטים בחרנו בזינוג, וכן אנחנו לא מתחרטות על הבחירה בסרט גם לאחר שנכנסנו בכתוביות הפתיחה של הסרט! אני ממליצה לכם ללכת שווה את הכסף.


השאירו תגובה