16 ינואר 2015 | 14:42 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

״לא נשבר״, ביקורת

״לא נשבר״. הפסיון של אנג׳לינה ג׳ולי

״לא נשבר״. הפסיון של אנג׳לינה ג׳ולי

(כרגיל, אזכיר שביקורות קולנוע מיועדות למי שכבר ראה את הסרט ומעוניין לנהל דיון מולו, או למי שלא מתכוון לראות את הסרט ורוצה להבין מה הוא הפסיד. אלה שרוצים לראות את הסרט צריכים להיזהר מהפרטים הנחשפים בביקורת, בייחוד כשמדובר בסיפור אמיתי על דמות די מוכרת באמריקה, שאני יוצא מנקודת מוצא שתקציר סיפור חייה מוכר לכל).

ארבעה תסריטאים לא הצליחו להציל את ״לא נשבר״, פרויקט ראווה מפואר ומושקע שביימה אנג׳לינה ג׳ולי. בראש הרשימה, ובאופן מפתיע, ניצבים האחים כהן (שבשנה האחרונה מתגלים גם כבמאים להשכיר: הם עבדו על הסרט הזה, וממנו עברו לכתיבת הסרט החדש של סטיבן ספילברג). האחים כהן מופיעים בראש רשימת התסריטאים, אבל הם האחרונים שהגיעו לפרויקט. כלומר, הסרט המצולם מבוסס על גרסת התסריט שלהם. לפניהם גויסו לפרויקט וויליאם ניקולסון (״גלדיאטור״) וריצ׳רד לגרבנייזי (״פישר קינג״, ״הגשרים של מחוז מדיסון״). ארבעה תסריטאים, כולם מועמדים לאוסקר או זוכים, כולם חתומים על פרויקטים אגדיים, אלה באמת ארבעה מהתסריטאים הכי טובים בעולם כרגע. ומה יצא מזה? ראשית, עצם העובדה שג׳ולי ומפיקיה הרגישו צורך לנדוד בין תסריטאי לתסריטאי – לא לשכתוב קל או לשיוף דיאלוגים (שעל זה תסריטאים לא מקבלים קרדיט), אלא על עבודת שכתוב מסיבית, מוכיחה ש-א) כולם ראו שהתסריט לא עובד. ו-ב) כולם האמינו שזה פרויקט שצריך להציל ולהשקיע בו. מבחינה מסחרית, הם צדקו. ״לא נשבר״ התגלה בשלושת השבועות האחרונים כלהיט גדול ומפתיע למדי. אבל היו לאולפני יוניברסל חלומות אוסקר, הם נגדעו אתמול, כש״לא נשבר״ נותר נטול מועמדויות כמעט בכלל. הקהל אוהב, הוליווד מעקמת את האף.

האתגר סביב כתיבת התסריט לסרט הזה ברור לעין. זהו סיפורו האמיתי של לואי זמפריני (בגילומו של ג׳ק אוקונל, כוכב עולה), שהלך לעולמו לפני שבועות בודדים, רגע לפני בכורת הסרט, שחי חיים די מדהימים. כל כך מדהימים שפשוט אי אפשר לספר אותם בסרט, כי הוא לא עובד על פי שום מבנה דרמטי נורמלי. זהו כמעט תמיד הבאג של ביוגרפיות קולנועיות: איך לצמצם חיי אדם לשלוש מערכות, איך לבנות מהלך חיים לתוך דרמה הבנויה סביב סיבה ותוצאה ברורה, ואיך לרכז ביוגרפיה לתוך סרט אחד, שלא ייראה כמו סרטים שונים. אחת הבעיות הגדולות של ״לא נשבר״ (ויש לסרט בעיות רבות) היא בדיוק זו: זו טרילוגיית סרטים בתוך סרט אחד. זה מתחיל ״מרכבות האש״ ונגמר ״חג שמח מיסטר לורנס״.

כדי להמחיש את העניין, בואו נביט בתקציר הרשמי של הסרט:

After a near-fatal plane crash in WWII, Olympian Louis Zamperini spends a harrowing 47 days in a raft with two fellow crewmen before he's caught by the Japanese navy and sent to a prisoner-of-war camp.

תקציר מופתי. 35 מילים בלבד של סיטואציה בלתי ניתנת לבימוי. כל חלק בתקציר הזה הוא בערך 45-60 דקות מסך. המילה ״Olympian״ לבדה – מילה אחת בלבד בתוך תקציר חייו של זמפריני – היא סיקוונס ארוך (ולא רע, דווקא) המספר על הפיכתו של זמפריני מפושטק מקליפורניה לאחד האלופים בנבחרת האולימפית האמריקאית לברלין 1936. ואז המשפט על ״47 ימים מזרי אימה על סירת הצלה״. זה לבדו סרט. ״חיי פיי״ או ״הכל אבוד״ עשו את זה. וכאן, זו מערכה. אלוף אולימפי יום אחד, גוסס על סירת הצלה למחרת. ואז שבע המילים האחרונות – ״נשלח למחנה שבויים יפני״, זה כבר שעה ורבע של סרט, ולמעשה העיקר שלו.

למעשה, הייתי מנחש שכל אחד מצוותי התסריטאות בקרדיטים אחראי על חלק אחר בסרט (זה בדרך כלל לא עובד ככה): לגרוונייזי, המומחה בדרמות משפחתיות נוגעות ללב, נראה כמי שיכול לכתוב את הפתיחה, על ילדותו של זמפריני והגעתו לאולימפיאדה; האחים כהן נראים כמי שייהנו לכתוב את הסצינות של זמפריני כמפציץ בחיל הים בימי מלחמת העולם השנייה ואז השלב שבו הוא נצור על סירת הצלה בלב ים; ואילו וויליאם ניקולסון הוא הליהוק המושלם לכתוב את סצינות מחנה השבויים, שיש משהו בהן שמזכיר את ״גלדיאטור״ (ובכלל, זה נראה כמו סרט שרידלי סקוט היה נהנה לביים).

אבל תפקידה של הבמאית היא לקחת את שלושת הסרטים האלה ולהפוך אותם ליצירה אחת, וזה הכישלון העיקרי של ״לא נשבר״. זה, והעובדה שאין בסרט באמת רגעים של גדולה, של התעלות, של הברקות בימוי, של שליטה מופתית במדיום הקולנועי. זהו סרט שכל סיבת קיומו הוא להביט שמבט מלא השתאות בחיי אדם, באלמנטים הכי קיצוניים שלהם – הצלחה כבירה מול שפל נוראי – אבל אין את ההתעלות הזאת בסרט. לא יעזרו הצלם הכי טוב (רוג׳ר דיקינס) או המלחין הכי משובח (אלסנדר דספלה), או התסריטאים הכי טובים, הסרט נותר שפוף. מרשים, מכובד, כוונותיו מהוגנות, אבל אין בו שאר רוח.

כל מה שג׳ולי מצליחה לעשות הוא לחפש סצינות בעלות עוצמה. לפעמים עד כדי כך, שהצופה חייב לעצוב ולשאול לצד מי היא. זה אמור להיות סרט על אנושיות, על שרידותה של הרוח האנושית בתנאי הגוף הכי קשים ונטולי רחמים. אבל אין שמץ של אנושיות בבימוי, בקומפוזיציות. סצינות האולימפיאדה הכי מטרידות. אולימפיאדת 1936 היתה הראשונה שזכתה לתיעוד קולנועי מקיף. לני ריפנשטאל, חברתו האישית של היטלר ובמאית הבית של המפלגה הנאצית, היתה האחראית לתיעוד האולימפיאדה. מפעל התיעוד הזה כונס לסרט התיעודי ״אולימפיה״. ריפנשטאל השתמשה בקומפוזיציות ויזואליות, באסתטיקה, בגוף האדם, כדי לנסח את הצד האסתטי של האידיאולוגיה הנאצית. באופן מטריד למדי, הסצינות שג׳ולי ודיקינס מביימים בתוך איצטדיון האתלטיקה בברלין נראים כמו העתקים של ״אולימפיה״. סצינות שבהן ההמונים נראים כאילו הם מסודרים למסדר, סצינות של כוח והערצה, ולא של שפלות רוח וענווה. זה מחמיר כפליים כשהגיבור מגיע למחנה השבויים, וג׳ולי מסגננת את הסצינות מנקודת המבט של מפקד המחנה, ולא של השבויים.

צריך להגיע לסוף הסרט כדי להבין מה למעשה משך את ג׳ולי לספר את הסיפור הזה. בסצינה מרכזית בסרט, כשזמפריני תקוע בלב ים, מפרפר בין חיים ומוות, הוא מרים עיניים למרום (כפי שהוא ראה את אמו עושה כשהיה ילד) ומתפלל: ״בבקשה אלוהים, אם תוציא אותי מפה בחיים אני מבטיח שאקדיש את חיי לשרת אותך״. כותרת הסיום מבשרת שאכן כך היה. זמפריני חזר בתשובה והקדיש את שארית חייו לנצרות. זו הסיבה שבעוד ״סלמה״ הולכת להקרנות בבית הבן, ג׳ולי לקחה את ״לא נשבר״ להקרנה מול האפיפיור בוותיקן. זהו הפסיון על פי אנג׳לינה ג׳ולי. סרט נוצרי, שמציג את הגאולה על פי תורתו של ישו. גאולה דרך סבל, דרך עינויי גוף בלתי נגמרים. זיכוך הנפש דרך ביטול הצלפת הגוף. בסצינה מרכזית בסרט, זו המופיעה בפוסטרים, זה מצטצמם לכדי מטאפורה ויזואלית שנראית כמו צליבה. לואי זמפריני הוא ישו. ואם לא ישו, אז לפחות מישהו שיכול כעת, אחרי מותו, לעבור קנוניזציה ולקבל מעמד מרטירי. אני בספק אם האחים כהן כתבו את החלק הזה.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “״לא נשבר״, ביקורת”

  1. יצחק 16 ינואר 2015 ב - 16:02 קישור ישיר

    זה קצת מוזר להיינות מבקורת על סרט שלא התכוננתי לראות. אחלה ביקורת . על גבול התחליף לחוייה הקונלנועית עצמה.

  2. שרון 16 ינואר 2015 ב - 19:09 קישור ישיר

    מזל שרשמת שהוא לא טוב… ככה ידעתי ששווה לראות אותו (:
    סרט מעולה, מומלץ בחום

  3. צור שפי 16 ינואר 2015 ב - 19:17 קישור ישיר

    שכחת את אלה שקוראים כדי להחליט אם לראות. אני ביניהם. ותודה, חסכת לי סרט.

  4. הילה 16 יוני 2015 ב - 16:53 קישור ישיר

    הכי חשוב: הסיפור עליו מבוסס הסרט מספיק טוב כדי לסחוב את הסרט קדימה בדהרה, למרות הבאגים הקולנועיים.

    לא סתם הקהל אוהב ומבקרים מעקמים את האף. המבקרים שמחפשים אמנות לא מוצאים אותה כאן. הקהל, שמחפש משהו טוב לראות, סיפור מדהים להסחף אל תוכו, רגע של אסקפיזם וחשיפה ללא יאומן מקבל את המנה הזו.

    כן, חסר קצת מלח ופלפל. אבל זו מנה משביעה.


השאירו תגובה