09 פברואר 2017 | 16:35 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

״מעבר להרים ולגבעות״ של ערן קולירין, ביקורת

מילי עשת היא הבת המרדנית ב״מעבר להרים ולגבעות״. זה לא הם, זה אנחנו

אני משוחח עם ערן קולירין על סרטו ״מעבר להרים ולגבעות״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה, לחצו על הנגן או הורידו כאן

בסרטו הארוך הרביעי (אחרי ״המסע הארוך״, ״ביקור התזמורת״ ו״ההתחלפות״) חוזר ערן קולירין אל הנושא שהעסיק אותו בסרטו הראשון, ״המסע הארוך״, ומפשפש בקרביה של המשפחה הכל-ישראלית (החיבור ל״המסע הארוך״ מתחזק עם נוכחותו של השחקן אלון פדות, המופיע בשני הסרטים). בידיו של במאי אחר, ״מעבר להרים ולגבעות״ היה הופך אולי לסאטירה ארסית, נקמנית חריפה וחסרת רחמים נגד הבורגנות הישראלית (או הבורגנות בכלל), אנשים שכל כך נוח להם בחיים שהם נטולי כל מודעות לעולם ולמעשיהם. האלמנטים הסאטיריים נמצאים שם, וכך גם רגעים של מבט נוקב, ציני, לא תמיד מחמיא, אבל קולירין אינו יורגוס לנתימוס (״הלובסטר״) או ברונו דימון או מיכאל האנקה, שהיו לוקחים את אותו סרט ומובילים את הדמויות לעבר האבדון. לא, לקולירין יש מבט נוקב אבל לב ענק והסרט שלו מגנה את גיבוריו אבל גם אוהב אותם אהבה עצומה. ובצדק.

״מעבר להרים ולגבעות״ מספר על משפחה אחת שגרה איפשהו בפאתי ירושלים או מודיעין. חיי שגרה נוחים – האבא משתחרר משירות בצבא קבע, האם מורה, בת מתבגרת בעלת דעות אקטיביסטיות קיצוניות (בהשוואה למיינסטרימיות של ההורים), בן מתבגר שהוא כמו אדם בלתי נראה, אאוטסיידר. משפחה הזאת היא הארצישראליות הישנה, שנעה לצלילי הזמר העברי, בין נעמי שמר לשלמה ארצי. ואכן, כשהאב רואה את המשפחה שלו מתמוססת מבין אצבעותיו, הוא מחליט שרכישת כרטיסים להופעה של ארצי בקיסריה יהיה סוג של גיבוש, תרפיה, קתרזיס. זו הישראליות שהקולנוע הישראלי התייחס אליה באופן בלעדי עד לשנות ה-2000, הישראליות שאני מכיר היטב מבית הגידול שלי, ישראליות שבטית, עם פולחנים שייחודיים לשבט הזה, שעבורה כל מי שהוא ״אחר״ – ערבי, מזרחי, שמאלני – נמצא מעבר להרים ולגבעות, אי שם, הרחק מטווח הראייה או ההכלה.

אני מביט בדמויות של קולירין ואני מזהה את כולן. אני מביט בסביבה הקרובה אליי, מעגלי המשפחה מדרג שני ושלישי, חברים של חברים, שכנים, ואני מכיר את כולם. מורות, אנשי צבא קבע, אנשים שאתה אוהב שפתאום מנסים שתבוא אליהם למפגש בעניין ״שיווק רשתי״ (וממש נעלבים שאתה אומר להם שזה בעצם פירמידה), מעריצי אסתרית בלצן. אנשים שמחפשים בנואשות איך למלא את ריקנות חייהם. אני מביט בסרטו של קולירין ומרגיש שהוא גנב לי את הביוגרפיה. מאיפה הוא מכיר אותם? את הישראלים שמתייחסים לדוד אבידן, יונה וולך, ביאליק, אריק איינשטיין ושלמה ארצי כאל כתבי קודש מהם הם שואבים השראה ונחמה. יש משהו מאוד ישראלי – ניאו-ישראלי, אפילו – בדמויות האלה, אבל גם משהו מנותק – מהאדמה, מההיסטוריה ובעיקר האחד מהשני. וקולירין מציג את הניתוק הזה על ידי יצירת הזרה – או ניכור עדין – מול אורחות חייהם, הריטואלים שלהם.

לא צריך להרחיק מעבר לשתי הסצינות שפותחות וסוגרות את הסרט, כדי להבין את אופיו ואת נימתו של הסרט, שנע על הקו הכל כך פריך שבין ביקורת ובין אהבה גדולה. שתיהן סצינות המלוות בשיריו של ארצי, ״שיר פרידה״ בפתיחה, ״נצמדנו״ בסיום. שתיהן סצינות של מעין שירה בציבור, sing-along, ושתיהן מציגות את נקודת המבט הייחודית של קולירין שהופכת אותו לאחד הבמאים היחודיים והמתוחכמים שפועלים בישראל. קולירין – ודיברנו על זה כבר אפרופו ״ביקור התזמורת״ ו״ההתחלפות״ – הוא במאי של מחוות קטנות. הסיטואציות שהוא כותב ריאליסטיות ברובן, אבל הוא מביים אותן קצת כמו פנטומימאי. הסרט נפתח באירוע הרמת הכוסית לרגל פרישתו של האב משירותו בצבא הקבע, אבל קולירין מעמיד את המשתתפים – ואת המצלמה מולם – ברגע של של דומיה. הם נטועים במקומם. זו גדולתו של קולירין, ללכוד את רגעי האמצע, בין ההתחלה ובין הסוף, הרגעים המעט מביכים, המעט עקומים. זו העמדה כוריאוגרפית, וקולירין שוב ושוב, בכל סרטיו, הופך פיסות חיים לרגעי מחול. זה קורה שוב באחת הסצינות בהמשך, כשקולירין הופך תרגיל ירידה למקלטים בבית ספר, לסצינה משעשעת ואירונית מאוד שהופכת את האינטאקציה בין המורות לתלמידים לרגע של בלט מודרני. חוש ההומור הזה, שמציג סיטואציות רציניות, הרות גורל ממש, מנקודת מבט משועשעת, שמסרבת לקחת את החיים האלה ברצינות שמגיעה להם, הופכת את ״מעבר להרים ולגבעות״ לסרט שעושה שפגאט יפהפה בין הנגיש ובין המנוכר.

ארבע עלילות הסרט – אחת לכל אחד מבני המשפחה – נשזרות לרגע שיא קסום לקראת הסוף, בסצינה ההיצ׳קוקית שבה שוטר עוצר את המכונית בה נוסעת המשפחה. זהו רגע מצוין של מתח והומור, ושל אירוניה, כי אנחנו הצופים יודעים בדיוק מה עובר בראש של כל אחת מהדמויות כשהשוטר מציץ אל מכוניתם, ומה הסודות שכל אחד מהם מסתיר מהאחרים; זה רגע מושלם קולנועית ותסריטאית – שבו, כמו לאורך רוב הסרט, נפלט מאיתנו צחוק מעט מבוהל – שמחזיק בתוכו את ההיגד של הסרט כולו, על אלה שחיים את חייהם ברמת מודעות נמוכה כזאת, רק כדי להתחמק ממתן דין וחשבון, בראש ובראשונה לעצמם. ״אף אחד בעולם הזה לא ישכנע אותנו שאנחנו רעים״, אומר האב בסצינת פיבוט נוספת בסרט. והוא צודק: זו משפחה טובה, הגונה, מלח הארץ. אבל המעשים שלהם איומים. איך זה יכול להיות? איך אנשים לא-רעים עושים מעשים לא-טובים? עיוורון. ועל זה הסרט, על המגבלות של נקודת המבט, על ההתעלמות מכל מה שנמצא מעבר להרים ולגבעות, על הטמנת הראש באדמה. זה סרט שהעיסוק העיקרי שלו הוא במבט ולכן המבט – המבט של הבמאי בהם, והמבט שלהם בנו, הוא מוטיב ויזואלי מרכזי בסרט.

והוא מגיע לקשצ׳נדו כביר בסצינת הסיום, המתרחשת באמפיתיאטרון בקיסריה, שהפך להיות מקום הכינוס הגדול של הישראליאנה לפי שבטיה. אם נרכיב את סצינות הסיום הטובות של הקולנוע הישראלי, היא בוודאי תהיה שם. והיא כולה בשוט נפלא אחד, שצביט בפשטות על בני אדם. כולם, כולנו. זהו רגע של קתרזיס מופלא – מוזיקלי, פילוסופי, תסריטאי, קולנועי – שמערבל יפה את הנימה החמצמצה של הסרט. האירוניה פגה. אם היה ריחוק בינינו וביניהם, הוא התמוסס. אם הגבנו בציניות לשירים שהמשפחה הזאת אוהבת, לא עוד. שלמה ארצי מתנגן בפסקול, והלב גואה לקראתו. והמשפחה שאנחנו הולכים איתה 90 דקות, היא אחת מההמון. מה שהיה סיפור ספציפי, נקודתי, ״שלהם״, הופך להיות סיפור כללי: כולם שם כמותם, עם החיים הקטנים והחטאים הבלתי מורגשים והלא מודעים, והמצוקות והקריסות והמשברים. עם שלם שמנסה לרקוד ולשכוח. ואז המבט הסופי, ישירות אלינו, להטריד ולעורר אותנו, והבהיר לנו שזה לא ״הם״, זה אנחנו. וכמו המבט של השוטר כמה דקות לפני כן, זה מבט שבוחן אותנו ומבקש גם מאיתנו לעצור לרגע ולהישיר מבט אל עצמנו ולשאול: מה עשינו?

 

=====

=====

בראש העמוד תמצאו שיחה שקיימת עם ערן קולירין והוא מספר שם סיפור שאומר הרבה על הסרט: בכל בוקר, בדרך לצילומים, הוא היה שומע את ״הוי ארצי מולדתי״ בביצוע הגשש החיוור. לטענתו, השיר הזה (וגם ״שיר פרידה״ של שלמה ארצי) עזרו לו להתכוונן לטון ולטמפו של הסרט. וזה מעניין, כי מצד אחד, זה הכי ״ערב שירי משוררים״: מילים של טשרניחובסקי, לחן של נעמי שמר. לכאורה, הכי פאתוס פטריוטי ארצישראלי. מצד שני, זה ״הוי, ארצי מולדתי״. זו זעקת כאב ואכזבה. וזה בביצוע הגשש החיוור, כלומר ביצוע שיש בו גם איזו בדיחה סמויה, שמי שגר כאן מבין אותה. השילוב הזה, בין הפאתוס, הפטריוטיות, המחאה וההומור האירוני, זה בדיוק התבשיל שקולירין הצליח לרקוח בסרטו. שהוא, אם לא הבהרתי בטקסט שמעלי, נפלא.

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “״מעבר להרים ולגבעות״ של ערן קולירין, ביקורת”

  1. דובי 9 פברואר 2017 ב - 19:14 קישור ישיר

    אני חושב הפוך לגמרי מהביקורת שנכתבה כאן.
    הסרט מתחיל כמו מערכון מארץ נהדרת, הוא מסתיים כמו הקהל שהיו מראים בתכניות הישנות של ערב שבת סיבה למסיבה ושעה טובה.
    ביניהם יש ארבע דמויות של משפחה ישראלית, שאני אישית לא מכיר, ארכיטיפים של חדשות וואלה: אבא שיורה להרים ולגבעות והורג בשגגה ערבי, בת שנפגשת עם החבר של אותו ערבי פלסטיני שמאוחר יותר מחוסל על ידי צה"ל כחשוד כפעיל טרור, אימא ששוכבת עם תלמיד מתבגר, ובנה האידיוט המושלם שמרוצץ את גולגולתו של אותו תלמיד שפרסם את תמונותיה של האימא בעירום.
    כל אחת משלושת הדמויות הראשונות עשויות ביד אומן, במיוחד מילי עשת המצוינת, אך אף אחת מהדמויות לא עוברת תהליך כלשהו במהלך האירועים, לא משלמת מחיר על מעשיה ולפני שיש לי הצופה הממוצע זמן להתחבר אליהן, הן נבלעות בתוך הופעה סתמית בקיסריה של שלמה ארצי, אמן שאהבתי כנער ומזמן הוא לא אומר לי שום דבר שבא מהלב כמו הסרט עצמו.
    אין לי מושג מה הקשר בין האירועים בהן היוצר מגחיך את הדמויות ואת הישראליות לבין רצף האירועים הדרמטיים שהן עוברות בלי שזה משפיע על חייהן.
    חבל שהביקורת על החברה הישראלית שיש לה מקום, נעלמת בסצינות הציניות שהזכרת, ולא תורמות עומק, לא לסרט ולא לגיבוריו.
    ועוד דבר אחרון, יש בסרט מוטיב של מקריות, יותר מדיי מקריות אבל בלי אלוהים, בלי אמונה ולו הפשוטה ביותר באדם, ביכולת שלנו להתפתח ולהשתפר, ואם רצה היוצר להראות לנו את הריק, הרי שהוא עושה זאת בהצטיינות, אבל כזאת שמוטב להישאר בבית ולחוות אותה בלי עזרתו.


השאירו תגובה