18 אוקטובר 2018 | 11:59 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

"האדם הראשון", ביקורת

ב-27 בפברואר 2017 דמיאן שאזל עשה היסטוריה כשבגיל 32 וחודש הפך לאדם הצעיר ביותר שזכה באוסקר על בימוי. הפרט הזה קצת נשכח כי כמה דקות אחר כך הפסיד הסרט של שאזל, "לה לה לנד", ל"אור ירח" באחד הטוויסטים המפתיעים והמביכים בתולדות האוסקר, כשעל הבמה בשידור חי הוכרז שמו של הזוכה הלא נכון.

אבל בעוד העולם היה עדיין נתון בקדחת "לה לה לנד", שאזל כבר היה עמוק בתוך סרטו הבא. אחרי שני סרטים עצמאיים, מבריקים ומוזיקליים שהוא יצר על בסיס רעיון ותסריט פרי עטו ("וויפלאש" ו"לה לה לנד"), שאזל עמד לפני הצילומים של "האדם הראשון", הסרט הראשון שהוא קיבל כמשימה מוזמנת מאולפן הוליוודי: סיפורו של ניל ארמסטרונג בדרכו להיות האדם הראשון שצועד על הירח. כשהתפרסמו הידיעות הראשונות על הסרט הזה הייתי מאושר: אחרי "וויפלאש" המבריק ו"לה לה לנד" הגאוני, שאזל היה מבחינתי הבמאי העילוי החדש של הוליווד, ועכשיו הוא הולך לביים סרט על חלל, חלליות ואסטרונאוטים? נדמה היה שהוא מגשים בזה אחר זה את כל הנושאים הקולנועיים האהובים עליי. "האדם הראשון" הפך מיד לסרט שהכי חיכיתי לו.

קלינט איסטווד חשב לביים את הפרויקט בהתחלה, אבל אז ויתר והעביר את הזכויות לידי סטיבן ספילברג, שהכניס את אולפני יוניברסל לתמונה (אגב, איסטווד היה גם אמור לביים את "כוכב נולד", לפני שהוא העביר את הסרט לידי בראדלי קופר). אולפני יוניברסל הציעו לשאזל את הפרויקט ב-2014 בעקבות הצלחת "וויפלאש". על פי דיווח ב"ווראייטי" שאזל כתב את השלד העלילתי של הסרט אבל העביר את מלאכת הכתיבה לג'וש סינגר ("ספוטלייט", "העיתון"), שכתב את התסריט בזמן ששאזל הלך לביים את "לה לה לנד". אחרי צילומי "לה לה לנד" ריאן גוסלינג הצטרף לסרט בתפקיד ארמסטרונג. וכך, עם קצב עבודה מסחרר, שאזל מביא לנו בפעם השלישית סרט תוך שנתיים מסרטו הקודם.

"האדם הראשון" מתרחש בין השנים 1961 ל-1969, ועוקב אחרי ארמסטרונג טייס ניסוי שמגויס לפרויקט ג'מיני של נאס"א, ואז ממשיך הלאה לפרויקט אפולו ואחרי רצף הנסיבות וצירופי המקרים שמביאים אותו לראש התור והופכים אותו למפקד אפולו 11, החללית הראשונה ששוגרה לנחות על הירח ב-20 ביולי 1969.

נעשו כבר שני סרטים עלילתיים בולטים על מירוץ החלל האמריקאי: "הצוות המובחר" של פיליפ קאופמן מ-1983 ו"אפולו 13" של רון הווארד מ-1995. נדמה ששאזל קיבל החלטה מודעת ליצור סרט שיהיה ההפך המוחלט משניהם סרט שמתמקד באישי ולא במיתי ושמציג נקודת מבט ריאליסטית ומחוספסת, ולא הופך להמנון הירואי. שאזל וסינגר ממקדים את כל הסרט בנקודת מבטו של ארמסטרונג ומדלגים על כל מה שנראה כמו אנקדוטות היסטוריות בדרך אל הירח בלי הנאום המפורסם של ג'ון קנדי שהכריז על התוכנית האמריקאית להנחית אדם על הירח ובלי הרגע שבו נועץ ארמסטרונג את הדגל האמריקאי על אדמת הירח. האמירה שלהם היא שהם מציגים רק את מבטו של הגיבור והוא טס לירח לא בגלל הנשיא ונחת על הירח לא בשביל אמריקה. הוא עשה את זה בשביל עצמו.

כאן, בהחלטות שקיבל שאזל, מתחילות הבעיות. "האדם הראשון" הוא סרט שמתסכל לכתוב עליו ביקורת, כי הוא נע באופן קיצוני ולא אחיד בין המופלא לתמוה. כי שאזל מביא איתו סט עצום של ציפיות משני סרטיו הקודמים, שהסרט לא מצליח לעמוד בהם. בשעתיים ועשרים הדקות שלו יש כמה סצינות נפלאות ועוצרות נשימה, מלאות באנרגיה הקולנועית שהפכה את "וויפלאש" לסרט כה מסעיר. אבל יש הרבה יותר סצינות שלא עובדות – כאלה שעומדות במקום או שהולכות רחוק מדי והופכות לבלתי נסבלות לצפייה.

אתם מבינים, הבעיה היא ששאזל במאי טוב מדי והוא קיבל החלטת בימוי אמיצה מאוד, החלטת בימוי של במאי בעל נוכחות וכריזמה וחוצפה, אבל החלטת בימוי שהפכה את הסרט שלו למפרך לצפייה, לסרט שהוא לרגעים עוין קהל. בסצינה הראשונה בסרט, המציגה טיסת ניסוי מ-1961 שהשתבשה וכמעט הרגה את ארמסטרונג, זה עובד נפלא. זו פתיחה אדירה לסרט, פתיחה שצולמה במצלמת 16 מ"מ ושמכריזה על כוונותיו האמיצות של הבמאי שהחליט להכניס אותנו לתוך ראשו של ניל ארמסטרונג, לצלם סרט שלם כמעט כולו בקלוזאפים, להצמיד אותנו אל פניו של גוסלינג/ארמסטרונג ולגרום לנו להרגיש מה שהוא הרגיש בתוך כלי הטיס ותאי השיגור. זו פתיחה קלאוסטרופובית ומלחיצה, אבל כשהקונספט הזה חוזר על עצמו הוא גם חושף את חולשתו: אם לא נותנים לנו, הצופים, מבט חיצוני, לא תמיד ברור מה בעצם קורה, חוץ מדקות ארוכות של טלטול אינטנסיבי, לעיתים מעורר סחרחורת.

האינטנסיביות הקינטית של הסצינות האלה גם חושפות את הבעיה הגדולה ביותר של הסרט: הגיבור שלו. כמה מאיתנו אי פעם נתקלו בקטעי ארכיון וראיונות של ניל ארמסטרונג? מאז נחיתתו מהמסע לירח ב-1969 ועד למותו ב-2012, ארמסטרונג נרתע מחשיפה תקשורתית ומיעט בה (להבדיל מבאז אולדרין, שותפו לנחיתה על הירח, שמוצג בסרט כדברן כפייתי, ושמינף את האירוע לחיים שלמים של פרסום ונוכחות תקשורתית). הסרט מציג את ארמסטרונג כמי שלא רק ממעט לדבר אלא כמי שממעט לבטא רגשות, אדם עצור וסגור שלא מצליח להגיב רגשית למה שקורה סביבו. מבחינה אנושית, זה אולי מעורר הזדהות ואולי גם מסביר איזה סוג של אדם צריך להיות כדי לטוס לירח. אבל מבחינה קולנועית זה מתסכל לצפות בסרט על אדם שעובר דברים איומים, אבל נראה כמי שנמצא כל הזמן במצב של הלם קטטוני.

שאזל והצלם השוודי שלו, לינוס סאנדגרן, המשיכו את הבחירות האמיצות אך השנויות במחלוקת שלהם גם כשזה הגיע לצילום ולשימוש בחומרי גלם. האם היה עוד סרט עם כל כך הרבה סוגים שונים של חומרי גלם? את הסצינות הראשונות בסרט הם צילמו בפילם 16 מ"מ, עם מראה תיעודי מגורען, ואת ההמשך הם צילמו ב-35 מ"מ, במצלמת כתף שנמצאת ברעידות תמידיות. את 20 הדקות של הנחיתה על הירח בהחלטה מבריקה הם צילמו במצלמות איימקס 65 מ"מ, בפריים קולנועי חד וענק. כלומר, יש כאן משחק שלם וטכני מאוד, אבל מורגש גם לעין הפלבאית ביותר, בשיטות צילום שונות. הצילום במצלמות איימקס גרם למבקרים רבים לטעון שאת הסרט הזה חייבים לראות באולמות איימקס (בארץ תמצאו אותם בראשון לציון, ירושלים ובאר שבע). בדרך כלל אני מאוהב בסרטים שמצולמים בפילם ובאיימקס, אלא שכאן הקונספט יצא משליטה. פילם 16 מ"מ שמוגדל למסך איימקס יוצר תמונה עכורה, וכשהיא גם רוטטת בגלל טלטולי המצלמה התוצאה היא כמו לחוות זעזוע מוח מתמשך. 20 הדקות הנפלאות באמת נפלאות של הנחיתה על הירח, לא מצדיקות שעתיים של סחרחורת. חפשו לסרט מסך בגודל סביר אבל עם מערכת סאונד טובה. עבודת הסאונד והמוזיקה בסרט היא יצירת המופת האמיתית בו.

הקונספט הוויזואלי של שאזל כן מצליח להעביר נקודה משמעותית אחת, ששאר סרטי החלל לפניו באמת לא עשו: להמחיש עד כמה כל התהליך הזה שעברו האסטרונאוטים, שדחסו את עצמם לתאי טייס זעירים, נראה סיוט. זו אימה טהורה, להיות כלוא בתוך קופסה ולהיות משוגר אל החלל. הסרט מציג את תוכנית החלל של ארה"ב כזרועת אסונות וגופות, שהפכו את ארמסטרונג לדמות פוסטטראומטית. הסרט הזה גורם לכם לשאול את עצמכם שוב ושוב איך לעזאזל האסטרונאוטים הצליחו (או בכלל הסכימו) לעשות את זה. וזה הרגע שבו אנחנו מבינים שניל ארמסטרונג הוא בדיוק כמו שני הגיבורים האחרים בסרטיו הקודמים של שאזל: גיבור שיש לו רצון אובססיבי להגיע אל המטרה שלו, להגשים את המשימה שלו, והוא מוכן לוותר על כל מה שיש לו ולהקריב את חייו ואת אהבותיו כדי לעשות את זה. שאזל וסינגר (בהשראת ספרו הביוגרפי של ג'יימס הנסן) מוצאים לכך צידוק פסיכולוגי: מות בתו הפעוטה של ארמסטרונג ממחלת הסרטן סגרה אותו רגשית ושלחה אותו למשימה הזאת, כנראה כדי לברוח מהיגון (ארמסטרונג, כאמור, מיעט לדברר את עצמו ואת רגשותיו). לא למען המדינה או האומה, לא בשביל הנשיא או הדגל, אלה לזכר בתו ולמען גאולתו הפרטית. שאזל, כמו גיבוריו, הולך רחוק מדי וקיצוני מדי עם הבחירות שלו. הבחירות שהפכו את סרטיו הקודמים ליצירות מופת, הופכות עכשיו את "האדם הראשון" לסרט מרשים, אמיץ, יוצא דופן, אבל כמעט בלתי נעים לצפייה. הוא שיגר את עצמו אל הירח, אבל נשרף על כן שיגור.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט" ב-17.10.2018)

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - “"האדם הראשון", ביקורת”

  1. טל מלכא 19 אוקטובר 2018 ב - 11:13 קישור ישיר

    בהחלט התמות המרכזיות של שאזל הם 'אני אני אני'. רואים את זה בבירור בסרטיו כמו שציינת
    תודה על הביקורת


השאירו תגובה