"הגננת". פרוזאי

פסטיבל הקולנוע הכי מעניין בארץ מתקיים עכשיו דווקא בנטפליקס, שמאז תחילת החודש מפציצים כמעט כל יום עם סרט חדש שמגיע מאחד מפסטיבלי הקולנוע הגדולים שהתקיימו השנה. זה יימשך ככה עד סוף דצמבר. שלושה מהסרטים האלה בוימו על ידי במאיות. שתיים מהן מוכרות היטב לקהל הישראלי בזכות סרטיהן הקודמים: ניקול הולופסנר, שכל חמשת סרטיה הקודמים הוקרנו בארץ בפסטיבלי קולנוע, וארבעה מתוכם הופצו כאן מסחרית (שניים מהם, "ממש מושלמות" מ–2001 ו"דיברנו מספיק" מ–2013, אף זכו בארץ להצלחה נאה); ותמרה ג'נקינס, שזכורה בזכות "לסגור מעגל" (עם פיליפ סימור הופמן ולורה ליני). הסרט השלישי, "הגננת", הוא סרט הביכורים של הבמאית שלו (והוא הופץ בישראל בבתי הקולנוע ולא בנטפליקס). אבל באופן מפתיע, שלושתם סרטים בעלי אופי דומה, והם מציעים מבט מרוחק, קריר ומריר על חיי זוגיות ומשפחה באיזור ניו יורק–קונטיקט, על גברים ונשים שחיים יחד שנים, אבל מנותקים זה מזו.

1) "ארץ ההרגלים היציבים", במאית: ניקול הולופסנר

ניקול הולופסנר עושה סרטים זולים, קאמריים, דברנים וחינניים, לרוב בניו יורק או בשכונות האמידות של החוף המזרחי – סגנון קולנועי צפוי למי שגדלה בסטים של וודי אלן (אביה החורג היה המפיק הקבוע של אלן בשנות השבעים והשמונים). אחרי שלא הצליחה לשכנע שחקנים מפורסמים להצטרף לסרטה החדש, ואחרי שחברת פוקס סרצ'לייט, שמימנה את רוב סרטיה, לא הסכימה לממן סרט ללא שחקנים מוכרים (גם קתרין קינר, השחקנית הקבועה שלה ומעין אלטר–אגו שלה, לא נמצאת בו), היא בחרה להפיק את סרטה השישי אצל נטפליקס, שלדבריה נתנו לה חופש מוחלט בתוכן ובליהוק. וכך, הבמאית שבסרטיה הקודמים הופיעו ג'יימס גנדולפיני, ג'וליה לואיס דרייפוס וג'ניפר אניסטון, הסתפקה הפעם בבן מנדלסון ואידי פלקו. הסרט דילג על בתי הקולנוע ועבר ישר לסטרימינג. היתרון בשבילנו: הסרט זמין לצפיה בארץ ברגע זה.

בן מנדלסון (אותו ראינו לאחרונה בתור הנבל ב"שחקן מספר אחת" והפדופיל ב"אונה") מגלם גבר שעובר את משבר גיל העמידה: הוא התפטר מעבודתו כבנקאי השקעות, עזב את אשתו (אידי פלקו) ואת בנו, והוא מנסה לבנות את חייו מחדש, לרהט את דירת הרווקים שלו ולעשן סמים עם הבן של החברים שלו. לאט לאט הוא מתחיל להבין שהוא כנראה טעה.

למרות שהוא ממשיך את הנושאים שהעסיקו אותה בכל סרטיה – בעיקר החיים בתחושה מתמשכת של החמצה וכישלון – זהו סרטה החלש ביותר של הולופסנר. זה סרט שנראה כאילו שהוא מתנהל בסלואו–מושן, ואין בו את השנינות והתובנות האנושיות והאירוניות שהפכו את סרטיה הקודמים לכה מעוררי חיבה והזדהות. אולי האולפן צדק.

"ארץ ההרגלים היציבים". הסרט השישי של ניקול הולופסנר

2) "חיים פרטיים", במאית: תמרה ג'נקינס

תמרה ג'נקינס לוקחת את הזמן. חלפו עשר שנים מאז שהגיע ארצה סרטה הקודם, "לסגור מעגל" (עם פיליפ סימור הופמן ולורה ליני), ועכשיו היא חוזרת עם סרט חדש. בין לבין, שמה התנוסס השנה בכותרות הפתיחה של "ג'ולייט, הגרסה העירומה", שג'נקינס היתה שותפה לכתיבת התסריט שלו יחד עם בעלה, ג'ים טיילור (שזכה באוסקר, עם שותפו הקבוע של אלכסנדר פיין, על כתיבת התסריט ל"דרכים צדדיות"). "חיים פרטיים" הוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדאנס ולפני שבועיים בפסטיבל ניו יורק, והוא מקסים. מריר, כואב, חמוץ, ציני, אבל אנושי ומשעשע. למעשה, מבחינת הדמויות, העולם שבהן הן חיות (עולם הספרות הניו יורקי) והתובנות שהן מייצרות דווקא הסרט הזה נראה לי כמו אחד הסרטים שהיו יכולים להשתלב יפה ובהצטיינות בפילמוגרפיה של ניקול הולופסנר (או נואה באומבך).

פול ג'יאמאטי וקתרין האן מגלמים זוג ניו יורקי נשוי בשנות הארבעים לחייהם. החיים הזוגיים שלהם נקלעו לרוטינה: הם מנסים להביא ילדים, אבל לא משנה מה הם עושים הם נכשלים. ניסו באופן טבעי ונכשלו, ניסו הפריה ונכשלו, ניסו אימוץ ונכשלו, ניסו הפריה חוץ גופית ונכשלו. הם בתוך מסלול מעגלי של רופאים, זריקות, כדורים, בדיקות ואכזבות. כשעולה הרעיון לנסות להשתמש בתרומת ביצית השניים מצרפים למשפחה שלהם דמות לא צפויה שקצת מנערת אותם. הדמיון לסרט של הולופסנר לא מסתיים רק במילייה ובטון, אלא ממשיך גם בדינמיקה שבין הגיבורים ובין זוג נוסף של חברים וקרובי משפחה, שסוד שנחשף ומביא את הזוגות לעימות (שני הסרטים הופקו על ידי אותו מפיק, אנתוני ברגמן, מי שהפיק את "שמש נצחית בראש צלול").

ג'נקינס לא מרחמת על הדמויות שלה ומציגה אותן ברגעי עליבות ומצוקה, דמויות שכשלונות ופספוסים רודפים אותן. הגבר היה איש תיאטרון בעבר וכיום מוכר חמוצים, האשה סופרת שמרגישה שהמיטב שלה כבר מאחוריה. המצוקות הגופניות – לה אין ביציות ואצלו יש צינורית זרע חסומה – הן כמו סימפטומים למצב קיומי. הכל בחייהם חסום ואימפוטנטי. ג'נקינס מציגה את הפרוצדורות הרפואיות באופן פרטני ואינטימי, נכנסת לא רק לנשמה אלא גם לוורידים. היא לא מרחמת על הדמויות שלה, אבל היא חומלת עליהן. לג'יאמטי יש תזמון קומי מצוין, וכך גם ברגעים הכי משפילים של הדמות שלו, כשהוא נתפס – ליטרלית – עם המכנסיים למטה, הוא עדיין מצליח לייצר מזה רגע שיש בו אלמנט קומי. ג'נקינס מלהקת לתקידי הנשים שתי קומיקאיות – קתרין האן ("מחלקת גנים ונוף") ומולי שאנון ("סאטרדיי נייט לייב") שגם עוזרות לנו להכיל את המרירות עם קווי מתאר של בדיחה מקאברית. הזרם התת–קרקעי של הומור הנכאים שפועם בסרט עוזר להציג את הגיבורים באור אנושי ולבבי, והופך את הסיפור שלהן לא רק לנוגע ללב אלא גם למעורר הזדהות.

"חיים פרטיים". עם המכנסיים למטה

3) "הגננת", במאית: שרה קולנג'לו

"הגננת", סרט הביכורים של שרה קולנג'לו, הוקרן בבכורה בתחרות הרשמית של פסטיבל סאנדאנס, שם היא זכתה בפרס הבימוי. הסרט עלה בנטפליקס ברוב העולם בסוף השבוע האחרון, אבל בישראל הוא יצא להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע. מגי ג'ילנהול מגלמת גננת ניו יורקית שחיה חיי שגרה ושיעמום עם בעלה בסטטן איילנד. אחרי העבודה היא הולכת לקורס כתיבת שירה, בו היא מגלה שהעובדה שהיא חובבת שירה לא הופכת אותה למשוררת מצלחת במיוחד. כשהיא מגלה שבגן שלה יש ילד בן חמש וחצי עם כשרון שירה מפתיע היא נכנסת ללופ אובססיבי בניסיון לטפח את הכשרון הזה, להכתיר אותו כמוצרט של ימינו, ולהציל אותו משחיקת היומיום ומהתעלמות המבוגרים. אם התקציר הזה נשמע מוכר זה כי מדובר ברימייק לסרטו של נדב לפיד מ–2012. מפיקות הסרט המקורי, טליה קליינהנדלר ואסנת קרן–הנדלסמן , הפיקו גם את הגרסה האמריקאית (יחד עם טרודי סטיילר, אשתו של סטינג), והן שמרו לעצמן את זכויות ההפצה הישראליות. אגב, שתי המפיקות ימשיכו בקרוב את שיתוף הפעולה עם ג'ילנהול ויפיקו לה את סרט הביכורים של כבמאית, עיבוד לספר של אלנה פרנטה.

הייתי יכול לדבר שעות על ההבדלים בין הגרסה של לפיד ובין העיבוד של קולנג'לו. זה קורס מזורז בבימוי. אני מעריץ את "הגננת" הישראלי, והגרסה האמריקאית – חיננית ככל שתהיה – די מרדדת אותו. שני הסרטים עוסקים בדמות שעבורה שירה ומילים הם דבר נשגב וקדוש, אבל בעוד קולנג'לו עשתה סרט על משורר, "הגננת" הישראלי הוא סרט מאת משורר. סרטו של לפיד היה סרט שהראה איך משורר רואה את העולם, ואיך הוא מתרגם את העולם למילים ולדימויים. זה היה סרט שנע הצידה, למעלה, למטה ובמעגלים סביב הדמויות ו"הסיפור". הגרסה האמריקאית מצמצמת את הדיון האבסטרקטי של לפיד לסיפור רצוף ורהוט אבל מותיר אותנו חיצוניים ומרוחקים ממנו. בתור סרט על שירה יש בו משהו מאוד פרוזאי.

ציוץ