24 אפריל 2019 | 08:07 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

"גלוריה בל", ביקורת

"גלוריה בל". אשה פשוטה, יומיומית, רגילה, וזוהרת כמו כוכבת הוליוודית

שני במאים צ'יליאנים סחפו את הוליווד בסערה בשנים האחרונות. הראשון הוא פבלו לראין, שסרטו "לא" היה מועמד לאוסקר הזר ואז ביים את "ג'קי", עליו היתה נטלי פורטמן מועמת לאוסקר. השני הוא סבסטיאן לליו, שסרטו "אשה פנטסטית" זכה באוסקר הזר ומאז ביים בקצב מסחרר את "שאהבה נפשי" (הפקה אנגלית עם רייצ'ל וייס ורייצ'ל מקאדמס) ועכשיו את "גלוריה בל" עם ג'וליאן מור וג'ון טורטורו (באופן מפתיע זה הסרט הראשון שלהם יחד, אם לא סופרים את "ביג לבובסקי" בו לשניהם היו תפקידי אורח קטנים וללא סצינות משותפות). הפריצה של שניהם יחד אל הזירה העולמית אינה מקרית, את "אשה פנטסטית" ואת "גלוריה בל" לליו ביים ולראין הפיק. הם הגרסה הצ'יליאנית לאלפונסו קוארון ואלחנדרו גונסלס איניאריטו.

"גלוריה בל"', שעלה בסוף השבוע בארץ, הוא מקרה נדיר שבו במאי עושה רימייק לסרט של עצמו. "גלוריה" הצ'יליאני הוקרן בישראל בסינמטקים לפני שש שנים. הרימייק האמריקאי כבר מוצג בהפצה הרבה יותר רחבה. כשמפיקים אמריקאים קונים זכויות לרימייק הם לעיתים קרובות מציעים לבמאים המקוריים את ההזדמנות לביים אותו, להביא את הסרט המקומי הקטן שלהם לזירה האמריקאית, שבה הקהל חסר סבלנות לסרטים שאינם באנגלית. אבל, לרוב, הבמאים מסרבים. הם, מבחינתם, עשו את הסרט שלהם ומעוניינים להמשיך הלאה, והם גם לא תמיד רוצים לשתף פעולה עם דרישות המפיקים להכניס שינויים לתסריט המקורי. אבל לליו הסכים, אולי כדי לאותת להוליווד שהוא נואש לשחק את המשחק שלה והיות חלק ממנה. מה שכן, הוא הצליח לבצע ב"גלוריה בל" העתקה כמעט מושלמת של המקור. לא רק אותו סיפור אלא ממש אותה פלטת צבעים ותאורת ניאון צבעונית שמציגה את עולמה של הגיבורה כדיסקוטק של ניכור ובדידות.

גלוריה בל (מור) היא אשה בת 58, גרושה, עובדת בחברת ביטוח, משוגעת על שירי פופ משנות השמונים, מנסה לשמור על קשר עם ילדיה הגדולים, מנסה למלא את זמנה הפנוי בחוגים לשיפור עצמי (יוגה, סדנת צחוק), ובערבים היא יוצאת לרקוד. לכאורה היא אשה עצמאית, חזקה, עם שתי רגליים על האדמה, אבל יש בתוכה בדידות גדולה, איזו כמיהה נואשת לחברה. היא לומדת לצחוק, ויש לה חיוך גדול, אבל משהו בה עצוב. כשהיא פוגשת את ארנולד (טורטורו), גרוש טרי, נראה שצומחת אהבה חדשה, אבל ארנולד עדיין לא מצליח להתנתק מהחיים הישנים שלו, ובאופן כללי נראה טיפוס לא לגמרי יציב. מעניין לשים לב שבגרסה הצ'יליאנית הגבר מתאושש מניתוח לב פתוח, ואילו בגרסה האמריקאית הוא פורח בעקבות ניתוח קיצור קיבה שעזר לו לרזות באופן משמעותי. זו גם אמירה על בעיית ההשמנה האמריקאית, ותרבות העודף והבולמוס שם, אבל גם הופך את ארנולד למישהו שכמו גלוריה מנסה לשפר את עצמו באופן פרואקטיבי.

ברוב סרטיו של לליו תמצאו נשים חזקות כגיבורות הסרט, ולצידן גברים חלשים (ולרוב גם חולים). אבל לפני שנכריז על לליו כעל במאי פמיניסטי, חייבים לשים לב שלליו מציג את העצמאות ואת העוצמה הזאת ככזאת שבאה עם מחיר חיים מתמשכים של בדידות, עצבות ושברון לב. האם לליו באמת אוהב את גיבורותיו כמו שנדמה לנו, או שהוא שוב ושוב מעניש אותן?

הסרט המקורי היה ריאליסטי ומחוספס כמו חיי היומיום נטולי הייחוד של גיבוריו הלא-משמעותיים. פאולינה גרסיה אמנם זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ברלין על התפקיד הזה, אבל נהיה חייבים להודות: "גלוריה" הצ'יליאני היה סרט לא מושך לצפייה. זה אולי רדוד להגיד, אבל הרימייק מוכיח מה כוח המשיכה של הקולנוע האמריקאי ולמה ג'וליאן מור היא כזו שחקנית אדירה: היא יכולה לגלם אשה רגילה, יומיומית, אבל היא עדיין זוהרת כמו כוכבת קולנוע. כן, מודים: אנחנו מעדיפים סרט על אשה פשוטה בגילומה של ג'וליאן מור על פני אותו סרט בגילומה של פאולינה גרסיה. זו הסיבה שג'וליאן מור היא ג'וליאן מור. למה לליו הסכים לבצע את סרטו מחדש? עבורנו זה ברור: סרטו אמור להיות שיר הלל לאשה הפשוטה והממוצעת, אבל גם הוא רוצה לבלות זמן בחברתה של כוכבת קולנוע (ומור, כך נראה, תקדיש את 2019 לרימייקים. אחרי "גלוריה בל" צפוי לצאת בקרוב גם "אחרי החתונה" הרימייק שלה ושל בעלה, הבמאי בארט פרוינדליך, לסרט הדני של סוזן בייר מ-2006).

הבעיה היא שלא משנה באיזו שפה הסרט ומי השחקנית הראשית, "גלוריה בל" נותר סרט עכור ומדכא. היתרון העיקרי באמריקניזציה של גלוריה הוא שאת אוסף שירי הפופ והדיסקו הלטיניים מהסרט המקורי החליפו עכשיו שירי פופ צ'יזיים משנות השמונים שקשה לעמוד בקסמם, ושאיכשהו מתפקדים כמו מיוזיקל על חיי הבדידות והאהבות הנכזבות של הגיבורה. עד שלבסוף מגיע שיר הנושא שלה. בגרסה הצ'יליאנית התנגן "גלוריה" האיטלקי של אומברטו טוצי, ובגרסה האמריקאית מתנגנת הגרסה האנגלית המפורסמת יותר של לורה ברנינגן. מה שבא ללמד אותנו ש"גלוריה בל" אינו רימייק אלא גרסת כיסוי.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 22.4.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה