26 ינואר 2007 | 11:18 ~ 19 תגובות | תגובות פייסבוק

המלכות

יש ב"בובי", סרטו מועט הכישרון של אמיליו אסטבז (או אמילי אסטבז, כפי שמאוית שמו במודעה בעיתון), משפט שנתקע לי בראש, משפט שמייצג בעיניי את רמתו הנמוכה של התסריט כולו. היטפלות למשפט היא אולי קטנוניות לשמה, אבל אני חושב שזה מייצג את כל שאר הבלגן שמתחולל בסרט חסר ההיגיון הזה.
הסצינה מתחילה בכך שהארי בלפונטה אומר לאנתוני הופקינס ש"כלום לא קורה במקום הזה". שניהם קשישים שעבדו כל חייהם במלון אמבסדור בלוס אנג'לס, והמשפט האירוני הזה נאמר כמה שעות לפני שיתנקשו שם בחייו של המועמד לנשיאות בובי קנדי. "זה משפט מתוך 'גרנד הוטל', הסרט עם גרטה גרבו" אומר הופקינס לבלפונטה ואז פונה לנער השחור שעובד בשירותים ושואל אותו, "ראית פעם את 'גרנד הוטל'?". הנער עונה שלא, "אבל ראיתי את 'בוני וקלייד'", הוא משיב. "אה, זה סרט טוב", עונה הופקינס ואז פונה לבלפונטה ושואל אותו: "Did you ever see Bonnie and Clyde?". השימוש שלו במילה "ever" במשפט הזה מטריף אותי. "ראית פעם את 'בוני וקלייד'?" הוא משפט שנכון לשאול אותו כיום, ארבעים שנה אחרי בכורת הסרט, כשמעמדו כקלאסיקה ברור, כשהשנים שחלפו מאז צאתו מצדיקות את השימוש בצירוף "אי פעם". אבל ב-4 ביוני 1968, היום שבו מתרחשת עלילת הסרט, חלפה פחות משנה מאז בכורת "בוני וקלייד". למעשה, כל שיטת ההפצה הרחבה כפי שאנחנו מכירים כיום היא בתוקף רק מאז 1977; בשנות השישים סרטים היו מופצים במספר קטן של עותקים ועוברים באופן הדרגתי בין ערים ובין בתי קולנוע. כך שבהחלט הגיוני שביוני 1967 "בוני וקלייד" היה עדיין סרט שהציג איפשהו בלוס אנג'לס רבתי. לכן הופקינס היה צריך לשאול את בלפונטה לגבי "בוני וקלייד" כשם ששואלים לגבי סרט עכשווי, ולא לגבי קלאסיקה בת 40. מילא אילו זו היתה הזנחה תסריטאית יחידה, אבל בדרך אל הקליימקס של הסרט, שבו נפגשות כל הדמויות ברגע הירייה בסנטור, ממלא אסטבז את האוויר עם שלל סצינות דביליות. כשאלייז'ה ווד שואל את לינדזי לוהן האם יש לה פופיק פנימי או חיצוני, גלגלתי את עיניי בהשתאות. זו אשכרה רפליקה שנשארה אחרי שכתובים ועריכות? וכל הסצינות בין הלן האנט ומרטין שין כתובות באופן אידיוטי ממש. בקיצור, סרט עם שפע כוונות טובות, אבל כמעט אפס כישרון.

וגם "המלכה", שעלה אתמול בארץ – ושללא ספק יהיה כאן להיט די מסיבי בקרב בנות ה-50 פלוס – הוא תרגיל משונה בתסריטאות. קודם כל, זו לא יותר מהצגת תיאטרון שנראה כאילו הגיעה בטעות לקולנוע. שנית, אני לא מצליח להיכנס לראשם של יוצרי הסרט והמתלהבים ממנו, או להבין את פולחן בית המלוכה המעוור שהם לוקים בו. הסרט הזה כה מיושן ושמרני, כה מתרפס בפני שררה ומעמד, ובעיקר לוקה בכל אותם סימפטומים שהוא מנסה להאשים בהם את המלכה הבריטית הנוכחית: חסר רגש, חסר היגיון, חסר יכולת להתמודד מול היסטוריה שמשנה את פניה. ובעיקר, זה כמעט סרט מדע בדיוני במופרכות שלו, בנסיונות שלו לפענח מה באמת חלף בראשה של המלכה בשבוע שאחרי מותה של הנסיכה דיאנה.

הנה הביקורות שלי, ממדור הדפוס ב"פנאי פלוס", על "המלכה", "בובי" ו"מארי אנטואנט". שלושתם סרטים המבוססים על אירועים שקרו באמת ונוטלים חירויות אמנותיות. "מארי אנטואנט" הוא היחיד שראוי לצפייה מבין השלושה.

מבוסס על מוות אמיתי
גם "המלכה" וגם "בובי" טווים עלילות בדיוניות סביב אנשים אמיתיים ברגעי משבר לאומיים. שניהם גם קצת נאיביים ופשטניים מדי. ובכל זאת, אחד מהם מהנה למחצה והשני מיותר לחלוטין

"המלכה", סרטו של סטיבן פרירס ("יחסים מסוכנים"), מגיע אלינו אחרי שהתקשורת התעלפה ממנו מסביב לעולם מאז פסטיבל ונציה, כולל שני פרסים בגלובוס הזהב על משחקה של הלן מירן והתסריט של פיטר מורגן. ועכשיו, כשעיניי שזפו סוף סוף את הסרט לא נותר לי אלא לשאול: וואט דה פאק? האם העולם יצא מדעתו? אני מבין שיש איזשהו פטיש כלל-עולמי עם בית המלוכה הבריטי, ושושלת ווינדזור כנראה מסעירה את דמיונם יותר מהשאר, אבל מי אלה האנשים שכל כך נשפכו מ"המלכה"? האין זה זיוף האורגזמה הגדול בתבל? שלא אובן שלא כהלכה: הסרט עצמו אינו רע כלל. הוא היה יכול להיות מחזה מקסים, או דרמת טלוויזיה חיננית, כל דבר שהיה מחייב צפייה פחות מחויבת. אבל כסרט קולנוע הוא הדבר הכי סטנדרטי שאתם יכולים לדמיין. אלא אם, כאמור, בואה לביקור של מלכת אנגליה אכן גורם לכם לפרפורי התרגשות.
דמיינו סרט תקופתי המתרחש כמעט בימים אלה. כל הגינונים והפרוטוקולים, כל הקודים החברתיים והמעצורים הנפשיים, הכל עדיין חי וקיים במשפחתה של אליזבת השנייה. הסרט הוא לא יותר מפנטזיה מלוכנית נאיבית – שמתחפשת למעין עקיצה סאטירית – שמנסה לדמיין מה קרה בראשה של המלכה אליזבת בשבוע שאחרי מותה של הנסיכה דיאנה. מצד אחד מורגן ופרירס רוצים לנגח את בית המלוכה המנותק והמנוון, שאינו רגיש לרחשי הציבור. ומצד שני, הם מפנטזים שמלכתם האהובה היא בכל זאת אדם בשר ודם, ושגם לה יש ספקות ולבטים ושגם אם היא טועה, היא עושה זאת מתוך כוונות טובות. כמו דמותו של טוני בלייר בסרט, שמתחיל ביקורתי כלפי המלכה ולבסוף מתיידד איתה, כך גם הסרט בא לקלל ויצא מברך. למעט הופעה באמת יוצאת דופן של מירן – שמציגה את אליזבת בשיא איפוקה בפומבי, אבל כרוח סערה כשהיא לבד ביערות סקוטלנד – "המלכה" הוא בדיוק מהסרטים שגורמים לי לתהות איפה הסקס פיסטולס כשבאמת צריך אותם.

"בובי" של אמיליו אסטבז משתמש ברעיון דומה: לקחת רגע מתועד בתולדות אמריקה – יום הרצח של בובי קנדי ב-4 ביוני 1968 – ולספר כמה עלילות מצטלבות שקורות באותו יום במלון אמבסדור, המלון בו נרצח הסנטור שרצה להיות נשיא. אלא שאמיליו אסטבז הוא במאי בינוני, אבל גרוע מזה: הוא תסריטאי איום. ושוב, הסרט הזה הוא פנטזיה. אסטבז נותן לנאומי הבחירות של קנדי מקום משמעותי וגורם לנו להסיק שהעולם הזה היה יכול להיות אחרת אם קנדי היה נבחר ב-1968 לנשיא ולא ניקסון. הוא היה מסיים את המלחמה בוויאטנם, מטפל באקולוגיה, משפר את מצבם של העניים ובני המיעוטים. נו, חלומות נואשים. אבל הסרט בכלל איננו על בובי קנדי הפוליטיקאי. זה מין "גרנד הוטל", עם רצף סצינות מופרכות על אנשים לא מעניינים ועם איכות כתיבה שנעה מהבנאלי אל הנלעג.

עוגת קצפת
סופיה קופולה ("אבודים בטוקיו") חוזרת עם עוד סרט על נערה בודדה ואומללה. אל תאמינו למי שטוען ש"מארי אנטואנט" שלה הוא אכזבה

אחרי האוסקר שזכתה על התסריט של "אבודים בטוקיו", מגיעה סופיה קופולה עם סרט חדש. והוא – טה-דאם! – דרמה היסטורית תקופתית על המלכה הצרפתית שראשה נערף בימי המהפכה הצרפתית ושהתפרסמה כשאמרה, בעיוורונה למצוקת המזון של בני עמה, "אם אין לחם שיאכלו עוגות". מה לקופולה ולדרמה היסטורית? שום דבר בעבודתה עד כה – כתסריטאית, צלמת אופנה, עורכת מגזינים, שחקנית לרגע ולבסוף במאית – לא העיד שזה הכיוון אליו היא הולכת. ובכן, זה אכן לא הכיוון אליו היא הלכה. "מארי אנטואנט" של קופולה (בתו של פרנסיס פורד קופולה, אחיינית של השחקנית טליה שייר, בת דודה של ניקולס קייג' וגרושתו של ספייק ג'ונז) הוא לא דרמה תקופתית במובן המקובל של המילה. אם תרצו, זו דרמה תקופתית פוסט מודרנית. או רוויזיוניזם היסטורי המשתמש במלכה ההיא כדי לעסוק למעשה ביוצרת עצמה, באוטוביוגרפיה הפרטית שלה. הדרמה אמנם מתרחשת בארמון ורסאי בפאתי פריז במאה ה-18, אבל מארי אנטואנט של קופולה היא לכאורה דמות עכשווית לחלוטין. היא כמו סלב הוליוודי שאין קשר בין האופן בו היא משתקפת בעיתונות ובין אופיה האמיתי. ואת המשפט ההוא? היא בכלל לא אמרה. המציאו והעלילו עליה. זו החמצה איומה שלינדסי לוהן לא לוהקה לתפקיד הראשי. זה היה יוצא מושלם.
יש לי ידיד שלא אוהב את סרטיה של קופולה בטענה שהיא נראית לו ילדה רדודה ומשועממת. אני חושב שיש משהו מדויק באבחנה שלו, אבל שאני מוסיף לה את הטוויסט שלי, שבזכותו אני כן מחבב את שני סרטיה האחרונים של קופולה הבת (את סרט הבכורה שלה, "חמש ילדות יפות" אני לא אוהב): היא ילדה משועממת, אבל מוכשרת. והיא מצליחה, גם ב"אבודים בטוקיו" וגם ב"מארי אנטואנט" ליצור סרטים על דמויות כמותה, של נשים שנכנסו לנישואים מתסכלים, למערכת משפחתית מחייבת ואריסטוקרטית, לפני שהן הספיקו להבין מה הן עצמן רוצות מהחיים. הן מצליחות להנפיק מהמצב הזה רגעים של שמחה רגעית, הסחות דעת ופינוק, אבל גם לגיבורות של "אבודים בטוקיו" וגם של "מרי אנטואנט" צפוי גורל מריר ומתסכל אחרי שעולות כותרות הסיום. כן, ל"מארי אנטואנט" הסרט יש סוף מושלם, מהורהר, בו הגיבורה מנסה לערוך חשבון נפש עם חייה, כשהיא מבינה שזה כבר מאוחר מדי. אבל את גורלה המר והמדמם, אותו תמצאו בכל ספר היסטוריה, לא תפגשו בסרט הזה.
והכי מקסים: סופיה קופולה יצרה סרט שמתרחש במאה ה-18, אבל שנפשו נמצאת בשנות השמונים. בסוף שנות השמונים, כשהיתה רק בת 17, כתבה סופיה קופולה את את התסריט לאפיזודה של אביה בסרט "סיפורי ניו יורק". הסרט, "חיים ללא זואי" (ומכיוון ש"זואי" בלטינית זה "חיים", הרי ששמו היה למעשה "חיים ללא חיים"), עסק בילדה שהוריה כל הזמן נודדים והיא חיה בעושר רב, אבל היא מנותקת מהעולם והיא רק רוצה להזמין אליה חברות ולעשות מסיבות. וראו זה פלא, זו בדיוק עלילת "מארי אנטואנט". הנסיכה האוסטרית שנשלחת להתחתן עם לואי ה-16 האימפוטנט, וכשהיא מנותקת מכל דבר שקרוב לליבה, היא רק עסוקה במסיבות, בגדים ונעליים, בלי לשים לב שמחוץ לחלונה עומדת להתחולל מהפכה. כדי להבהיר לנו ש"מארי אנטואנט" היא מטאפורה ולא דרמה היסטורית אמינה קופולה עורכת את המוזיקה בסרט באופן אירוני, עם מיטב להקות האייטיז ועם שיבוצי שירים פשוט מושלמים. הקיור מתוך "דיסאינטגרציה" מלווים את סצינת ההמלכה, באו וואו וואו עם שירם "אני רוצה ממתקים" לסצינה של רהבתנות ועושר, ניו אורדר לפתיחה. וגם שיר של אדם והנמלים, להקה שעטתה על עצמה איפור של שודדים דרכים מהמאה ה-18, מופיע בסצינה רלוונטית. זה אולי הייצוג הכי מושלם לא של חצרו של לואי ה-16, אלא של הדקדנס של ניו יורק באייטיז. או של הוליווד בימינו.
ונדמה לי שלקופולה יהיה חשוב שנבין שהסרט הוא בעצם עליה. קודם כל כי קירסטן דאנסט, בתפקיד הראשי, כבר היתה אלטר-אגו שלה ב"חמש ילדות יפות" (וגם היא התגלתה ב"סיפורי ניו יורק", אבל דווקא באפיזודה של וודי אלן). ושנית, את דמותו של לואי ה-16, בעלה של מארי אנטואנט, מגלם ג'ייסון שוורצמן, בן דודה של סופיה קופולה. את אמה של מארי אנטואנט מגלמת מריאן פייתפול, שאינה נצר למשפחת קופולה, אבל היא מייצגת את עולם הרוקנרול ממנו מגיעה קופולה. ואת דודה של של מארי אנטואנט, שמגיע לוורסאי כדי לייעץ לזוג הטרי איך לממש את נישואיהם, מגלם דני יוסטון. שוב, לדעתי הליהוק אינו מקרי: בכל תולדות הוליווד יש רק שתי משפחות שנציגים משלוש דורות שלהן זכו באוסקרים. האחת היא משפחת קופולה: הסב קרמיין זכה באוסקר כמלחין, האב פרנסיס זכה באוסקרים כתסריטאי וכבמאי, והבת סופיה זכתה באוסקר כתסריטאית. המשפחה השניה היא משפחת יוסטון. האב וולטר זכה באוסקר כשחקן, האב ג'ון יוסטון, זכה באוסקר כבמאי, והבת אנג'ליקה יוסטון זכתה באוסקר כשחקנית. דני יוסטון הוא בנו של ג'ון יוסטון ואח של אנג'ליקה (והוא משחק עכשיו בתפקיד קטן גם ב"הילדים של מחר"). אח של סופיה, רומן קופולה, הוא בעצמו במאי, אבל הוא גם עוזר הבמאי של אחותו בכל סרטיה. במילים אחרות, זהו סרט על שושלות, על עושר, ועל רצונה של נערה שכלואה בתוך חייה, לברוא אותם לעצמה מחדש. רק שחוץ ממסיבות פיג'מה ואיסוף נעליים, אין לה כל כך מה להציע לעולם. זו אולי הטרגדיה הכי שמחה שראיתם, מסיבה אחת גדולה ומרהיבה עד הסוף המר.

נושאים: ארכיון, ביקורת

19 תגובות ל - “המלכות”

  1. עידן 26 ינואר 2007 ב - 11:26 קישור ישיר

    זו קטנוניות טיפוסית לך, יאיר. אז אמרו ever, זה מה שחשוב? ייתכן מאד שהסרט לא טוב(לא ראיתי עדיין) אבל בעשרות סרטים טובים יותר ופחות על תקופות קרובות ורחוקות ישנם אי דיוקים כאלה ואחרים. לא על זה צריכה להיות הביקורת, לדעתי.

  2. יוני 26 ינואר 2007 ב - 12:19 קישור ישיר

    ליאיר- הסיבה העיקרית שאני קורא את המדור שלך בנאמנות היא לא הכתיבה הניפלאה שלך אלא שהטעם שלך דומה שלי. אך בזמן האחרון אני מרגיש שאנחנו Out of sync כמו שאומרים.
    זה התחיל בביקורת שלך על:
    בבל-סרט נהדר יחסית לדעתי שאתה קראת לו “עצלני ונצלני”.
    זה המשיך ב-
    ילדים קטנים- גם סרט מאוד טוב בעניי שקראת לו “רדוד…לסרט אין מה להגיד”
    המרדף לאושר- לדעתי סרט סימפטי לא יותר שאותו שיבחת

    ובמדור האחרון זה הגיע לרמות חדשות:
    לגעת ביהלום- לדעתי סרט שיטחי עם דמויות שיטחיות.
    והמלכה- סרט נפלא בעניי שקראת לו “נאיבי ופשטני…מהנה למחצה”

    אני מקווה שזה יעבור מהר כל הקטע הזה אני מבואס.

    ועוד משהו בקשר ליאיר נגד העולם:
    מארי אנטואנט-יצרת את הרושם שהמבקרים לא אהבו אותו בעוד שA.O Scott מהניו-יורק טיימס הביא לו 4.5/5 ורוג’ר אברט 5/5
    אותו דבר בנוגע ליוקרה- A.O Scott שיבח אותו
    אלפא דוג- רוב המבקרים לא אהבו אותו או מקסימום חיבבו אותו מי זה בכלל המגזימן הזה סקוט פאונדאס.

    ובבל-טוב אין מה לעשות הרוב אהבו אותו.

    זה הכל להיום

    רוה ליוני: לא נורא, לא צריכים להסכים, העיקר שיש על מה להתווכח.

  3. הפינגווין 26 ינואר 2007 ב - 12:41 קישור ישיר

    לא ראיתי את "בובי", אבל יכול להיות שהמילה ever נוספה למשפט בציניות? אולי הזקנים מדברים ביניהם על סרט שיצא כמעט ארבעים שנה קודם לכן, אבל לא מודעים לכך שהסרט המצליח שכולם אמורים להכיר, יצא פחות משנה קודם לכן.

  4. Shai 26 ינואר 2007 ב - 14:07 קישור ישיר

    About The Queen:

    Through the film,I had the feeling I'm watching a documentary film,which reconstruct the events.Only in documentary you talk with people,try to see the event from diferent points.Here you take actors who imitate living people(some do a beter job than the other)and show only one version of the events,and this version is a speculation and can be as good as any other speculation.

  5. יניב אידלשטיין 26 ינואר 2007 ב - 14:19 קישור ישיר

    אני עם יאיר בקשר ל"המלכה".
    פשוט סרט בינוני שאין שום סיבה לראות (חוץ מהמשחק של הלן מירן).
    אחרי שראיתי אותו לראשונה, לפני כמה חודשים, לא העליתי בדעתי לרגע שהוא יהיה אחד מחמשת המועמדים לאוסקר הסרט הטוב ביותר.
    וגם אני יכול רק לנחש מה אחרים מוצאים בסרט. הייתי רוצה לחשוב שבני מלוכה למיניהם כבר לא מרגשים אף אחד, אבל לצערי זה כנראה (עדיין) לא נכון.

  6. יוני 26 ינואר 2007 ב - 15:43 קישור ישיר

    shai אני מצטער אבל לא הבנתי אם אהבת את הסרט או לא?

  7. יוני 26 ינואר 2007 ב - 16:25 קישור ישיר

    יאיר את האמת אתה צודק זה טוב שיש על מה להתווכח (:

  8. ליהיא 26 ינואר 2007 ב - 19:49 קישור ישיר

    אני חייבת להגן על "המלכה". אין ספק שזהו אינו אפוס ענק ומרשים אבל זהו בהחלט סרט טוב ומהנה, מעורר מחשבה ומרשים. כמובן שהופעתה של הלן מירן מקבלת (כפי שהיא ראויה) את כל הפוקוס אבל לפי דעתי הסרט עצמו מוצלח אף הוא.

  9. Shai 26 ינואר 2007 ב - 20:49 קישור ישיר

    To Yoni:

    It was Ok. Nothing more,nothing less.It was nice to see but I don't think I would have missed anything if I wouldn't have seen it.

  10. דניאל פאיקוב 27 ינואר 2007 ב - 7:12 קישור ישיר

    יש רק בעיה אחת לגבי הפרשנות של "בובי" – הוא סרט אנכרוניסטי בכוונה, ובצורות הרבה יותר בולטות מהמשפט הזה. לא חסרות בסרט בעיות, אבל אני לגמרי לא בטוח שזאת אחת מהן.

  11. עמיתבי 27 ינואר 2007 ב - 14:34 קישור ישיר

    ההערה לגבי המשפט על בוני וקלייד ב"בובי" אכן מצחיקה אבל אני בספק אם הייתי מבחין בה . ההערה על הפופיק היא לכן דוגמא טובה יותר של תסריטאות גרועה. אגב, בגליון האחרון של script יש ראיון עם אמיליו על כתיבת התסריט. יש להם נטיה משעשעת ומוכחת לראיין תסריטאים גרועים.

    ואגב טעויות קשות לזיהוי אך משמעותיות: "אם אין לכם שיאכלו עוגות"?

  12. איתן 27 ינואר 2007 ב - 16:03 קישור ישיר

    עמיתבי, הזכרת לי: בסופהשבוע הזה מתקיימיות גם הקרנות טרום בכורה ל"אסקימוסים בגליל" של יונתן פז, אבל בעמוד 18 ב"עכבר העיר" כתוב "אסקימוסים בחלל"…

  13. HEY YOU 28 ינואר 2007 ב - 11:19 קישור ישיר

    ב"המלכה" צפיתי אתמול, ועדיין לא ברור לי.
    לא ברור לי על מה בדיוק הסרט. יותר נכון, לא ברור לי ל-מ-ה עשו את הסרט. לא ברורה לי האמירה(אם יש). לא ברורה לי בחירת השחקנים. לא ברור לי למה ראיתי אותו. לא ברור לי למה הוא מועמד(גם את הלן מירן ראיתי בתצוגות טובות יותר, בלשון המעטה).
    הסרט נראה כמו כל סרט תקופתי על בית המלכות באנגליה, רק שהפעם זה על אנשים שעדיין חיים ופועלים ומשפיעים(מי יותר, מי פחות), כך שהטעם הרע שנוצר בפה הוא בלתי נמנע.
    הכל אופן, סרט בינוני.

    וליוני- אכן בבל סרט עצלני ונצלני כשם שרוה כתב. אבל זו רק דעתי 🙂

  14. דניאל 29 ינואר 2007 ב - 0:20 קישור ישיר

    ראיתי היום את "בובי", ולדעתי מדובר באחד מסרטי הפסיפס הטובים של השנים האחרונות.
    מאוד אהבתי את החוויה הסובייקטיבית של אותו אירוע אומלל בהיסטוריה האמריקאית המודרנית, את הדמויות שהיוו מיקרוקוסמוס של אותה תקופה בארה"ב, את המוזיקה, ובכלל את הטון של הסרט.

  15. אילנה 1 פברואר 2007 ב - 8:05 קישור ישיר

    שלום! אני חושבת שיש הבדל בראיית סרטים (כמו את חיים בכלל) אם אתה גבר או אישה. היום רצינו לראות סרט, בעלי ואני. אני אמרתי: "המלכה" והוא: "לגעת ביהלום". כשראינו יחד את "דג'א וו", למשל, בעלי התעצבן על כל ה"סילסולים" של אחורה קדימה שבתסריט. אני הייתי מוקסמת. גם בתי. היא הלכה לראות את הסרט עם בעלה ושם קרה אותו הדבר: הוא לא נהנה והיא כן. אותו דבר קורה עם "המלכה". סרט טוב, תסריט מעניין, אבל, לגברים לא מעניין. לעומת זאת, ב"לגעת ביהלום" יש מאבק, יש דם! כנראה שנלך לראות את זה האחרון… ואצא אחרי כמה ימים עם חברות לראות את הסרט השני ("המלכה"") 🙂 אין מה לעשות זה גורל העולם. אילנה

  16. אורון 1 פברואר 2007 ב - 10:05 קישור ישיר

    אילנה, שלום גם לך!
    תרשי לי לפתוח את דבריי, בכך שאני לא מעביר עלייך ביקורת ברמה האישית, אבל מוחה נמרצות נגד מה שאמרת!
    כעיקרון, אני לא מאמין בהכנסת סרטים לתבניות של "מתאים לגברים" או "נשים יאהבו". כל אדם הוא אינדיבידואל, ואת מנציחה את השוביניזם בדברייך!

    ועכשיו באופן ספציפי יותר:
    אני לא אהבתי את "דז'ה וו", פשוט כי הוא לא טוב, ולא בגלל שאני גבר. אם כבר, זהו סרט שנופל בול על ההגדרה של "גברי" – אקשן, פיצוצים, טרור, מד"ב וכד', כאשר סיפור האהבה מוזנח בפינה – ובכל זאת לא אהבתי אותו!
    הוכחות:
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,514,209,7906,.aspx

    לעומת זאת, מאוד נהניתי מ"המלכה", ובמיוחד מהלן מירן, למרות שאת מקטלגת אותו כ"לא מעניין לגברים".
    מומלץ מאוד – ושוב הוכחות:
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,519,209,9457,.aspx

    גם את "לגעת ביהלום" די אהבתי, (הפעם אין לי ראיות), ואני ממליץ עליו גם לגברים וגם לנשים!

    ואני שואל אותך אילנה – מה לא בסדר אצלי? מדוע אני מקלקל את התיאוריה שלך?

    נ.ב.
    מתנצל כרגיל שאני מעיד על עיסתי, אבל גם אחרים עושים את זה פה כל הזמן…

  17. שירה 20 פברואר 2009 ב - 18:24 קישור ישיר

    הו! סופסוף ביקורת מעניינת ואינטליגנטית על "מארי אנטואנט" של סופי קופולה! מישהו חוץ ממני ראה את נעלי "האולסטראר" בין נעלי המלכה בסרט? (אגב אוירת שנות -80 של המאה ה-20 והעובדה שהסרט הינו -אוטוביוגראפי!)לא יתכן שההפקה שכחה להוציא את הנעליים של מישהו מהשחקנים מהסט! זה לא קורה אפילו לאבי ביטר. ומצד שני אין לשעטנז החצוף (והפוסטמודרני!)הזה של אופנה עלק אותנטית של סוף מאה 18 ונעלי ספורט שום אזכור! לא באתר הרדמי של הסרט ולא באף כתבה שמצאתי. הנעליים בטוח שם. אחרי שראיתי את הסרט בקולנוע, הוצאתי אותו בכוונה מספיית וידאו!

  18. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:56 קישור ישיר

    Thanks friend. This has been fun hearing

  19. Hot Deals UK 28 ינואר 2011 ב - 2:36 קישור ישיר

    Thanks for every one of your effort on this site. My daughter loves carrying out research and it is obvious why. My partner and i learn all relating to the dynamic medium you convey practical tips via the blog and as well as inspire participation from other ones on the subject matter plus our favorite simple princess is now learning so much. Take pleasure in the remaining portion of the year. You're the one carrying out a fantastic job.


השאירו תגובה