12 אוקטובר 2011 | 13:38 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

נשיכות אחרונות

מחר, חמישי, מוצאי סוכות, אתם פנויים? כי אם כן, יש לכם לא מעט אירועים להתלבט ביניהם. למשל, לנסוע לפתיחת פסטיבל הקולנוע בחיפה. אבל לא לסרט הפתיחה. אותו אתם יכולים לראות ליד הבית כבר קודם. סעו לסרט אחר. או, אם אתם באיזור הרצליה ואתם חובבי מדע בדיוני, בואו לראות דאבל פיצ'ר יוצא דופן: שתי גרסאות של "סולאריס" בזו אחר זו – תחילה זו של סטיבן סודרברג, ואז זו של אנדריי טרקובסקי. בהפסקה ביניהן אני אדבר קצת על שני הסרטים והעיבוד שלהם מספרו של סטניסלב לם (שהשנה מלאו חמישים שנה לפרסומו). זה מתחיל ב-19:00. ואם אתם דווקא במצב רוח מוזיקלי, אז מחר מתקיימת עוד הופעה של חברי, עידן אלתרמן, עם המג'יקל באנד, בערב נורא מצחיק שכולו רווי אהבת מוזיקה. ראיתי את ההופעה הזאת כבר פעמיים והיא כיף אדיר לחובבי מוזיקה והומור. זה קורה ב-22:30 בתיאטרון תמונע. כלומר, תיאורטית אתם יכולים להגיע ל"סולאריס" ב-19:00. לשמוע אותי מדבר אחר כך עד 21:45 בערך, להישאר אפילו לחצי השעה הראשונה של "סולאריס" של טרקובסקי ומשם לנסוע לתיאטרון תמונע.

 

אבל הערב? אני מקווה שתמצאו סוכה לאכול בה. מומלץ.

 

==============

 

ועוד פרומו קטן לחברים: כזכור, בשבוע הבא תתקיים הקרנת הבכורה של "אף פעם לא מאוחר מדי" של עדו פלוק בפסטיבל חיפה. בשנתיים האחרונות אנחנו עוקבים כאן אחר גיוס הכספים, הליהוק, חיפוש הלוקיישנים, החזרות, הצילומים, העריכה, תהליך הפוסט ואפילו ההלחנה. אבל בסרט יש מרכיב מרכזי נוסף שעד כה לא דיברנו בו: הסרט גדוש מוזיקה ישראלית משנות השבעים. מי שיעץ לפלוק בבחירות המוזיקליות היה גבי טרטקובסקי, שכתב כעת בבלוגו על כמה מהשירים הבולטים, והלאו דווקא מוכרים, ששולבו בפסקול הסרט.

 

================

 

"כלבת" סוף: ג'פרי רדיק, התסריטאי המקורי של "יעד סופי" הראשון, כתב לאהרון קשלס ולנבות פפושדו, יוצרי "כלבת" אימייל קצר ומקסים על כמה הוא אהב את סרטם. ולראיה, הוא העניק להם פרס עליו בפסטיבל סרטי אימה בקולורדו.

 

אבל יותר חשוב: קשלס מריץ את הרולר עם הקרדיטים והתודות על הסיבוב הבינלאומי של "כלבת" מאז בכורתו לפני כעשרה חודשים. הפפשולסים תולים את נעלי הטיסה שלהם, מפסיקים את ההתרוצצות סביב "כלבת" ועוברים כעת למצב עבודה מלא על סרטם הבא.

 

תמיד מרתק בעיניי לקרוא חוויות של יוצר סרטים מהצד שלו, לא משלב היצירה אלא משלב המגע של סרטו עם קהל ועם התקשורת. זה תמיד מפתיע אותי כמה השלב הזה אמוציונלי. בגלל שתל אביב היא עיר כה קטנה יוצא לי להיתקל פה ושם עם לא מעט במאים שסרטיהם זכו להצלחה גדולה בארץ ו/או בחו"ל, אבל עדיין הם זוכרים ולמבקרים אחרים כל מילה לא-מספיק-טובה שאי פעם כתבנו עליהם. המפתיע הוא שגם אם הביקורת היתה טובה, הם זוכרים בעיקר את המילים הרעות. ולא פעם שאלתי אותם, איך זה ייתכן. איך יתכן שסרטיהם הוצגו מול מאות אלפי צופים בארץ, או נסעו בפסטיבלים בכל העולם וזכו לשבחים מהמבקרים הכי חשובים בעולם, ועדיין ביקורת של עיתונאי זניח מישראל לא מרפה מהם. והנה מגיע קשלס ומנסח את התשובה:

 

כן, חברים וחברות, הגיע הזמן להודות: זה נחמד להצליח בעולם, זה אדיר לקבל הצעות עבודה מפתות בחו"ל, אבל שום דבר – ש-ו-ם ד-ב-ר  לא ישווה לאהבה שתקבל מארצך-מולדתך.

 

כה פשוט. כה אמיתי. כה טבעי. ובחיי, טומטום שכמוני, כה הגיוני.

 

הפוסט הזה של קשלס המסכם את המסע הבינלאומי המפעים של "כלבת", הוא קריאת חובה. למבקרי קולנוע הוא שיעור בענווה. ליוצרי קולנוע הוא שיעור באמביציה.

 

=================

 

אפרופו סרטי אימה ומדע בדיוני: פספסתי בזמן אמת את הראיון הזה של ג'ו קורניש, הבמאי של "השכונה נגד חיזרים", עם אבנר שביט ב"וואלה". שימו לב מה הוא אומר על "אי.טי" ועל "מפגשים מהסוג השלישי":

 

"אם מסתכלים על הסרטים של סטיבן שפילברג משנות השמונים, רואים שהם הזכירו מבחינות רבות את אלה של מייק לי וקן לואץ'".

באמת? אתה אולי הראשון שעושה את ההשוואה הזו.

"אבל זה ממש כך, כי גם נקודת המוצא של שפילברג היתה חיים פשוטים של אנשים פשוטים שגרים במקומות צנועים, ורק מן הבסיס הזה הוא פיתח את הפנטזיה.

 

ולבסוף, הוא ממליץ לכם – יוצרי הקולנוע בישראל – לעשות סרטי מדע בדיוני:

 

"אני לא מכיר סרטי מד"ב ופנטזיה תוצרת ישראל… וחבל שכך. אני יודע שאתם במצב מדיני קשה, ודווקא בגלל זה חשוב שתעשו סרטים כאלה, כי הם יכולים להיות דרך מופלאה להתמודד עם המציאות ולטפל בפחדים".

 

===============

 

ארון סורקין כותב על שיחות הטלפון שלו עם סטיב ג'ובס, ועל הפעם ההיא שהוא התקשר להציע לו לכתוב סרט לפיקסאר.

 

===============

 

ג'ושוע מרסטון ("מריה הלבנה") נפסל בפעם השניה מהאוסקר בשפה זרה, כעת עם סרטו השני. בפעם הקודמת מרסטון האמריקאי ביים סרט בקולומביה שהאקדמיה לא הסכימה לקבל כנציג קולומביה, והפעם הוא ביים סרט אלבני, שהאקדמיה לא הסכימה לקבל כנציג אלבניה. הטיעונים שמרסטון מעלה להגנתו ראויים עיון והרהור.

נושאים: בשוטף

7 תגובות ל - “נשיכות אחרונות”

  1. איתן 12 אוקטובר 2011 ב - 14:35 קישור ישיר

    עצמו: לעשות סרט. אני בעצמי כתבתי בבלוג שלי על "כלבת":

    "בכלל, ההרגשה שלי שנבות פפושדו ואהרון קשלס יצאו מתוך רצון לבעוט בקולנוע הישראלי הממסדי, אבל לא ממש היה להם מה להביא במקום". (הפוסט הזה פורסם ביום עליית הסרט למסכים בארץ, תחילת דצמבר 2010).

    יש לטעמי גם דברים טובים ב"כלבת" (ואגב, לטעמי פרס אופיר לאיפור מעיד בעיקר על מאובנות של האקדמיה. זה די צפוי שסרט מדמם יקבל פרס על איפור. אני הייתי רוצה לראות את האקדמיה שוקלת ברצינות לתת פרס לעריכה של "כלבת", שהיא לטעמי הדבר הכי טוב בסרט), ולכן אני סקרן מהפרויקט הבא של הפפושלסים. אבל דחיל-רבקום: קודם תעשו את הסרט. אח"כ תעשו את המהפכה. לא ההפך.

  2. איתן 12 אוקטובר 2011 ב - 14:39 קישור ישיר

    היתה בעיה טכנית עם שליחת התגובה, והיא נחתכה. הנה התגובה במלואנ:

    יש לי בעיה עם הסיפור של "כלבת".

    זה לא סוד שאני מהפחות מתלהבים מהסרט. זה יותר קשור לעניין של טעם אישי (אני פחות שוחה בקולנוע מדמם, בערך כמו שאתה, יאיר, פחות שוחה בקולנוע ריאליסטי. בהכללה, כמובן). אבל מקריאה של כתבי קשלס המלונקקים אני מרגיש שהפפושלסים מתרכזים יותר בלעשות מהפכה בקולנוע הישראלי מאשר בדבר עצמו: לעשות סרט.

    אני בעצמי כתבתי בבלוג שלי על "כלבת":

    "בכלל, ההרגשה שלי שנבות פפושדו ואהרון קשלס יצאו מתוך רצון לבעוט בקולנוע הישראלי הממסדי, אבל לא ממש היה להם מה להביא במקום". (הפוסט הזה פורסם ביום עליית הסרט למסכים בארץ, תחילת דצמבר 2010).

    יש לטעמי גם דברים טובים ב"כלבת" (ואגב, לטעמי פרס אופיר לאיפור מעיד בעיקר על מאובנות של האקדמיה. זה די צפוי שסרט מדמם יקבל פרס על איפור. אני הייתי רוצה לראות את האקדמיה שוקלת ברצינות לתת פרס לעריכה של "כלבת", שהיא לטעמי הדבר הכי טוב בסרט), ולכן אני סקרן מהפרויקט הבא של הפפושלסים. אבל דחיל-רבקום: קודם תעשו את הסרט. אח"כ תעשו את המהפכה. לא ההפך.

  3. יונה 12 אוקטובר 2011 ב - 15:41 קישור ישיר

    ותודה לאיתן שהזכיר לכולנו כמה הביקורת שלו על הסרט ״כלבת״ לא הייתה רלוונטית אז ולא רלוונטית היום.

  4. Spartak 12 אוקטובר 2011 ב - 16:41 קישור ישיר

    בקשר לפסילה של מרסטון,המילים שלו לא כל כך נכונים…זה נכון שהשפה והשחקנים אלבנים,אבל משעושה את הסרט מקומי זה אנשי הצוות חלק יחסית גדול (ולטעמי הדבר החשוב יותר,העיקרי,שהם צלם והעורך) מהם אמריקאים או לפחות אינם אלבנים… לעומותו גם בסרט האירי (פה,אני לא בטוח ב100 אחוז,כי היוצרים יכולים להיות גם בריטים) וגם בפיני,אנשי הצות העקריים הם של אותו המדינה ששולחת את הסרט.

  5. ניר נ. 14 אוקטובר 2011 ב - 1:31 קישור ישיר

    התבקשתי מכמה ממנויינו לשבח ולהודות לך על ההרצאה הנפלאה על סולאריס. בעיני זו היתה אחת מההרצאות הטובות שניתנו בסינמטק הרצליה.נתראה גם בנובמבר.

  6. סוכתי הסוכה 14 אוקטובר 2011 ב - 11:08 קישור ישיר

    הדברים ה"מרתקים" שאתה ממליץ לקרוא בבלוג של קשלס על הסרט "כלבת" יכולים גם להיות דברי הפתיחה להוצאה מחודשת של הספר "בגדי המלך החדשים".
    תארו לכם אופה שמייצר יום אחד עוגה מגללים של פרות. מבקר אחד כותב שטעמה של העוגה נורא, שומר נפשו (וקיבתו) ירחק. יוצר העוגה טוען בתגובה, שהמבקר הזה לא עשה שיעורי בית. לראיה מביא האופה תיאורים של טיסותיו ברחבי העולם, מפורטוגל ועד אמריקה, שם טעמה של עוגת הגללים היה ערב לחיכם של כמה וכמה אוהדים. אחד מהם אף טרח לכתוב מייל "מקסים" אל האופה ושיבח אותו על טעמה של העוגה, עד שהוא ממש חש ציפייה דרוכה לקראת העוגה הבאה. ולא לדאוג, המתכון בעל הריח המוזר כבר כתוב והתנור מתחמם. ועכשיו רק מקווים לקבל קצת אהבה כאן, ליד המאפייה המבאישה, בבית.

  7. ארבעת המינים 14 אוקטובר 2011 ב - 12:17 קישור ישיר

    יאיר, פוסט מרגש. מאד נהניתי לראות את ההתכתבות בינך ובין קשלס.

    ובנימה אחרת, כנראה שזו שעתם הגדולה של האנשים הקטנים, לאיתן וסוכתי הסוכה: הקנאה והמרירות שלכם קצת מסריחה, חבל שאתם מנסים להרוג רגע יפה.


השאירו תגובה