1. זה אחד הסרטים הכי טובים מפסטיבל חיפה שראיתי בינתיים. 2. ככה נראה סרט תיעודי העשוי לטעמי. 3. בין "איש על חבל" (עליו זכה באוסקר) ובין "פרויקט נים" (עליו, אני מניח, הוא יהיה מועמד לאוסקר), יש לי תחושה שג'יימס מארש קצת מכור לכותרות העיתונים של סוף שנות השבעים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.10.2011

ג'יימס מארש, שזכה באוסקר על סרטו התיעודי "איש על חבל", חוזר עם סרט תיעודי נוסף: "פרויקט נים". המדהים הוא שהסרט נראה בדיוק כמו החצי הראשון של "כוכב הקופים: המרד". באחד זו עלילה (מדע-)בדיונית עם השלכות קטסטרופליות לבני האדם, בשני זהו סיפור אמיתי שבסופו לא הושמדה האנושות, אבל האנושיות הועמדה במבחן, ולאו דווקא שיגשגה בו. בשני המקרים זהו סיפורו של קוף שימפנזה שבהיותו רך בימים נחטף מאימו באכזריות, מאומץ על ידי בני אדם ועובר לגור בבית כבן משפחה ולומד לתקשר בשפת הסימנים.

נים הוא קוף שימפנזה שנולד ב-1973 ובגיל שבועיים הופרד מאמו ועבר לגור עם משפחה אנושית בניו יורק כחלק מניסוי מדעי שנוהל על ידי המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה. תפקיד המשפחה המאמצת לא היה להתייחס לנים כאל חיית מחמד אלא כאל בן בית וללמד אותו אוצר מילים בשפת סימנים. מטרת הניסוי: האם חיה מסוגלת ללמוד לא רק אוצר מילים אלא גם דקדוק ולהצליח לנהל שיחות עם בני אדם? הניסוי היה לינגוויסטי-התנהגותי – איך נבנית שפה – אבל הפוטנציאל שלו היה יכול להיות מרחיק לכת: האם בני אדם יכולים לתקשר עם חיות באופן עמוק – רגשי? אולי אף פילוסופי? – מעבר לתקשורת העוסקת בצרכים פיזיים/חייתיים?

ג'יימס מארש, כמו קווין מקדונלד ("לתוך האינסוף") הוא תלמיד מצטיין של אסכולת ארול מוריס לבימוי קולנוע תיעודי: זה לא רק עניין אסתטי, של צילום המרואיינים באולפן מוקפד ושזירת קטעים דרמטיים משוחזרים לקטעי הארכיון, זה גם עניין תימאטי: בעולם של מארש – גם ב"איש על חבל" וגם כאן, וממש כמו בעולם של מוריס – כל דמות הנכנסת לסיפור מתחילה את החוויה אצלנו כאילו היא מטורללת לגמרי, אבל עד מהרה הסימפטיה שלנו אליה משתנה והיא מתחבבת עלינו. או להפך. ובעיקר, הסרט ערוך בצורה כה מדויקת שעיקר כוחו הוא בנראטיב הדינמי שנפרס מולנו, וכמו בסרט עלילתי, בכל עשר דקות קורה משהו משמעותי שלוקח את הגיבור שלנו למקום חדש.

הסרט מתחיל כולו מקסים ומתוק: מי לא היה רוצה שימפנזה חמודה כבת בית. זה נראה כמו רעיון לסיטקום. אבל עד מהרה מתברר שאנשי המחלקה לבלשנות ולפסיכולוגיה אולי מחבבים חיות, אבל לא ממש מודעים לצרכיהם האמיתיים. שוב ושוב הם מגלים ששימפנזה אינה בן-אדם, ושוב ושוב היצר התוקפני, הג'ונגלי, של חיית הבר הכלואה בסביבה שזרה לה לחלוטין (גם אם היא נראית נוחה ומפנקת בעינינו) מרים את ראשו ומסתיים בנשיכות ותקיפות. אבל יש צד מעניין יותר שהסרט נוגע בו: צוות המחקר אמנם עקב אחר התנהגותו של נים, אבל הסרט מאפשר לנו להסתתר מאחורי הקוף ולהשקיף דווקא על הדינמיקה החברתית של בני האנוש. וכאן, התצפית מרתקת עבורי כפליים. קשה לי להחליט האם אלה תוצאות המאפיינות את האקלים התרבותי של שנות השבעים, או שככה זה פשוט בכל דינמיקה קבוצתית אנושית, אבל יש לנו מרצה אחד שבאופן די סדרתי מנצל מינית את האסיסטנטיות שלו (זה מוצג באור מעט יותר רומנטי), חוקרת אחת שהרגישה קרבה אינטימית וסקרנות מינית כלפי הקוף (שמצידו עשה ככל יכולתו לדחוק הצידה את בעלה), זוגות שנרקמו תוך כדי הטיפול בקוף. בקיצור, המון סקס הלך שם. וגם גראס. כשעוקבים אחרי כל הדינמיקה הזאת, הג'ונגל האמיתי הוא זה של בני האדם, שראו בקוף שעשוע חביב, אבל לא באמת הבחינו בו ובצרכיו הייחודיים. או בזולתם. מכאן הסיפור הולך ונהיה קודר ואלים יותר, והופך לסיפור של ניצול – בין בני אדם, ושל בני אדם את הטבע. זה בעיקר סיפור של חוסר כבוד משווע – לאדם, לחיה ולסדרי הבריאה. ובתוך כל זה, צצים פתאום כמה גיבורים לא צפויים, כאלה שנראו מאיימים בתחילה והופכים למושיעים לבסוף. ועל הדרך מצליחים להפוך את נים למישהו שבכל זאת שינה משהו באופן שבו בני האדם למדו להתייחס לחיות בר, ובעיקר לקופים, בעשור האחרון (הסרט מסתיים בשנת 2000).

ואם למדתי משהו מהסרט זה את זה: אם כבר לשלב קוף לתוך תרבות אנושית, מתברר שהמסגרת הקהילתית שהכי מתאימה לקופים היא של היפים. תנו להם כאוס ג'ונגלי שלתוכו הם יוכלו להשליט את ההיררכיה שכה חשובה להם, וג'וינטים, שמהם הם ממש מתמוגגים, ויש לכם קוף מאושר. רגע, אולי זה דווקא אומר משהו על בני האדם.

ציוץ