27 מרץ 2012 | 23:32 ~ 8 תגובות | תגובות פייסבוק

סודות העדשות של "הערת שוליים"

עד לפני כמה שנים הייתי מנוי על המגזין "American Cinematographer", שעוסק בצדדים הטכניים של צילום הקולנוע (האמריקאי, בעיקר) ויוצא לאור על ידי אגודת הצלמים האמריקאית (ASC). כן, יש לי קטע עם צילום בסרטים ועם צלמים, ואף איזו מחשבה שליוותה אותי בימי הלימודים אולי להיות צלם (מחשבה שהחזיקה מעמד בפועל למשך תקופה קצרה בתחילת שנות התשעים בה בעיקר ניסיתי נורא לחקות את אנטון קורבין. ולראייה: מוצג א' ומוצג ב' [מהדקה ה-17:44]). לכן זה מרגש אותי במיוחד למצוא סקירה של סרט ישראלי במגזין הזה, דבר שקורה לעתים נדירות מאוד. לפני שנתיים כתבו של על הצילום של גיורא ביח ב"לבנון", והשבוע מופיעה כתבה מרשימה וגדושת פרטים על הצילום של ירון שרף ב"הערת שוליים". זה קורה בגיליון אפריל של המגזין (עם ג'רמי איירונס מ"בורג'יה" על השער). (לחצו על ארבע התמונות הקטנות לקריאת הכתבה).

 

 

 

מה למדתי מהכתבה? שהסרט צולם על מצלמות ארי 535 ו-235, על חומר גלם של קודאק (ויזן 2 ו-3), סופר 35 מ"מ, 4 פרפורציות, סינמסקופ ביחס פריים של 1:2.40. ושאחת הסיבות לצילום הסינמסקופי היה השוט הארוך של בראבא וליאור אשכנזי בפתיחת הסרט, שוט שצולם בעדשת 32 מ"מ. שהסצינות של בראבא הוארו באור טונגסטן חם, והסצינות של אשכנזי הוארו בפנסי קינו ונורות פלורסנטיות קרות.

 

למדתי שהסצינה בחדר במשרד החינוך היא היחידה שצולמו בתוך אולפן, וצולמה בעדשות רחובות מאוד: 16, 20 ו-24 מ"מ. והתקריבים העצומים על האותיות והמילים צולמו עם עדשת 10 מ"מ.

 

ולמדתי שהשוט שבו בראבא ועליזה רוזן נכנסים לבנייני האומה דרך מבואה שנראית כמו מנהרה לבנה נעשתה על ידי בדי משי שמאחוריהם מוקמו כ-50 פנסי 800 וואט כדי להציף אותם באור.

 

 

בפעם הבאה שנפגוש את שרף (שזכה בפרס אופיר פעמיים: על "שבעה" ועל "הערת שוליים"), זה יהיה כצלם ב"העולם מצחיק" של שמי זרחין. בימים אלה הוא מצלם את סרט הבכורה של תום שובל.

 

 

נושאים: בשוטף

8 תגובות ל - “סודות העדשות של "הערת שוליים"”

  1. מאור 28 מרץ 2012 ב - 7:41 קישור ישיר

    אם אתה שם סקרינשוטס מiPad, לפחות תקנה את החדש. שלא נאמץ את העיניים…

  2. (יובל) 28 מרץ 2012 ב - 10:03 קישור ישיר

    בא לי להקיא מהתגובות פה.

    ================

    רוה ל(יובל): גם לי. מקווה שמחקתי את כל הנאצות הקטנוניות ומלאות הטינה והקנאה של אנשים רעי לב. לא ארשה אותם כאן.

  3. mook 28 מרץ 2012 ב - 10:41 קישור ישיר

    כמה רוע, רעל ותסכולים אפשר להפיץ!?

    לפעמים נדמה שבתי הספר לקולנוע בארץ הם יותר חממות לגידול טוקבקיסטים ממורמרים מאשר אנשי יצירה.

    =====================

    רוה למוק: אני לא חושב שמפיצי הרעל הם בוגרי בתי ספר לקולנוע, אלא דווקא אנשי צוות ותיקים (או לשעבר) שעדיין חיים את האתוס הישראלי הישן לפיו הצלחתו וכשרונו של האחד גוזלת מהם את האפשרות להצליח ולהיות מוכשרים בעצמם. אז הם מצטיינים בהטלת רפש ודופי.

  4. חובב קולנוע 28 מרץ 2012 ב - 14:14 קישור ישיר

    ירון שרף צלם נפלא. והמון אנשי צוות בארץ מעריכים אותו כולל צלמים אחרים.

  5. יוחנן 28 מרץ 2012 ב - 14:18 קישור ישיר

    תגיד יאיר, איפה התגובות שיובל ומוק מדברים עליהן. מחקת אותן? או כמו שאתה עונה ליובל: "לא ארשה אותם כאן". מה הקטע הזה של לצנזר קוראים שחולקים על דעתך? אפילו אם מדובר להערכתך בקנאה. מה שווה כל הבלוג שלך אם אתה מנהל אותו כמו רודן ומפרסם רק את המתלקקים שלך. איפה היושרה האינטרנטית שלך? איפה הדיאלוג אם מי שלא מסתנכרן עם דעתך? אתמול עוד הייתה כאן תגובה של אחד שאמר שנמאס כבר מסידר ומנשר ומהקולנוע הבינוני מינוס שלהם. מה לא תקין כאן חוץ מזה שמישהו לא בראש שלך? איפה הרעל? יש משהו לא בוגר בהתנהלות שלך. כמו ילד שלא מסוגל להכיל ביקורת על היוצרים הנערצים שלך. מקווה לזכות בתגובתך, או לכל הפחות לא להמחק…

    ===================

    רוה ליוחנן: מכיוון שנראה לי שאתה חדש בבלוג ומן הסתם יש עוד שמסתובבים כאן לראשונה או לא בתכיפות, ארענן את הנהלים. הבלוג הזה חי על דיונים וויכוחים. כמו החלליות של דאגלס אדאמס, הדלק של הבלוג הזה הוא דיון ואי הסכמה (ואי-סבירות). אבל את אי-ההסכמה הזאת צריך לדעת לבטא. בבלוג יש גם כמה טפילים (טרולים, בלשון האינטרנט) שלא יודעים מה היא תרבות דיון וחושבים שכדי להביע אי הסכמה צריך לטנף, להשמיץ ולנבל את הפה. הם די ספורים (כשלושה בסך הכל), אבל גם די עקשנים, וקל לזהות אותם בכך שהם נגד הכל וכל מי שחושב אחרת מהם הם מיד מכפישים אותו (טרול אמיתי, אגב, יכפיש גם את מי שחושב כמוהו. האמת, זה די מצחיק. יש כאן אחד כזה גם). את אלה אני מנסה לאתר ולמחוק. אני לא רוצה אותם כאן. בתחילת הדרך חשבתי שזה עניין של חינוך, שאם רק נסביר להם יפה איך זה צריך להיות הם יבינו וייכתבו בסגנון אחר. עד מהרה הבנתי שזה לא ככה. שזה אופי. לפעמים אולי אף הפרעת אישיות כפייתית (מכיוון שרובם חותמים בשמות בדויים אין לי בעיה לספק את האבחנה הזאת על סמך כתביהם, אני לא יודע מי הם ואני חושב שרוב הקוראים לא יודעים מי הם. אבל הם אנשים עצובים). ואיתם פשוט אין דרך לנהל דיון. איך תזהה טרול? ברגע שתענה לו תשובה שקולה הוא מיד יענה לך בווליום גבוה יותר ועם יותר השמצות על הטמטום שלך. תענה לו שוב. הוא יענה לך יותר חזק. וכך עד אינסוף. מכאן המימרה האינטרנטית: לא להאכיל את הטרול. פשוט לא לענות להם. הם לא יכולים להיות חלק מהדיון. כשאני מזהה אותם, אני מיד מוחק. אם אתם מזהים, פשוט להתעלם ולא לענות. לפתח את הדיון עם מי שמסוגל באמת לנהל דיון ולא להפוך אותו לקרב רקיקות. מי שקורא את הבלוג יודע היטב מי הבמאים והסרטים שאני אוהב באופן עקבי ולמי אני נאמן. בין אם זה ספילברג, סודרברג, סורנטו, טרקובסקי, טאר, טאטי, קישון, זוהר, נשר, זרחין, פוקס, פולמן וקולירין, ובטח יש עוד רבים אחרים. דעותיי כתובות כאן, לעיתים באריכות, לעיתים בתמציתיות. הציפייה שלי היא שמי שנכנס לוויכוח כאן, שיציג את טענותיו המנומקות. ויש לא מעט כאלה, ואני נהנה לקרוא אותם מאוד, למרות שדעתם וטעמם שונים משלי. בקיצור, כרגיל: זה לא המה אלא האיך.

  6. לורקה 28 מרץ 2012 ב - 16:37 קישור ישיר

    רוה ליוחנן: למשל האיש הזה. שבדרך כלל מגיע לכאן הרבה יותר מאוחר והרבה יותר שיכור.

    • לאונרד 29 מרץ 2012 ב - 1:43 קישור ישיר

      קצת לא ברור למה הלמשל שלך מתייחס כשאתה מצביע על תגובה שכבר מחקת.

  7. יוסי.ק 29 מרץ 2012 ב - 23:55 קישור ישיר

    הסבירו שם את תפקיד הפוקוס על הקבר של פרופ' שטרן?
    עד היום אני מנסה להבין למה זה היה דרוש לסרט…


השאירו תגובה