ראיון עם אבי נשר, חלק ב’

יוני 2007

לחלק א’.

חלק ב’: ובו יסופר על הקריירה ההוליוודית * הייטקיסטים וקבליסטים נפגשים בבכורת “הסודות” * הטראומה של “זעם ותהילה” * אבי נשר ודובר קוסאשווילי מציגים * המפגש המחודש עם שרון הראל, אחרי 20 שנות שברון לב * האם יש קארמה של סרטים? * המפיק של “הלהקה” מתפרק * האם אבי נשר הוא “בן זונה גדול”?

תמהיל משונה של אנשים הגיע לפרמיירה של “הסודות” בסינמה סיטי. מצד אחד, כוכבי הסרט, ובראשם מיכל שטמלר, התגלית המופלאה של הסרט הזה, ואדיר מילר וגורי אלפי, שגונבים את ההצגה בתפקידים מדויקים להפליא. מצד שני, אנשי תקשורת ותעשייה, החשודים הרגילים באירועים כאלה. אבל יש שתי קבוצות שבדרך כלל לא רואים בבכורות לסרטים. האחת היא חבורת המיליונרים. נחמיה למלבאום, ממקימי אמדוקס, ודורון סבג, אספו האמנות והבעלים של או.אר.אס, שמתוך אמונה בתסריט ובבמאי השקיעו מכספם הפרטי בסרט שתקציבו הסופי הגיע ל-2.4 מיליון דולר. השנייה היא החבורה החרדית, שעזרה להפקה באימון השחקנים ובכתיבת התסריט. למשל, הקבליסט מנחם שבתאי, שייעץ לנשר על מושגי הקבלה ותורת הסוד בעת העבודה על הסרט. בתום ההקרנה ניגש שבתאי לנשר והביע את התפעלותו מהתוצאה הסופית. נשר ניסה להבין ממנו האם יש סיכוי שקהל דתי יאהב את הסרט. הטיתי אוזן לשיחה כי התשובה סקרנה אותי: “בהחלט”, ענה הקבליסט, “קהל דתי יזהה הכל ויאמין שהכל אמיתי. תהיה לו אולי בעיה עם שתי הסצינות (הכוונה לשתי סצינות העירום של בוקשטיין ושטמלר), אבל הן קצרות”. נשר נראה נרגע למשמע הנבואה.
מה מידת החרדה אחרי “סוף העולם שמאלה”? אתה בלחץ מהסיכוי ש”הסודות” לא יצליח כמו “סוף העולם שמאלה”?
“ברור לי שזה לא יכול להצליח כמו ‘סוף העולם שמאלה'”.
למה זה ברור?
“אני נורא הופתעתי מההצלחה של ‘סוף העולם שמאלה’ ואני לא יכול להסביר או לנתח את זה. ולכן זה נראה לי דבר חריג. נראה לי שסרט ישראלי מאוד מצליח מגיע למספרים של ‘אביבה אהובתי’ ושל ‘בופור’, שזה בסביבות ה-300 אלף כרטיסים. סרט שמגיע ל-250 אלף צופים זה יוצא מן הכלל. אפילו 150 אלף זו הצלחה מכובדת. אנשים שוכחים כמה זה קשה לסרט ישראלי להצליח. לכן, כדי למדוד הצלחה צריך להסתכל על הציר שבין ‘אדמה משוגעת’ ל’אביבה אהובתי’. ‘סוף העולם שמאלה’ זה מחוץ לגרף, זה לא יכול לקרות שוב. אבל אני מודה, אהיה מאוד מאוכזב אם אנשים לא יבואו לראות את הסרט. אני עושה את הסרטים שלי כדי שהקהל יבוא. כדי שהוא יהיה חלק מהדיאלוג שאני מנהל”.
זה כבר קרה. אחרי ההצלחות הגדולות של “הלהקה” ו”דיזנגוף 99″ עשית את “זעם ותהילה” והסרט הזה נרצח. בביקורת, בתקשורת ובקופות. זו חוויה טראומטית?
“מאוד. ‘זעם ותהילה’ מאוד טילטל אותי. התגובה היתה כל כך אלימה, ובמידה מסוימת היא נראתה לי אלימה בצורה לא מוצדקת. לעומת זאת, התגובות בעולם היו כל כך טובות. ואני הייתי בהלם שהתרבות הישראלית סירבה לקיים דיאלוג עם הסרט הזה. ובעקבות ‘זעם ותהילה’, והתגובות שהוא קיבל בחו”ל יכולתי לנצל את הסרטים האמריקאיים כדי לקיים דיון שהוא לא לאומי, אלא אישי, עם עצמי: מי זה האיש הזה שכל כך קשור בנימיו לישראל, אבל כמבקר קולנוע הוא מכור לבי-מוביז אמריקאיים. ואפילו הבי-מוביז המסחריים האמריקאיים שיקפו משהו מהאישיות שלי. דרו ברימור ב’דופלגנגר’ נערה עם פיצול אישיות, ואני הרגשתי את הפיצול הזה אצלי, בין הישראליות לאמריקאיות. מייקל בין ב’פצצת זמן’ מתעורר בוקר אחד ומגלה שאין לו מושג מי הוא בעצם. ואני הייתי כזה. לא ידעתי מי אני ולאן אני שייך”.
אז הוליווד, שתמיד נראית מכאן כמו סוג של חלום לכל קולנוען, היא בעצם סיוט?
“בכלל לא. אני מהאנשים הבודדים שאין להם מילה רעה על הוליווד. עברתי שם חוויה נהדרת. המעניין הוא שאני מעולם לא הצלחתי להתרגל לכך שעשיית סרטים היא קריירה. כבר ב’הלהקה’ אני זוכר שאמרתי לכולם שיכול להיות שנגלה שאין לי מושג מה אני עושה ושלא ייצא כלום וזה יהיה סרטי הראשון והאחרון. מבחינת מקצוע, הצד שתמיד היה לי יותר קל איתו זה להיות מבקר הקולנוע. זה שאוהב קולנוע, ולא זה שמתפרנס מלעשות קולנוע. אני מקנא בעבודה שלך. ויש בי כנראה שני צדדים שונים לחלוטין כקולנוען. הקולנוע שאני עושה בישראל הוא לחלוטין אמוציונלי לעומת הקולנוע שעשיתי באמריקה שהיה מבחינתי לגמרי שכלתני. את הבי-מוביז עשיתי בתור מבקר הקולנוע שניהל דיאלוג עם סוג הקולנוע שאהבתי לראות כצופה, הסרטים של דון סיגל, למשל. זה היה המסע שלי בתוך הסרטים שאהבתי כמבקר. סוג של תרמילאות קולנועית”.
אולי זו הבעיה שלך עם הבימוי של “העכבר הטוב”, כי זה לחזור לאחור? לביים מהאינטלקט ולא מהרגש?
“אולי. אבל בעיקר כי עדיין לא מצאתי את עצמי בסרט הזה, אני עוד לא יודע מה אני רוצה לברר לעצמי איתו. לעשות סרט זה להיכנס למחויבות של שנתיים, וקשה לי להתחייב על סרט כמו ‘העכבר הטוב’ שצרך להיות מצולם בחו”ל בזמן שבארץ מתנהלת מעין מלחמת קסאמים. אני לא יכול להתנתק מזה. וחוץ מזה, אני מבין מה אני מחפש בסרטים כמו ‘הר אדוני’ ו’החברים’. אם ‘סוף העולם שמאלה’ היה סרט על אבא שלי ותחושת הזרות שלו, ‘הר אדוני’ מבחינתי זה סרט על אמא שלי. אמא שלי היא גיבורה. היא היתה בשואה ובאופן הכי איום שאפשר, אבל כיום השואה היא לא חלק מהחיים שלה בכלל. אחרי שאבא שלי נפטר הבנתי שהאנשים האלה לא יהיו איתנו תמיד וכדאי לברר איתם את העניינים לפני שיהיה מאוחר מדי. אז ‘הר אדוני’ זה הבירור שלי עם הדור של אמא שלי, של אנשים שיצאו מהשואה, העבירו את השואה אלינו בד.נ.א, אבל השואה כאילו כבר לא חלק מהחיים שלהם, החיים נמשכים. ‘החברים’ זה פרויקט בו אני מברר לעצמי את הדור שלי ואת החיבור שלי למקום הזה. ואת ‘העכבר הטוב’ אני כנראה עוד לא ממש מבין. זה פרויקט משעשע, ואולי אני לא מספיק משועשע כרגע כדי להתמסר לו. ואולי זה המהלך החכם ששרון עושה, היא מחכה בסבלנות עם הפרויקט הזה, מזכירה לי שהוא קיים, וממתינה שאהיה משועשע מספיק כדי להסכים לעשות אותו”.

כשנשר התחיל את הקריירה שלו כבמאי, ב-1978, התזמון שלו היה מושלם. האבות המייסדים של הדור הקודם בדיוק פינו לו את הזירה. כשהוא צילם באולפני הרצליה את “הלהקה”, רוב שטח האולפן ומשאביו הופנו להפקה שהיתה אז היקרה בתולדות הקולנוע הישראלי: “השועל בלול התרנגולות” של אפרים קישון (גורפינקל, במסגרת פינתנו “איזה עולם קטן”, צילם לקישון). “השועל” היה הסרט שריסק את קישון וגרם לו לנטוש את הקולנוע. אורי זהר היה כבר אחרי “הצילו את המציל” ובעיצומו של תהליך החזרה בתשובה. ב”הלהקה” הוא מופיע בתור עצמו לרגע קטן, במחווה סמלית שנראית כמו העברת הלפיד לדור הבא. נשר רוצה עכשיו לעשות דבר דומה לדור הבא של הקולנוענים בארץ. “מאוד מרגש אותי מה שקורה עכשיו לקולנוע הישראלי. דיברו רבות על תור הזהב של הקולנוע הישראלי בשנות השבעים, אבל מה שקורה עכשיו הוא בעיני הרבה יותר נפלא. תראה איזה יופי של במאים יש עכשיו. דובר קוסאשווילי, יוסף סידר, ניר ברגמן, שמי זרחין, יובל שפרמן, שבי גביזון. המפגש המחודש שלי עם שרון גרם לכך שאנחנו מדברים על אולי להקים איזו חברת הפקה שתוכל לעזור לעודד את הבמאים כאן. לי, למשל, נורא חשוב עכשיו לעזור לדובר לחזור לביים. הוא במאי נהדר”.
הוא חטף את הבלוז אחרי “מתנה משמיים”?
“כן. ויש לו סרט שהוא כתב בשם ‘קישתא’ שלדעתי יקח לו עוד זמן עד שהוא יגייס לו את הכסף, אבל אני מקווה שעד אז הוא יביים סרט נוסף. אז יש לו את ‘התגנבות יחידים’ של יהושע קנז ויש לו תסריט שלי שנתתי לו, רק שיביים. זה תסריט שנקרא ‘חטאים’, שאני כתבתי אבל אני לא רוצה לביים, ואני חושב שקוסאשווילי יכול לעשות איתו דברים נהדרים. לא משנה לי במה הוא יבחר, אבל הוא מישהו שחייב מהר לעשות עוד סרט, ואם אני יכול לעזור בזה, מה טוב”.

איריס נשר, אשתו של אבי, היא צלמת ואמנית שתערוכת היחיד הנפלאה שלה ננעלה בגלריה רוזנפלד לפני כשבועיים. סר רונלד כהן, בעלה של שרון הראל, הוא אחד האנשים העשירים באנגליה, יו”ר קרן אייפקס ובאחרונה אחד הבעלים של בזק ותנובה. כשנשר היה עסוק בכתיבת תסריטים בהוליווד, הראל הקימה את חברת ההפקה הבריטית קפיטול, שמימנה והפיצה סרטים כמו “ספיידר” של דיוויד קרוננברג ו”גוספורד פארק” של רוברט אלטמן. באחרונה מכרה הראל את קפיטול. “הסודות” הוא פרויקט הבכורה של מיזם הקולנוע הטרי שלי “נוטינג היל פילמס” (על שם השכונה הלונדונית בה היא גרה). אבל למרות שנראה שאין דבר טבעי יותר מאשר שיתוף הפעולה בין בני הזוג לשעבר, שהפיקו במשותף את “הלהקה” ואת “דיזנגוף”, מתברר שמתחת לפני השטח היה אוקיינוס של מערבולות רגשיות. “הסודות” הוא למעשה הפעם הראשונה שנשר והראל עובדים יחד – והפעם הם רק עובדים יחד – אחרי יותר מעשרים שנה של ניתוק.
איך נוצר החיבור המחודש עם שרון הראל?
“‘סוף העולם שמאלה’ נורא הצליח והייתי אמור ליהנות מזה, אבל פתאום בתוך כל זה נורא היתה חסרה לי שרון. פתאום נראה היה לי מאוד עצוב שאנחנו לא בקשר. וכמובן שלא היינו בקשר בגללי. עבדנו יחד וחיינו יחד והיתה לנו זוגיות מאוד אינטנסיבית וב-1984, בגלל שהייתי בחור צעיר ונמהר, זה נגמר בינינו, ונגמר לא יפה. בגללי”.
ומאז 84′ ועד היום לא הייתם בקשר?
“מעט מאוד. דווקא ברגע בו הרגשתי מאוד מרוצה, אחרי ההצלחה של ‘סוף העולם’, ניסיתי לעשות חשבון נפש ולהבין עם מה בחיים שלי אני לא מרוצה. והבנתי שזה האופן שבו נגמר הקשר עם שרון. הבנתי שזה דבר שמצריך תיקון, אבל לא ידעתי איך עושים זה”.
“הסודות” הוא סרט שעוסק בתיקון, במובן הרוחני, הקבלי. זה בא משם?
“בהחלט. המצחיק הוא שהתסריט הראשון שכתבתי בימיי, עוד לפני ‘הלהקה’, היה סרט שכתבתי כששרון ואני עוד גרנו בניו יורק ב-1977. הוא נקרא ‘תיקון חצות’. זה היה מותחן קבליסטי הזוי לחלוטין העוסק בשבתי צבי וביעקב פרנק ומתרחש על רקע בוא המשיח. אני כתבתי את התסריט בעפרון על בלוק נייר צהוב ובלילות אחרי הלימודים שרון היתה מדפיסה אותו על מכונת כתיבה ישנה של רמינגטון. ואז אולפני פוקס קנו אופציה להפיק אותו. סרט לא יצא מזה. והנה כיום שוב המושג הזה ‘תיקון’ חזר לעניין אותי. וכמו שאמרתי, אני עושה סרטים על דברים שאני לא מבין. ואז אני מתחיל לעשות תחקיר. וככה הגעתי להדר גלרון שכתבה את ההצגה ‘מקווה’ שמאוד אהבתי, והיא הצטרפה אלי לכתיבת התסריט, והיא גילתה לי את כל העניין של המרד הפמיניסטי בעולם האורתודוקסי, ואז גיליתי שיש משהו כמו 18 מדרשות של בנות בצפת וזו מהפכה שקטה שמתחוללת ממש עכשיו ויש באמת כאלה שמאמינות שבסופו של תהליך תהיה אישה רבה אורתודוקסית. כי הרי המלחמה שלהם אינה ביהדות או באמונה. הסרט לא מטיל ספק לרגע באמונה או באלוהים. המרד שלהם הוא נגד דיכוי האשה על ידי הגבר, על ידי ההלכה שנכתבה על ידי ממסד דתי גברי ועתיק”.
ואיך שרון הראל נכנסה לתמונה?
“זה סיפור פלאי. הוא התחיל כשהבימה החליטו שהם רוצים להעלות את ‘הלהקה’ כמחזמר. אחרי תקופה ארוכה בה התנגדתי, התקשר אלי משה אדרי ואמר ששרון הסכימה להעלות את ‘הלהקה’ בהבימה ונותרתי האחרון שעוצר אותם. אמרתי לו שיסדר בינינו פגישה ושתסביר לי למה היא הסכימה, ואם היא באמת רוצה בזה אז אני אסיר את התנגדותי. וככה נפגשנו לראשונה אחרי תקופה ארוכה וזה היה מפגש מאוד מרגש והתחלתי לעבור תיקון פרטי משל עצמי, שהיה בו הדהוד מהתיקון שנעשה בסרט. בכלל, אני נוטה להאמין שבעשיית סרטים יש משהו מהמיסטי. שאם עושים משהו טוב ונכון, מתחילים לקרות מיני צירופי מקרים שאי אפשר שלא לחשוב שהם מיסטיים או רוחניים”.
זה המקום בו הייתם מצפים לראות קריאת ביניים שלי, הלועג לבמאי שחושב שיש משהו מיסטי בעשיית סרטים. אלא שאני מסכים איתו לחלוטין. לפחות כך זה נראה מהצד של הצופה, של המבקר. צירופי מקרים, סגירת מעגלים, השקות מצמררות בין הבדיון לחיים, בלא מעט סרטים תמצאו את זה. זו אחת הסיבות שקולנוע היא אמנות עם כזאת עוצמה, עבורי לפחות. חלקיקים מתוכה, אני חייב להודות, בלתי מפוענחים.
סליחה, עצרתי אותך עם הערת ביניים עבור הקוראים. תמשיך.
“היא שאלה אותי על מה אני עובד עכשיו, סיפרתי לה על ‘הסודות’. בסוף הפגישה היא ביקשה לקרוא את התסריט. נתתי לה. בעולם שלי כולם מבקשים לקרוא, מתוך נימוס. אז נתתי לה את התסריט, מתוך נימוס. לא האמנתי שהיא באמת תקרא. כעבור כמה ימים היא שלחה לי מייל בו היא מספרת שקראה בטיסה ובכתה ואהבה. בשלב הזה רציתי לשאול אותה אם היא רוצה להיות שותפה לסרט, אבל לא היה לי נעים שייראה כאילו כל המפגש הזה היה הדרך שלי לגרור אותה להפקה. כמה חודשים אחר כך, כשהיא כבר הצטרפה להפקה, היא אמרה לי שהיא מאוד נעלבה מזה שהיא סיפרה לי כמה היא התרגשה מהתסריט ואני לא מציע לה להצטרף לסרט. בכל מקרה, בכל השבועות שאחרי הפגישה הזאת יצא לנו להיפגש לא מעט ב’הבימה’ סביב ענייני ‘הלהקה’. היינו כמו שני קיפודים. היא היתה מאוד פגועה ואני הרגשתי מאוד אשם. אני לא התעניינתי בכלל בכל מה שקשור ל’הלהקה’, זה לא עניין אותי, לא הבנתי למה צריך את זה. אבל ניצלתי את הפגישות סביב ההצגה כדי ששרון ואני נוכל ללכת לאכול יחד ארוחות בוקר ולדבר. וזה היה תהליך שלא היה שונה ממה שעוברת אנוק, הדמות של פאני ארדן, בסרט. מצד אחד הרצון לתקן, מצד שני הסירוב להתנצל על מה שהיה”.

אם מדברים על חיבורים מיסטיים, על קארמה של הפקה, הרי שגם הגעתו של הצלם הצרפתי מישל אברמוביץ מוסיפה הרהור כמעט על טבעי. אברמוביץ’, שצילם בצרפת סרטים בהפקת לוק בסון ונבחר על פי תיק העבודות שלו, הגיע לישראל, פגש את אבי נשר, השניים צמצמו את עיניהם מניסיון להיזכר מאיפה השני מוכר לו, עד שהם קלטו: זה היה על הסט של “דיזנגוף 99”. לעוזר של ז’אן בופטי, צלם הסרט, קראו חנן והוא היה מתנדב צרפתי בקיבוץ שעבד קצת בסרטים, ובעיקר ידע גם צרפתית וגם קצת עברית וכך היה יכול לשמש מתורגמן בין ההפקה לבין הצלם. חנן אברמוביץ האסיסטנט מ-1979 הוא כעת מישל אברמוביץ’, הצלם של “הסודות”.
“אבל הקארמה הכי מופלאה היתה ב’הלהקה'”, מלבה נשר את האש המיסטית. “את התסריט המקורי כתבנו שרון ואני בארבעה-חמישה ימים בניו יורק. וכבר היה לנו מפיק ישראלי. הרעיון היה לבוא ארצה לשלושה-ארבעה חודשים, לצלם את הסרט מהר ולחזור לאמריקה, כי הרי פוקס בדיוק קנו תסריט שלי ואני האמנתי שייצא מזה סרט. המפיק הזה הפיק לפני כן סרט בשם ‘הגן’ (עם שייקה אופיר ומלאני גריפית) והסרט מאוד נכשל. וכששרון ואני נחתנו בארץ אסף אותנו איציק צחייק בשדה התעופה ופניו נפולות. שאלתי אותו ‘מה קרה’ והוא ענה ‘המפיק התפרק’. מתברר שבעקבות הכישלון של ‘הגן’ נשאר לו כסף להשקיע בסרט אחד בלבד, והוא החליט לוותר על ‘הלהקה’ ולהפיק את ‘חצי מיליון שחור’ של שייקה אופיר”.
קארמה? נשמע סיפור בלהות.
“או, אז למה זה קארמה? כי אם המפיק לא היה מתפרק יכול להיות שהיינו מצלמים את ‘הלהקה’ מהר-מהר עם התסריט ההוא והיה יוצא מזה איזה קשקושון קטן. אבל עכשיו היינו תקועים בארץ, בלי מפיק והחלטנו שאנחנו לא חוזרים עד שלא עושים את הסרט וככה היו לנו חודשים לחזור אל התסריט, לעשות תחקיר, ללהק כמו שצריך ויצא מה שיצא. אז אני מאמין גדול בזה שלסרט יש איזושהי קארמה משלו, שצריך לחכות ולראות האם הסרט נועד להיות או לא”.
“אולי”, מוסיף נשר הרהור, “זאת הבעיה שלי עם ‘הר אדוני’ כרגע. עדיין לא הבנתי את המיסטיקה של הסרט. כשסרט נעשה מתוך אמת וכוונה גדולה כל החלקים בפאזל שלו נופלים במקום. ב’הר אדוני’ זה עוד לא קרה. אבל ב’הסודות’ היה רגע בו התחיל להרגיש שהכל נופל למקומו בצורה מופלאה. ואז הבנתי שאנחנו עושים משהו נכון”.
אחרי ש”זעם ותהילה” הותיר טראומה מצלקת, בא “סוף העולם שמאלה” והוסיף תחושה כבדה בפני עצמו. מצד אחד, ההצלחה העצומה אצל הקהל. אבל מנגד, הסרט זכה להתעלמות מעליבה מצד עמיתיו הקולנוענים של נשר. הסרט לא זכה למועמדויות בכירות בפרסי אופיר ב-2004. קשה היה להתעלם מהתחושה שיש כאן איזשהו עניין של חיסול חשבונות, שמשהו בנשר מצליח להרגיז את עמיתיו למקצוע.
שמע, אני שומע סיפורים עליך כבר שנים, והם לאו דווקא מחמיאים. יש אנשים עם בטן מלאה עליך, ואני לא מדבר על רובי פורת שובל. אנשים שעבדו איתך בעבר וחשבו שאתה יהיר, מתנשא, לא מתייחס לצוות. ואחרים, שלא עבדו איתך, שמסתמכים על הדימוי המשתקף, הראיונות, השמועות, וחושבים עליך כמי שרואה עצמו סופרסטאר, כוכב רוק, שכל העסק הישראלי קטן עליו.
“באמת?”.
רגע משונה. אני הייתי בטוח שאני מדווח על תחושה שקיימת בקרב כמה מעמיתיו, לאו דווקא הקרובים, אבל מעין רינונים ודימויים שבטח מתישהו כבר הגיעו לאוזניו של נשר.
“תראה, צריך להבין שכשעשיתי את ‘הלהקה’ ואת ‘דיזגוף 99’ הייתי במאי נורא צעיר ומאוד מבוהל. הייתי בן 24 כשביימתי את ‘הלהקה’. אז חוץ מהתיקון שלי כלפי שרון יכול להיות שאני צריך לעשות תיקון כלפי עוד אנשים שעבדו איתי בתחילת הדרך. מרוב שהייתי חסר ניסיון הייתי במאי מאוד קשה, מאוד קשוח ומאוד שקוע בעצמי. כשאתה בחור צעיר בן 24 והסרט הראשון שלך הופך למשהו ענק, והסרט השני שאתה מביים גם מצליח, זה פשוט מטיס אותך לרכבת שדים וגורם לך לעשות דברים שנראים כאילו אתה לא בנאדם. בצילומים של ‘הלהקה’ שרון היתה מעירה לי שאני לא אומר בוקר טוב לצוות. והיא צדקה וזה היה לא בסדר מצידי. אבל אני לא אמרתי בוקר טוב לא מתוך התנשאות אלא מתוך פאניקה, כי הייתי בטוח שברגע שנעשה את השוט הראשון שתכננתי כולם יבינו שזה שוט מאוד מטופש ולא מוצלח”.
וכיום?
“כיום אני אוהב באופן אישי ואמיתי כל מי ששותף לתהליך הזה. אני רואה את התרומה של כל אחד ואחד בסרט, את המקומות שבהם הם מביאים את עצמם. הדבר הכי מרכזי בחוויה הקולנועית שלי זו הסולידריות. אני לא יודע אם הייתי מצליח לעשות את הסרטים הראשונים שלי בלי שרון ואיציק. בוא ניקח את סצינת הלבן המפורסמת ב’הלהקה’. ביום בו היא היתה אמורה להצטלם שרון ואני קמים בבוקר, נכנסים למכונית ואני יודע שבאופן שבו היא כתובה כרגע היא לא תעבוד. הסצינה שאמורה לסגור את הסרט לא הולכת לעבוד. ויש לנו 30 קילומטרים לנסוע עד צריפין שם צילמנו ואני צריך למצוא דרך לשכתב את הסצינה. עד שהגענו כבר מצאנו פתרון וזה מה שצולם. מאז אני כבר יותר יודע מה אני עושה, כבר יש פחות בהלה, ואני יודע איך לשתף פעולה עם שאר השותפים לעשייה. אז אני רוצה לנצל את הפורום הזה כדי להתנצל בפני כל מי שלא אמרתי לו בוקר טוב. זה לא היה מרוע לב אלא מתוך חרדה קיומית אמיתית. אבל זה נכון, הייתי פעם במאי מאוד קוצני. היה רגע בצילומים של ‘הסודות’ שאדיר מילר בא למישל אברמוביץ ואמר לו ‘איזה מקסים האבי נשר הזה’, ומישל עונה לו במבטא הצרפתי שלו, ‘נכון, וזה משונה כי ב’דיזנגוף 99’ הוא היה בן זונה'”.

המשך…